ההרוג השביעי

1

קרקוש מכשיר הקשר מגיע עמום, ממרחקים. כך זה תמיד מתחיל; הלב שוקע, מתכווץ בכאב, והוא מוצא את עצמו בג'יפ שדוהר לכיוון המטרה. זה קורה? זה אמיתי? הוא שואל את עצמו. כמעט שלא ניתן לראות משהו מהדרך. הג'יפ מיטלטל בתוך ענן אבק עצום שירד על השיירה ונדמה שבלע את כל העולם. ובדיוק כשנראה שהנסיעה תימשך לנצח, הג'יפ מיטלטל ועוצר.

הוא קופץ החוצה ומתחיל לרוץ בוואדי. רגליו שוקעות בחול הרך עד לברכיים — אולי החול הוא ניסיון אחרון לעצור אותו, להציל אותו ממה שמחכה לו מעבר. עוד רגע הוא יגיע לשם. הוא מצפה לראות זאת שוב ובו בזמן מתפלל שהפעם זה יהיה שונה, שכל זה לא באמת קורה. לא באמת קרה מעולם.

הוא מגיע מעבר לדיונה. קרני השמש המסנוורות בולמות בבת אחת את הריצה. כתם אור בוהק מסתיר את כל מה שכבר ראה, אבל הוא יודע בדיוק מה מוסתר מעיניו. יודע מה קרה. יודע שלא משנה כמה פעמים יחזור לשם ויחיה מחדש את הזוועה, אין לו כל דרך לשנות.

נפילה חופשית שאינה נגמרת.

הוא קורס לתוך עצמו, מנסה לנשום.

כך זה תמיד נגמר. סיוטים הם תמיד בזמן הווה.

***

תנועה ראשונה בוקעת מתוך גוף דומם, מפוררת את מעטה הנוקשות, מהוססת כמשפט ראשון שעולה על הנייר. היא נמשכת מאליה, זורמת בנתיבים עתיקים. הגוף מתמסר, המודעות מתכנסת.

עוד תנועות מצטרפות אליה, זורמות באטיות, עולות כגלי נשימה; אנשים שונים שהחלו לנוע יחד כגוף אחד כמו נענו לאות סודי. ידיהם עלו מעצמן, מרחפות כעננים. יצרו לרגע פעולה אחידה שנדמה שלעולם לא תיעצר.

אמיר היה מרוכז כל כולו בניסיון לבצע את תנועות הטאי צ'י בתיאום עם כל השאר. לרגע לא שכח שברגע שיסיימו ישוב ויבלוט כחריג — ענק מגושם שכל דבר בחייו רחוק כל כך מאותה הרמוניה שלווה.

איזון מושלם הושג רק לרגע נדיר, אבל מיד משהו השתבש — גורם זר חדר וערער את הזרימה. הוא ניסה להתרכז בנשימה, להיאחז בתנועה האטית, להתנתק, אך לשווא; גלגלי הסרט האפל כבר התחילו לנוע במוחו; תמונות מלילות העבודה הארוכים הבליחו, הפרו את האיזון השברירי שנוצר דווקא כאן, במקום הכי רחוק, במקום שאמור להיות המפלט שלו.

 

החיים שלו היו משולים לניסיון להאזנה למוזיקת כלי מיתר עדינה, בעיצומו של פקק תנועה בצהרי יום שרב. הצלילים נשמעים על רקע צפירות צופר וקללות כבושות. האספלט הלוהט מאיים להמס את כלי הרכב לגושי מתכת נוזלית ופסולת אורגנית מבעבעת.

חיים שבהם אין מקום לערכים ועקרונות; הם מיותרים כתוספתן שעלול יום אחד לפקוע ולשחרר לזרם הדם רעל מריר. הוא יכול לדבר על ערכים נעלים, לתרגל טאי צ'י, אבל התמצית האכזרית היא שהוא לא יותר משכיר חרב בשירותו של האדם שהוא שונא יותר מכול.

מאמץ נוסף לחזור להווה, להתמקד שוב בנשימה, לחבור לקבוצה ולשקוע שוב באותו מחול אטי. סדרת התנועות האטיות החלה פועלת כאלחוש על כל הזיכרונות והדאגות. הכף נטתה סוף־סוף, ושלווה החלה למלא אותו. מבחינתו זה היה האנטי־דוט המושלם לכל הסטרס והשנאה שהציפו את הנפש.

כאן, לרגע קצר המרוץ נעצר. הזמן האט מהלכו, הפך דביק וצמיגי כדבש. הפסיק להתפורר בין האצבעות. תל אביב, יום שישי, רגע לפני תחילת הדמדומים. שעת החסד שבה עוברת העיר המותשת מטמורפוזה. קסם משתלט עליה. צליל הצרימה האופייני לה הולך ונחלש. האור מכחיל, והכיעור הצרוב מתכסה בשכבת איפור.

ואז האימון הסתיים.

חברי הקבוצה כבר התגודדו יחד, ממאנים להיפרד. אמיר פילס דרך ביניהם, מיהר לאסוף את תיקו שנשען על גזע עץ סמוך. גם אם רצה להישאר מעט, להשתתף בשיחה, תמיד היה מודע לכך שבסופו של דבר ייאלץ לדבר על עצמו. לשקר לא רצה. כל הסודות העלובים שלו נמצאים במרחק של לא יותר משניים־שלושה משפטים מחשיפה. לכן כל שיחה תמימה עלולה להפוך לסכנה.

היתה תקופה שבה ידע להסתיר את הסודות מאחורי שורות ארוכות של משפטים מפותלים. גם אם היה צורך לשקר, ראה בכך אילוץ שהתפקיד מחייב. אלא שאז היו אלה סודות מרחיבי לב, מקור לגאווה, בשונה ממדמנות הבוץ המביכות שהוא מסתיר כיום.

בימים אלה העדיף להתחמק מכל שאלה שתדרוש ממנו הגדרה עצמית. תשובה של מילה אחת תהיה הצלחה, כמו הבית ששכרו במושב שבמרכז, החצר המטופחת, הג'יפ, שותפות בעסק מצליח — כל מרכיבי החלום הישראלי. למעט בעיה קטנה, זה מעולם לא היה החלום שלו.

וכל חריגה מעבר למכסת שתי המילים, והבעיות יתחילו להופיע כסדקים.

לעתים קרובות היה תוהה מתי בדיוק התחיל הכול להשתבש.

***

בשעות האלה הפארק נהפך לשטח אקס־טריטוריאלי; מין שמורת טבע שאליה מתנקזים כל חובבי הספורט; קבוצות שלכל אחת מהן שמור מקום קבוע על כר הדשא.

הוא לא מיהר, הלך אל הרכב באטיות, כאילו ביקש למשוך אותה תחושה נדירה של שלווה חסרת משקל, כמעט אופטימיות. ממילא מיקה ישנה, ממילא לא יוכל להישאר בבית הרבה. הלילה זו המשימה שלו — הוא הולך לבלות את יום שישי בעבודה שתימשך אל תוך הלילה.

מולו פסע אב צעיר שהרכיב ילד קטן על כתפיו. דילוג קטן נענה בצחוק מתגלגל, שכמו היה גדול ממידותיו של הילד, כמעיל ענקי ששרווליו משתלשלים בשובבות עד לקרקע. הוא הביט בעיניו הגדולות של הילד עד שהאב הבחין בו. הוא מיהר להסיט מבטו והמשיך ללכת בתחושה כי פתאום נפער לו חור בבטן.

***

הוא נכנס לרכב. הרדיו החל לפעול בקול חלש. החל לנסוע ונאבק בהגה בניסיון לתמרן בין שני רכבים שנצמדו אליו, כשברקע קולו של קריין החדשות מדווח על נעדר: "חיפושים נערכים בסיוע מתנדבים. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להודיע למשטרה."

מיד בלם בחוזקה, והרכב נעצר בחדות, ואז שקע קדימה בקול חריקה. שריריו התקשו באחת. נדמה היה לו ששמע את השם שלו — יותם. ידו מיהרה, מגששת להגביר, אך הקריין בדיוק סיים את מהדורת החדשות.

הוא נותר יושב ללא תזוזה, גופו נוקשה עד כאב. לרגע הביט סביב, כמחפש מישהו שניתן לשאול אותו, לברר אם זה באמת היה השם שלו, ואם כן — אם באמת זה יותם שלו. לרגע תהה מה גרם לו לחשוב מיד דווקא עליו. זה גם יכול להיות שם דומה. אפילו בכך כבר לא היה בטוח, ואולי רק דמיין. הרדיו היה כל כך חלש, והשמיעה שלו דפוקה משנים של מטווחי ירי.

לא היתה דרך לדעת בוודאות, אבל האשמה והמועקה כבר החלו לשוב אליו כמו חברים ותיקים. במובן מעוות כלשהו הוא כמו התמסר אליהם, נמלא ריגוש נוכח הידיעה המסתמנת. הוא נזכר ביותם, החבר הקרוב שהשאיר מאחור. לוחם היחידה המיוחדת שכיוון את הטיל באסון שבו נהרגו שישה חיילים, ומאותו הרגע העמיס על כתפיו את האחריות לכל מה שקרה. אפילו הוא עצמו התקשה לפעמים להאמין שכל זה באמת התרחש, שלא מדובר בדמות בדיונית שסופר נלהב יתר על המידה העמיס על כתפיה הצרות אפוס שלם.

הוא המשיך לנסוע הביתה ולתהות לגבי החלק שלו באותו האפוס; האם יכול היה לעשות משהו אחרת? משהו כדי למנוע את כל ההתדרדרות?

לפתע — קול צופר זועם.

אמיר השגיח כי הרמזור מולו ירוק. מיד סינן קללה והתקדם. מול הצומת היתה תלויה כרזה ענקית, שממנה השקיפו עליו בלגלוג עיניו של הברקודה.

כאילו לא היה די בשעות הארוכות שאמיר צמוד אליו מתוקף תפקידו, עתה הפרצוף השנוא שהוא מכיר כל כך מקרוב, בתפקידו החדש כמושיע הלאומי, נמרח על כרזות חוצות ענקיות בכל מקום. הוא נהג בפראות, עדיין תוהה אם אכן יותם הנעדר, ואם יש דרך לבדוק זאת.

 

במשך שנים פיתח יכולות לטפל בכאב הגולמי. זהיר כחבלן טיפל בעצבים החשופים, ניתק ונטרל את החלקים המסוכנים, עיקר אותם מרגש עד שהפכו לזיכרון דומם. עתה עליו להפוך את התהליך. להפוך את הדומם לחי. כל כך הרבה זמן עבר. קשה להאמין באיזו מהירות הכול נגוז, כאילו מדובר בחיים של מישהו אחר.

הוא נזכר ביותם באימוני קרב המגע בקורס: גבוה, מבנה גוף צר ושרירי, שערו בהיר ורטוב מזיעה, פיו חשוק בשל מגן השיניים, אבל עיניו הכחולות משדרות שהכול בשליטה, הכול קטן עליו. תמיד נראה על־אנושי, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בו.

גם כשהכול קרס.

אמיר התאמץ להעלות את תווי פניו בזיכרונו, אך התמונה מיאנה להתגבש, ודמותו המעורפלת נשמטה, החליקה למעמקים, מותירה רק תסכול.

 

הוא מצא את עצמו בחניית הבית, המנוע עוד דָלק. הוא לא זכר כלום מהדרך. לאן בדיוק נסע? תהה לרגע ונרעד. ואז נזכר באימון. מיד משך את תיק הגב שלו וזינק החוצה. רגע לפני שפרץ הביתה בסערה, עצר והאט, ואז נכנס פנימה בשקט. אותו ענן של עצב קריר, שהפך לאחרונה לשותף השלישי שלהם בבית, אפף אותו.

מיקה עדיין ישנה. הדבר האחרון שרצה היה להפריע לה. הוא ניסה לחשוב למי יוכל להתקשר, לשאול על יותם. אבל מה יגיד? אין ברירה. הוא ייאלץ להמתין למהדורת החדשות הבאה.

הוא הדליק את הרדיו בעוצמה נמוכה והמתין. הדקות התארכו באופן אכזרי. ממש לקראת שעת החדשות, הנמיך את ראשו והצמיד אוזנו לרמקול כשכל גופו מכווץ, כמו מרגל הממתין בדריכות לשֶׁדר סודי גורלי.

"משטרת מרחב צפון מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר הנעדר יותם רזניק, יליד 1971 המתגורר בקיבוץ..." אמיר הרים את ידו והידק אותה אל פיו.

"נראה לאחרונה ביום חמישי בערב. תיאורו: 185 ס"מ, מבנה גופו שרירי ורזה, שערו חום בהיר, צבע עיניים — כחול. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש להתקשר למשטרת מרחב צפון או למוקד 100, או לכל תחנת משטרה קרובה."

הוא נותר קפוא, עדיין רכון לעבר הרמקול. מהדורת החדשות הסתיימה, והתחילו השירים הישנים והדביקים של שישי אחר הצהריים. אבל הוא חש שהזמן דוחק, והוא חייב להתקשר לעבודה, בתקווה שיצליח לתפוס אותם. איך תמיד אמרו במשרד? דברים רעים קורים תמיד לקראת סוף השבוע. ואכן כל הפיגועים וההתרעות היו מגיעים ביום חמישי בערב או בשישי בבוקר.

הוא התקשר למוקד והעביר ל־ג' ול־ד' הודעות לביפר, "תחזור אלי בהקדם." לרגע התלבט אם להכתיב למוקדנית את המילה "דחוף", אבל התניה של שנים עצרה בעדו.

סביר מאוד כי בשעה זו היו במפגש השבועי עם החברים מהיחידה לאבטחת אישים, בפאב הקבוע שלהם. הם הזמינו אותו פעם ל"פרלמנט של יום שישי", כך כינו זאת, בתקופה אחרת, אחרי שנאלצו להכניס אותו לשותפות בחברה — אחד הניסיונות האחרונים ליישר את ההדורים ביניהם, אבל הוא סירב מהר מכדי שזה ייחשב למנומס. הוא פשוט חשב שהעמדת פנים בנסיבות חברתיות אחת לשבוע, לא תמחק את העובדה ששלושתם נאלצו להסכים לשותפות העסקית ביניהם רק משום שהברקודה הגיש להם הצעה שלא ניתן לסרב לה. נוסף לכך, כשדמיין את כמויות האגו שנערמות במפגשים האלה סביב שולחן אחד היה לו ברור שזה ממש לא בשבילו.

בעודו חושב למי עוד יתקשר, הטלפון שבידו צלצל, והוא מיהר לענות.

"מה קרה?" קולו של ג' נשמע כשברקע המולה ומוזיקה קצבית.

"יש לי בלת"ם, אני חייב לרדת מהאירוע הערב."

"הכול בסדר עם מיקה?"

"הכול בסדר. עם מיקה, אני מתכוון. חבר טוב נעלם, הוכרז נעדר. אני חייב לצאת להשתתף בחיפושים."

"שנייה..."

קולות עמומים נשמעו מהצד השני. אם ג' היה שם לבדו, היה הרבה יותר קל לשכנע אותו, אבל קולו של ד' נשמע שואל: "אמיר, מה העניין? לא הצלחנו להבין."

"חבר שלי נעלם, הוכרז נעדר. הוא היה פעם במשרד, לא חושב שהכרתם אותו, היינו יחד בשליחות בחו"ל."

"הבנתי. אבל תשמע, אי־אפשר להעביר ברגע האחרון משימה שאתה תפרת מההתחלה ועד הסוף. זאת חובבנות."

אמיר שנא את חיתוך הדיבור הצבאי של ד'.

"אתה לא צריך לספר לי, זה בלת"ם, רק עכשיו שמעתי, ומבחינתי זה מקרה חירום."

"קודם כול, גם אתה לא יכול לומר שזה לא יפגע בביטחון של הברקודה... תראה מה זה, אפילו אני נדבקתי בכינוי המטומטם שהמצאת. אם נעשה החלפה כזאת ברגע האחרון, המאובטח מספר אחת שלנו וכל מי שסביבו לא יקבלו מענה אבטחתי ברמה שאנחנו מחויבים לה."

"תקשיב לי טוב, הברקודה פלוס כל הפמליה והלקקנים שלו, לא שווים את הקצה של הסוליה של החבר שלי."

"נשבר לי מהגישה שלך. תהרוג אותי אם אני מבין למה, אבל הוא מתעקש שרק אתה תהיה המאבטח האישי הצמוד שלו, בטח באירוע בסדר גודל כזה."

"אפילו הוא לא יכול לקבל את כל מה שהוא רוצה כל הזמן."

"זהו, שרק לפני שבוע הוא העביר לנו מסר שאם לא נתיישר, הוא חותך אותנו. אני יודע שאדם נעלה כמוך לא מתלכלך בפרטים קטנים כמו תזרים ההכנסות של החברה, אבל אתה יודע טוב מאוד לגזור את הקופון שלך."

"ד', תעשה לי טובה, כולם נהנים טוב טוב מהאובססיה שלו כלפי, שדרך אגב אני האחרון שמבין מאיפה היא מגיעה, אבל באמת, שפעם אחת ידחה סיפוקים."

"תחשוב מה יקרה אם הוא עוזב אותנו. כל הצוות שלך הולך הביתה; החוזים באפריקה שהוא השיג לנו יתבטלו יחד עם התפקיד של חבר שלך אבני. אתה תהיה מסוגל להסתכל להם בעיניים אם דבר כזה יקרה?"

"מה קרה?" מיקה נכנסה פתאום לסלון והביטה בו.

אמיר פנה אליה תוך שכיסה את השפופרת בידו, "הכול בסדר, משהו בעבודה." אמר וחזר לשיחה, "אז מה שאתה אומר לי, זה שאין מצב שתחליפו אותי היום?" שאל והחניק את הזעם בתוכו.

"סורי בנאדם, אני חושב שגם אתה יודע שזה הדבר שנכון לעשות. כל שאר הדברים יצטרכו לחכות." לרגע עברה בו המחשבה לשבור את הכלים, לסיים את זה סוף־סוף, אבל העובדה שמיקה חיכתה לו ביטלה באחת כל היתכנות.

"הבנתי," אמר קצרות וקטע את השיחה.

הוא ניגש אליה. היא עמדה ליד פינת האוכל והביטה בו בשתיקה. הוא חיבק אותה בעדינות.

"מה זה היה?"

"איך את מרגישה? להכין לך משהו לשתות?"

בלי שקיבל מענה, פנה למטבח שהיה פתוח אל הסלון הגדול ולחץ על הקומקום.

"מה קרה?" שאלה שוב.

"רציתי לרדת מהאירוע הערב."

"למה?"

"שנייה, אני מכין לך תה."

 

מיקה התיישבה על הספה, כיסתה עצמה בשמיכה. אמיר המתין לקומקום שירתח, והביט דרך החלון אל חורשת האיקליפטוסים הצעירים. רעד עבר בו. יותם שם בחוץ לבדו עם כל השדים שלו, בזמן שהוא תקוע כאן בגלל העבודה.

כשהסכים לקבל את התפקיד, אמר לעצמו שתמיד יוכל לעזוב. אבל עם הזמן התרגל ונכבל. הוא כבר לא יכול להכחיש שכל ההטבות החומריות — אלו שנהג תמיד לבטל בזלזול — היו ממכרות. תמיד חזר ואמר לעצמו שלמרות הכול הוא עדיין חופשי ואדון לעצמו, אבל זה היה שקר.

המים רתחו. הוא מזג אותם לספל והוסיף מעט מים פושרים. הוא ניגש לעבר הספה, הושיט לה את הספל, ואמר מהר לפני שיתחרט: "יותם נעלם."

"מה, מה זאת אומרת?"

הוא מילא את ריאותיו אוויר, מזכיר לעצמו שאסור לגרום לה התרגשות מיותרת.

"אני בטוח שהוא בסדר. תכלס, בטח יחזור לבד או שימצאו אותו מתבודד איפשהו. למרות כל מה שעבר עליו, הוא עדיין אחד האנשים הכי חזקים שאני מכיר."

"בגלל זה רצית לרדת מהעבודה?"

"לא משנה, אני אסע לצפון מחר."

"אבל איך אתה..."

"אני בסדר!" אמר מהר לפני שתמשיך, "עבר הרבה זמן. חוץ מזה, אמרתי לך, אני בטוח שהוא יהיה בסדר."

"מתי אתה צריך לצאת?"

הוא הביט לעבר השעון ונאנח. "האמת שעכשיו. אני צריך לעבור באולם של האירוע, לבדוק שהכול סגור ומתוקתק, ואחר כך עוד להספיק להגיע לאחוזה וללוות את הברקודה לשם."

רגע לפני שהלך התכופף אליה והקיף אותה בידיו, עוטף אותה בעדינות מכל עבר. פעם, בעידן אחר, החיבוקים שלהם היו כל כך שונים; הוא היה מרים אותה, ממש סוחף אותה מעלה עד שרגליה היו מתנתקות מהקרקע, ואז מהדק אותה אליו עד שהיתה משתנקת בצחוק ותשוקה.

החיבוק התארך ופתאום התחיל להרגיש כמו פלונטר שהוא חייב להתיר.

"יש לי הרגשה שהפעם זה יקרה," לחש לה ועוד לפני שסיים לומר את המילים, הבין שאפילו את עצמו לא ממש הצליח לשכנע. מיקה הידקה את אחיזתה סביב חזהו בתנועה מהירה, כמו עווית של כאב. כמה רצה להיות כבר בסיומו של סבב הטיפולים, לאחר השעות הארוכות בהן יסתגרו בבית הדומם ולא יעשו כלום, מלבד להמתין לתוצאות בדיקת ההיריון שתקבע לאן יפנו החיים.

"אל תדאג. קודם כול תסיים עם זה ורק אז תתפנה לטפל בכל השאר. אני אהיה בסדר."

הוא נישק אותה על כך שתמיד ידעה להתיר בקלות את הפלונטרים שלו. עם זאת, למרות כרטיס היציאה שהעניקה לו, לא היה קל להתנתק וללכת. את הצעדים הספורים עד הדלת עשה בלב כבד.

***

הוא יצא מהבית כשעניבה פתוחה תלויה על צווארון חולצתו הצחורה. את ז'קט החליפה החדשה, שמחירה היה יקר באופן לא מוסרי, נשא בתיק החליפות. ראשו נותר שפוף. פעם מיקה אמרה לו: "אתה יוצא לעבודה לבוש מיליון דולר, אבל הפנים שלך נראות כמו של כורה פחם רגע לפני שהוא יורד לעומק האדמה." הוא צחק, אבל שניהם ידעו שפגעה בול.

לאחר שעבר באולם ובדק שהכול מוכן מבחינת סידורי האבטחה, נסע לאחוזה ומשם ליווה את הברקודה בנסיעה לאולם. ואז יש את הרגע הזה שבו הברקודה נכנס לתוך האולם, והמוזיקה משתנה באחת; ההמולה בפנים נקטעת לשבריר שנייה ואז מתחדשת במקצב מהיר. כולם תולים מבט נרגש בברקודה שמעלה על פניו חיוך דק מלא שביעות רצון, חיוך שלא מגיע עד עיני הקרח שלו. רק אמיר — שתמיד צמוד אליו ואחרי מאות שעות במחיצתו — יודע לזהות בחיוך גם את הבוז שטבוע בו כל כך עמוק.

 

אנשים הסתערו לעבר הברקודה, התחרו בחוסר עכבות מי יקדים לאחוז בידו הרפה שלעולם לא מתמסרת למגע, לברך אותו, להגניב מילת סוד או בקשה. מהאגף נורו לעברם מטחים של הבזקי מצלמות מסמאים. כל כך הרבה תמונות שרק מעטות מתוכן יתפרסמו בעיתוני הבוקר, והוא כתמיד יופיע בהן חצי צעד מאחורי האיש.

דמותו המודפסת תתאיין ותתמזג עם רעשי הרקע — דמות גדולה ומגושמת מכדי שמישהו ישים אליו לב. רק אם ממש יתרכזו, ניתן יהיה לחלץ את מתאר דמותו מבין הצללים המפוקסלים. לפעמים אפילו לו נדמה שהוא לא באמת היה שם.

הוא חש מובס, כנוע כמו הטיגריס בגן החיות שוויתר מזמן על החופש; כל החיוניות אזלה ממאות הקילוגרמים של שריריו, ולא נותר לו אלא להעביר את ימיו בשינה חסרת סקרנות. למרות עייפותו סרק את האולם, לאתר משהו חריג, חשוד שעלול לסכן את הברקודה.

זה היה עוד אחד מאירועי הצדקה שהברקודה נהג להגיע אליהם עם הצ'ק הכי גדול בעיר. לכאורה כולם התכנסו למטרה ראויה שכולה אלטרואיזם טהור ורצון לעזור למוכי הגורל התורנים, אבל לאמיר היה ברור שבפועל, מבחינת המוזמנים, זו היתה לא יותר מהזדמנות נוספת להציג בפומבי את כל נכסי העושר והכוח שברשותם.

עם זאת, באותו הערב אף אחד לא ניסה באמת להסתיר את העובדה שהברקודה היה לב העניין. על כך העידו גם כתבי החדשות שהתעסקו רק בשאלה אם הברקודה יכריז באופן רשמי על כניסתו לפוליטיקה.

 

לפתע נתקלה בו מישהי מאחור, כמעט מעדה עליו ושפכה את תכולת הכוס שהחזיקה בידה. היא היתה עמוסה בתכשיטים נוצצים באופן מוגזם, כמו כל דבר כאן. הוא ניסה להתנצל, אבל אז הבחין במבט שלה. גם היא לא באמת ראתה אותו.

מעניין מה יותם היה אומר על כל הטיפוסים המוגזמים האלה, אם היה יכול לשגר אותו לכאן ישר מהקיבוץ; או מכל מקום שבו הוא נמצא. מעניין מה היה אומר על הברקודה. על אמיר עצמו.

הוא חש פתאום כי העבר קורא לו, מבקש לסחוף אותו לסבב נוסף של התבוססות בזיכרונות. בשעות הקשות, נדמה שהעולם נראה מבעד לצעיף דק שמכסה את ראשו, והמוח אפוף אד חלבי. אבל מיד התעשת; היה חייב להישאר חד עבור המשימה.

ואז הוא ראה את הברקודה יושב זקוף בשולחן המרכזי, שערו הבהיר משוך לאחור ומהודק על פדחתו. תמיד נראה שונה מהתמונות שהתפרסמו בתקשורת, נמוך יותר ורזה באופן כמעט סגפני, מוקף באנשי סודו ועדיין מרוחק ולא נגיש. סביבו נוצר תור של אנשים שהמתינו להזדמנות להתקרב ולפנות אליו.

בדיוק אותה סיטואציה שבה נתקל בו בפעם הראשונה. אז עוד לא ידע מי הוא בכלל. אמיר גם לא היה אמור להיות במקום מלכתחילה, זו היתה אמורה להיות רק טובה חד־פעמית לחבר. לפתע הרגיש שמישהו מסתכל עליו.

הוא לא ישכח לעולם את התחושה.

כשהסתובב לאחור, נתקל באישוני הקרח החלולים של הברקודה נעוצים בו, בוחנים אותו באותו מבט שבו נהג לבדוק נכס כלשהו ששקל להשתלט עליו. העיניים חסרות המבע הזכירו לאמיר את הברקודה הענקית שהיתה לו איתה היתקלות קרובה מדי בצלילה שערך באוקיינוס ההודי.

זה היה הרגע שבו הכול השתנה.

***

פוליטיקאי מוכר עמד ליד הברקודה, רכן לעבר מקום מושבו, כמעט השתחווה כשהמתיק עמו סוד. הברקודה הקשיב לו בחצי אוזן, אפילו לא מביט לעברו; הוא נשען לאחור באדנות, מבטו המשועמם סקר את האולם. הפוליטיקאי סיים, ואת מקומו תפס מיד עיתונאי בכיר שתודרך על ידו.

הברקודה נחשב לאחד האנשים האהובים במדינה, שמו היה מוכר בכל בית, לא היה עיתון יומי שלא הוזכר בו כמה פעמים בשבוע, ודאי מאז התחיל לאותת על כניסה לפוליטיקה הארצית, אבל אמיר הכיר אותו הרבה מעבר לכל מה שיועצי התדמית שלו רצו שידעו.

את מרבית האנשים לא מעניין איך הוא השיג את הונו. היו עליו כל כך הרבה שמועות, החל מסחר ביהלומי דם באפריקה, דרך עסקאות נדל"ן עם הכנסייה, מכירת נשק ועד קשר אינטימי עם רודנים; דברים שנשמעו כה מופרכים, עד שהיה נוח לכולם לפטור אותם כלא אמינים.

אמיר לא נהנה מ"הפריווילגיה של הבורות". הוא היה הזבוב שעל הקיר, זבוב ששוקל יותר ממאה קילו, שראה הכול, ושאין לו זכות להתלונן. הוא הרי מכר את נשמתו לשטן בתשלומים, המיר את כל הערכים במוצרי צריכה מיותרים: הרכב המפואר, החליפות היקרות, ארוחות הגורמה — כל אותם דברים שאמורים היו לקנות להם קצת אושר, או לפחות להשקיט קצת את הקולות.

 

הוא המשיך לסרוק את המקום. העיניים שלו צרבו מעייפות ומעשן סיגרים. בניגוד לכל ההנחיות חטף כוסית ממלצר שנשא מגש ונבלע בין הצללים. סמוך לקירות המכוסים במסכים עבים של בד כהה, רופף את העניבה, שלף את האוזנייה מהאוזן והתנתק.

הוא עמד כך ובחן את הברקודה מהצד — שלושה־עשר צעדים מהמקום שבו עמד. אסור להיחפז ולחרוג מהשטח המת שלא מכוסה על ידי איש מהצוות שלו. הנשק יישלף אחרי הצעד השביעי כשיחלוף מאחורי סידור הפרחים המפואר.

לא יהיה לברקודה שום סיכוי, אף אחד לא יבין מאיפה זה הגיע. הברקודה יבהה לרגע ארוך בקנה הנשק, עד שההכרה תחלחל, ודממה תשתרר. רק אז הוא יסחט באטיות מדויקת את ההדק עד מעבר לנקודת האל־חזור — קול הנפץ, צרחות של הלם, אנשים רצים באימה לתפוס מחסה.

והוא לא זז, נותר עומד מעל הברקודה, קפוא, האקדח עדיין בידו השמוטה. ייתכן כי חיוך מעוות ומלא הקלה עולה על פניו.

אמיר מעולם לא המשיך לדמיין מעבר לשלב הזה. תמיד רצוי להיכנס לראשו של היריב, להבין מה נקודות התורפה שלך, להתכונן; עם זאת, לאחרונה החל ליהנות מהרצת התרחיש הזה יותר מדי. הוא הניח את הכוסית, החזיר את האוזנייה, העיר את הצוות שלו מהתרדמת ששקע בה והנחית פקודות להדק את המערך סביב הברקודה ולסגור את החור באבטחה שזיהה.

מיד קרא לתומר והסביר לו מה השינויים שעשה במערך, ואיך צריך לאתר חורים כאלה בעתיד. לא היה צורך להסביר לו עד כמה זה חשוב. סדרת רציחות של אנשי עסקים בכירים שנמשכה כבר יותר משנה, ריחפה מעליהם כל הזמן והפכה את כולם כאן לדרוכים ועצבניים.

כשסיימו עם הפקת הלקחים הקצרה, עברו על הלו"ז למחר, שלמרבה המזל כלל רק שהייה באחוזה עם מספר מצומצם של מוזמנים קבועים, כך שאמיר יוכל לנסוע צפונה ולהצטרף לחיפוש אחר יותם בראש שקט. תומר עצר לרגע והחווה בידו, תוך שחייך לעברו של פיינראט, יועץ בכיר לענייני שוק ההון, שכהרגלו משך את מכנסיו הרחבים במעלה כרסו — כמו לוע קרפדה המנסה ללא הצלחה לבלוע כדור ענקי.

"גם הערב הוא תפס אותי והתעקש לספר לי על ההוא שחטף דום לב במרוץ הרי הגעש ברמת הגולן. וכמו תמיד סיים במשפט הקבוע שלו, בחור צעיר שהיה בריא כמו שור, בלי שום בעיות בריאות, נגמר ברגע. הייתי חייב להתאפק לא לצחוק לו בפנים."

שניהם צחקו.

פיינראט היה טיפוס עגמומי שנראה שהדבר היחידי שמעודד אותו, מעבר לרווחים שגרף, היה סיפורים על בחורים צעירים ובריאים שיום אחד וללא כל התרעה נפטרו אגב פעילות ספורטיבית. שניהם ידעו טוב מאוד איזה סכומים מטורפים של כסף הוא גלגֵל.

תומר המשיך וסיפר על המילואים שסיים השבוע, ועל כך שכמעט לחצי מהחיילים בפלוגה שלו יש בעיות כלכליות, חלקם במצב ממש קשה.

"איזה סיפורים, לא האמנתי. תזכור מה שאני אומר — יום אחד הכול יתפוצץ לנו בפנים. להם," הוא נופף בידו סביב לפני שהמשיך, "זה לא ישנה, אלה מסודרים. מבחינתם זה לא יהיה יותר מלקנות כרטיס טיסה במחלקה ראשונה לכיוון אחד."

"אתה מתכוון רק לתפרנים שכאן, אלה שאין להם מטוס פרטי," גיחך אמיר.

הוא חיבב את תומר, הלב שלו היה במקום הנכון ובו בזמן היתה לו יכולת לחיות בלי שמץ של פקפוק עצמי. היה בכך משהו מעורר קנאה.

שליח של הברקודה התקרב וקטע את השיחה ביניהם, באומרו שהבוס צריך לעדכן את אמיר בכמה שינויים. אמיר ניגש לעברו ומצא אותו רכון מעל נערה יפהפייה. הוא נעצר והמתין במבט אטום. לאחר דקות ארוכות הברקודה סימן לו להתקרב.

"העלמה תצטרף אלינו לנסיעה. לא חוזרים לאחוזה, ניסע לפנטהאוז, אני רוצה שרק אתה תהיה ברכב, אתה יודע, דיסקרטיות."

אמיר הסתובב במבט אדיש, שהסתיר את הבחילה שעלתה בו. מיד התחיל בארגון היציאה מהאירוע: עלה בקשר מול מוריס הנהג, והנחה אותו להגיע לכניסה הראשית ולחכות עם המרצדס בדלתות פתוחות; אחר ניגש לתומר וביקש לשלוח שניים מהצוות לאבטח את היציאה הראשית.

"מבחינתם ה'ילד' יצא משם, הם לא צריכים לדעת מעבר לכך. תנחה אותם לדווח אם הם רואים מישהו מהקהל שבחוץ או העיתונאים עוזב לפני שנצא."

אחרי שכל חברי הצוות התמקמו בעמדות כפי שהנחה, הוביל את הברקודה ואת בח"ל לאותו לילה אל הכניסה האחורית. ברגע שעזבו את האולם המפואר כמו עברו דרך חור תולעת ליקום מקביל, ומצאו את עצמם ברחוב מתפורר וחשוך. לא ניתן היה להבחין מה מציאות ומה אשליה — הפאר שבפנים או העליבות שבחוץ.

תנועה חדה מימין הקפיצה את אמיר. ידו נשלחה אוטומטית לכיוון הנשק, אבל זו היתה רק להקת חולדות שהתקוטטו על שיירים, וכעת המתינו על ערמת אשפה כדי שהאורחים הלא קרואים ייסעו משם, והם יוכלו לשוב ולשלוט על העיר.

אמיר ליווה אותם לג'יפ הענקי והמפואר שחיכה במנוע דולק. הסמטה היתה ריקה מאדם. כמתוכנן, כל העיתונאים והסקרנים התרכזו סביב המרצדס שחנתה מול הכניסה הראשית. הברקודה והעלמה נכנסו פנימה. אמיר טרק אחריהם את הדלת הכבדה ונכנס והתיישב מלפנים, לצד הנהג, לחץ שתי לחיצות קצרות על לחצן הקשר, סימָן לתומר שעמד בקצה הסמטה שהם זזים לכיוונו. מנוע הדיזל הכבד ניעור בנהימה רמה, והרכב החל לנוע.

בתוכו התעופפו ריחות של בושם, של מושבי העור, אלכוהול, סיגרים ויצרים בוערים. מאחור רחשה פעילות מוכרת. מדי פעם גנב מבט אל המראה. עיניו נתקלו בעיני האיילה השחורות של העלמה, והוא מיהר להוריד את מבטו. לרגע קצר היא נראתה במצוקה.

בשמי הצפון, מבעד הילת הירח, אפשר היה להבחין בנקודה רחוקה, קטנה ומנצנצת, שהלכה וגדלה ככל שהתקרבה — מסוק צבאי שנשא בבטנו את חדשות היום שהנץ.

הוא נכנס ראשון לפנטהאוז לוודא שהכול כשורה. הם כשלו אחריו פנימה. הוא מיהר לעזוב. הברקודה, שמעולם לא המתין לאף אחד, כבר התיישב על הכורסה בפישוק רגליים. הוא אחז בידה וכיוון את גופה אל הרצפה.

אמיר מיהר לעבר דלת הכניסה, נזהר שלא להסתכל עוד לעברם, על אף שהיתה לו תחושה ודאית שהברקודה מלווה אותו במבטו כשעל פניו מרוח חיוך זחוח.

הוא נכנס למעלית שצללה במהירות של צניחה חופשית לעבר החניה התת־קרקעית, הביט בדמותו במראה ועלה בו הדחף להכניס לה אגרוף.

זהו, הסתיים לו עוד יום עבודה במשרד.

***

נכנס הביתה וישר השליך מעליו את הבגדים; החליפה היקרה הרגישה כסחבה. הוא היה חייב לישון קצת, לפני שינהג את כל הדרך צפונה עד לקיבוץ של יותם. בכל מקרה, יוכל להצטרף לחיפושים בבוקר.

הוא נכנס להתקלח, שטף את שרידי הלילה, הגיף את התריסים והצטרף למיקה. כשנכנס בין השמיכות, היא בדיוק פקחה עיניה לרגע, חייכה אליו, ראשה על הכר, שפתיה סימנו לו נשיקה ממרחקים.

הוא עצם את עיניו, אך לא הצליח להירדם, אלא לרגעים קצרים שלא הפיגו את העייפות. בעיני רוחו ראה שוב ושוב את יותם, עד שהיה נדמה לו שכבר עברו שעות ארוכות. הוא רצה לשאול אותו את כל השאלות שלא נשאלו, אבל מצא את עצמו מתנצל שוב על מה שקרה.

יותם נעדר יומיים, והוא רק שוכב כאן. אין טעם להמשיך לנסות לישון, אבל בדיוק כשהתכוון לקום שקע בחלום חטוף נוסף.

כפות רגליו התקמרו נוכח מגע רצפת השיש הקרה. נדמה היה שאם רק יסתובב ויביט לאחור, יראה עצמו עדיין שוכב במיטה. האפלה חסכה ממנו את החישובים האינסופיים — עלות ותועלת, סיכויים וסיכונים. הוא החליט לצאת לדרך מיד, לנסוע אליו ללא עיכובים.

מצא עצמו ברכב, מנותק. הנוף נפתח ככל שהרחיק. רכב בודד מאיץ על הכביש, ונדמה שמעבר לבועה שנוצרה על ידי האורות הקדמיים לא היה דבר, רק ריק שחור, עד שהילה של אור חלבי חלש תחל לעלות ממזרח.

הרגיש תוך כדי נהיגה שאם רק ייזכר בכל מה שהודחק, יוכל למצוא את יותם.

הוא חשב עד כמה המרחק ביניהם גדל עם הזמן, צבר עוצמה ונפח, לא רק בקילומטרים, אלא בשעות, ימים ושנים. יותם נותר מאחור, בעוד החיים של כולם מסביב נמשכו. חיים כפולים. טיפת מים נופלת על להב ונחצית לשניים, לשבט או לחסד.

מה שקרה ליותם היה עוול נורא שלא מגיע לאף אחד. זה לא היה צריך לקרות ככה, זה לא הוגן.

אמיר המשיך לנסוע בתוך החשכה, והכול נראה לו כמו ערמה של תמונות סטילס ישנות; רגעים נטולי הקשר שהוקפאו בזמן. מדהים היה לגלות שכל כך מעט נשאר בזיכרון. סרט ארוך שהזיכרון כיווץ ללא יותר מכמה סצנות בולטות. לא היה לו ספק — היעלמותו של יותם היתה איתות סודי שהיה מכוון רק אליו. דברים כאלה לא קורים סתם. אולי הנסיבות יצרו את ההזדמנות המושלמת לתיקון — יותם יימצא, ואולי גם הוא ימצא את הדרך שלו חזרה לנתיב הנכון.

הוא הידק את אחיזתו בהגה ולחץ על דוושת הבנזין עד הסוף. מד הדלק ברכב גירד את התחתית ונורת האזהרה נדלקה בכל פעם שהרכב נקלע לסיבוב הדוק. הדבר ההגיוני לעשות היה לעצור באחת התחנות, אבל הוא רצה רק להמשיך, להגיע אליו מהר ככל האפשר.

הוא לא יכול היה לעצור. כמו נחטף על ידי סיפור גדול ממנו.