הקדמה
ההיסטוריה של העם היהודי, הסיפור הענק והכואב הזה: הזעזוע הרוחני-לאומי שפקד את העם בתקופת הבית השני, בעת החורבן ובתקופה שלאחריו, איסור השיבה וכאלפיים שנות הגלות, פיצול העם ליחידות אין-ספור ופיזורו בסביבה עוינת, רדיפות, מעשי שוד, אונס ורצח, ומעל לכול, שואת היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה, ו... תקומת האביון מעפר ואפר.
הסיפור הזה פתוח לכל דכפין.
מאז אני מדדה בשבילי ההיסטוריה של עמנו, תוקף אותי לפרקים הזעם ההיסטורי וההיסטרי, ו... ואז אני נסחף, מגדף ומקלל, מחפש ללחוץ על ההדק הדמיוני ולחסל. מדוע?
כי אנו הבריות שוכחים מהר, וגלגלי הצדק טוחנים לאט, לאט מדי, אם בכלל!
האם אני הוא איש הצדק? לא ולא! אני פשוט עושה מה שאנשים קטנים עושים: אני מלין.
תרתי בעולם, הכרתי אנשים ושמעתי סיפורים, ואתוודה: שוטטתי במקומות, ראיתי אנשים במצבים שונים, וכרבים, גם אני נתקלתי בהערה: "לו ידעת מי ומה הוא, מה חווה ומה פעל, היית מפגין יותר כבוד ודרך ארץ כלפי האיש הזה, בבלויי סחבות, הנשען על מקלו".
לקחתי ללב וניסיתי להפיק לקחים. לקח חשוב היה הרעיון לכתוב את החיבור שלפניכם.
הרעיון עלה במוחי המעורפל בעת חוויות אוטוביוגרפיות קלילות ושטחיות, גם מצחיקות מה, אשר חווינו, חבריי הטובים ואנוכי, בעת השירות במשמר האזרחי, וחלק מהן השיקו במקרה לסיפורים ששמעתי בתקופת שהותי בחו"ל על אנשים מופלאים, שזכיתי להכיר, על חוויותיהם ועל פועלם.
אני מעלה אחדים מסיפורי החוויות הללו על הכתב בתקווה שצאצאיהם וקרוביהם יפיקו מכך נחמה, ידע וזיכרון, אולי יבואו אף אחרים.
אין כאן הוליווד ולא פרי הדמיון, כל הסיפורים מבוססים על אירועים אמיתיים. ואם יש מי הסבור כי רבה מידת ההגזמה בתיאור מידת המזל הטוב שליוותה אדם זה או אחר, נמצא את האיזון ביחס שבין מידת המזל המתוארת לבין מידת המזל, יותר נכון ביש המזל, שליוותה את אלה האומללים... ובי הקולר, כאשר אני כותב ומתאר, אני מתפזר...
ומי שסבור כי כתבתי בהשראת טרנטינו, טועה לגמרי, ועליו להיזכר מי קדם למי!
קריאה טובה.
פרולוג
פברואר 1943, בין מינסק לסמולנסק
החורף עדיין לא היה בעיצומו. השמיים היו מכוסים בעבים כהים, גשם קליל ירד לפרקים ואוושת הרוח הייתה נעימה. אפשר היה להגיד כי הטמפרטורה הממוזגת, הלחות הקרירה-טרייה והרוח הקלה שמרו על ערנות ההולכים בחשכה. השעה הייתה קרוב לארבע לפנות בוקר, והמחלקה התקדמה לעבר התל המוארך שלמרגלותיו נמצאו, על פי המידע שמסרו הסיירים, אנשי היערות, פסי הרכבת.
"גירוש", לחש נוח, "האם אתה רואה דבר בחושך הזה? אני בקושי רואה את דמותך על אף שאתה מהלך לפנים, מטרים ספורים ממני", אמר. גירוש הגיב בצחוק קצר, "לא רואה כלום, גם לא נחוץ", אמר.
"הכיצד?" שאל נוח. "ברגר", הוא פנה אל ההולך מאחוריו, "גירוש אומר שאינו רואה דבר, אך טוען שזה גם לא נחוץ", לחשש, "איך אתה יכול להסביר את זה?" שאל.
"בוודאי", השיב ברגר, "אך קודם כל הגד לי בבקשה, כמה פעמים יצאת עד כה אל מאחורי הקווים, כולל הפעם הזאת?" שאל, מחייך.
"על פי החשבון שלי", צחקק נוח, "זוהי לי הפעם השנייה".
"נו טוב", השיב ברגר, "אז אם תשאל את גירוש, הוא לא ישיב לך, אולם אני סבור שהוא מתהלך מאחורי קווי האויב זו הפעם העשרים ושמונה או העשרים ותשע כבחצר ביתו, לכן הוא כבר יודע להריח אותם, יופטפויו...", אמר ורקק על האדמה. "הנה", הטעים, "פס הזרקור שלהם נגלה לפעמים, רואה?" לחש.
"חברים, משנה זהירות!" התריע גיורא (הוא גירוש) שחזר לאחור בכמה פסיעות, "הזרקור מאשר לנו שאנו קרבים למקום ובעוד דקות ספורות נצא מן היער", הודיע.
"העבר הלאה!" לחש נוח לברגר, "לבדוק את הנשקים ואת חומרי הנפץ", הוסיף. הגשם פסק לגמרי. חבל, הרהר ברגר, מנגב את פניו במטלית, גשם זלעפות היה מועיל עתה.
האנשים יצאו מסבך היער הסוכך והתקדמו לעבר התל שנגלה ונעלם עם קצב פס האור הסובב. גם פסי הרכבת נגלו עתה לפרקים כפס כסף באור הזרקור. כרבע שעה חלפה, קצב ההתקדמות הואט בהתאם לכללי הבטיחות, אך היעד נראה עתה בבירור - ואז זה קרה.
אור זרקורים אדיר ומסנוור חשף לפתע את המחלקה. מטחי המקלעים הרעימו ופגזי המרגמות נחתו. "נפגעתי!" זעק האחד, "נפגעתי!" זעקו אחרים. דומה היה, כי כל הצבא הגרמני ציפה להם במארב.
רימונים התפוצצו, זעקות כאב מחרידות קרעו את האוויר. לאחר שקט מקפיא של דקות אחדות ולאחר שטיווחו כראוי, החלו פגזי המרגמות לנחות בקצב גובר; אורות פנסי היד, הנעים בחשכת הליל, העידו כי האס-אס הגרמני פתח בהתקפת נגד. שארית המחלקה נאלצה להיסוב ולהימלט בעור שיניה.
קורבנותיה נקברו בקרבת מקום, בשתיקה זועקת, בחופזה ובחירוק שיניים.
המבצע הזה נכשל.
אנשים שהיו שם ושרדו את המלחמה הגדולה, יאשרו לאחר שנים ארוכות של שתיקה כואבת, כפויה או לא, כי אכן המבצע הזה נכשל.
והוא לא היה היחיד!
פרק 1
באחד מימי האינתיפאדה השנייה, שנת אלפיים ושתיים לאדון, בעת הצוהריים, התייצב אדם בגיל העמידה לפני קצין המשטרה יואל דניאלי בבסיס המשמר האזרחי ברחוב דיזנגוף בתל אביב: "שלום וברכה, שמעתי שאתם זקוקים לעזרה, אז באתי", הודיע, מנגב את פניו. שני שוטרים ושוטרת שישבו באותו משרד, פרצו בצחוק. קצין המשטרה חייך, "רגע, אדוני, המ... תן לי זמן לעכל את ההודעה הדרמטית".
"טוב, אדוני הצעיר, אתקן את דבריי", העיר האיש בחיוך, "באתי להתנדב למשמר האזרחי והנה, תעודת הזהות שלי", אמר והגיש את התעודה.
יואל, בחור חסון כבן שלושים פלוס, שחור שיער ועין, נטל את התעודה ועיין בה בקצרה, אך לפני שהשיב, הביט במתנדב בקפידה - האיש הזה, כבן שישים, גובה כמטר שבעים וחמישה, שער שיבה חלק ועיניו חומות מחייכות, הקרין דבר מה, יואל לא ידע פשרו. "בסדר", השיב, "אריאל בן-עמי, מודל ארבעים ושתיים, אז בקיצור, מה בכוחך ובניסיונך לעזור לנו?" שאל, "ומדוע אריאל, אתה בא היום, כאשר המוסד הזה קיים כבר זה שנים ארוכות?" הוסיף.
"לא הייתי כאן", השיב אריאל, "אחרי שנים ארוכות במינכן החלטתי לצאת לגמלאות ולחזור הביתה לצורך זה... אינני תלוי בפרנסת היום ואני עושה כרצוני. בקשר לבקשה להצטרף למשמר האזרחי, הרי אני רק משיב על קול קורא בתקשורת אשר מבקש מן הציבור להטות שכם ולהתגייס למשמר ותו לא".
"אריאל, אתה מתכוון להודעה ברדיו?" שאל יואל. "אמת ויציב", השיב אריאל, "וקרא לי אריק", הציע.
"אחלה, אריק, אבל הגש לי במהרה קורות חיים ואז... שירי!" קרא לשוטרת, והיא קמה וקרבה אל השולחן. "נעים מאוד", אמרה והושיטה ידה. אריאל הביט בה: צעירה שחומת עור ושיער קשור כזנב הסוס, עיניים שחורות כפחם ונבונות, יפה במיוחד. אתה בוהה בה יותר ממידת הנימוס, עזוב זאת, יא חתיאר זקן, הרהר אריק בביקורת עצמית. "צלמי, רשמי ושלחי בבקשה", העיר יואל. מבטו חזר אל אריק: "ראשית, העבר לי קורות חיים ואז נעביר את הבקשה למשרד המיועד לשם ניפוק תעודת יושר", אמר.
"אקצר לכם ולי את זמן ההמתנה", הציע אריק, "הנה", והוציא מכיס מעילו מעטפה. "להלן קורות חיי, הכול כתוב חוץ מ...", הדגיש.
"חוץ ממה?" שאל יואל. "חוץ מהשטויות שעשיתי בימים הללו, והיו כאלה למכביר", הצטחק אריק.
"אצטרך לנסוע למרכזייה או לשלוח בדואר", התנצלה שירי, "המחשב והפקס דפוקים מזמן".
"תחנת משטרה, חובקת צעירים וקשישים, ואין בה כלים?" שאל אריק בהשתאות.
"אם אין קמח, אין... סליחה, אם אין כסף, אין מחשב", פרס יואל ידיו במחווה של חוסר ברירה.
"רגע", העיר אריק והביט בשעון, "השעה אחת ועשר דקות, מחר יהיה לכם מחשב וגם פקס, רק לחבר את הכלים הללו אינני יודע", התנצל.
"אל דאגה, יש לנו בעלי מקצוע גם בקרב המתנדבים", הגיב יואל, "אולם אסור לנו לקבל מתנות, אלא אם כן תחתום על הצהרה, כי העברת אלינו חפץ מרצונך החופשי וללא תמורה", אמר.
"ארגיע אותך ואחתום", הגיב אריק, "אך זו לא תהיה מתנה ללא תמורה, שכן כל מה שאביא, יעלה לכם".
"יעלה? מה וכמה?" שאלה שירי. "יעלה", הצטחק אריק, "מספיק שתצטרכו לסבול אותי".
"ואתה אותנו", הגיב יואל, "ואותי", הגיבה גם שירי. "במיוחד אותנו", קראו השוטרים האחרים ממקומם.
"My pleasure", השיב אריק, "אני גר לא רחוק מכאן. הכתובת, מספרי הנייח והסלולרי מצורפים בקורות החיים ואתם תראו אותי מחר לפני הצוהריים", הודיע, "אביא כמה דברים, אלך ואחכה להודעה. תודה לכם", אמר וביקש לצאת. "רגע", קרא יואל, "לפני שתצא, אבקש לעדכן אותך על הפעילות של המתנדבים ואשאל שאלות אחדות, הולך?" הציע.
"שאלות? ככל שתרצה", הגיב אריק.
"ובכן", העיר יואל, מחייך, "העבודה הזאת היא שגרתית ואתה תצורף לקבוצת מתנדבים ותצאו לסיורים רגליים או בניידת, נקרא לכך סיורי ביטחון. במילים אחרות, ניידת שיטור, אור כחול מהבהב, מערכת כריזה רועשת ונוכחות באתרים רגישים, ויש לך תוספת ביטחון", אמר.
"וכמה פעמים בשבוע?" שאל אריק.
"לא בשבוע, אולי פעם בחודש, אולי פעמיים", השיב יואל.
"לא מקובל עליי", הגיב אריק. יואל ושירי התבוננו בו בתמיהה. "אם כבר מתנדב, אז לא פעם בחודש. קרא לי בבקשה באופן קבוע, לפחות פעמיים בשבוע", חרז. "עוד אחד כמו יגאל שמתנדב למשמר כדי לברוח מהאישה", סינן אחד השוטרים הסמוכים, ושניהם בלמו צחוקם.
"אריק, אל תשים לב לשני המפגרים האלה", הגיב יואל, "שהית במינכן זמן רב ואתה מבקש לשלם חוב מוסרי?" שאל. "אז דע לך כי זה מקום של שגרת עבודה ולא נוצרים כאן מיתוסים של גיבורים", הוסיף.
אריק הטה ידיו לפנים, כמרכך, "קודם כול, חוב מוסרי או מוסר הם ממני והלאה. ואשר למיתוס הגיבור, אין לי שום יומרה להצטייר כגיבור, דמות שמעולם לא גילמתי, אבל כאשר שמעתי את ההודעה ברדיו, סברתי לתומי כי כאשר אני יושב בניידת בסיור ביטחון בעיר, אני מאפשר לאחד השוטרים, שעושה לילות כימים, לשבת ערב אחד או שניים בבית, לשחק עם ילדיו, לעשות אהבה עם החברה או עם האישה שלו, לישון כמה שעות יפות. אם אצא פעמיים בשבוע פלוס מינוס, ואדע כי זוהי התמורה שלי, אזי אשריי וטוב לי וזהו. ועוד דבר...", הוסיף. יואל הביט בו.
"טוב", השיב אריק, "בעצם, לא טוב", תיקן, "אנו עוברים בימים אלה תקופה קשה מאוד ואני מסרב לשבת בבית וכאילו להתעלם ממה שקורה בחוץ, מה גם שאני שונא חדשות על פיגועים ולא משנה היכן", העיר. "חדשות מסוג זה, שחוזרות על עצמן בארץ לאחר שרדפו אותי גם בחו"ל, הופכות לי את המעיים...".
"כמובן, כמו באולימפיאדה?!" קטעה אותו שירי. ויואל הניף את ידו: "מינכן, ספטמבר 1972", העיר.
"נכון, ואגב, אני סשה!" הציג אחד השוטרים את עצמו, "אני זוכר שהכריזו על יום אבל וקטעו את האולימפיאדה ביום אחד", סינן באורח מבקר, "תארו לעצמכם, אחד עשר יהודים נרצחו, גם שוטר גרמני, כפי שזכור לי, ואלה קטעו את האולימפיאדה ביום אחד, יופטפויו...", ירק על יבש.
"אני גם זוכר", הגיב השני, שמו בוריס, "שיום לאחר מכן ניצחנו את האמריקנים בשנייה האחרונה בכדורסל". סשה הביט בו בתוכחה: "אתה יודע מה, בוריס? יופטפיומאט עליך ועליהם, תזדיין אתה ביחד עם הרוסים, בן כלבים קוזקים מסריח", זעף, "אחד עשר יהודים, גם שוטר גרמני שבא לסייע, ואותך רק הכדורסל מעניין". "סשה, אנחנו בישראל", השיב לו בוריס, "אז בבקשה ממך, אל תקלל ברוסית, אלא בעברית", הציע. "בסדר", הגיב סשה, "אז כוס אמממאאאק עליך, יא בוריס, יא אבן כלב", השיב לו בעברית, אם תרצו...
"אלה הן הברכות לחג?" שאל אריק. פורים עמד בפתח.
"לא", הגיב יואל, "כך הם מברכים מדי יום ביומו, אבל לקראת החגים יש להם מגוון שנון יותר", הצטחק.
"טוב, חבר'ה", התערבה שירי, "תנו לאורח לסיים, פשוט תראו לו שאתם אנשי תרבות", הוסיפה.
"לאחר עשור ויותר בארץ ושמונה שנים במשטרה אנחנו כבר מזמן לא אנשי תרבות, אולי אנשי תרבית", הגיב סשה, "אבל אריק, אל תיקח את זה אישית. קודם כול, ברוך הבא, ורשות הדיבור לך", החווה בידו הפתוחה.
"תודה", הגיב אריק, "בעצם סיימתי. רק אחזור, כי אני שונא לוויות של נרצחי פיגועים ו..." יואל קטע אותו, "סליחה, האם אתה מזכיר פיגועי אסון כי אתה רוצה להיות בשטח כאשר זה קורה?" שאל.
"ממש לא", הגיב אריק, "אני פשוט שונא רוצחים מוגי לב ופוגעים בחפים מפשע, ולא משנה לי אם אלה ילדים בני ארבע עשרה אשר מובלים על ידי כל מיני איייכמנים, אחמדינג'אדים או רבי מרצחים אחרים באמצעות הבטחות, הנשענות על אידיאולוגיה דתית-לאומנית, על כסף וסמים מטמטמים, ועל כיוצא באלה; המניע הראשי שלי טמון במודעות לכך, כי אשחרר שוטר עמל למנוחה, והסיבה האידיאלית, במודעות שלי, המעורפלת, היא כי אהיה בורג קטנטן במעטפת הגנה, הדואגת לכך שהדבר הזה לא יקרה", נימק.
"טוב", הגיב יואל, "עוד שאלה אחת. האם אתה סוג של גזען או שונא ערבים?" שאל.
"אני שונא אך ורק את המתנכלים לחיי ולחיינו כעם וכלאום, ולא אכפת לי אם הם ערבים, נאצים, פלשתינים, פרחאניםf1 או קו קלוקס קלאנים. מבחינתי, הקם להורגני, אשתדל להשכים קום להורגו. ואילו השאר? שיחיו בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק את הגפן והתאנה שלנו יניחו בשלום", השיב.
"האיש חזר לארץ ומחפש את יום האתמול", גיחך בוריס, מעוות פנים. "אתה בטח גם נורא אוהב את המדינה", אמר. אריק פרץ בצחוק, "אוהב את המדינה? אני אוהב את אשתי", השיב, "את המדינה הזאת אפשר לאהוב? את הישראלי הרועש וחסר החינוך שאנו פוגשים ברחוב הסואן? לא אגיב על כך, אבל אם תרצה, את היהודי? כן! בוודאי שכן! את היהודי הנצחי והגלותי של מאנה כץ, גם של ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם או בשביס זינגר. אותו אני אוהב ולפעמים אני בוכה על גורלו", השיב.
"דבר נוסף למדתי עליך", הגיב יואל והמשיך מבלי שנשאל, "שאלתי שאלה אחת וענית על ארבע", אמר.
"אכן", הגיב אריק, "תפסת אותי ביום חלש", צחק, "להתראות אפוא", הניף ידו ויצא.
1 לואיס פרחאן, לכאורה מנהיג מוסלמי שחור עור בארה"ב. האמת: מפורסם בגלל הערות אנטישמיות קיצוניות... מה לעשות ...Black is not always beautiful
