כאילו היא פצע נסתר

הקדמה

המודעות להשפעותיה ההרסניות של טראומת המלחמה ולקושי החברתי לגלות אחריות ואמפתיה של ממש כלפי נפגעיה החלה להתפתח בי כאשר כתבתי את ספרי הראשון, שעסק במפגשם של ניצולי השואה עם החברה הארץ־ישראלית באמצעות שליחי הסיוע וההצלה שזו שלחה אל מחנות העקורים בגרמניה.¹ מודעות זו, בעיקר להיבטי הטראומה הייחודיים בישראל, הלכה והעמיקה בי ככל שהתרחב העיסוק שלי בזיכרון קולקטיבי ובשכול שבא בעקבות אירועים ביטחוניים.

אולי משום כך כאשר פנתה אלי יהודית יובל־רקנאטי, יושב ראש עמותת נט"ל, והציעה שאכתוב מאמר על התמודדותה של החברה הישראלית עם טראומת המלחמה, הרגשתי מיד חיבור עמוק לנושא. מאז החל מסע ארוך: המאמר התרחב למחקר גדול ומקיף, והמחקר התגבש לספר הזה.

תהליך העבודה, מהמחשבות הראשונות, דרך איסוף החומרים עד הכתיבה והעריכה, נמשך כשלוש שנים, ובהן שקעתי כל כולי בעולמם של נפגעי הטראומה מצד אחד, ובקשייה, פחדיה ומועקותיה של החברה הישראלית מצד אחר. המפגש בין שני העולמות נראה לעתים כתהום בלתי עבירה, ובו בזמן מצביע על האתגר הגדול הניצב בפנינו כחברה: עיצוב חיינו ודמותנו בַּשביל הפתלתל והצר שבין הזיכרון הקולקטיבי שלנו, הזיכרונות האישיים של החיילים והאזרחים שנפגעו במלחמות, ובין הזיכרונות האישיים והקולקטיביים של שותפינו־יריבינו הפלסטינים, אזרחי ישראל ותושבי השטחים.

נקודת המוצא המחקרית שלי וכן המתודולוגיה של כתיבת הספר והתהליכים החברתיים והלאומיים שנחשפים בו מוסברים במבוא. את תחושותי האישיות בעקבות המחקר והכתיבה הבעתי באפילוג. בין שני אלה עשיתי מאמץ לפרוש תמונה עמוקה ורחבה, שגם כאשר היא מכאיבה, היא משורטטת מתוך אמפתיה ומנסה להעלות את הדברים למודעות ולהציע שאפשר גם אחרת.

הספר עוסק בנושאים רבים, אך מובן שאין בכוחו לעסוק בכול. אני מבקשת את סליחתם של גיבורי הספר, נפגעי טראומת המלחמה, חיילים ואזרחים, אם יחושו שחלק מן הנושאים החשובים להם לא מצאו בו ביטוי. אני מבקשת גם את סליחתן של משפחות הנפגעים, שבסיפורן נגעתי רק במשורה. ראוי להקדיש ספר מיוחד לילדים, לבנות ובני הזוג, להורים ולאחים של הנפגעים, שסובלים סבל כבד עד כדי טראומה משנית. הם נושאים אותה לבדם, בודדים בכאבם מול בן המשפחה הפגוע, ואינם יכולים לעזור לו, ובו בזמן, בשל אופייה של הפציעה הטראומטית, נפגעים גם הם. כך גם המשפחות השכולות, שראוי להקדיש מחקר מיוחד להיבט הטראומטי של מצוקת אבלן, שכן האובדן שחוו הוא טראומה בפני עצמה.

*

על שהגעתי לרגע הזה של הוצאת הספר לאור אני חייבת תודה לרבים. ראשונה בהם היא עמותת נט"ל (״סיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי"), ובראשה יהודית יובל־רקנאטי, מייסדת העמותה ויושבת הראש שלה, על הרעיון הראשוני, על התמיכה המורלית והכספית בביצוע המחקר ובהוצאת הספר לאור, על הסיוע באיסוף החומר, ועל כך שהעמידה לרשותי חומרים פנימיים ועדויות, וכל זאת ללא כל התערבות בתהליכי החשיבה והכתיבה. חובה נעימה היא לי להודות לאורלי גל, מנכ"לית נט"ל, על הליווי ועל המאמץ לסייע בכל קושי שעלה בדרך; לפרופ' אבי בלייך, יושב ראש ועדת ההיגוי של נט"ל, וממובילי המחקר בתחום זה בארץ, על שיחות ארוכות ומלמדות ועל עזרה בהבנת מונחים ותהליכים; לד"ר איתמר ברנע, כיום הפסיכולוג הראשי של נט"ל, שהיה טייס קרב במלחמת יום הכיפורים, נפל בשבי הסורים, ולימים היה הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר וראש מחלקת נפגעים בצה"ל, על שיחות מרגשות ועמוקות; לסער עוזיאלי, מנהל היחידה הקלינית של נט"ל, על עדותו החשובה ועל החומרים שהעביר לי; לחברי ועדת ההיגוי המקצועית של נט"ל, ובייחוד לסיגל חיימוב, מנהלת הקו הפתוח של נט"ל, על דברים חשובים ומעשירים; ליהודית דור, מנהלת מרכז התיעוד, על סיוע מתמשך באיסוף חומרים ועדויות; לבינה לוין, הרכזת המקצועית של המרכז הרב־תחומי ללימודי טראומה; ולכל שאר העובדות והעובדים, שקיבלו אותי תמיד במאור פנים והיו נכונים לסייע ככל שרק יכלו. תודה מיוחדת שלוחה לד"ר יהודה מלצר, העורך הראשי והמוציא לאור של הוצאת הספרים ״ספרי עליית הגג" וחבר בעמותת נט"ל, על עזרתו ועל תמיכתו בתהליך ההוצאה לאור, ועל עצותיו הטובות, שניתנו תמיד בנעימות ובאורך רוח.

את השלבים הראשונים של הכתיבה עשיתי במרכז ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. זוהי הזדמנות בשבילי להודות לראש המרכז פרופ' רון צוויג על שנה נהדרת, שאפשרה לי להתנתק מטרדות היום־יום ולהתרכז במחקר.

תודה עמוקה וגדולה לד"ר יאלי השש, שהחלה את עבודתה אתי כעוזרת מחקר ובמשך הזמן הפכה לעורכת מדעית מוכשרת, וליוותה אותי כמעט עד תום המחקר. כאשר התחלתי לשקוד על הפיכת המחקר לספר, עמדה יאלי בסיום עבודת הדוקטור שלה, ולוח הזמנים שלה לא אפשר את המשך עבודתנו המשותפת, אך אני רואה בה חברה ושותפה לדרך ומבקשת להודות לה מעומק לבי על תרומתה הרבה לעבודתי, הן בהיבטים המחקריים והאקדמיים והן בתמיכה ובעידוד ברגעי משבר. באיסוף החומר עזרה לי גם צמרת הרשקו, ואני מודה לה על עבודתה האיכותית, שנעשתה במסירות ובנעימות.

בזמן המחקר שוחחתי עם אנשים רבים, חוקרים, אנשי מקצוע ובעלי תפקידים שונים שקרובים לנושא, ותודתי העמוקה נתונה לכולם.

תודה מיוחדת לפרופ' אברהם (רמי) פרידמן, יושב ראש המועצה האקדמית ודֵקן בית הספר סרנת לניהול במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, אשר כיהן בתפקידים רבים וחשובים בישראל. פרופ' פרידמן שכל את בנו החייל דוד בשנת 1984, והיכרותו עם עולם השכול אישית וכואבת ביותר. אך הוא מכיר את עולמם של הנפגעים גם בשל תפקידו במילואים לאורך שנים רבות במחלקת הנפגעים של צה"ל, ובשל עבודתו הציבורית והאקדמית. זוהי הזדמנות בשבילי להודות לו בחום על שיחותינו הארוכות והמאלפות, שתרמו תרומה בל תשוער להבנתי בנוגע למורכבות הרבה של היחסים בין הנפגעים ובין הממסד ובינם לבין עצמם. אני מבקשת להודות לו גם על שקרא את כתב היד של הספר ועל עצותיו הטובות, ששיפרו את התוצר המוגמר.

תודה עמוקה וחמה אני מבקשת להפנות לפרופ' דוד חן, כיום דֵקן בית הספר לחינוך במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ובעבר דֵקן בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל־אביב. תודתי לו על שקרא את כתב היד של הספר, על הערותיו מאירות העיניים ועל שיחותינו הרבות, שסייעו לי לברר עם עצמי סוגיות ושאלות מורכבות. באופן מיוחד אני מבקשת להודות לו על ששיתף אותי בחוויותיו האישיות כלוחם וכפצוע, ובכך העמיק את יכולתי להבין את המשא שלוחמים ממשיכים לשאת בלבם כל חייהם. מעל לכול, אני מודה לו על תמיכתו הרגשית הרבה והחמה בתהליך הארוך של השלמת המחקר והבאת הספר לדפוס.

תודה מקרב לב לפרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל לשנת תשס"ט, על שיחה מעשירה ומרתקת ועל ההפניה למחקריה הרבים ופורצי הדרך, שהם מורה נבוכים לכל חוקר בתחום.

תודה מיוחדת למירי שליט, מנהלת שירותי השיקום במחוז דן של אגף השיקום, על עזרתה הרבה, שנמשכה כל תקופת הכתיבה, בהסבר של תהליכים ובאיסוף נתונים שחסרו לי; לחיים בר, יושב ראש ארגון נכי צה"ל, ולחיים רונן, מנכ"ל הארגון, על ששיתפו אותי בדאגות ובעשייה של הארגון; לחבר הכנסת ישראל חסון, על ריאיון מעמיק ועל המידע הקשור לפעילות ועדת הבדיקה של הכנסת, שהוא עומד בראשה, העוסקת בבחינת תפקודם של אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון; לצביקה שחק, יושב ראש ארגון נפגעי פעולות איבה, ששכל את בתו בת־חן שחק ז"ל בפיגוע בדיזנגוף סנטר בשנת 1996, על שחלק אתי רגשות, מחשבות וידע; ולאנשים רבים נוספים שהקדישו לי מזמנם ומידיעותיהם, וכולם מוזכרים בתודה בספר.

מקום מיוחד שמור בלבי לנפגעי הטראומה ששוחחו אתי, ושרובם ביקשו לשמור על פרטיותם ועל אלמוניותם. ספר זה מוקדש לכם, ואתם וגורל חייכם שמורים בלבי תמיד. בשנים האחרונות פרסמו נפגעי טראומה שמצאו את הכוחות לכך ספרים המביאים את קורות פציעתם וחייהם עם הטראומה. נעזרתי רבות בספריהם של אנשים אמיצים אלה, וכולם נזכרים בספר. מבין כולם אני מבקשת להודות כאן במיוחד לאילן בכר, שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, על ספרו,² שממנו למדתי להכיר אותו ואת אומץ לבו, ועל שיחות מרתקות, שלימדו אותי רבות על עולמם הפנימי של חיילים נפגעי פוסט־טראומה ועל מאבקם המתמשך לקיים חיים ״רגילים" בעבודה, בבית ובמשפחה.

על קריאת כתב היד אני מבקשת להודות גם לארז צברלינג, בעבר סטודנט שלי באוניברסיטת חיפה וכיום ידיד וקולגה, שקרא את כתב היד ביסודיות, לא ויתר לי אף על טעויות דפוס והתמיד לעודד אותי להמשיך; ולחברתי האהובה עורכת הדין עירית תמיר, כיום מנכ"לית עמותת קו משווה, על הערותיה לכתב היד, שניחנו גם בשכל וגם ברגש, ועל שעזרה לי לשמור על כתיבה שתוכל לגעת בלבו של כל אדם. לעירית אני חייבת תודה מיוחדת גם על שעודדה אותי לכתוב את האפילוג, ולתת בו רמז לאמונתי, המבוססת על עבודתי המחקרית ועל רגשותי גם יחד, שניתן לשנות את מהלך ההיסטוריה ולחלץ את ישראל ממלתעות הזיכרון שלה. האפילוג נכתב בזכותה, ואני מודה לה על כך באהבה.

תודה לדפנה בר־און, עורכת הספר, על עריכתה הקפדנית והעדינה. כישרונה הרב כעורכת, והכבוד שהיא נותנת לטקסט בלי לוותר ולו על תג אחד שאינו חד דיו או שאינו במקומו, שיפרו ללא ספק את איכותו של הספר. לא פעם עזרו לי הערותיה להבין טוב יותר טיעונים שלי עצמי. על כל אלה, ועל שכה נעים לעבוד אתה, אני חבה לה חוב גדול. תודה לניצן קנט על הסיוע והדיוק בריכוז רשימת המקורות, ותודה לרחל יורמן, עורכת המפתח, שערכה את המפתח גם לספרי הראשון, ומאז אני מכירה לה תודה על עבודתה היסודית והקפדנית, שמאפשרת גם לי למצוא בקלות דברים שאני מחפשת בספר.

חובה נעימה היא לי להודות לכל אנשי הוצאת עם עובד, שזהו הספר השני שאני מוציאה לאור בה. למנכ"ל ירון סדן על שעזר לי לעבור את המכשולים שהם מנת חלקו הטבעית של כל תהליך הוצאה לאור; לבתיה מישור, מזכירת המערכת; לרוית דלויה, העורכת המרכזת על הליווי בתהליך הארוך של ההבאה לדפוס; לעובדי הייצור ולכל מי שהיה לו חלק בתהליך המורכב והמרתק של הוצאת הספר לאור.

מעל לכול אני מבקשת להודות ליקרים לי ביותר: ילדַי ובן זוגי. לילדי האהובים לילך ונמרוד, על שפתחו לי צוהר להבין את הדרך שבה רואים את הנושא ישראלים צעירים שכבר חוו שירות צבאי, דור שלישי לשואה ולתולדות המלחמות של ישראל, על שהיו שותפים מלאים לחיפוש ולבחירה של שם הספר ועל אהבתם ותמיכתם ללא תנאי. לבתי לילך, על שעזרה לי לראות כמה מכאיבה המציאות בישראל גם למי שלכאורה מבקש להתרחק מן הפצעים הפתוחים שלה, ולבני נמרוד, על שיחות מרתקות על נפש האדם ועל הכוח שיש לה להדחיק ולהרחיק את חרדותיה.

ולבסוף, מילות תודה ואהבה לבן זוגי איציק ונציה, שתמיכתו ואהבתו הן אור תמידי בחיי. על לילות ארוכים שבהם לא יכולתי לישון מעוצמת הרגשות שעוררה בי הכתיבה, והוא היה שם להקשיב ולהרגיע; על הפעמים הרבות שקם לרשום רעיון שעלה במוחי וחששתי שיישכח ממני עד הבוקר; על דיונים ארוכים שסייעו לי להתחבט במחשבות על המחקר; על היותו עורך חכם וקפדן, ראשון לקרוא וראשון להעיר על כל אחד ואחד מעמודי הספר; ועל יכולתו המופלאה לתת לי את המרחב הנדרש ליצירה, ובו בזמן להיות לי שותף ומשענת במהלכה.

עירית קינן

מבוא

החברה הישראלית: טראומת מלחמה, מיתוסים וגעגוע

״[...] להבין איך זה מלחמה, מה זה בדיוק
מלחמה. [...] מה קורה במלחמה, מתי
יודעים שמנצחים, ושנגמר, ומה העונש של
המפסידים? והאנשים שמשתתפים במלחמה
— לא רק החיילים, כולם, אפילו הילדים —
אולי הם ישתנו עכשיו לגמרי? [...] יכול להיות
שמשהו ישתנה עכשיו לתמיד, בכולם [...]?"

דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה³

כמאה שנה הכחיש העולם כולו הכחשה גורפת ומאורגנת את קיומה של התסמונת הפוסט־טראומטית. מאה שלמה חלפה בין גילוייהם הראשונים של פרויד, ברויאר וז'אנה על הטראומה הנפשית ובין זיהויה כתסמונת רפואית לגיטימית. במאה שנים אלה הופקרו הנפגעים לסבלם והואשמו בהתחזות, בהשתמטות ובניסיון לקבל פיצויים כספיים בתואנות שווא. האיחור העצום נבע לא מהיעדר ידיעה וחקירה מדעית, אלא מן הקושי להכיר בכך שטראומה נפשית אינה נעוצה בהפרעת אישיות אלא בכוחות חיצוניים, ובעיקר במעשים מחרידים של בני אדם. הכרה כזאת, לדברי ג'ודית לואיס הרמן, מחייבת ברוב המקרים נקיטת עמדה מוסרית מול התרחשויות מזוויעות, בשעה שגדול הפיתוי להתעלם מן הרוע — לא לראותו, לא לשומעו ולא לדבר עליו.⁴ הכחשה זו של התסמונת הפוסט־טראומטית נבעה מגורמים נוספים שאינם ממין העניין, כגון שיקולים כלכליים ואידאולוגיים ומאבקי אגו מקצועיים. רופאים התקשו להשתחרר מפרדיגמות ישנות, חברות ביטוח חששו מהשפעת ההכרה בתסמונת על תביעות פיצויים, צבאות ראו בה איום על מיתוס הלוחם העשוי ללא חת, ובעיני מתנגדי המלחמה העידו התסמינים על מעשים בלתי ראויים במהלך הקרבות ואחריהם. כל אלה הציבו את הטראומה הנפשית במרכזם של מאבקים וחילוקי דעות חריפים, ואלו מנעו את הפנמתה של ההתקדמות המדעית ואף יצרו סוג של ״אמנזיה אפיזודית",⁵ ״שִכחה" של הידע הקיים וצורך ב"גילויו" מחדש שוב ושוב.

טראומה נפשית מתחוללת בעקבות אירועים מסוגים שונים, כמה מהם מעשה ידי אדם — מלחמות, אלימות מינית ופשעים אחרים — ואחרים תאונות או אסונות טבע. ספר זה מתמקד בטראומה שהיא תוצאה של אלימות על רקע סכסוכים לאומיים. מלחמה מותירה צלקות רגשיות בכל מי שלוקח בה חלק: מנוצחים ומנצחים, חיילים ואזרחים. ההתאוששות ממנה כרוכה בהתגברות על זיכרונות קשים, בהתמודדות עם אובדן ועם שאלות על משמעות ובחיבור מחדש של פיסות החיים שמלפני המלחמה עם אלה שלאחריה. רוב הנחשפים למלחמה מצליחים, בתהליך הדרגתי, להותיר את הזוועות מאחור. ואולם רבים, כ-15 אחוזים, אינם משתתפים בהמולת החזרה לחיים. אף ששבו לכאורה בשלום ולא ניכרת בהם פציעה פיזית, אין הם מוצאים מזור לנפשם. בדרך כלל כאבם סמוי מן העין, והם נותרים לבדם עם קולות הקטל, המסרבים לשקוע. אלה הם הפצועים ללא דם, נפגעי הטראומה הנפשית במלחמה.⁶

המשך הפרק בספר המלא