משחקים מלוכלכים 5 - מלוכלך כמו דילן

פרק 1

אמבר
עמדתי על שפת הכביש עם התרמיל על הגב. למרות הקרירות של אוקטובר, החולצה שלי הייתה ספוגה בזיעה ונצמדה לגופי תחת משקלו הרב של התרמיל. לקח יותר מדי זמן למאבטח בשער לתת למרצדס שלפניי לעבור, ולא כי הייתה בעיית אבטחה. נאלצתי לעמוד פה במשך שבע דקות רצופות, בזמן שהמאבטח ונהג הרכב פטפטו כמו זוג זקנות בדוכן למכירת עוגות בכנסייה.

יכולתי להוריד את התרמיל מהגב. יכולתי להושיב את התחת שלי על שפת הכביש ולהתרווח קצת, אבל זה היה עיקרון. עמדתי זקוף כדי שהמאבטח יוכל לראות אותי.

ומבחינתו, הייתי שקופה לגמרי.

בסופו של דבר, הוא דפק על גג המרצדס ונופף לרכב להיכנס לחניון המגודר וכשמבטו זז אליי, ניגשתי אליו כאילו הייתי חלק מנתיב המכוניות. תיארתי לעצמי שהוא לא זכה לראות יותר מדי אנשים צועדים ברגל לעברו. בכל זאת, לא הייתה מדרכה.

הבטתי לתוך חניון סטודיו הסרטים עם כל הבניינים חסרי החלונות והמכוניות היקרות, ותהיתי אם הבחור הזה יקשה עליי, ואצטרך להתקשר לאחותי שתבוא לפה כדי לאסוף אותי.

ועוד יותר גרוע, אם לא אצליח להשיג אותה, אפספס את הצילומים שלה ואת השכר הממש חיוני עבורי ואצטרך למצוא מקום לישון בו הלילה עם אפס דולרים בכיס. במקרה הכי גרוע, אצטרך לישון אצל אחותי.

אבל האפשרות הזו תהיה תמיד המפלט האחרון ביותר שלי.

טכנית, הייתי חסרת בית, דבר שהיה לי תמיד קשה להפנים, אבל הוא היה רק עד שאעלה על הטיסה הבאה שלי מפה, שלאחריה אהיה תיירת בעולם.

תלוי איך מסתכלים על זה.

"כן?" המאבטח בחן אותי והסתכל על חולצת הבוקרים שלי ומכנסי הג'ינס המאוד דהויים שלי עם טלאי של דגל ונצואלה על ירך אחת, שכיסה באופן אסטרטגי כתם דם. סיפור ארוך. הייתה לו כרס שהמדים הבליטו, אבל מצד שני, הייתה לו גם משכורת קבועה ובית, אז מי אני שאשפוט?

כשהוא הסתכל על הפנים שלי, עשיתי כמיטב יכולתי לחייך ולהזכיר לעצמי למה אני פה, כי המשכורת הזו תהיה חצי מהסכום הנדרש לכרטיס הבא שלי. כרטיס לכיוון אחד לצד השני של כדור הארץ.

"היי." התאמצתי להישמע שמחה, מאושרת אפילו, אבל באופן מאולץ ביותר. בטח נראיתי כמו קריקטורה של עצמי – ההיפית השמחה והמעופפת. "אני פה בשביל הפרסומת ל'אנדרלייר'. אמבר מלון?"

בזמן שדיברתי, המאבטח הושיט את ידו דרך החלון בביתן ולקח לוח כתיבה. הוא דפדף בדפים ועבר על שניים מהם. "אין פה שום אמבר מלון ברשימה."

מעולה.

"אני צלמת הסטילס," עדכנתי אותו.

כשהוא הסתכל עליי במבט מפקפק, הרמתי אצבע כדי לסמן רגע אחד והורדתי את התרמיל שלי. הנחתי אותו על האדמה וחיטטתי בתוכו, הוצאתי את כל השטויות שלי כדי לחשוף את האישור היחיד שהיה לי – המצלמה המקצועית הכי יקרה שלי. החזקתי בידי את מצלמת הקנון שלי, שהייתה חבולה מכל הנסיעות והרמתי אותה למעלה כדי להראות לו. "רואה?"

הוא לא ראה. הוא המשיך לעבור על הניירות שלו בחוסר חשק. "אנה מלון?"

"אמבר," אמרתי בצורה הכי מנומסת שיכולתי.

"חכי רגע," הוא אמר ונכנס לביתן שלו. "ותצטרכי להזיז את זה מהכביש."

"תודה." לא הייתי בטוחה אפילו למה אמרתי את זה, אבל התחלתי לדחוס חזרה לתיק את כל החפצים שלי לפני שיידרסו על ידי לימוזינת האמר או משהו. שמעתי אותו ממלמל למישהו בנייד שלו. קבלת הפנים בצילומים של אחותי הייתה תמיד כל כך חמה.

ממש מפליא שלא הגעתי ליותר צילומים מהסוג הזה.

אני מודה שלא הייתי במצב הרוח הטוב ביותר להגיע לעבודה. בתור התחלה, נָחַתִּי באזור הזמן הזה לפני פחות מעשרים וארבע שעות וסבלתי מג'טלג רציני. וגם הייתי עצבנית שאקס ישן שלי, שנתן לי לישון על הספה שלו אתמול בלילה, שלח אליי ידיים. אחרי שתי בירות הוא בכה לי על הכתף על הפרידה האחרונה שלו והחליט שזה בסדר גמור לשים את היד שלו על הציצי שלי. ישנתי שם בכל זאת, כי לא הייתה לי ברירה אחרת, אבל ברחתי משם הבוקר לפני שהוא התעורר.

אכלתי ארוחת בוקר מגעילה בבית קפה, עליתי על האוטובוס הלא נכון והגעתי לפה באיחור.

בגדול, לא הדרך הטובה ביותר להתחיל את היום, אבל למען האמת, ציפיתי ליותר גרוע.

היו לי ציפיות מאוד־מאוד נמוכות מהיום הזה.

ובדיוק כשסיימתי לדחוס את כל השטויות שלי חזרה לתרמיל כמו במשחק טטריס, עגלת גולף משודרגת הרעישה דרך מגרש החניה לעברי. כשראיתי אותה מתקרבת, הבטן שלי התהפכה. כנראה הודות לארוחת הבוקר המחורבנת שלי, אבל גם מלחץ.

אולי הייתי לחוצה יותר מהצילומים הללו משהייתי מוכנה להודות לעצמי.

שני גברים נסעו בעגלה, הם החנו מולי בצד השני של הנתיב. נשמתי עמוק וקמתי לפגוש אותם כשהם יצאו והחלו ללכת לעברי. הנהג, חבר בצוות הצילום, היה לבוש בערך כמוני, ואפילו גרוע יותר, במכנסי ג'ינס דהויים ובסווטשירט ישן אבל נעל מגפי עבודה, והיה לו מכשיר קשר על החגורה, שדרכו נשמעו חלקי שיחה לא ברורים. הוא בחן אותי, ומבטו נחת על אצבעותיי החשופות בסנדלים העלובים שלי.

הגבר השני היה מאבטח, אבל לא מאלה עם הכרס והמדים. הוא היה גבוה ומאיים ולבוש כמו אופנוען – מגפיים שחורים, מכנסי ג'ינס שחורים, וסט מעור שחור על טי שירט של הארלי דיווידסון, עם קעקוע נדוש של גולגולת על זרועו השרירית. שערו הבלונדיני הארוך היה אסוף בפקעת גברית פרועה. הוא היה חמוד, וזה עצבן אותי.

לצערי הרב, הייתה לי היסטוריה ארוכה ביותר של מעשים טיפשיים בכל הנוגע לגברים חמודים.

"אנדרלייר?" הוא שאל אותי בלי שום הקדמה, כאילו שהמשכנו שיחה.

"כן. אני צלמת הסטילס. אמבר מלון?" למה אמרתי את השם שלי כאילו שזו שאלה, לא אבין לעולם.

הוא בחן אותי קצת יותר מקרוב ומצמץ תחת השמש של הבוקר. המבט שלו עבר מכפות רגליי ועד ראשי, לאט ובאופן מיותר, כאילו שהבחין רק עכשיו שאני חמודה. "ליב מלון?"

"זו אחותי."

הוא הוציא טלפון ונראה כאילו שחיפש בו משהו והודיע לי, "את לא ברשימה."

ברור שלא.

ניסיתי להחניק אנחה, אבל אז נזכרתי במשהו. "אתה יכול לנסות את השם אמבר פייג'?"

הוא התייעץ שוב עם הטלפון שלו. "כן. הוא רשום לי."

ובכן, תודה לאל, לעזאזל.

"זו אני. אני משתמשת בשם האמצעי שלי לעבודה. אמבר פייג'?" לעזאזל עם זה. תפסיקי להגיד את השם שלך כאילו שאין לך מושג מי את לעזאזל. "אבל הם בדרך כלל כותבים את השם החוקי שלי ברשימת אנשי הצוות. מלון."

הוא המשיך לבחון אותי, אבל לא עשה שום תנועה כדי לקבל אותי בברכה לתוך עגלת הגולף המפוארת. "יש לך תעודה מזהה או משהו, אמבר פייג'?"

כן, הייתה לי תעודה מזהה איפשהו עמוק בתוך התרמיל שלי, כנראה מתחת לכל השטויות שכרגע דחסתי פנימה.

הבחור הגדול קימר את הגבה הסקסית שלו לעברי וחיכה. האמת היא, שהיה לי מין קטע עם גבות. הוא אפילו לא העלה חיוך לעברי, אבל שיט... דמיינתי או שהוא כרגע דיבר אליי בנימה מפלרטטת? היה פתח כלשהו שפספסתי פה?

לרגע קצר, הפמיניסטית הפנימית שבי העלימה עין, ושאר הגוף שלי תהה באמת אם הבחור הזה יושפע אם אעפעף מעט בריסים או אשחק עם השיער.

לצערי הרב, לא הייתי מסוג הבחורות שידעו את התשובה לשאלות כאלה. וגם לא הייתי מהבחורות שיכלו לפלרטט את דרכן פנימה. אני לא מגזימה, הבחור האחרון שניסיתי לפלרטט איתו באופן מודע שאל אותי אם אני חולה. את חולה? אלו היו המילים המדויקות שלו.

ככל הנראה, כשניסיתי לפלרטט עם בחור חמוד, הסומק שהציף אותי בעקבות זה, וכל הקשקשת והפטפטת וההתנשפויות הדאיגו חלק מהאנשים.

לכן במקום לפלרטט הדחקתי עוד אנחה, הורדתי את התרמיל שלי שוב לאדמה והתחלתי שוב להוציא את כל הדברים שלי החוצה. ולכל אורך הזמן לא הפסקתי לתהות למה אני עושה את זה לעצמי.

אה, נכון. המשכורת.

בזמן שחיפשתי את הדרכון שלי, הקשבתי לקולות המקוטעים ממכשיר הקשר. הנהג הוציא את המכשיר מהחגורה שלו ופטפט עם מישהו בסלנג של איש צוות. נשמע כאילו שהם עדיין לא התחילו לצלם.

לפחות יש סיכוי שליב לא תתעצבן עליי שאיחרתי.

מצאתי את הדרכון שלי, בדיוק כשרכב הופיע מאחוריי עם מוזיקה רועשת. הרמתי את מבטי אל ג'יפ שחור משודרג, השיר Young Lust של להקת Pink Floyd רעם מהחלונות שלו. כמעט הסתנוורתי מקרני השמש שהשתקפו מהטבעות של הנהג, כשהוא הרים את ידו בברכה לעבר המאבטחים. הבחור שנראה כמו אופנוען נופף לו לעבור עם הצדעה קטנה וכשהג'יפ חלף על פניי, הבחור מאחורי ההגה הסתכל ישירות עליי.

שיער שחור פחם כמו של גולש, טי שירט שחורה, קעקועים לכל אורך זרועותיו... וסקסי בטירוף. מהגברים הסקסיים שאם את רואה פעם אחת, את לא שוכחת.

"אני מכירה את הבחור הזה..." אמרתי ונעמדתי. "היי!" קראתי לו. "פגשתי אותך, במסיבה ההיא... אתה יודע... בבית של הבחור ההוא?" שיט. פגשתי אותו בוודאות – במסיבה של אחד מהחבר'ה של דירטי לפני ארבע שנים, בדיוק כשחזרתי מאוסטרליה. באותה מסיבה שבה פגשתי גם את...

לא משנה עכשיו.

אף שלא יכולתי לזכור משהו חוץ מהפרצוף של הבחור הזה, ידעתי פשוט שהוא כוכב רוק או משהו. גיטריסט? זמר ראשי? איך־קוראים־לו?

ממש לא הזיז ל־איך קוראים לו, שנפגשנו אי פעם. או שאולי הוא לא הצליח לשמוע אותי מעל הבסים שהדהדו ברכבו. כשהוא נכנס פנימה לחניון, הוא הרים לעברי אצבע משולשת.

אני מודה, זו לא הייתה הפעם הראשונה בחיים שגבר הרים לעברי אצבע משולשת, אבל ברצינות.

כוכבי רוק מזדיינים.

דחפתי את הדרכון שלי על הבחור האופנוען. "רואה? אמבר פייג' מלון."

הוא בחן אותו, סגר והושיט לי אותו חזרה. "מגניב. רוצה טרמפ פנימה?"

"בהחלט. תודה."

"אני קונור," הוא הודיע לי. "את יכולה לקרוא לי קון."

"נעים להכיר." לא ממש, אבל שיהיה.

דחסתי את הכול חזרה לתוך התרמיל שלי – שוב – ומיהרתי ללכת אחריו. כשהגעתי לעגלה, הוא זז הצידה כדי שאוכל להיכנס למושב הצר מאחורה, אבל לא לפני שהצלחתי להציץ על החלק האחורי בווסט העור שלו. היה לו טלאי גדול באמצע של מלך עלה, כמו על קלף, רק שהמלך היה שלד שנראה מרושע. מעליו היה כתוב מלכי החוף המערבי, ולמטה – וונקובר.

הוא היה אופנוען אמיתי.

מקסים.

נשמתי עמוק וניסיתי פשוט להירגע. הייתי בפנים ולא נראה שהצילומים החלו עדיין. שני האסונות הראשונים הפוטנציאליים נמנעו.

"מצטער על הטרטור." העגלה שקעה, כשקונור התיישב עם גופו הגדול על המושב הקדמי עם איש הצוות. "בכל זאת, זה דילן קופ," הוא הוסיף בחביבות, כאילו שזה הסביר את הכול.

"אה־הא," אמרתי.

כאילו שהיה לי אכפת מי היה הכוכב של הצילומים הללו.

ככל הנראה, היה קשה מאוד להאמין שאישה צעירה כמוני הייתה למעשה צלמת מקצועית שהגיעה לבצע עבודה בלי שום עניין בדילן קופ. כאילו שאני באמת עלולה להיות גרופית חרמנית שהייתה נחושה להשתחל פנימה לסטודיו כדי לנסות למצוץ את הזין המפואר של כוכב הרוק דילן קופ, ולעזאזל עם אנשי האבטחה.

כי כך כנראה נראו כל הנשים לקונור האופנוען המאבטח במבט ראשון.

"אני בטוח שליב תציין את זה," איש הצוות אמר לי כשנסענו לאחור ופנינו, "אבל תצטרכי נעליים נורמליות כדי לעבוד על הסט."

"אני בטוחה שהיא תציין," מלמלתי, כשהתחלנו לנסוע באיטיות דרך החניון. לא הבאתי איתי מגפי עבודה, ולמען האמת, לא התכוונתי לשמור זוג מגפי עבודה במחסן כלשהו רק כדי שמדי פעם, כשאהיה שוב בוונקובר, אוכל לעבוד על סט הצילומים של אחותי. זה יהיה יותר מדי כמו להודות שזה היה משהו שבאמת עשיתי. שאני, אמבר פייג' מלון, הייתי זונת צילומים.

אף שהיום, זה בדיוק מה שהייתי.

ולא כי צילמתי זונות.

אלא כי הרגשתי כמו זונה, שמכרה את הכישרון שלה. אני רק עושה את זה בשביל הכסף נראה כמו גישה מאוד עלובה לצלמת מקצועית להביא לסט צילומים כלשהו. אבל העובדה הייתה, שליבי לא היה ולעולם לא יהיה בצילום סלבריטאים. בראש שלי, זו הייתה עבודת צילום ברמה הנמוכה ביותר.

חוץ מהמשכורת. אי אפשר היה להתווכח עם המשכורת.

אבל אפשר היה להתווכח עם העבודה...

סקסיסטית, שונאת נשים, מתעללת. חוויתי את כל הדברים הללו על הסטים של ליב. רוב הימים לא הצלחתי להבין איך אחותי, האישה הלסבית והמבריקה, יכלה לעבוד בעולם הגברי והדפוק הזה של בולשיט סלבריטאי.

וכשהתחלנו לנסוע בקצב בינוני, קונור הסתובב כדי להסתכל עליי, ושפתיו התעגלו כלפי מעלה בקצוות. "דרך אגב, קוראים לו אש."

"מה?"

"הבחור בג'יפ," הוא אמר. "אשלי פלייר. הוא הסולן הראשי של הפני פושרז."

"יופי לו."

"נראה שהוא לא ממש מחבב אותך," הוא ציין, ונשמע משועשע.

ברור שלא, רציתי להגיד. הוא כוכב רוק.

"כן," אמרתי במקום. "אסון נוראי."

"איפה לעזאזל מגפי העבודה שלך?"

ברגע שקונור האופנוען הוביל אותי לתוך הסטודיו והפקיד אותי בידיה של אחותי, ליב נזפה בי ואז חיבקה אותי חזק. החיבוק היה מבורך, כי ברגע שנכנסתי פנימה, הלחץ באמת הכה בי. ההבעה הנרגזת שלי נסדקה, והבנתי עד כמה אני לחוצה, ולא משנה עד כמה זה לא היה הגיוני.

הייתי מקצוענית. זה היה קטן עליי.

אבל הלחץ שלי לא היה בגלל העבודה.

נשמתי עמוק כדי להתאפס. הסטודיו היה ענק ודי חשוך. הפנסים מעל היו כבויים, ופנסי ההפקה האירו במה ענקית, שערכת תופי רוק־אנד־רול בוהקת ניצבה עליה בדיוק באמצע. ידעתי שיש שם מצלמות, אורות וצוות צילום שהסתובב והתעסק עם הציוד בזמן שחיכו שהצילומים יחלו. אבל הדבר היחיד שבאמת רציתי להרגיש היה את אחותי, כשחיבקתי אותה חזק ועצמתי עיניים.

התחושה שלה בין זרועותיי הייתה כל כך מוכרת וגם כל כך זרה. קטנה יותר משזכרתי, אבל חזקה יותר. היינו בערך באותו גובה. אני הייתי מטר שישים וחמש, וליב לא תודה לעולם שהייתה נמוכה ממני בשני סנטימטרים וחצי. היא הייתה גדולה ממני כמעט בחמש שנים, אבל בילדותנו חלקנו בגדים לעיתים קרובות. כיום אין סיכוי בשום פנים ואופן שנלבש את הבגדים זו של זו.

אהבתי את אחותי הגדולה בטירוף, ולפעמים לא יכולתי לסבול אותה. הייתי בחו"ל במשך שלושה־עשר חודשים רצופים והתגעגעתי אליה כאילו קטעו לי את היד. ועדיין, ידעתי שתוך ימים, אם לא שעות, אהיה בלחץ לעוף מפה שוב.

זה תמיד היה ככה.

כשסוף־סוף התנתקנו, עיני השקד של ליב נצצו מדמעות. ידעתי שהיו דמעות זהות בעיניי, כשהיא החזיקה אותי במרחק קצר ממנה ובחנה אותי.

"היפית," היא סיכמה ונענעה בראשה.

"דיקטטורית," אמרתי. בחנתי את החולצה המשובצת, שהייתה מכופתרת עד הצוואר שלה, את מכנסי הג'ינס הקרועים ואת המגפיים עם השרוכים. אותם בגדים שהיא תמיד לבשה, בין אם זה היה אופנתי או לא. שערה החום והקצר – קצרצר בצדדים, וארוך יותר למעלה – נראה חמוד עליה, אבל לא משהו שאי פעם אעשה לשיער של עצמי. הרמתי גבה. "דיקטטורית היפית?"

"איחרת," היא אמרה בנימה של דיקטטורית והביטה לצד על קונור, שהתיישב בצללים. "הייתה לך בעיה להיכנס?"

"ברור שלא. הם הוציאו את השטיח האדום בשבילי."

ליב החמיצה פנים על הציניות שלי והסתכלה מטה. "את חייבת מגפי עבודה על הסט, אמבר. או לפחות נעליים סגורות."

משכתי כתפיים וניסיתי להיראות מתנצלת. זה היה קשה. "שכחתי."

"אלוהים ישמור," אחותי מלמלה. "כל פעם מחדש." היא חייגה בנייד שלה, כנראה כדי לפתור את בעיית הנעליים שלי. ליב ביימה את הפרסומת הזו, היא בטוח תוכל לגרום לזוג מגפיים להופיע אם היא באמת תרצה. האם הרגשתי רע שהפכתי את זה לבעיה שלה? בערך. אבל כבר הזהרתי אותה שכנראה לא אזכור את המגפיים.

ליב ידעה שזה לא העולם שלי, ושלא באמת עשיתי עבודות כאלה, ועדיין היא בחרה להעסיק אותי.

הסתובבתי ממנה והבטתי סביב הסט העמוס, בדקתי מי נמצא פה אבל לא זיהיתי אף אחד בינתיים. הלחץ עדיין לא עזב אותי, אבל אט־אט השתלטתי עליו. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לזכור שלא באמת משנה איפה אני. כל עוד הייתי עם המצלמה שלי, הייתי במקום הטבעי שלי.

למי אכפת מכוכבי רוק.

כשליב סיימה את השיחה, היא הודיעה לי, "יש לך מזל שעדיין לא התחלנו לצלם. אני יכולה לעשות לך סיבוב." והיא הובילה אותי בסיור מסחרר של המקום. שולחן האוכל היה גדוש באוכל יותר טוב מזה שהיה בבית הקפה שבו אכלתי את ארוחת הבוקר שלי, לכן הרמתי חופן ענבים ואכלתי אותם, למרות מבטה המסתייג של אחותי.

היא הראתה לי את המצלמות – שתי מצלמות וידאו אייץ'־די, אחת שתחליק מול הבמה על עגלה, והשנייה שתהיה תלויה מלמעלה עם זרוע כדי לצלם את דילן קופ בכל תהילתו ככוכב רוק.

אחר כך היא הציגה אותי בפני חלק מאנשי הצוות כולל מנהלי אנדרלייר והמנהל האומנותי, האנשים שהיא שכנעה שיעסיקו אותי לצילומים הללו, ועשיתי כמיטב יכולתי להקרין שאני אסירת תודה ומקצועית.

ולכל אורך הזמן הזה, עין אחת שלי בחנה כל אחד מהפרצופים בחדר. וכן, חיפשתי אותו. לא ממש יכולתי להתאפק. זו הייתה מין עווית לחוצה.

ג'וני אוריילי.

כי להיתקל באקס שלי כוכב הרוק לא היה אחד הדברים שקיוויתי שיקרה היום.

למעשה, הדבר היחיד שקיוויתי לו באמת היה לעבור את הדבר הזה במהירות, בשקט ובחינניות. מבלי ליפול על הפנים או להתאהב.

ליב הכירה ביני ובין ג'וני, ובכל פעם שהתחככתי עם מישהו במגזר המסוים הזה בעולמה של אחותי, מגזר כוכבי הרוק, חיפשתי אותו. לא כי רציתי לראות אותו. כי רציתי שתהיה לי ההזדמנות להיעלם אם אראה אותו, לפני שהוא יראה אותי.

"הוא לא פה," ליב אמרה, כשקלטה את עיניי משוטטות. אחותי לא פספסה הרבה. "למה שהוא יהיה פה?"

למה, באמת. לג'וני לא היה שום קשר שידעתי עליו לדילן קופ. הוא לא היה בלהקה של דילן קופ.

אבל גם לא הבחור שכרגע הרים לעברי אצבע משולשת.

"אין לי מושג על מה את מדברת," אמרתי.

"בטח."

כשחזרנו לאזור שמאחורי המצלמות, היכן שהקימו את "כפר מצלמות הווידאו" – מוניטורים לצפייה עבור ליב והמנהלים, כדי שיוכלו לראות מה מצלמים – הזזתי את התרמיל שלי מהדרך והוצאתי את המצלמה שלי. ברגע שהחלפתי את העדשות, העוזרת של ליב הופיעה לפתע כדי לקחת במקומי את התרמיל שלי לאחד המשרדים. התעסקתי עם הגדרות החשיפה שלי וביצעתי שינויים כדי שיתאימו לאור הכללי בחדר. לצלם את כוכב הרוק תחת כל אורות הבמה הללו יהיה קל. אבל כדי לצלם את הצוות שיעבוד בצללים, אצטרך לשלב את האור הזמין עם רגישות גבוהה יותר לאור בתקווה שאצליח לצלם מספיק פרטים מבלי שהכול יהפוך למטושטש.

לא התנאים הכי טובים לצלם אנשים, אבל עבדתי עם גרועים יותר.

הצטרפתי חזרה לאחותי, לאחר שהיא סיימה לשוחח עם צוות הצילום שלה. כולם החלו להיראות קצת לא נינוחים ועצבנים. הסתכלתי על השעה בנייד שלי, היינו כבר ביותר מארבעים דקות איחור, ולא היה שום כוכב רוק על הבמה. התופים נותרו בוהקים ובודדים, וחיכו. והיה די קל להבין מה קורה פה.

כוכב הרוק הגדול גרם לכולם לחכות לו.

כי הוא היה כל כך מיוחד, והאמת, לא היה שום דבר שמישהו מאיתנו היה מסוגל לעשות לגבי זה. היינו, אחרי הכול, סתם בני אנוש רגילים.

"אז," שאלתי את ליב, "יש חוקים מגוחכים כלשהם שאני צריכה לדעת פה?" לא רציתי לדעת בכלל, אבל הייתי חייבת לשאול. הייתי במספיק סטים של צילום של אחותי כדי לדעת שאת תמיד חייבת לשאול. כי אף אחד לא אמר לך מה החוקים הבלתי כתובים אלא אם כן שאלת. "את יודעת, מישהו שאני לא אמורה לצלם? מישהו שצריך להימנע מקשר עין איתו? מישהו שאני אמורה לפנות אליו כהוד מעלתך?"

אחותי נחרה בלגלוג. "את יכולה לקרוא לי הוד מעלתך אם באמת בא לך." ומייד עיניה החדות הוצרו אליי מאחורי משקפי הראייה שלה. "רק אל תתייחסי בזלזול לאף אחד, בסדר?"

"אני?" פערתי פה, כאילו שהייתי בהלם מההצעה.

"כן," היא אמרה בציניות. "את, אמבר."

"זו לא תמיד אני, ליב," הודעתי לה.

"נכון..."

"זוכרת את הסרט לטלוויזיה שעזרתי לך בו?"

היא זעפה, והתייחסתי לכך ככן.

"את יודעת למה אני מתכוונת. עשיתי את צילומי הפרומו עם 'מר גיבור־אקשן־של־אתמול', ורק לנשים אטרקטיביות היה מותר להיות בסט שלו, אבל אסור היה לנו לדבר איתו?"

"כמו שאני זוכרת את זה," אחותי אמרה, "לך אסור היה לדבר איתו, כי היית גסת רוח בפעם הראשונה שפגשת אותו. הוא היה שם כדי לבצע תפקיד, וגם את."

"אה־הא."

"היה לך מזל שלא פיטרו אותך."

"נכון. מזל גדול."

"את יודעת," היא הודיעה לי, ועיניה המשיכו להיות מוצרות, "את באמת מביאה את זה על עצמך עם הטינה הזו שאת סוחבת."

"ברור. ומה עם הקמפיין של מוצרי היופי בכיכובה של "גברת כוכבת־הפופ־המזדקנת", שכן פיטרה אותי, כי הייתי יפה מדי? כנראה שהבאתי את זה על עצמי, כי הגעתי לשם עם הפנים שלי?"

"אמבר..."

"את יודעת שהחוקים בצילומים הללו מגוחכים לגמרי," הוספתי בנימה רוטנת, "והבחורים החתיכים הם הכי גרועים."

אחותי הרימה גבה. "אולי הם אומרים את אותו הדבר לגבי בחורות היפיות סנוביות."

"מה שתגידי." התעלמתי מהמילים שלה, ולא משנה עד כמה הן היו מדויקות ומרושעות. כרכתי את רצועת המצלמה שלי סביב מפרק כף ידי. "אני עושה את זה רק בשביל הכסף, נכון?"

למה להכחיש את זה? שתינו ידענו למה אני פה, להרוויח כסף כדי שאוכל לנסוע לטייל שוב. חזרתי הביתה אך ורק כשנגמר לי הכסף. הדרך המהירה ביותר להרוויח הייתה למכור את עצמי כמו זונה לאחותי, והיא ידעה את זה.

אבל בסופו של דבר, כיוון שתשלום היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי פה, והיא זו שהעסיקה אותי, הייתי אמורה להיות אסירת תודה כלפיה. ובנוסף, באמת הרגשתי חשק קטנטן ביותר לרצות אותה, במגירה קטנטנה ביותר איפשהו עמוק בליבי, מגירה שלעולם לא אספר לה עליה. לכן הכרחתי את עצמי לומר, "מה שאני מתכוונת להגיד, זה תודה שהעסקת אותי."

ליב גלגלה את עיניה. "החוקים מאוד פשוטים. פשוט תעשי את מה שאומרים לך ותסתמי את הפה שלך. לא תהיה שום דרמה."

"הבנתי."

אחותי נעצה בי מבט, אבל הייתה קצת סימפתיה במבטה. רחמים, למען האמת. "את יודעת, לא כל גבר חתיך על פני האדמה הוא מניאק, אמבר."

"ברור שלא."

"לא כל כוכב רוק הוא חלאה."

"אה־הא."

"ודילן קופ הוא לא ג'וני או."

בטח.

הדבר היחיד שידעתי על דילן קופ זה שהוא היה המתופף של דירטי, להקת הרוק הגדולה ביותר שליב אי פעם עבדה איתה, להקה שפגשתי שניים מחבריה פעם, שלא באמת עניינו אותי. אף שאני חייבת להודות שרוב העולם בהחלט התעניין בהם.

ועכשיו דילן קופ היה דוגמן תחתונים. הוא הופיע כאליל הרוק־אנד־רול בקמפיין הפרסום האחרון של אנדרלייר – קמפיין "האנדרלייר של האלים".

ורק לפי ההוכחה הזו, דילן קופ אמור להיות חלאה גדולה יותר מהאקס שלי. אין כמו תווית של אליל כדי להפוך גבר לצנוע. במיוחד גבר שכבר היה עשיר ומפורסם.

לדבריה של ליב, לאנדרלייר כבר היה בקמפיין אליל היפ־הופ, שני אלילים ספורטאים ואליל כוכב קולנוע, אבל הם כבר צילמו את הפרסומות איתם. לצילום האחרון הזה, הם עבדו סביב לוח הזמנים המשתנה ללא הרף של דילן קופ, והביאו את כל ההפקה לוונקובר כדי שיהיה לו נוח יותר. כי זה מה שאנשים עושים כשאתה אליל רוק.

הם באים אליך.

אף שליב גם סיפרה לי שדילן המליץ עליה לביים את הפרסומת הזו, כך שאולי זו הייתה נקודה לזכותו.

או אולי הוא רק רצה לזיין אותה? זו לא תהיה הפעם הראשונה שגבר ניסה לגרום לאחותי הלסבית לעבור צד.

"אז איפה אליל הרוק הזה בכלל?" שאלתי אותה. כולם עדיין חיכו שדילן קופ יופיע. ליב לא הפסיקה להסתכל על הנייד שלה כשהשניות חלפו להן.

"דילן תמיד מאחר, כי הוא תמיד אוכל," היא עדכנה אותי. "זה קטע כזה של מתופף." כאילו שהייתי אמורה לדעת מה זה אומר?

"בדיוק לפני שאת מצלמת אותו לבוש בתחתונים? הוא לא דואג מכך שייראה נפוח או משהו?"

היא העניקה לי מבט שלא הייתי בטוחה אפילו איך לפענח. "רואים שעדיין לא פגשת אותו."

נכון. פגשתי רק את אל, הבסיסטית של דירטי, ואת אחד הגיטריסטים, שאת שמו לא יכולתי לזכור למען האמת. זכרתי רק את שמה של אל, כי היא הייתה ממש מפורסמת. הפנים שלה היו בכל מקום בימים אלה, החל מדפי השער של מגזינים ועד למותגי איפור. ובנוסף, היא הייתה אישה בלהקת רוק של גברים, וזה היה מגניב לגמרי. היא אפילו הייתה נחמדה אליי, אבל לא אתן לזה לשנות את דעתי על כוכבי רוק בכללי, כי רובם היו גברים. אל, מבחינתי, הייתה אנומליה.

הרמתי את המצלמה שלי וצילמתי תמונה של פניה של ליב ולכדתי את החצי־זעף שעל פניה, כשהיא בדקה שוב את הנייד שלה. הזעף העמיק. אחותי מעולם לא אהבה להיות בצד השני של המצלמה.

"רק בודקת את החשיפה שלי..." אמרתי בתמימות.

"את באמת לא צריכה לצלם אותי," היא הודיעה לי. "אבל תוודאי שאת לא מצלמת רק את דילן."

"למה שאצלם רק את דילן?"

היא העניקה לי עוד מבט שלא הייתי בטוחה איך לפענח. "פשוט תצלמי את כולם ואת הכול, אבל תהיי חשאית לגבי זה, בסדר? נסתרת. תשתמשי בעדשות הכי ארוכות ואל תפריעי."

"זה מה שאני מתכוונת לעשות."

אם הייתי יכולה לצלם אפס תמונות של הכוכב בפרסומת הזו, הייתי מאושרת. כנראה אצלם כמה תמונות שלו על ההתחלה כדי לגמור עם זה. לאחר מכן, צילום של הצוות מבצע את תפקידו יוכל באמת להיות מעניין.

התחלתי לבדוק היכן נקודת הצילום הטובה ביותר של ערכת התופים, שבה אף אחד לא יסתיר לי והפנסים שהם הקימו יעבדו לטובתי. זה היה בצד השמאלי ביותר של הבמה, מעבר לקצה עגלת המזוודות.

"ואמבר..." ליב תפסה אותי מהזרוע לפני שאוכל לשוטט לאותו כיוון. "אל תדברי עם אף אחד."

ברצינות? היא עד כדי כך לא סמכה עליי?

ניערתי את ידה ממני. "ואם הם ידברו איתי ראשונים?"

"אז תעני קצר ככל שאת יכולה ותעופי משם."

ניסיתי לדבר בנימה חסרת עצבים כשאמרתי, "אין בעיה, בוס."

טוב, העובדה שהיא לא סמכה עליי לא הייתה לגמרי חסרת בסיס. ידעתי את זה. הייתי ידועה בלהגיד את הדברים הלא נכונים, לאנשים שמולם היה הכי גרוע להגיד את הדברים הכי לא נכונים. מין כישרון מצער שהיה לי.

ובכל זאת.

הסתכלתי עליה מביטה שוב בנייד שלה, בודקת את שעון היד שלה ומזעיפה פנים. "אני נשבעת," היא רטנה, "שהוא מאט בכל פעם שאני מבקשת ממנו למהר." היא הסתכלה עליי ונאנחה בכבדות.

ליב הושיטה את ידה והזיזה תלתל משערי מאחורי אוזני. זו הייתה מחווה כמעט עדינה, עד שהיא צקצקה לעצמה כאילו ששערי, שלא היה ארוך מספיק כדי להישאר בקוקו שניסיתי לעשות, היה אכזבה עצובה.

"על הזין שלי," היא אמרה, לעצמה כמעט. ומייד, "אני צריכה שתעשי משהו בשבילי."

"בסדר..."

"לכי לעבר המסדרון ההוא שם." היא הצביעה לעבר מסדרון שנראה כאילו שהוביל אל מאחורי הבמה. "ותדפקי על דלת חדר ההלבשה של דילן. השם שלו מופיע על הדלת."

"ולמה שאעשה דבר כזה?"

"כי אמרתי לך לעשות," היא אמרה בנימה של אל־תפקפקי־ בהוראות־שלי־ על־הסט־ שלי בקולה. זו הייתה נימה, שלצערי הרב, הייתה מוכרת לי. ואחר כך היא גלגלה את עיניה. "אני נשבעת באלוהים, הוא כוכב הרוק הכי נחמד בעולם."

בטחחחח.

"יש לו רק קצת בעיות עם דייקנות."

"לא שמתי לב."

"אבל אם מישהו יצליח להוציא אותו מחדר ההלבשה ההוא..." היא החמיצה פנים על החולצה שלי, כאילו שהייתה מאוכזבת מחוסר המחשוף מול עיניה, ומייד החמיצה פנים שוב על אצבעותיי החשופות. "כן, זו את."

"אה. רגע. העסקת אותי להיות פיתיון עבור כוכב רוק?" הבטתי מטה על עצמי, באמת נראיתי כמו גרופית חרמנית היום או משהו?

לא. ממש לא. מכנסי הג'ינס שלי היו צמודים, אבל לא צמודים כמו סקיני. החולצה הרופפת שלי לא חשפה שום דבר על הגודל או הצורה של שדיי. זה לא היה לבוש של קח־אותי־כוכב־רוק.

מצד שני, גם לא לבשתי שום דבר כזה כשפגשתי את ג'וני. והוא בהחלט... לקח.

"ברור שלא," ליב אמרה. "העסקנו אותך כדי לצלם סטילס." וזעפה לעברי. היא עשתה את זה הרבה היום. "אבל לא יהרוג אותך לחייך אליו."

נעצתי בה מבט זועף. איפה היינו לעזאזל, שנות השישים של המאה הקודמת?

ליב נעצה בי מבט זועף חזרה.

לצערי הרב, היא ניצחה.

לכן נאנחתי, חייכתי חיוך מזויף לחלוטין והלכתי למצוא את כוכב הרוק הכי נחמד בעולם.