סהרורים

פרק

1

דם אדום בעבע מתחת לציפורניה הקרועות של הלן, נקווה בחרמשי העור היבש שמסביב לציפורניים וזלג לאורך פרקי אצבעותיה בקילוחים דקים. למרות הכאב היא הידקה את אחיזתה באדן החלון בידה השמאלית כדי לנסות להזיז קדימה את ידה הימנית. מתחת לאצבעותיה היו גרגרי חול ודם שגרמו לה להחליק, ושרירי כפות הידיים שלה התכווצו כל־כך עד שמרכזן התחיל להיתקף בעוויתות. היא שלחה קדימה את יד ימין, אבל לא היה לה כוח למשוך את עצמה הלאה.

הלן החליקה לאחור בנשימה עצורה עד שנתלתה מקצות אצבעותיה המאובנות. במרחק שש קומות מרגליה הבועטות היתה ערוגת פרחים מתה, זרועה לבֵנים מעופשות ורעפי צפחה שניתקו מגג הארמון הרעוע והתנפצו לרסיסים. לא היה לה צורך להסתכל למטה כדי לדעת שאותו הדבר יקרה גם לה אם תישמט אחיזתה באדן החלון המתפורר. היא שוב ניסתה להניף רגל ולהיתפס באדן החלון, אך ככל שבעטה יותר כך התרופפה אחיזתה.

יבבה נמלטה מבין שפתיה הנשוכות. היא נתלתה על אדן החלון הזה מאז שירדה לשאוֹל באותו הלילה. היא הרגישה כאילו חלפו כבר שעות, אולי ימים, וכוח הסבל שלה הלך ואזל. הלן צעקה בתסכול. היא היתה מוכרחה לרדת מאדן החלון הזה וללכת למצוא את אֵלות הנקמה. היא יורדת השאוֹל - זאת השליחות שלה. למצוא את אֵלות הנקמה בממלכת המתים, להביס אותן איכשהו, ולשחרר את החוֹטָרִים מהשפעתן. היא היתה אמורה לשים קץ למעגל הנקמה שאילץ את החוֹטָרִים להרוג זה את זה, אבל במקום זאת הנה היא כאן, תלויה על אדן חלון.

היא לא רצתה ליפול, אבל ידעה שלא תתקדם בניסיון למצוא את אֵלות הנקמה אם תמשיך להיאחז באדן החלון לנצח. ובממלכת המתים, כל לילה נמשך נצח נצחים. היא ידעה שעליה לסגור את הלילה הזה ולהתחיל מחדש בלילה הבא, באיזה אינסוף אחר שיש לקוות כי יהיה מועיל יותר. אם היא אינה מצליחה למשוך את עצמה למעלה, נותרה לה רק אפשרות אחת.

אצבעות ידה השמאלית של הלן התחילו לפרכס ואחיזתה נשמטה. היא ניסתה לומר לעצמה לא להילחם בזה, שעדיף לה ליפול, כי אז לפחות זה ייגמר. אך היא עדיין נאחזה באדן החלון בכל שבריר של כוח שנותר בידה הימנית. הלן פחדה מדי להרפות. היא נשכה את שפתיה המדממות בריכוז, אבל אצבעות ידה הימנית החליקו על גרגרי החול ולבסוף ניתקו מהקצה. היא לא היתה מסוגלת להמשיך להחזיק.

כשפגעה בקרקע היא שמעה את רגלה השמאלית נשברת.

הלן שמה יד על הפה כדי למנוע מהצרחה להתפרץ בחדר השינה השקט שלה בנָנְטַקֶט. היא חשה בטעם גרגרי החול הקשים של ממלכת המתים על אצבעותיה המכווצות. היא שכבה באור הכחול־אפור של דמדומי השחר והקשיבה בתשומת לב לרעשים שהשמיע אביה בהמשך המסדרון בעודו מתכונן ליום החדש. למרבה המזל, נראה שהוא לא שמע שום דבר חריג, והוא ירד לקומה התחתונה כדי להתחיל להכין את ארוחת הבוקר כאילו הכול כשורה.

הלן שכבה במיטה, רועדת מכאב רגלה השבורה ושריריה המכווצים, והמתינה שהגוף שלה ירפא את עצמו. דמעות זלגו משני צדי פניה והותירו נתיבים חמים על עורה הצונן. החדר היה קר כקרח.

הלן ידעה שהיא צריכה לאכול כדי להחלים היטב, אבל היא לא יכלה לרדת לקומה התחתונה עם רגל שבורה. היא אמרה לעצמה להישאר רגועה ולחכות. במשך הזמן יתחזק הגוף שלה מספיק כדי לזוז, ואחר־כך לעמוד, ואחר־כך ללכת. היא תשקר ותגיד שלא התעוררה בזמן. היא תסתיר את רגלה הכואבת מפני אביה כמיטב יכולתה, תחייך ותנהל שיחת חולין בזמן שיאכלו. ואחר־כך, אחרי שתאכל משהו, היא תחלים לגמרי.

עוד מעט ארגיש טוב יותר, היא אמרה לעצמה, ובכתה בשקט רב ככל שהצליחה. היא רק צריכה להחזיק מעמד.

***