נפלאות הלב 2 - אל תשנה את ליבי

הקדמה
אניטה
בת שש־עשרה

אנשים תמיד החביאו את החומר הטוב בחדרי השינה שלהם.

זה כאילו הם האמינו שקיים שדה כוח בלתי נראה שמנע מאחרים למצוא את הוויברטור הענק או את שקית המריחואנה הקטנה במגירה העליונה שבשידה.

טעות. הדבר היחיד שמנע ממני לחטט היו מנעולים וכלבי דוברמן, ואפילו את אלה היה אפשר לעקוף.

מעולם לא חיפשתי את הדברים היקרים. ברוב בתי האומנה שחייתי בהם לא היו דברים יקרי ערך, וגם אם כן, לא היה לי מה לעשות בהם. מה הייתי עושה בתכשיטים גנובים? מנסה למשכן אותם? לא הייתי עד כדי כך מטומטמת.

גם לא תכננתי שיזרקו אותי לרחוב. ניסיתי לחיות ברחוב פעם. לילדה בת ארבע־עשרה בגובה של קצת יותר ממטר וחצי ששוקלת פחות מארבעים וחמישה קילו לא היה סיכוי לחיות ברחוב בלי לחטוף מכות רצח מחסרי בית אחרים שהיו גדולים יותר, חזקים יותר, וותיקים יותר ברחוב ממנה, ולא רציתי אפילו לזכור את האחרים, אלה שהיו קצת יותר מדי נחמדים אליי.

לא, אשאר בבתי אומנה. לרוב, המשפחות שחייתי אצלן לא היו כאלה גרועות. ברור שרובן עשו זאת בשביל הכסף שהמדינה שילמה להן עבור האחזקה שלי, ואולי היו פה ושם מקרים של בעיות שתייה או התמכרות לפורנו, אך מתוך שבעת הבתים שבהם חייתי עד כה, עזבתי מיוזמתי רק אחד.

לא היו לי שום רגשות אשם כשהתקשרתי למשטרה לאחר שמצאתי את מחבוא ההרואין של האבא האומן, שאהב לשלוח ידיים. בום – הועברתי לבית אומנה אחר.

נחשו היכן מצאתי את אותה חבילה קטנה שבזכותה נמלטתי? כן, בחדר השינה.

גיחכתי לעצמי כשפתחתי את מגירת השידה ליד המיטה הענקית של הורי האומנה החדשים שלי. קיבלו את פניי זוג משקפיים, חפיסת קונדומים, שרשרת שבורה, כמה כפתורים, רומן רומנטי וחומר סיכה. הצטמררתי וסגרתי את המגירה. מגעיל, אבל לא יוצא דופן.

כבר חיפשתי במגירות האחרות וגם על השולחן שליד המיטה, ולא מצאתי דבר. איפה הם החביאו את הדברים העסיסיים? הייתי צריכה קלף מיקוח, לעזאזל.

"מה את עושה פה, בחדר הזה?" שאל קול עמוק מאחוריי כשפסעתי לכיוון הארון.

שיט.

"מחפשת את השירותים?" עניתי בנימה תמימה באופן מוגזם.

הסתובבתי לאט ופגשתי במבטו של הבחור שעמד בכניסה לחדר השינה. אלוהים, זה היה ברהם. שמו היה אברהם, אבל כולנו קראו לו ברהם. חתיכת מזל מסריח היה לי, להיתפס על ידי הבן המאומץ של הורי האומנה שלי. אם אלכס, התאום שלו, היה תופס אותי, הוא היה צוחק, תופס אותי באחיזת ראש שלגמרי הייתי מבוגרת מדי בשבילה וגורר אותי אל מחוץ לחדר.

אבל ברהם, לעומתו, עמד להיות בעיה. השניים היו שונים כל־כך, שזה היה מדהים בעיניי שהם היו אחים בכלל, שלא לדבר על תאומים זהים. לא שמישהו אי פעם היה מסוגל לטעות ביניהם. אלכס היה כיפי, שמח וחייכן, ואילו ברהם היה מנוול רציני, והתכוונתי לזה בדרך הנחמדה ביותר האפשרית.

הוא כעס כל הזמן. זה היה כאילו כל העולם אכזב אותו וכבר לא היה לו זמן להעמיד פנים שהוא נהנה ממשהו.

כן, ברוך הבא למועדון, גבר.

בהיתי בפניו כמה שניות ותהיתי אם אצליח לצאת בעזרת דיבורים מהבלגן שאליו נכנסתי, כשברהם צעד במהירות קדימה, אחז בכף ידי ומשך אותי אל מחוץ לחדר.

לא. לא עמדתי לצאת מזה בדיבורים.

"מה לקחת?" הוא לחש בכעס כשדחף אותי כמה צעדים לאחור במסדרון.

"כלום," עניתי ושפשפתי את כף היד.

האמנתי שיש לי אינטואיציית רחוב חזקה, ובזכותה לא חשבתי שברהם יפגע בי או משהו, אבל הבחור היה ממש מפחיד. הוא היה גבוה ממני בכמעט שלושים סנטימטרים, כתפיו היו רחבות והיו לו זיפים על הפנים, שהדגישו את העובדה שהיה בוגר. התאומים כבר היו בני תשע־עשרה ולא חיו איתנו בבית, אבל הם חלקו דירה מעל המוסך שהיה ממוקם בקרבת מקום אל הבית, וזה אמר שראיתי אותם לעיתים קרובות.

קרובות מדי.

"מה אתה עושה פה?" הסתובבתי ממנו לכיוון הסלון. עצבנות יכלה להיראות כאשמה, ומכיוון שלא הייתי אשמה בשום דבר מלבד חיטוט מהיר מסביב, לא התכוונתי להראות לו שהוא הפחיד אותי. "אתה לא אמור להיות בעבודה או משהו?"

ידעתי שהוא אמור להיות בעבודה. ידעתי את לוח הזמנים של כולם; זו הסיבה לכך שחשבתי שיהיה בטוח לחטט קצת בבית.

הגעתי לבית משפחת אוונס לפני קצת יותר משבועיים, והכול היה קצת יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. לכן, כשליז לקחה את בתה קייטי העירה לקניות לקראת חג המולד והבחורים היו בעבודה, חשבתי שאהיה חופשייה לחטט קצת.

בדיוק הגעתי לכניסה לסלון כששוב הרגשתי ידיים אוחזות בי ועוצרות אותי במקום. "מה לקחת, לעזאזל?" ברהם שאל שוב. כשניסיתי להשתחרר הוא ניער אותי קלות וסובב אותי אליו, וכל האומץ שהיה לי לפני כן נעלם.

"לא לקחתי שום דבר," לחשתי בקול צרוד והרמתי את הסנטר כשסטרתי על ידיו.

"את חושבת שאת הילדה הראשונה שעושה שטויות כאלה?" הוא שאל בקשיחות, "הוריי הכניסו אותך לביתם, קנו לך דברים, האכילו אותך, ואת גונבת מהם?"

"לא לקחתי שום דבר, לעזאזל!" חזרתי על עצמי ובלעתי בכבדות את הרוק. קפאתי לגמרי כשידו של ברהם ירדה מכתפי והחליקה במורד הבטן שלי, עברה סביב הירך ומשם אל הגב. לא זזתי כשהוא ירד על ברכיו והרים את רגליי בזו אחר זו כדי לבדוק גם בתוך הגרביים המרופטים שגרבתי. בקושי נשמתי כשהוא הכניס אצבעות לכיסים הקדמיים במכנסי הג'ינס שלי ואז לאחוריים.

כשידיו נעו למעלה ראייתי החלה להיטשטש מחוסר בחמצן, וכשכף ידו החליקה מטה בין שדיי, נשמתי נשימה ענקית של אוויר שהפכה ליבבה קולנית.

"אניטה?" ברהם שאל בבלבול, התרחק ממני והרים את ידיו באוויר.

"אמרתי לך שלא לקחתי שום דבר." הבטתי בו בעיניים דומעות. "אמרתי לך."

"אני מצטער, אני... היית בחדר השינה של הוריי," הוא גמגם והבעתו התרככה.

ניגבתי את פניי בשרוול חולצתי הארוך וזזתי לאחור, מביטה בו במבט זהיר, מחפשת סימן כלשהו לכך שהוא ינסה לעצור אותי. לאחר שהצלחתי להסדיר את הנשימה אמרתי. "אם אי פעם תיגע בי שוב, אהרוג אותך."

הסתובבתי ורצתי לחדר שלי, ולא האטתי אפילו שלא שמעתי אותו בא אחריי.

מאוחר יותר, העמדנו פנים שכלום לא קרה. הוא לא הלשין עליי, ואני לא סיפרתי להוריו שהוא מישש אותי. שתיקתנו לא הייתה הפסקת אש, אלא יותר כמו הגדרת גבולות לחימה ברורים.

פרק 1
אברהם
ארבע־עשרה שנים לאחר מכן

"יש לך חמישה נכדים, אימא. תעמידי פנים ששניים מהם שלי," אמרתי ונישקתי את ראשה של אימי.

"זה לא עובד ככה," היא אמרה בתסכול וצבטה אותי קלות בצד כשחלפה על פניי לכיוון המטבח.

ניהלנו את אותה שיחה בחמש השנים האחרונות, ותשובתי לא השתנתה. לא רציתי ילדים. זה לא שלא אהבתי את האחיינים שלי – אהבתי, פשוט לא רציתי את האחריות שהייתה מתלווה להיותי אבא לילד. הייתי מרוצה מאוד להיות הדוד שהביא מתנות חג מולד מגניבות ולקח את הילדים לדוג כשהתחשק לו, ואז שלח אותם הביתה עם הוריהם.

"אז למה את ממשיכה לנדנד?" קול קרא מהדלת האחורית וגרם לי לכווץ את שרירי הלסת, "את יודעת שברהם לעולם לא יאהב אף אחת כמו שהוא אוהב את עצמו."

"אניטה!" אימי גערה במבט חמוץ.

"תראו מי שמדבר," מלמלתי והכנתי את עצמי כשהתבוננתי באישה הרזה שנכנסה לחדר.

"מה זה אמור להביע?" אניטה שאלה והניחה על השולחן שקית ובה קניות מהסופר.

"אני לא רואה ילדים שמושכים לך בחצאית," עניתי בכעס.

עיניה של אניטה נפערו בעלבון. "אני לא לובשת חצאית," ענתה בכעס ויצאה מהמטבח כמעט בריצה.

התבוננתי בה עוזבת ואז הסתכלתי על אימי בבלבול. מה, לעזאזל?

"אלוהים אדירים, אברהם." אימי הנידה בראשה כשחלפה על פניי בכעס. "אני לא מבינה למה אתם לא יכולים פשוט להתעלם זה מזה."

עמדתי שם כמו אידיוט לרגע ואז הלכתי אחריה לסלון ונעצרתי מעברו השני של הקיר כששמעתי את קולה של אימי.

"את בסדר?" אימי שאלה ונענתה בצחוק דומע. "את יודעת שהוא רק — "

"אני לא מצפה למשהו אחר ממנו, אימא. אני בסדר," אניטה אמרה בקול חנוק.

נשענתי על הקיר ועצמתי את עיניי. שיט. לא ידעתי בדיוק מה לא בסדר, אבל היה ברור שהיא בכתה. קולה היה באופן טבעי צרוד, ציינתי בפניה יותר מפעם אחת שהיא יכלה להיות טובה בשירותי סקס טלפוניים, אך הוא היה הרבה יותר צרוד כשהיא קטעה את אימי.

"אם את — " התחילה אימא, אבל אניטה קטעה אותה כשדיברה.

"אני בסדר, מבטיחה."

לפני שהספקתי לזוז ממקומי אניטה יצאה מהסלון, ודלת הכניסה נפתחה לרווחה כשבן דודי טרוור נכנס.

"טרוו!" אניטה צעקה ורצה אליו.

"היי," הוא אמר וגנח כשאניטה הסתערה עליו, כרכה את זרועותיה סביב צווארו ואת רגליה סביב מותניו. הבטן שלי התהפכה.

"מה קרה? בכית?" הוא שאל בעדינות כשחיבק אותה.

קולה היה מעומעם כשענתה לו, כך שלא הצלחתי לשמוע מה היא אמרה, אך ברגע שידיו החלו ללטף בחיבה את גבה הרגשתי שהספיק לי. היינו במבואה בבית הוריי, למען השם, וזה נראה כאילו הוא עמד לזיין אותה על הקיר.

נחרתי בבוז, גורם לטרוור להסתכל עליי. התעלמתי מהמבט הזועם שנעץ בי מאחורי כתפה כשהסתובבתי ויצאתי מהחדר.

* * *

"איך מתקדם האתר החדש?" אימי שאלה בניסיון לשבור את השתיקה סביב השולחן בארוחת הערב.

ארוחת ערב בשישי הפכה למסורת בבית הוריי עוד כשהיינו ילדים. בזמן שכל החברים שלנו היו צריכים להיות בבית בראשון לארוחת ערב וגררו את עצמם עם הנגאובר לשולחן, הורינו החליטו שלגרום לנו לשבת יחד כמשפחה לפני שסוף השבוע יהפוך מטורף הייתה דרך טובה יותר להשאיר אותנו בתלם.

הם לא טעו. לשבת יחד סביב השולחן עם ההורים שלנו בתחילת סוף השבוע, הייתה תזכורת קטנה וטובה לא לפשל במהלכו.

במשך זמן מה, לפני שכולנו גדלנו ועזבנו את הבית, היינו אחד־עשר איש, והצטופפנו סביב שולחן האוכל של הוריי. אימא ואבא, אני, אחי התאום אלכס, אחותי הקטנה קייטי, דודתי אלי ודוד מייק שגרו בבית השכן והבנים שלהם טרוור והנרי, והילד המאומץ שלהם, שיין. אניטה עברה לגור בבית לאחר שאלכס ואני עזבנו אותו, וקצת לפני שאלכס התגייס לצבא.

לא ידעתי למה תמיד אכלנו בבית הוריי, אך זה היה ככה תמיד, מאז יכולתי לזכור. דודה אלי הגיעה בדרך כלל לעזור לאימי ולפעמים השתלטה על כל המטבח שלה כשבישלה. לעיתים נדירות מאוד אכלנו בבית של מייק ואלי. אולי זה היה מפני שכשכולנו היינו בבית, לא היה מספיק מקום עבורנו סביב השולחן של אלי, אפילו שלקבץ את כולנו באותו מקום באותה השעה כבר לא ממש קרה.

כולנו היינו מפוזרים ברחבי המדינה כעת. קייטי עברה לסן דייגו לפני שנים והתחתנה עם שיין, שהיה מוצב שם עם חיל הנחתים. גם הנרי היה שם, עם יחידת הנחתים שלו. אלכס התגייס לצבא כשהיה כמעט בן עשרים, והוצב במיזורי. טרוור, אני ואניטה היינו היחידים שנשארנו באורגון עם הורינו. היינו גם היחידים שהביעו עניין כלשהו בעסק המשפחתי לאספקת עצים.

"האתר החדש מתקדם יפה," אבא מלמל כשדחף עוד אוכל לפה, "הכול מתקדם לפי הקצב."

"יופי, זה טוב מאוד," אימי אמרה בשמחה, "אולי תוכלו לקחת חופש כשקייטי תגיע לפה."

ראשי התרומם מייד וראיתי שגם ראשה של אניטה התרומם באותו הזמן. "מתי קייטי תגיע?"

"היא אמרה שקנתה כרטיסים לחודש הבא. כנראה אחת מחברות התעופה יצאה במבצע או משהו," אימי ענתה בחיוך.

"היא תצטרך את המבצעים האלה עם כל הגמדים שלה," טרוור אמר וצחק.

"למה אתם חושבים שלא נסענו לשום מקום כשהייתם ילדים?" אבא שאל ורכן קדימה כדי להרים את מגש האוכל.

"אבא שלכם ואני הבנו בשלב מוקדם שאם נרצה לקחת אתכם לחופשה נצטרך לשכור ואן גדול. היה יקר מדי לטוס."

"זוכר את הפעם ההיא שנסענו לראות את הר ראשמור?" שאלתי את טרוור בחיוך.

"טיול מהנה," טרוור ענה בהנהון. "היה יכול להיות הרבה יותר כיף אם הנרי לא היה מקיא עליי כל מאתיים קילומטרים."

אניטה נחרה ולא יכולתי לעצור את צחוקי המתפרץ. נאלצנו לנסוע כל הדרך עם החלונות פתוחים מרוב שהמכונית הסריחה.

"הנרי המסכן," אימא אמרה בגיחוך, "הילד הזה תמיד הקיא במכונית."

"ואני תמיד נאלצתי לשבת לידו!" טרוור קיטר.

"טוב, אני לא התכוונתי לשבת ליד המקיא. הוא אח שלך," אמרתי ברצינות והרמתי את העיניים מהצלחת כדי לפגוש בעיניה של אניטה.

היא חייכה, אבל חיוך קטן. מסוג החיוכים שאדם מעלה על פניו כשהוא לא חלק מהבדיחה, אך מנסה מאוד להיראות שייך. פי נסגר במהירות.

"טוב, לפחות אף אחד מהילדים של קייטי ושל שיין לא חוטף בחילה במכונית," אימא אמרה ונשענה לאחור בכיסאה.

"אין סיכוי שקייטי תעשה שוב את הנסיעה הזאת," אניטה אמרה וחייכה לאימי. "היא אמרה שבפעם האחרונה שהם נסעו במכונית הביתה, נדרש להם זמן כפול כדי להגיע כי הם נאלצו לעצור אלף פעם."

"שלפוחיות שתן קטנות," אבי אמר וגרם לכולנו לצחוק.

הסתכלתי על שעון היד שלי ודחפתי את הצלחת ממני. "תודה על ארוחת הערב, אימא."

"אתה כבר עוזב?" היא הרימה גבה.

"יש לי תוכניות הערב. לא הצלחתי לשנות אותן," עניתי, קמתי והרמתי את הצלחת ואת הכוס מהשולחן. "אפנה את השולחן לפני שאלך."

אימי רטנה מעט, אך נשענה לאחור והניחה לטרוור ולי לפנות את השולחן אפילו שאבי עדיין אכל. תמיד ניסיתי לעזור לאימי לנקות אחרי ארוחות הערב, לפחות כשהיו מעטים מאיתנו שם. כשקייטי או אלכס היו בבית, העמדתי פנים שאין לי מושג איך מנקים כדי שהם ייתקעו עם הכלים. הגיע להם על שהתחמקו מארוחות משפחתיות רבות כל־כך.

"גבר, אתה חייב לרדת קצת מאניטה," טרוור מלמל כשעבדנו זה לצד זה במטבח, "היא קצת הפוכה לאחרונה."

"אתה צוחק עליי?" הסתכלתי עליו מופתע. "היא מתחילה עם החרא הזה."

"תתרחק ממנה קצת."

"אתה מדבר אל האיש הלא נכון, טרוור." ניגבתי את הידיים במגבת. "היא יכולה לעקוץ, אבל לא מסוגלת להתמודד כשמחזירים לה? תעשה לי טובה."

"אני רק אומר, רד ממנה קצת. זה הגיע למצב שאתה כבר מעצבן אותי לאחרונה."

"התחלת להגן עליה עכשיו? קורה משהו איתך ועם אניטה?" הסתובבתי כדי להסתכל עליו. השאלה הייתה טיפשית והתחרטתי עליה ברגע שיצאה מפי.

"זו תהיה בעיה מבחינתך?"

"לא," אמרתי בחריקת שיניים, "תעשה מה שבא לך."

"אתה כזה אידיוט לפעמים, אברהם." טרוור נאנח והניד בראשו. "שום דבר לא קורה איתי ועם אניטה, דביל, אבל אקרע אותך אם לא תרד ממנה קצת."

יצאתי מהמטבח לפני שהוא הספיק להגיד משהו נוסף. הייתי עצבני. מעולם לא התחלתי את החרא הזה עם אניטה, זו תמיד הייתה היא שפתחה את הפה שלה. אלוהים, האישה לא יכלה לעבור חמש דקות בלי להתפרץ עליי, וזה היה ככה מאז שהיינו ילדים.

היה אכפת לי ממנה? ברור. קשה לא לאהוב מישהו שהיה חלק מחייך במשך חמש־עשרה שנה, אבל זה לא אומר שהייתי מוכן לשכב על הגב ולתת לה לדרוך עליי.

לא רציתי לחשוב על למה המחשבה שלה עם טרוור גרמה לבטן שלי להתהפך.

"יצאתי," אמרתי בשקט לאימי ונתתי לה חיבוק מהיר.

"וואו, פיניתם וניקיתם ממש מהר," היא ענתה וטפחה על גבי.

"אמרתי לך שיש לי תוכניות. נתראה בעוד יומיים."

הנהנתי לאניטה ולדודים שלי ואז טפחתי על כתפו של אבי כשעשיתי את דרכי החוצה מהבית. הייתי חייב להזדרז אם רציתי להגיע בזמן.