אוסף רומנטיקה

מפגשים עם בן

זו הייתה הפעם הראשונה שראו זה את זו פנים מול פנים.

הוא השתדל לא לנעוץ מבטים, אך באופן טבעי עיניו בחנו אותה. היא הייתה נמוכה בהרבה מן המטר־שמונים שלו. גם מבחינת הצבעים הם היו הפכים — בעוד שלו היו עיניים כהות ושיער כהה, היא התהדרה בעיניים כחולות ובשיער בלונדיני.

"אז כפי שאת יודעת, קוראים לי בן." הוא אמר בנועם.

"סינדי."

"בת כמה את, סינדי?"

"למה אתה שואל?"

"אני רוצה להכיר אותך יותר — כדי להבין אותך טוב יותר. כדי שאוכל לעזור לך."

"אני מעדיפה לא לענות על השאלה."

הוא לא לחץ.

"מה מביא אותך אליי?"

"רע לי. אני מרגישה... חנוקה." אמרה סינדי. "כל הזמן זה רק ניקיון ובישול, בישול וניקיון. לפעמים אני חושבת שאין טעם לחיים." היא השתהתה לרגע. "אני חושבת על זה שיום אחד הוא יגיע... הנסיך על הסוס הלבן... זה מה שמחזיק אותי."

"אני בטוח שעוד תפגשי מישהו נחמד. אפילו כמה." אמר בן בעדינות. "אבל אני לא יכול להבטיח לך שמי שתפגשי יהיה בדיוק נסיך על סוס לבן. ואני לא מבטיח שכשתפגשי אותו זה יפתור את כל הבעיות."

"אבל מתי?" שאלה סינדי. "כמה זמן כבר אני צריכה לחכות? אני כבר בת..."

הוא המתין.

"... עשרים וחמש."

"עשרים וחמש זה גיל נהדר. את צעירה. צעירה במובן החיובי של 'לא־זקנה'."

לא נראה שהשתכנעה בכך.

***

בפגישתם השנייה הוא ביקש שתספר לו על המשפחה שלה.

"טוב... אז... יש לי שתי אחיות. אחת עורכת דין והשנייה סוכנת ביטוח. מרוויחות יפה."

"בנות כמה הן?"

"שלושים וחמש ושלושים ושש." השיבה סינדי. "הן לא עושות כלום בבית. הן מצפות שאני אעשה הכל."

"אז אתן גרות רק שלֹשתכן?"

"עם אימא."

"ומה מצבה של אימא שלכן? היא בריאה, אני מקווה?"

"בריאה כמו שור. היא מעבירה שיעור בטיפוס על קירות כל בוקר."

"כל הכבוד."

"היא לא האימא האמיתית שלי. אין ביני לבין שלֹשתן קרבה משפחתית, בעצם. אבא שלי מת כשהייתי בת חמש."

"אני מצטער לשמוע את זה." הוא אמר מכל הלב. "בפגישות הבאות שלנו, אם את מסכימה, נדבר קצת עליו."

"אני לא זוכרת ממנו כלום." אמרה סינדי. "אבל הוא בטח לא היה שמח לראות איך בוני וקליידה מתייחסות אליי."

"איך הן מתייחסות אלייך?"

"הן יורדות עליי כל הזמן. בצורה ממש מגעילה."

"תני לי לסכם מה שאמרת. שתי האחיות שלך יורדות עלייך, אבל נותנות לך לבשל להן ולנקות אחריהן?"

"איזו ברירה יש לי?"

"אני לא הייתי מסכים לזה. אני הייתי קובע עם האחים שלי תורנויות — מי מבשל, מי שוטף כלים וכן הלאה. אני מבין שזה עשוי להיות קצת לא קל להציע את זה לאחיות שלך, לפחות בשלב הזה..." הוא נשם נשימה עמוקה. "אני במקומך הייתי מפסיק לבצע עבורן את עבודות הבית — לאט לאט ובהדרגה. זה עשוי להעביר להן את המסר שהן צריכות לעשות דברים כאלה בעצמן."

***

אחרי חמש עשרה שנות ניסיון במקצוע, בן חשב שהוא כבר ראה הכל. אך אפילו הוא הופתע כשפתח את דלת ביתו בפני בובת עץ, שצעדה פנימה בנקישות ובחריקות.

"אז איתך דיברתי בטלפון - אתה פיני?"

"כן."

הוא הוביל את פיני דרך המסדרון אל חדר הטיפולים.

"שב בבקשה."

פיני התיישב בקפיצה על אחת הספות ובן התיישב על הספה ממול.

"איך הגעת אליי?" שאל בן.

"שמעתי שאתה פסיכולוג מעולה." אמר פיני.

"אז. . . מה תרצה לספר לי?"

"אני לא יודע במה להתחיל." אמרה פיני. "בלע אותי דג; הפכו אותי במרמה לחמור; הייתי עבד של בעל קרקס מרושע... והאף שלי מתארך בכל פעם שאני רק... שאני בסך הכל..."

בן הושיט לבובת העץ חבילת ממחטות נייר. הבובה לקחה ממחטה ואמרה: "ונמאס לי להוציא הון תועפות על טיפולים קוסמטיים! האף שלי נראה בסדר?"

"נראה מצויין." הבטיח לו בן. "פינוקיו... אני רוצה לשאול אותך שאלה. למה בעצם אתה מרגיש צורך לשקר?"

***

הטלפון צלצל; בן זיהה את מספר הנייד של סינדי וחטף את השפופרת.

"הלו?"

"שלום. זו סינדי."

"שלום סינדי, מה שלומך?" קולו הסגיר דאגה רבה מדי מכפי שהתכוון לחשוף.

"אני בסדר. רציתי לשאול אם נוכל להיפגש בקרוב."

"כן, אביא את היומן... סינדי, הייתי מודאג. לא הצלחתי לתפוס אותך בטלפון ולא שמעתי ממך כבר חודש."

"כן... מצטערת... הרבה קרה מאז. עשיתי מה שאמרת לי לעשות. בשבוע הראשון הפסקתי להכין קינוח. בשבוע השני, לא הכנתי סלט. ואז הפסקתי להכין מנה עיקרית. האחיות שלי התחילו להזמין אוכל מהיר הבייתה — המבורגרים, צ'יפס, פיצות... אחרי שלושה ימים הן חטפו קלקול קיבה. נשברתי והכנתי להן מרק. הן צעקו עליי שאין בו מספיק מלח. ואז חשבתי על מה שאמרת: אני עושה בשבילן הכל ומקבלת את היחס הזה? למה זה מגיע לי? החלטתי לעזוב את הבית. כבר מאתמול אני גרה בדירה משלי."

"וואו, מזל טוב!"

הוא התכוון לשאול אותה אם היא שוכרת דירה לבדה, כמה שכר הדירה ואם מצאה כבר עבודה, אך סינדי המשיכה: "אני לא בטוחה שעשיתי את ההחלטה הנכונה."

"זה היה צעד אמיץ." אמר בן. "החלטת החלטה - וביצעת אותה. אולי הגיע הזמן."

***

הם קבעו להיפגש בשלוש.

לשמע הצלצול בדקה־לשלוש בן חטף את החבילה מהשולחן וניגש לפתוח את הדלת. אז קלט מה הוא עושה. הוא עמד לתת בונבוניירה למטופלת שלו.

הוא זינק למטבח, החביא במקרר את קופסת השוקולדים התכולה שקנה במיוחד בשבילה אתמול ומיהר שוב אל הדלת.

"שלום", אמרה סינדי וקולה הענוג עגום.

"שלום. מצטער שלקח לי קצת זמן."

היא חייכה כאומרת: לא נורא.

"תיכנסי בבקשה." פניו היו סמוקות, משום שהתבייש בעצמו. הוא לא אמור לקנות לה בונבוניירות. היא מחוץ לתחום. אסור לו לגעת בה.

***

אל חדר הטיפולים נכנס בחור יפה תואר בשנות העשרים המאוחרות לחייו.

"אני רומנטיקן חסר תקנה." הוא הכריז בפני בן. "אני מחפש את האחת. אני יודע איך היא תיראה. כפות הרגליים שלה יתאימו לזה." הוא שלף מכיסו סנדל זכוכית מנצנץ באורך של כשבעה־עשר סנטימטר.

"זאת נעל פיצית." אמר בן בעדינות. "כמה בחורות כבר יתאימו לה? ואיך אתה יכול להיות בטוח שהאישה שתתאים לנעל תמצא חן בעיניך מבחינת האופי?"

"אני אוהב רגליים קטנות." אמר הבחור.

"אני מבין." אמר בן וחשב על כפות רגליה העדינות של סינדי. "גם אני."

"אז מה אתה אומר לי בעצם... להפסיק לעשות את הקטע עם הנעל?"

פניה של סינדי עלו בעיני רוחו של בן.

"זאת אולי דרך מקורית להתחיל עם בחורות." הוא אמר. "אבל היא יכולה להרתיע. אתה יודע, רוב הנשים קונות את הסנדלים שלהן בחנות נעליים... הייתי מציע לך לנסות עוד אופציות. אולי תירשם לאתר היכרויות?"

***

סינדי נכנסה אל דירתו של בן פרועת שיער ונסערת.

"קרה משהו?" שאל בן בדאגה.

"איזה פסיכי אחד בכניסה לבניין ניסה למדוד לי נעל!"

"הוא לא פסיכי." אמר בן אוטומטית ובאותה נשימה שאל: "נתת לו למדוד?"

"ברור שלא!"

***

"אז מה שהייתי רוצה לשנות, כאילו, זה את הקטע הזה שאני מספרת לאנשים הכל."

"מה זאת אומרת?" שאל בן. "תני לי דוגמה."

"נניח, מישהו שואל אותי, כאילו, איפה אני גרה, כאילו, אני מרגישה לא נעים לא לענות לו, כאילו? - אז אני עונה, כאילו."

"אני מבין. אני חושב שאת צריכה להציב גבולות. לדעת מה את מוכנה לספר ומה את לא מוכנה לחלוק. בואי נעשה סימולציה — אני אשאל אותך את השאלות, בסדר?"

"אוקיי." אמרה הנערה, מלטפת קווצה משערה הג'ינג'י הארוך.

"איך קוראים לך?"

"ויולט רוט קופחן".¹

"ננסה שוב... איפה את גרה?"

"ברחוב הפעמונית 4, כאילו, ממש ליד היער, כאילו, איפה שיש את גזע עץ האורן שנפל והתכסה בטחב -"

בן הרים את ידיו כדי לאותת לה לעצור. "ויולט. לא היית אמורה לספר לי את זה."

"אתה שאלת..."

"אנחנו מתאמנים בלא לספר הכל לאנשים, נכון?"

***

זאביק לא הרגיש בנוח לשבת על הספה, אז הוא רבץ על השטיח. כדי ליצור אווירה של שוויון ופתיחות, בן התיישב על השטיח מולו.

"איך הגעת אליי?"

"אמרו לי שאני צריך עזרה." אמר זאביק, זנבו האפור מצליף מצד לצד בתנועה תזזיתית ועיניו הצהובות רחבות ממתח. "קשה לי להשתלט על הרעב. בכל פעם שאני אוכל משהו קטן, זה רק מגביר לי את התיאבון. אני מתחיל בפטריות יער ומקנח בנערה שאספה אותן."

"אני מבין." אמר בן.

"אני מרגיש שזה רק הוגן לומר לך." אמר הזאב. "טופלתי אצל שני פסיכולוגים בעבר. הטיפול לא הצליח."

"אני מבין."

"טרפתי אותם."

"אני באמת מקווה שאוכל לעזור לך לשנות את ההרגלים שלך." אמר בן. הוא הצליח לומר זאת מבלי שקולו ירעד.

המשך הפרק בספר המלא