למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?

הקדמה

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שילד שאל אותי את ״השאלה״. באותה עת, חשתי שהגשמתי את חלומי, פרחתי בקריירה אקדמית וכמאמנת להקניית מיומנויות חברתיות לילדים. היומן שלי היה מלא, והייתה אפילו רשימת המתנה של לקוחות. עבדתי במרכז עולמי ידוע להפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD), לצידם של מאמנים ידועי שם בתחום. הרציתי על הורות והנחיתי סדנאות מקצועיות איך לעזור לילדים לשים לב ולפתח מיומנויות למידה ושליטה עצמית יעילות. שמחתי שבאמצעות עבודתי אני יכולה לשנות באופן דרמטי את חייהם של מאות ילדים ושל בני משפחותיהם. ילדים שחוו מצוקה רבה במאבקם עם מטלות בית הספר ושהיו להם בעיות התנהגות החלו להתקדם ולהשתפר.

ואז יום אחד, בזכות שאלה פשוטה ששאל אותי ילד בן שמונה, התגלה לי סבלם החבוי של הילדים הללו, למרות השיפור הניכר בציוניהם.

יונה היה ילד מתוק אך כועס, והקושי שחווה בלימודיו ובשיעורי הבית גרם לו להתפרצויות זעם. כשהתחלנו לדבר על המצב המורכב שלו בבית הספר, שאלתי אותו, ״לו יכולת לשנות משהו, מה זה היה?״ חשבתי שיאמר משהו על המורים או על הקושי המתמשך, מדי ערב, להכין את שיעורי הבית. אולם, לאחר שתיקה ארוכה ומתוחה הוא שאל: ״למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?״

למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?

חוסר האונים הטמון בשאלה הזאת טלטל אותי לחלוטין.

הדברים שהטרידו את הוריו של יונה — חינוכו, שיעורי הבית, הסיבות שבעטיין הביאו אותו למשרדי — היו הדברים הרחוקים והחשובים פחות, מבחינתו. וגרועה אף יותר הייתה התעלמותם מהבעיה העמוקה יותר, שעימה התמודד יונה מדי יום ביומו. יונה רצה לדעת מדוע מתעלמים ממנו. מדוע ילדים אחרים לא מתייחסים אליו או מתנהגים אליו ברשעות. הוא רצה להפסיק לריב עם חבריו לכיתה. הוא היה ילד בודד ומסכן. הוא רצה לדעת כיצד להתחבר לילדים אחרים ושאל אם אוכל ללמד אותו.

יונה לא היה ילד חייכן, אך כשאמרתי לו שאם ילמד לשנות את גישתו יצליח לרכוש יותר חברים, הוא זרח מאושר! חיוך מתוק! באותו רגע התחוור לי לראשונה הצורך הכואב והלא פתור של מיליוני ילדים, בין שאובחנו ובין שלא. גיליתי דרך לעזור להם. מצאתי את ייעודי. החלטתי לוודא ששום ילד לא יצטרך עוד להתמודד לבד עם הבעיה הזאת, ושום הורה לא יצטרך לגלות בעצמו כיצד לעזור לילדיו. כך נולדה ״התוכנית לשחק טוב יותר״, ובעקבותיה נולד גם ספר זה.

לצערי, אינני יכולה לומר שיונה היה הילד היחיד ששאל אותי את השאלה הכואבת הזאת. במהלך השנים, רבים שאלו את אותה שאלה, בצורה זו או אחרת. היו ילדים ששאלו אותי מדוע מתייחסים אליהם כאל שקופים. אחרים תהו מדוע הם נחשבים מוזרים, מעצבנים או שתלטנים. היו כאלה שלא הבינו מדוע לא מזמינים אותם למסיבות ולימי הולדת. והיו גם שסיפרו שחבריהם לקבוצת הכדורסל לא מוסרים להם את הכדור. ילדים רבים אינם מבינים מדוע מתעלמים מהם בהפסקה, ומדוע אין להם חברים. אין להם עם מי לשחק. אין להם עם מי לחלוק סוד או בדיחה. והוריהם של הילדים הללו דיברו על אותו תסכול, כאב, עצב, בלבול ולפעמים אף ייאוש.

אם אתם קוראים ספר זה, ייתכן שנתקלתם בבעיות דומות אצל ילדכם או שראיתם מצבים כאלה. ייתכן, שאתם מרגישים צורך להיות החברים הטובים ביותר של ילדכם, אנשי סודו, מכיוון שאין לו חברים אחרים. אולם, עם כל האהבה שלכם אליו, אתם יודעים שהוא לא יוכל לבלות את כל הימים ואת סופי השבוע רק איתכם. מובן שאתם מודעים לחולשות ולחסרונות של ילדכם, אך אתם גם מכירים את חוזקותיו, ואת אותן תכונות טובות ונעימות שהייתם רוצים שגם אחרים יראו והם עדיין אינם רואים.

ייתכן שילדכם בן החמש רגזן, איננו מצליח לשבת בשקט בגן, וילדים אחרים אינם מרגישים נוח בחברתו. ואולי בן התשע שלכם אינו מצליח להישיר מבט אל חבריו, וילדתכם בת השמונה מתפרצת בזעם כשאתם באים לקחת אותה מביתה של חברה, והתנהגותה מרתיעה את ההורים האחרים, והם נמנעים מלהזמין אותה שוב. ואולי בנכם בן העשר מעליב את חבריו ולכן הם אינם רוצים לשתף אותו במשחק.

קשה וכואב לראות את ילדכם מתמודד עם בדידות. קרוב לוודאי שניסיתם לדבר איתו על התנהגויותיו, התחננתם אליו שישתדל להתנהג טוב יותר. ואולי ניסיתם אפילו להביא את הילד לפארק חדש, לחוג שונה או לקבוצה אחרת, בתקווה שימצא חברים חדשים, אך הבעיות הישנות חזרו במהרה. ייתכן שניסיתם לדבר עם המורים ועם הורים אחרים על בעיית הבדידות של ילדכם או על ההתעללויות בו. אולם, אם אתם קוראים ספר זה, קרוב לוודאי שמאמציכם לא נשאו פרי. לצערי, אינני יכולה לומר שבעיה זו תיפתר מעצמה. ילדכם רוצה להסתדר עם חבריו, להשתלב ולהתחבר והוא אינו יודע איך.

מומחים להתפתחות הילד מגדירים ילדים שמתקשים להבין רמזים חברתיים ולהתנהג כיאות כחסרי כישורים חברתיים או כמאותגרים חברתית. פירושם של חוסרים אלה הוא שהרדאר החברתי והתגובות החברתיות של ילדים אלה לוקים בחסר. הם מתקשים לקרוא רמזים חברתיים, להבין את הכללים הבלתי כתובים של יחסים חברתיים ושל המשחק, והם מתקשים להתאים את תגובותיהם לילדים אחרים או לכללי משחק משתנים. אי אפשר ללחוץ על ילד שחסר את הכישורים האלה, או לשכנע אותו, לשחק בצורה טובה יותר בדיוק כפי שאי אפשר לדרוש מילד שלא למד לשחות לחצות בשחייה את הבריכה. לו היו לו המיומנויות הללו, הוא היה משתמש בהן. אולם במצב של חוסר יכולת, הלחץ גורם למצוקה, וזו גורמת לתגובת ההישרדות במוח של ״הילחם, ברח או קפא על מקומך״ — התנהגות שאיננה יעילה בקבוצת משחק. כמו כולנו, על הילד ללמוד להתמודד עם לחצים ועם אנשים כדי להסתדר בעולם.

ספר זה ו״התוכנית לשחק טוב יותר״ מבוססים על הספרות המקצועית והמדעית הענפה שעוסקת בהתערבויות קליניות ובאימון (coaching) של ילדים שתפקודיהם הניהוליים לקויים. ״התוכנית לשחק טוב יותר״ נוגעת בטווח רחב של בעיות ולקויות של ילדים, כגון בעיות קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD), הפרעות קשב וריכוז (ADD), לקויות למידה לא שפתיות, דיסלקסיה, לקויות למידה ואוטיזם. אולם, חשוב להבהיר שתוכנית זו מיועדת לילדים מאותגרים חברתית ומסייעת להם. בין שמדובר בילד ביישן ובין שמדובר בילד שעבר להתגורר במקום חדש, נכנס לבית ספר חדש, או מאוכזב מהאופן שבו דברים מתנהלים, אימוני התוכנית והפעילויות שהיא מציעה יסייעו לילדים אלה ללמוד דרכים חדשות לתקשר עם ילדים אחרים ולהתחבר אליהם.

אני הייתי הילדה הבודדה והמנודה שכולם הציקו לה

אני מכירה היטב את הבעיה מילדותי שלי. בכיתה ה׳ למדתי בבית ספר פרטי, בכיתה קטנה, שרוב התלמידים בה היו בנים אתלטיים. היינו רק שלוש בנות בכיתה. שתי הבנות האחרות היו רעות, ולצערי, אני הייתי המטרה לביטויי האכזריות שלהן. הן התעמרו בי והשפילו אותי. ארוחות הצהריים היו מבחינתי סיוט. הן היו אומרות לי בקול מתוק, ״קרוליין, בואי שבי איתנו״. ואני הייתי מצטרפת אליהן, מאושרת. אולם, ברגע שפתחתי את קופסת ארוחת הצהריים והוצאתי את האוכל שלי, הן היו קמות והולכות. בזמן הקריאה, הן היו מבקשות ממני לקרוא והיו מחקות את הגמגום שלי. יום אחד הן אפילו פיתו אותי לבוא איתן לשירותים שבמרתף הבניין, ונעלו אותי בפנים. מכיוון שדלתות העץ בבנייני הלבנים הישנים משנות הארבעים היו כבדות וכמעט אטומות לרעש, איש לא שמע את צרחותיי ואת תחינותיי לעזרה. הייתי נעולה בשירותים במשך חצי שעה עד שהמורה שמה לב להיעדרותי.

המכ״ם החברתי שלי היה רגיש מאוד ובמצב של כוננות מתמדת, ולכן הייתי למעשה בחרדה חברתית כל הזמן. התחברתי טוב יותר למבוגרים, שכינו אותי בחיבה ״נשמה זקנה״, אבל האמת הייתה שאני לא ידעתי לתקשר עם ילדים. לא הבנתי את המניעים של חברותיי לכיתה ולכן נפלתי לכל המלכודות שהן טמנו לי. במהלך אותה שנה החרדה שלי גברה והתפקוד שלי נפגע. פחדתי ללכת לשירותים והתאפקתי עד שהגעתי הביתה. הפסקתי לקרוא ולדבר בקול רם בכיתה. דימוי הגוף שלי החל להטריד אותי, כמו בנות רבות בגיל זה, אולם אני נמנעתי מכל פעילות ספורטיבית או חברתית. התחלתי להשמין, חוסר הביטחון שלי גבר והייתי אומללה. הציונים שלי צנחו וכך גם ביטחוני העצמי, והפכתי לילדה בודדה ואומללה מאוד.

אימי הייתה קשובה ומודעת למצבי, אך לא ידעה כיצד לעזור לי. שיחותיה עם המורים והמנהל לא היטיבו את מצבי. שנים לאחר מכן אובחנתי כהיפראקטיבית, בעלת הפרעת קשב וריכוז וכן כסובלת מדיסלקציה, אולם בכיתה ה׳, עדיין לא היו הגדרות למצבי. באותו זמן, הוריי ומוריי לא היו מודעים ללקויות למידה, להפרעות קשב וריכוז או לכישורים חברתיים לקויים.

הקשיים החברתיים ולקויות הלמידה הפכו את לימודיי בבית הספר למאתגרים. אני זוכרת שחשבתי, ״אם אני לא מצליחה להבין את זה, אני כנראה טיפשה״. אלמלא עידודה המתמיד של אימי, קרוב לוודאי שהייתי מוותרת. לאחר כמה שנים עברנו דירה, ובבית הספר החדש שבו למדתי, אחת המורות ראתה את הקשיים שלי והצליחה ללמד אותי דרכים להתמודד איתם ולפתח קשרים חברתיים עם בני גילי. בין שאר הדברים, היא לימדה אותי להקשיב למה שילדים אחרים אומרים, ולחשוב על הדברים המשותפים ביני לבינם. היא לימדה אותי להירגע, להיות בשקט לפעמים, ולבטוח יותר בעצמי. בזכותה, למדתי שהעולם לא יבוא אליי, וכן למדתי כיצד ליזום השתלבות בקבוצות הילדים. התחלתי להתחבר לאחרים ולהאמין בעצמי יותר. אך השיעור החשוב ביותר שלמדתי היה שאני יכולה לעזור לעצמי — אני רק צריכה ללמוד כיצד לעשות זאת, ואני צריכה מישהו שילמד אותי.

ספר זה מלמד אתכם כיצד להציע את העזרה הזאת לילדיכם.

חשיבות המשחק ופרדוקס המשחק

ישנם גורמים רבים ללקויות חברתיות, אולם הגורם הנפוץ ביותר, והעומד במרכז ספר זה, הוא אותו חלק במוח שאחראי על החיבורים המורכבים של ההתנהגות החברתית, או מה שקרוי, ״רשת התפקודים הניהוליים של המוח״, שלא התפתח בצורה אחידה. התפקודים הניהוליים הם המוקד של כישורי קשב, זיכרון, תכנון וכישורים קוגניטיביים חשיבתיים אחרים, כגון שליטה עצמית, מטה־קוגניציה (ראיית התמונה הגדולה) והיכולת להתאים את התנהגותנו בתגובה לאחרים, כדי להשיג מטרה.

אלה הם הכישורים הבסיסיים שכל ילד זקוק להם כדי לתפקד בעולם החברתי. בקצרה, אפשר לומר שאם התפקודים הניהוליים החברתיים של הילד חלשים, הוא יתקשה להבין מצבים חברתיים ולפתח קשרים חברתיים. ולכן יש לשים לב:

■ לְמָה ילדים שמים לב במצב חברתי?

■ לְמָה הם שמים לב בצרכים ובתגובות של חבריהם?

■ כיצד הם מגיבים לאכזבה או כיצד הם מנהלים את רגשותיהם?

■ מה הם חושבים על חברוּת?

■ כיצד הם מגיבים למצבים חברתיים משתנים או חדשים?

המשחק הוא הסביבה הראשונית הטבעית לכל למידה. מעצם הגדרתה, התנהגות חברתית נלמדת בחברת אחרים, בסביבה שבה ילדים חווים את עצמם בהקשר של פעילות חברתית ספונטנית וביצירת קשרים, כשהם לומדים כיצד התנהגותם משפיעה על אחרים, רואים דברים מנקודת מבטו של ילד אחר ולומדים כיצד לתקשר עם אחרים ולהתחבר אליהם. בעבר, במשחקים המסורתיים והלא מובְנים, היו לילדים שפע של הזדמנויות ללמוד את הכישורים הללו באופן טבעי באמצעות ניסוי וטעייה. בשנים האחרונות, אובדן שעות משחק מאולתרות שלל מהילדים את ההזדמנות לתרגל את המיומנויות שבעזרתן יתחברו עם ילדים אחרים. אולם, הסובלים העיקריים הם אותם ילדים שתפקודיהם הניהוליים מקשים עליהם להסתגל ולמצוא דרכים לחבור לאחרים. בעולם שבו מפגשי משחק נקבעים על ידי ההורים, ילדים בעלי קשיים חברתיים אינם מוזמנים, ומרגישים עוד יותר מבודדים מחבריהם. עם הזמן, הילדים הללו הופכים למבודדים מבחינה חברתית. הילדים הזקוקים ביותר למשחק עם חברים מקבלים פחות הזדמנויות לשחק. פרדוקס זה רק מוסיף לאתגר של הילדים הללו ושל הוריהם.

ילדים מאותגרים חברתית הם ילדים אינטליגנטים ומוכשרים בתחומים אחרים, כגון ספורט, מתמטיקה ומוזיקה. מיומנות חברתית איננה אחד הכישורים שבהם הם התברכו. לרוע המזל, הם משלמים מחיר גבוה בילדותם, ועוד יותר בתקופת התבגרותם ובחייהם הבוגרים, כשכישורים חברתיים הופכים לחיוניים ביותר במקום העבודה.

החדשות הטובות הן שאפשר לפתח מיומנויות חברתיות בדיוק כפי שאפשר לפתח ולשפר מיומנויות אחרות. מדענים גילו שכשילדים מאותגרים חברתית עוסקים באופן קבוע בפעילויות המשפרות מיומנויות אלה, הם לומדים כיצד לתקשר בצורה יעילה במצבים חברתיים. פירוש הדבר הוא, שגם אם אתם חשים שמצבכם נואש, הקשיים החברתיים של ילדכם בהחלט ניתנים לשיפור. בעזרתכם, הילד יפתח מודעות חברתית, ישפר את תפקודיו הניהוליים וילמד כיצד להתחבר עם ילדים אחרים ולהתמיד בחברויות הללו. זהו לב ליבו של האימון החברתי וזו גם הסיבה לכך שאימון זה חשוב לילדכם ולכם.

מהו האימון החברתי וכיצד הוא מצליח

אימון הוא תהליך של הוראה, הדגמה, הנחיה, ותרגול המיומנויות עם ילדכם. לא מדובר בהורות מתערבת ושתלטנית וגם לא בהשגחה מקרוב על התנהגות הילד והקשרים שהוא יוצר. האימון איננו מנסה להגן על הילד או למנוע ממנו לחוות את השריטות והמכשולים שהם חלק נורמלי ובלתי נפרד מתהליך התבגרות בריא. האימון מצייד את הילדים במיומנויות הבסיסיות, החיוניות להתמודדות עם כל מה שנקרה בדרכם, ובייחוד עוזר להם לראות בצורה ברורה את המכשולים, לתכנן, להציב לעצמם מטרות, להתעשת לאחר כישלונות ולפתור בעיות כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר בפעם הבאה.

ילדים שלומדים לשחק כדורגל מרוויחים מליווי המאמן, שמסביר להם את חוקי המשחק, מאמן אותם במשחק עצמו, מוודא שהם משתמשים במיומנויות הדרושות במגרש, ונותן להם משוב חשוב ועידוד לאחר המשחק. לו היה מאמן הכדורגל רק אומר לילד, ״לך תבקיע שער״, מבלי להראות לו כיצד עושים זאת, ברור שהילד לא היה משחק טוב. הילד הוא זה שצריך להשתמש במיומנויות שלמד, להיפצע מדי פעם ולהיכשל, אך האימון והקניית המיומנויות מכינים אותו לשחק לפי החוקים, לגייס את כישוריו ולהצטיין במגרש.

ילדים מאותגרים חברתית חייבים לקבל עזרה כדי ללמוד את אותן מיומנויות בסיסיות הדרושות לתפקוד החברתי, כדי שלא יבצעו עבירות ולא יהיו שחקני ספסל עונה אחר עונה. כשילדכם חסר ידע ומיומנויות משחק במגרש החברתי, הוא עלול להיפגע. לומר לילד להתנהג יפה או להסתדר עם חברים בשעת משחק, אינו שונה מלשלוח את הילד למגרש הכדורגל ללא כל הכשרה. מיומנויות הן לב העניין, ובעזרת אימון ותרגול, הילד יפתח את המיומנויות הדרושות לו.

כמאמנים לילדיכם, תלמדו לשאול, להקשיב וללמוד הכול על החוויות שילדכם עובר. תעזרו לו להבין את הכללים הלא כתובים של ההתנהגות החברתית, להבחין ברמזים החברתיים ולהתאים את התנהגותו לסביבה. תשבחו ותהללו הצלחות קטנות ותדגישו שהן הדרך המובילה להישגים גדולים יותר. תעבדו עם הילד כדי לפתח את ״תוכנית המשחק״, את ״ספר המשחק״ ואת המטרה הסופית: להתחבר ביתר קלות ולהסתדר טוב יותר עם הילדים.

להלן הדברים שלא תעשו כמאמנים: לא תניחו שאתם יודעים את הסיבות להתנהגות ילדכם, לא תבקרו אותו, לא תנדנדו לו, לא תביישו אותו ולא תכפו עליו את מטרותיכם; במקום זאת, תהיו השותפים שלו ותלמדו אותו להציב את מטרותיו הוא. לא תלחיצו את הילד ולא תזרזו את תהליך הלמידה. והדבר החשוב ביותר: לא תשכחו להביע את ביטחונכם ביכולתו ללמוד ולהתפתח.

אני תמיד אומרת שאימון הוא הורות בעזרת ספר משחק. ברוב המקרים, המאבק החברתי של הילד איננו נגרם מחוסר אהבה הורית. כמו הורים רבים אחרים, גם אתם ודאי ייעצתם, הדרכתם או הפצרתם בילדכם להשתדל להסתדר עם ילדים אחרים, אך דבר לא הועיל. גם זה ישתנה ברגע שתתחילו להשתמש בשיטות אימון פשוטות אך מוכחות, אשר יהפכו אתכם לקשובים יותר, לשותפים ולפותרי בעיות יחד עם ילדכם.

כמו כולנו, ילדים המרגישים שמקשיבים להם ומבינים אותם, משתפים יותר בבעיותיהם. הם יכולים להשתחרר, לגלות עניין באימון, להיות מחויבים לשיפור מיומנויותיהם החברתיות ולהשקיע יותר מאמצים בהצלחתם. שיחות האימון ההדדיות שתלמדו לנהל עם ילדכם יעזרו לו לחשוב על התנהגותו, על האופן שבו היא משפיעה על אחרים ועל התגובות להתנהגותו. יחד, תשתמשו בצעדים פותרי בעיות כדי לפתח אסטרטגיות שהילד יוכל לתרגל וליישם במצבים חברתיים. חוויות חדשות של הצלחה בונות את הביטחון העצמי ומעניקות לילד את המודעות, את המוטיבציה, את הביטחון ואת המיומנויות להיות פעיל יותר מבחינה חברתית ולהרגיש בנוח.

״לו היו מסוגלים, היו עושים״: חמש מילים שישנו את הבנתכם לגבי הילד שלכם

מטופלת שלי לשעבר סיפרה לי שאחד הדברים החשובים ביותר שלימדתי אותה כשאימנתי את ביתה להתמודד עם אתגרים התנהגותיים, היה להזכיר לעצמה תמיד: ״לו הייתה הילדה מסוגלת, היא הייתה עושה״.

במשך יותר מחמש־עשרה שנים כמאמנת משפחות, רעיון לכאורה פשוט זה, פתר בעיות עיקשות ביותר שילדים מתמודדים איתן. הבחנה פשוטה זו יכולה לשנות לחלוטין את ההבנה שלכם לגבי ילדכם, לשנות את המצב שאתם מתמודדים איתו כבר שנים, ולפתח שדה משחק וצמיחה שונה לחלוטין עבור ילדכם.

אחת האמיתות שהפסיכולוגיה המודרנית והמחקר על התפתחות הילד מלמדים אותנו היא שבאופן כללי, לילד אין כל רצון מולד לחבל בעצמו, להיכשל ולאכזב את הוריו. כל ילד רוצה להצליח. כל ילד רוצה להתבגר ולהפוך למבוגר מתפקד ומצליח. כדי לעשות זאת, הם חייבים לעבוד עם חיווט המוח הייחודי שלהם — הם חייבים להבין מה מונע מהם להתקדם ורק אז לעשות משהו כדי לשנות זאת.

הרעיון ש״לו הילד היה מסוגל, הוא היה עושה זאת״ חשוב ביותר: כשאתם רואים את הבעיה באופן זה, אתם למעשה ממסגרים מחדש את נקודת מבטכם על המצב, על התנהגות ילדכם ועל הפוטנציאל שלו להשתנות ולצמוח. ברגע שילדכם מתחיל לפתח את התפקודים הניהוליים הנחוצים להתנהלות חברתית יעילה, כל הצלחה שיחווה תניע אותו להמשיך ותראו את התוצאות שתמיד רציתם לראות.

אין ספק שכדי להאמין ש״לו היה ילדכם מסוגל, הוא היה עושה זאת״, אתם צריכים לשנות את האמונה שלכם. כשנדמה לכם שהילד אינו מודע לרגשותיהם של אחרים או לאופן שבו התנהגותו משפיעה על תגובותיהם, נראה אולי הגיוני להמשיך לחנכו ביתר שאת עד שבסופו של דבר ילמד. אולם אם ההגדרה של חוסר שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות, הרי שאם הטפותיכם והניסיונות להקנות לו משמעת לא שינו את התנהגותו, לשם מה להמשיך ולעשות את אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות?

במובנים רבים, שינוי פילוסופי זה קל יותר משחשבתם. אתם מכירים את ילדכם טוב יותר מאחרים, ואתם יודעים שיש בו הרבה מעבר להתנהגויות המעכבות אותו מבחינה חברתית. האמת היא שכולנו עובדים על משהו. זהו מקום טוב להתחיל בו, ואמירה שתגרום לילדכם להיפתח לשינוי.

למה לשחק טוב יותר ולמה עכשיו?

לפני כמה שנים החלו חברים ומטופלים להפציר בי להפיץ את השיטה שלי לשחק טוב יותר. ביודעי, כמה עסוקים ההורים והילדים של היום במירוץ החיים המודרני, החלטתי להציג את השיטה שלי לשחק טוב יותר בספר כדי שתוכלו לקרוא אותה בקלות ובהנאה ותשתמשו בה באימון ילדכם.

שיעורי ״התוכנית לשחק טוב יותר״, החומרים והפעילויות לקוחים מעבודתי רבת השנים, הם מותאמים לכם, הורים־מאמנים ולילדכם, כדי שתוכלו להשתמש בדברים היום־יומיים באימונים, בתרגולים ובשיחות. הפעילויות תוכננו להיות מהנות ולהעניק לילד גמול מיידי, ואתגרים שיגבירו את המוטיבציה שלו. טעויות ותקלות קיימות תמיד ויש לשים לב אליהן, לדון בהן בשיקוף שלאחר המשחק כדי שיהפכו להזדמנויות נוספות ללימוד. יש לשים לב לדברים שהצליחו ולאלה שדורשים שיפור לפעמים הבאות.

בארגז הכלים של ״התוכנית לשחק טוב יותר״ תמצאו פעילויות מעשיות ומעניינות, שאלונים, דפי פעילות ושיעורים — שיאפשרו לכם ולילדכם לפתח מיומנויות חדשות.

באמצעות שיחות אימון ותרגול בבית ומחוצה לו, ״התוכנית לשחק טוב יותר״ מחזקת את מיומנויות התפקודים הניהוליים שבלעדיהן לא יצליחו ילדיכם לקלוט רמזים חברתיים, להיות מודעים להשלכות של התנהגויותיהם, לווסת את תגובותיהם ולנהל את רגשותיהם בתגובה למצבים חברתיים, לתקשר עם ילדים אחרים, להתחבר אליהם, לשחק בשמחה ולהרגיש בטוחים מבחינה חברתית.

ראיתי ילדים רבים שמתפתחים ועוברים מבדידות חברתית, מתחושות של אומללות ושל חוסר הבנה כלפיהם, לתחושות של ביטחון ביכולותיהם להתחבר לילדים אחרים וללמוד להתמודד עם מצבים חברתיים שבעבר הרתיעו אותם. אני רואה הורים שעוברים ממצב של תסכול מילדיהם או דאגה להם, לתחושות של אופטימיות שבעבר לא האמינו כלל שהיא אפשרית. כל זה קורה משום שאתם עובדים ביחד, ומשום שהילד לומד את המיומנויות הללו ומתרגל פתרון בעיות תוך התמודדות עם אתגרים. אתם תלמדו המון על עצמכם ועל ילדכם. ההשפעות של שיחות האימון מתבטאות בדרכים יפות, רבות ובלתי צפויות באמצעות היחסים במשפחה.

כן, אתם יכולים!

אם כל זה נראה לכם קשה ומורכב מדי, אני מבטיחה לכם: אתם יכולים! אתם תצליחו! הורים מספרים לי שהתוכנית מאפשרת להם להבין את ילדיהם, לדבר איתם ולעזור להם למצוא אסטרטגיות חברתיות מצליחות. ולמען האמת, אתם כבר השקעתם מאמצים כבירים כדי לשפר את הבעיות החברתיות של ילדיכם.

כהורים־מאמנים, יש לכם יתרון על כל מאמן אחר. אתם זמינים לילד ואתם אוהבים אותו. אתם נמצאים תמיד בחזית אחת עם ילדכם. ״התוכנית לשחק טוב יותר״ מצליחה בזכות רגעי הלמידה היום־יומיים.

אני חושבת על האם שסיפרה לי שנקודת המפנה אצל ילדה בן השש הגיעה לאחר שתרגלו את התוכנית במשך כמה שבועות, ויום אחד פנה אליה הילד והודה בפעם הראשונה: ״אני צריך להקשיב יותר״. או על ילד בכיתה ה׳ שהבין פתאום ואמר: ״אני צריך לדבר עם הילדים — הם לא יבואו אליי״. לכל אחד מהילדים הללו היו אלה צעדים ראשונים לקראת מודעות חברתית — מיומנות שלא הייתה להם. ברור שהדברים הללו נאמרו להם לא פעם בעבר. אך הם לא הגיעו לתובנות הללו בעצמם. ויחד עם המודעות, הגיעו הבחירות לעשות דברים שונים מעט, אולי להתאמן בהקשבה כשמישהו אחר מדבר, או ליזום שיחה במקום לחכות שמישהו אחר יזום. כל בחירה שעשו מתוך המודעות הזו פתחה עבורם הזדמנויות חדשות, שיחות אימון נוספות עם ההורים וחוויות חדשות של הצלחה ביחסים חברתיים.

מכיוון שהילדים שונים זה מזה, גם הזמן של התוכנית יהיה שונה מילד לילד. אני תכננתי את התוכנית הזאת כדי שתוכלו להתאימה לקצב של ילדכם. בתהליך האימון, ילדכם יפתח מיומנויות מסוימות מהר יותר מאחרות. אולם, באופן כללי, כחודש מתחילת התוכנית, רוב הילדים מפגינים התקדמות ניכרת במודעות החברתית שלהם.

כיצד לעבוד עם ספר זה

״למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי״ מורכב מארבעה חלקים.

חלק 1 (פרקים 1-4) מסביר במונחים פשוטים את מבנה המוח ואת המרכיבים ההתנהגותיים שגורמים לילדים להרגיש לא שייכים. כמו כן, בפרקים אלה תמצאו הסבר מדעי של השינוי ההתנהגותי, תלמדו על צורת האימון להקניית מיומנויות חברתיות ועל האופן שבו ״התוכנית לשחק טוב יותר״ תעזור לכם להקנות לילדכם מיומנויות חברתיות שישנו את התנהגותו. פרקים אלה יסייעו לכם להתחיל להבין את הרעיונות השזורים בפעילויות ובאימון של ״התוכנית לשחק טוב יותר״. אם אתם ממהרים להתחיל, אתם יכולים לעבור לחלק 2 ולחזור לפרק 1 בכל שלב שהוא כדי לקרוא ולהבין טוב יותר את הרעיונות.

בחלק 2 (פרקים 5-10) מובאים עקרונות האימון המעשי שהופכים את תהליך האימון לידידותי עבורכם ועבור ילדיכם. תלמדו אסטרטגיות אימון ומיומנויות שבעזרתן תעניינו את הילד ותנחו אותו. כמו כן, תקבלו ״תוכנית משחק״ שתשתמשו בה כדי לאמן את הילד בבית ובפעילויות חברתיות שונות. תמצאו בפרקים אלה:

■ טיפים, שאלות פשוטות, הערות בשפת אימון שיקלו על התחלת כל שיחה.

■ הכלי החשוב לקביעת לוח זמנים, ״כיצד אתה יודע?״ שמראה לכם כיצד לבטא במילים את הצלחתו של הילד ברכישת מיומנויות מסוימות, להעריך את התקדמותו ולקבוע מתי יהיה הילד מוכן לעלות לרמה הבאה.

■ שאלונים וחומרי אימון אחרים ובכלל זה תכנון שיעורים, דפי עבודה, יומנים ועוד כלים מנחים אחרים, כדי שתוכלו יחד עם ילדכם למלא את המשימות ולעקוב אחר התקדמותו.

בכלי האימון תמצאו את ״שאלון התפקודים הניהוליים״, את ״המדריך לשיחה אינטראקטיבית״, וכן חומרים נוספים שיסייעו לכם לזהות את החוזקות האישיות של ילדכם ואת האתגרים החברתיים העומדים בפניו. לאחר שתשלימו את השאלונים הללו, תוכלו לתעדף בעזרת כלים אלה התנהגויות שתרצו לעבוד עליהן באימון, לערב את ילדכם בתכנון המטרות והאסטרטגיות לתרגול ולהתמודד ביעילות עם אתגרים חדשים ועם עיכובים. תמצאו גם מדריך לשימוש בתמריצים ובגמולים כדי להפוך את התוכנית למהנה יותר עבור הילד, וכדי לשמר את ההישגים או לקדמם. תלמדו לזהות מתי הילד מוכן לעבור מהתרגול בבית למשימה אמיתית במפגש משחק, שבו ישתמש במיומנות שתורגלה בבית במצב דומה במציאות. גם אם יתרחשו דברים נוספים במפגש משחק, בכל פעם שילדכם יתנהג בצורה חיובית וישיג את המטרה שתוכננה לאותו מפגש, הרי שזהו מבחינתו ניצחון.

חלק 3 (פרקים 11-19) כולל את מסלול השיעורים של שאלון התפקודים הניהוליים, ופעילויות מדורגות לפיתוח המיומנויות. השתמשו בשיעורים ובפעילויות אלה כדי לסייע לילד לתכנן, לתרגל ולפתח מיומנויות חדשות. פעילויות ושיעורים שהילד נמצא במרכזם כוללים את ה״מרגל החברתי״, ״תשומת לב לפרטים ולסימנים״, ״אל תראה להם שאתה מזיע״, ״אני גמיש״, ועוד.

חלק 4 (פרקים 20-24) עובר מהתרגול בבית לתכנון מפגשי משחק ושימוש בהם כדי להמשיך לאמן את הילד בעזרת אסטרטגיות ושיחות שיקוף. במדריכי האימון תמצאו את ״מתכנן המפגשים החברתיים״, ״אימון מהקווים״, ״איך היה״ — מדריך לשיקוף אחרי המפגש ופתרון בעיות.

כל השיעורים והפעילויות ב״תוכנית לשחק טוב יותר״, כוללים הוראות לשלבים השונים עבורכם ועבור הילד, ומכוונים לשלב של פיתוח המיומנויות הנחוצות והחשובות ביותר לרמה שבה ילדכם נמצא.

מוכנים, היכונו, שחקו

כמישהי שהייתה ״הילדה ההיא״, שהתמודדה עם מצבים חברתיים אתגריים, אני יודעת היטב כאב מהו. כאם, אני מבינה את המצב הקשה שבו אתם נמצאים כהורים לילד מאותגר חברתית. כתבתי את הספר הזה כמדריך מעשי לשינוי מתמשך וכמדריך שילווה אתכם ויעזור לכם להבין את התמודדות ילדכם עם האתגרים האופייניים לכל גיל ושלב. למי שרק עתה מתוודע לנושא ול״תוכנית לשחק טוב יותר״, אני רוצה להעניק תקווה — אופטימיות מציאותית: דברים משתנים, והם ישתנו ברגע שילדכם ירכוש את המיומנויות הדרושות לביצוע השינוי הזה.

1
מה הסיפור?
לכולנו יש סיפורים שאנו מספרים כדי להסביר את הבעיות שגורמות לנו לאי־נוחות.

תופעה אנושית — אך לא יעילה!

סאם הוא ילד פיקח. במובנים רבים, הוא חכם יותר ממרבית בני גילו, ועל כך מעידים גם חבריו. הם מוכנים להודות בכך, אך הם אינם מוכנים לבלות בחברתו, לשחק איתו וגם לא לבחור בו כבן זוג לפרויקט לימודי. הם אינם מחבבים אותו, והתנהגותו המתנשאת אינה תורמת, ואינה גורמת להם לשנות את דעתם.

רורי בן העשר הוא הליצן של הכיתה, אבל הוא מעצבן יותר משהוא משעשע. הוא מנסה כל הזמן להצחיק ואינו יודע מתי להפסיק. הוא מספר ״בדיחות קרש״. הוא חושב שבדיחותיו מצחיקות גם כשאף אחד אינו צוחק מהן, והוא פשוט מתיש את כולם עם הבדיחות שלו.

שרה בת השמונה משתלטת על כל מצב. היא חייבת להשליט את רצונה ופוגעת בכל מי שאינו מסכים איתה. אם ילד אחר בכיתה מקבל ציון טוב יותר או זוכה למחמאה, היא מכוונת את השיחה כך, שתעסוק בה ומתפארת בדברים שיש לה או שהיא עשתה.

מייגן היא ילדה בלתי נראית בכיתה ה׳. היא ביישנית ונבוכה מבחינה חברתית וגופנית. כשמרשים לה, היא מעדיפה לא לבוא לקפטריה לארוחת הצהריים, אלא להישאר בכיתה ולעזור למורה. כשהיא חייבת ללכת לארוחת צהריים, היא מנסה למצוא מקום בשולחן שנמצא בין שתי חבורות ילדים, היכן שישימו לב אליה פחות ולא יציקו לה.

דני בן חמש וכבר חובב מושבע של דינוזאורים. הוא משחק לבד ונוהם כמו טי־רקס אמיתי כשילד אחר נכנס למרחב שלו. חבריו לכיתת הגן למדו להניח לו לשחק לבד.

הילדים הללו שונים מאוד זה מזה. אולם בדבר אחד הם דומים: התנהגותם מפריעה להם לפתח חיים חברתיים טובים. קשה להם להתחבר לילדים אחרים ולהתמיד בחברות. נראה שאין להם מושג כיצד להתאים את עצמם לחברת הילדים. בבית הספר הם אינם סומכים על ילדים אחרים ואינם משחקים איתם, ולכן במקרים רבים הם נשארים לבד. הם אינם מוזמנים לימי הולדת ולמסיבות כיתה, וכשהם כבר מוזמנים, המסיבה מתקלקלת. התנהגותם נראית לאחרים מעצבנת, דוחה ומוזרה. הם יכולים להיות יותר מדי רעשנים, פעלתנים, פוגעניים ונדחפים, או חרדתיים, נמנעים, עצבניים ומוזרים, ולכן ילדים אינם מתחברים איתם. בין שהם מנודים ובין שפשוט מתעלמים מהם, הילדים הללו אינם מקובלים בחברת הילדים.

דבר משותף נוסף מחבר בין הילדים הללו, והוא שלכל אחד מהם יש ״סיפור״ משלו. כשילדים אינם מצליחים לפענח את הקודים החברתיים ואינם מבינים מדוע לא רוצים לשחק איתם או להתחבר אליהם, הם יוצרים לעצמם סיפור, מעין התרצה מקוצרת להתנהגות שלהם ולאופן שאחרים מתייחסים אליהם. זוהי התנהגות אנושית טבעית: אסטרטגיה הגנתית שעוזרת להימנע מאי־נוחות, בין שהיא נגרמת על ידי אנשים אחרים, מצבים או רעיונות ובין שהיא נובעת ממשהו בהם. סיפור הגנתי של ילד לא מקובל יישמע לעיתים כך:

לא אכפת לי שאין לי חברים בבית הספר.

אנשים הם סתם מטומטמים.

טוב לי לבד.

הם מתעניינים רק בשטויות.

לילדים חכמים אין חברים.

הם סתם רעים.

אני לא חייב להתחבר איתם אם לא מתחשק לי.

רק אתם חושבים שיש לי בעיה.

הורים קובלים בפניי לעיתים קרובות שההתנהגות החברתית של ילדיהם אינה מובנת. מצד אחד, הילד מתלונן שאין לו חברים, ומצד שני, הוא מסרב לכל הזמנה חברתית. כששואלים אותו אם הוא רוצים לשחק עם מישהו, הוא לרוב מסרב. וכשהוא כבר מסכים, התנהגותו מכשילה את המשחק. הורה אחד סיפר שהביא את הילד למסיבת כיתה שהיו בה מתקנים מתנפחים. בזמן שכל הילדים קפצו והתרוצצו, ישב ילדו בצד ושיחק במשחק אלקטרוני. התנהגויות כאלה אינן הגיוניות בעליל לילד שטוען שהוא מעוניין בחברים או שצריך שיהיו לו חברים.

ומנגד, הורים רבים אינם מוכנים לראות בהתנהגות כזאת בעיה חברתית, אפילו כשהתנהגות ילדיהם מעצבנת ילדים אחרים ודוחה אותם. וזאת משום שרוב ההורים אינם מעוניינים שילדם יהיה כנוע וצייתן. אנחנו ההורים לא מעוניינים שילדינו יהיו ילדים מְרַצים או ״נגררים״. אנחנו רוצים שילדינו יפתחו מקוריות וייחודיות ואנחנו מעודדים אותם לחשיבה עצמאית. ואולי גם אתם צופים בהתנהגויות החריגות של ילדיכם ומנחמים את עצמכם שזה האופי המיוחד שלו. זהו למעשה הסיפור הנפוץ ביותר שהורים מספרים לעצמם על האתגרים החברתיים של ילדיהם.

אני רוצה להציע כאן את הגדרתי לבעיה חברתית כדי שנשתמש בה גם בהמשך לזיהוי התנהגות חברתית בעייתית, וכדי לעזור לילד לפתח מיומנויות שישנו את התנהגותו וילמדו אותו להרגיש נוח יותר, בטוח בעצמו ומצליח במצבים חברתיים: בעיה חברתית היא כל מה שמונע מילדכם להיות חלק מקבוצה, להתחבר לילדים אחרים, לשמר חברויות קיימות, להסתדר עם בני גילו ולתמרן במצבים חברתיים בעייתיים.

מדעי המוח וההתנהגות מוכיחים שגם ילדים מאותגרים חברתית יכולים ללמוד את המיומנויות החיוניות הדרושות לשיפור כל מצב, ולהתאים את התנהגותם כדי להשתלב חברתית ולהרגיש טוב. בפרקים הבאים אראה לכם כיצד להדריך אותם תוך שימוש בעקרונות ובתרגולים של ״התוכנית לשחק טוב יותר״, אך הצעד הראשון של ילדכם בפתרון הבעיה החברתית הוא גם הצעד הראשון שלכם.

אם יש לכם ילד מאותגר חברתית, האם אתם יודעים מדוע? מהו הסיפור האמיתי?

ילד בודד או לב בודד? הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו מעצבים את התנהגותנו

ייתכן שהסיבה לבדידותו של ילדכם נראית לכם ברורה. אולי הוא פשוט ילד שהדברים שמעניינים אותו אינם מעניינים ילדים אחרים בני גילו. או שהוא מכור כל כך למשחקי מחשב שאין לו זמן לצאת ולשחק עם ילדים אחרים. ואולי הוא אינו מסוגל לצאת ממפגשי משחק או להתמודד עם אכזבה בלי ליצור משבר. ייתכן שהוא ילד שכבר בגיל צעיר נחשב לשונה משאר הילדים, ״בכיין״, ״עושה צרות סדרתי״, ״מרביץ״, ״מתבודד״, ״מוזר״. או ילד שהדברים שהוא אוהב חשובים לו כל כך שהוא נראה קצת מבודד, חי בעולם משלו.

ואולי אתם חושבים שגם ההסברים הללו אינם הסיבה האמיתית, מכיוון שרוב הזמן נדמה שהילד אפילו לא מנסה, וכשהוא כבר מנסה, הסיום תמיד מצער.

כדי לעזור לילדים לרכוש מיומנויות חברתיות חדשות, אנחנו חייבים, קודם כול, להבין מה מפריע להם. מה מעכב דווקא אותם, כשילדים אחרים לומדים באופן טבעי את כל מה שמצופה מהם ומגיבים נכון במצבים חברתיים? מדעי המוח, המחקר ההתנהגותי והניסיון האישי שלי עם הילדים הללו מוכיחים שהאופן שבו ילדים רואים ותופסים את עצמם ואת האחרים טבוע עמוק בנרטיב הפנימי, שמגביל את הבנתם לגבי התנהגות חברתית נאותה, ולגבי האופן שבו הם אמורים לתפקד במצבים חברתיים. הסיפור הפנימי הזה על האופן שבו הם רואים את העולם החברתי ואת עצמם כחלק ממנו צובע את השקפתם לגבי כל קשר, כל מצב שהם מתכוננים אליו או נמנעים ממנו. עוצמתו של הנרטיב הזה עולה כשהוא הופך למסנן תפיסתם הקוגניטיבית, או לאופן שבו המוח מעבד, מפרש ולומד כל חוויה. מבעד לעדשה שלילית או מתגוננת, המוח עלול לפרש חוויה מסוימת כשלילית, ופירוש זה מהדהד ומחזק את הרגשות השליליים, מסתיר את החוויות החיוביות וגורם לייתכנות נמוכה יותר של תוצאות חברתיות חיוביות.

מסנן שלילי צובע את החוויה החברתית ואת הציפיות החברתיות.

כשילד חושב: כשאני כועס, אני יכול לומר מה שאני רוצה וילדים אחרים יצטרכו להשלים עם זה, הסיפור שלו הוא שזה בסדר להתפרץ כשכועסים, לא חשוב שכעס זה משפיע על אחרים או שיש להתנהגות כזאת גם השלכות. השוו בין זה לבין דפוס חשיבה דומה אך שונה באופן משמעותי: כשאני כועס על משהו, אני יכול לחשוב על מה שאני עושה ואומר, ולא סתם להתפרץ.

הסיפורים שהילד מספר לעצמו מעצבים את הבנתו לגבי התפקיד החברתי ועלולים להפריע לו להתחבר ולהכיר בהתנהגויות שהוא חייב לשנות. ״אני עומדת במסדרון — ילדים אחרים צריכים להזמין אותי להצטרף אליהם״, הסבירה לי פעם ילדה בת תשע. אמונתה זו מונעת ממנה להתקרב לילדים אחרים מכיוון שהיא איננה מבינה שלפעמים היא צריכה ליזום, שילדים אחרים לא יזמינו אותה לשחק איתם או להצטרף אליהם רק מפני שהיא עומדת ומחכה. האמונה שלה לגבי האופן שבו דברים מתנהלים מוטעית, אולם כל עוד היא איננה מבינה את הטעות הזאת, היא תמשיך לעצב את השקפותיה החברתיות ואת תפקידה במצבים כאלה. גם כשיש הבנה אינטלקטואלית לגבי ההתנהלות התקינה במצבים חברתיים, הילד חייב לפתח את המיומנויות הדרושות כדי לעשות את מה שצריך, ואת הביטחון שישנה את המסנן, את הדיבור העצמי או את אותו קול פנימי שאומר לו ״אני לא יכול״ לקול של ״אני יכול״.

הילד לא תמיד מבחין בסיפורים שהוא מספר לעצמו על חייו החברתיים. תהליך האימון מאפשר לילד להבחין, לחשוב, למצוא בעצמו את התובנות למצב, ולהשתמש בתובנות אלה כדי ליצור התנהגות חדשה שתוביל בסופו של דבר להצלחה. זה מה שצריך כדי להבטיח שינוי של ממש והאימון יעשה את השינוי הזה.

פטריק - זהירות: ספוילר!

פעמיים בשנה — פעם בחורף ופעם בקיץ — משפחתו המורחבת של פטריק מתאספת ומבלה יחד בבית נופש שכור, סוף שבוע של כיף, עם משחקים, ארוחות משותפות ובערב צפייה בסרט שכולם מחכים לו. את הסרט בוחרים בני הדודים הצעירים. כחברת המשפחה, היה לי העונג להצטרף לאחד הערבים הללו. הגעתי היישר לארוחת הערב, לאחר שביקרתי בקהילה קרובה שבה הייתה לי עבודה.

שבעת הילדים, בנים ובנות בגילים בין שש לעשר, טרפו את ארוחתם בזמן שיא של שלושים שניות, ורצו למטה לחדר הטלוויזיה, שבו הוצבו כבר הפופים לפני המסך הגדול והשטוח. קודם לכן, בזמן שכמה מההורים הכינו עדיין את ארוחת הערב, התפתחה שיחה אודות פטריק בן השבע שתמיד מתקשה במצבים הללו, בעיקר כששתי הדודניות בנות גילו לוחצות עליו להסכים לבחירתן. מכיוון שפטריק חש שמאלצים אותו לעשות משהו, הוא פורץ בבכי או משתולל מכעס. האחרים מגיבים כצפוי במקרים כאלה, מכנים אותו תינוק בכיין, או אחד שהורס לכולם את מצב הרוח. זו הייתה ההיסטוריה, החוויה האומללה שצבעה את ציפיותיו בכל פעם שהמשפחה נפגשה. אבל, ההיסטוריה הזאת הייתה גם של שאר הדודנים ולכן בכל פעם שנפגשו, הדודנים ציפו מפטריק להתנהגות גרועה והוא עמד בציפיותיהם.

לאחר כמה שנים של דינמיקה לא נעימה זו, כשמלוא תשומת הלב נתונה להתנהגותו של פטריק ולהשפעתה העצובה על האחרים, החליטו הוריו לנקוט בגישה מונעת. הם לקחו את בנם הצידה כמה שעות לפני ארוחת הערב, והזכירו לו שהוא ״חייב להתנהג יפה בעניין הסרט״. פטריק התפתל בחוסר נוחות, וככל שקרבה שעת ארוחת הערב, הפכו התזכורות של הוריו לאזהרות. ״תזכור״, אמרו בקול מאיים, ״אתה חייב להסתדר איתן״. אזהרות אלה לא הצליחו בעבר, והם גם לא ציפו שיצליחו הפעם. אך זה כל מה שהם ידעו לעשות. פטריק נראה חרד ועצבני. סקרנותי גברה — תהיתי מה הייתה כאן הבעיה. ראיתי כמה שפטריק השתדל להצטרף לחבורה קודם לכן, כשהוא מנסה לעמוד בציפיות הקבוצה ונכשל, אך גם ראיתי בבירור שהוא באמת רוצה להיות עם כל הילדים. ביקשתי מהוריו רשות לשוחח עם פטריק, ולראות מדוע בחירת הסרט הייתה לו קשה כל כך.

פטריק ואני שוחחנו במשך זמן מה, ולאחר שהבנו שהוא מעוניין שהדברים ישתפרו והוא מוכן לנסות, החלטנו על תוכנית פעולה. הוא יצטרף לחבורת הדודנים, וישתדל להקשיב להם, אך אם ייתקל בקשיים, הוא יוכל לבוא אליי ונחשוב ביחד מה לעשות.

הריב הראשון החל כשכל הדודנים הסכימו על סרט מסוים, למעט פטריק. הוא רצה לראות סרט שכולם, וגם הוא, ראו כבר מיליון פעם. פטריק ואני הלכנו הצידה לחדר שקט וריק. ללא עיניים בולשות שגרמו לו להרגיש לחוץ.

״פטריק״, אמרתי, ״מה דעתך שננסה להפוך את בחירת הסרט לקלה יותר?״ פניו אורו, ואז הזדעף משום שזכר את כל ניסיונותיו הקודמים שכשלו.

״אי אפשר״, ענה לי.

״ודאי שאפשר״, התעקשתי. ״מה אתה אוהב בסרטים שכבר ראית כמה פעמים?״ שאלתי בנימה של סקרנות אמיתית.

הוא חשב לרגע. ״אני אוהב לדעת מה עומד לקרות״, אמר.

״ומה אתה מרגיש כשאתה לא יודע מה עומד לקרות?״

״אני חושש״, אמר לי.

התברר שהמתח של חוסר הידיעה לגבי מה צפוי לקרות גרמה לפטריק לחשוש. אפילו סרט מצויר של משפחת קדמוני גרמה לאותה תחושה אם לא ראה את הסרט קודם לכן. חוסר ודאות גרמה לו לחרדה. וכשהיה חרד הוא היה עצבני. בנוסף לכך, היה עליו להתמודד עם תגובותיהם השליליות של שאר הילדים. הוא התקשה להתמודד עם רגשותיו הוא, ועוד פחות מכך עם אלה של הילדים האחרים, ותחת לחץ כזה הוא החל להתפרע ולריב על דברים שבעיני הילדים האחרים נראו לא הגיוניים.

פניו של פטריק אורו כשאמרתי לו שאולי יש משהו שאנחנו יכולים לעשות. החלטתי להראות לפטריק באינטרנט את הקדימון של הסרט שהילדים בחרו. רמת הלחץ של פטריק ירדה מייד. עתה, כשחש נוח יותר, הוא הצליח להצטרף לבחירת שאר הדודנים. בהמשך הערב, בכל פעם שפטריק חש קושי מסוים, הוא בא אלי וביחד מצאנו פתרון לבעיה, שהיה מקובל עליו ועל שאר הילדים. הפעם, הצליחו הדודנים ליהנות מהסרט יחד עם פטריק.

פטריק חווה את ה״ביחד״ עם חבורת הדודנים ולא הרגיש עוד שהוא הבכיין המנודה. הוא גם הצליח להתמודד עם לחץ חברתי ועם חרדה בדרך חדשה לגמרי. ראשית הוא איתר את מקור המצוקה (חרדה מהלא נודע), חשב על דרכים שיצמצמו את החרדה סביב בחירת הסרט (לראות את הקדימון לסרט לפני הקרנתו). הצלחנו למצוא את הפתרון הזה לאחר שיחה קצרה שבה פטריק שיקף את מצוקתו ומצא דרך לנטרל אותה כדי שיוכל לצפות בסרט. לא היה כאן פתרון קסם למגוון הבעיות שהעיקו על פטריק במצבים חברתיים. אולם זו הייתה התחלה של מציאת דרכים חדשות עבורו ועבור הוריו, כדי להתייחס לבעיות החברתיות הגדולות יותר צעד אחר צעד, עד להצלחה שתאפשר לו להתקדם בעתיד.

הסובבים את פטריק ראו בהתנהגותו חוסר רצון לשתף פעולה, עקשנות וילדותיות. האמת הייתה שהתנהגותו ביטאה את חרדתו שהחריפה, את חוסר הידע שלו להתמודד איתה, את תסכולו הרב ואת חסרונן של מיומנויות חברתיות בסיסיות, הנחוצות לנו כדי לתפקד במצבים חברתיים. זוהי עקומת למידה גדולה לרוב הילדים, אך היא חדה במיוחד עבור כמה מהם. מורכבות של מצבים חברתיים פשוטים, לכאורה, יכולה להלחיץ מאוד ילד שמיומנויות התפקודים הניהוליים שלו אינן מפותחות והוא לא מצליח להתמודד עם המטרות הבסיסיות של התנהגות רגשית וחברתית: לראות את התמונה הכוללת, להתמודד עם רגשות חזקים, להבין את תפקידיו ואת הציפיות של שאר הילדים ואת רגשותיהם, ולאחר מכן להתאים את התנהגותו כך שתתמוך בכוונתו החברתית.

חשוב לזכור: איננו יודעים תמיד מה מטריד את הילדים, ואל לנו להניח שאנחנו יודעים. אנחנו חייבים להתייעץ איתם, לשאול אותם על חוויותיהם, להקשיב להם ולא להיחפז להסיק מסקנות או לומר להם מה לעשות. אנחנו חייבים להבין אותם תחילה, להצטרף ולגלות יחד איתם את רצונותיהם ולעזור להם לשנות את הדרכים שבהן הם פועלים.

לא מסוגלים או לא רוצים? האשמות, השפלות וסיפורי הורים שגורמים לנו להיות תקועים

כהורים או מורים, גם לנו יש מדי פעם סיפור על ילד מאתגר במיוחד. כמה פעמים שמעתם את עצמכם או אנשים אחרים מנתחים ומסבירים התנהגות של ילד או מתייגים ילד או מסכמים את התנהגותו? הוא לא מקשיב אף פעם. הוא עקשן ושתלטן. הוא עצלן. הוא אנוכי. היא ילדה מופנמת — לא כולם יכולים להיות פרפר חברתי. אלה הסיפורים שבחרנו לשייך להתנהגות הילד.

יש בוודאי מקרים שבהם הילד עקשן או אנוכי, אולם המדע והספרות המקצועית טוענים שהתנהגות זאת נובעת מחוסר במיומנויות מסוימות, ובעיקר חוסר במיומנויות של מנגנון התפקוד הניהולי של המוח הקובע את ההתנהגות. לא מדובר בעקשנות, בעצלנות או באופי גרוע. התפקוד הניהולי הוא מנגנון של מיומנויות כגון: זיכרון עבודה, ארגון, תכנון, ויסות עצמי, ויסות רגשי וכן היכולת לשנות את ההתנהגות כדי להשיג מטרה או להגיב לאחרים. כשמיומנויות אלה חסרות, מסיבה כלשהי, ההוראות השחוקות והמיושנות לנסות להתקדם, להשתדל יותר, ופשוט לחתור להצליח, אינן עוזרות כלל ועיקר. למעשה יש בהוראות אלה מן העלבון וההשפלה והן רק מחמירות את המצב.

אם התנהגות ילדכם מעצבנת או מדאיגה אתכם, אתם יכולים לבזבז זמן רב בניסיון להבין אם הילד עושה לכם דווקא, ובוחר להתנהג באופן זה, או אולי הוא איננו מסוגל להתנהג אחרת והוא זקוק לעזרה. האם איננו רוצה או אולי איננו מסוגל? שאלה זו אולי הגיונית, אולם היא מונעת מכם לבקש עזרה. הניסיון לאבחן בין איננו רוצה לאיננו מסוגל, החשיבה על כל כישלון חברתי של ילדכם, או ההתייחסות לכל הערה של המורה על הבעיות שהתגלו בכיתה, גורמות לכם לחוש תקועים בדיון שאתם מנהלים עם עצמכם. אתם אינכם מתקדמים והילד שלכם אינו מתקדם.

כדי להתקדם עליכם לזהות בדפוס ההתנהגות של ילדכם מרכיב של חוסר מסוגלות, ולהבין שהתנהגותו איננה משקפת רק אי־ציות עקשני, נימוסים לקויים או עצלנות. אין זה אומר שאתם לא צריכים לדרוש מהילד לקחת אחריות על התנהגותו. פירושו שאתם מודעים לכך שהיכולת שלו לזהות אותות חברתיים רגילים ולהגיב בצורה הולמת, ככל הנראה לוקה בחסר. אתם גם מבינים שמדובר כאן באתגר מתמשך, והילד זקוק לעזרה כדי לרכוש את המיומנויות החסרות לו. זוהי נקודת ההתחלה להבנת האתגרים של ילדכם ולהבנת המיומנויות הבסיסיות לפתרון בעיות, שהוא חייב להכיר, ללמוד, להסתגל אליהן כדי להצליח כאדם חברתי.

לעולם לא נצפה מילד לחצות אגם בשחייה אם הוא לא למד לשחות. לא נשלח ילד לטורניר כדורגל לפני שלמד את מיומנויות המשחק הבסיסיות. כך בדיוק, ילדים בעלי לקויות חברתיות זקוקים להדרכה ישירה, כדי לפתח את אותם תפקודים מוחיים שעוזרים להם לתקשר עם ילדים אחרים.

כשמגיעים אליי הורים למתבגרים, אחת התלונות העיקריות שלהם היא שהם עסקו זמן רב מדי בסוגיה האם הילד איננו רוצה או שמא איננו מסוגל. הם חששו ״להיכנע״, ולכן המשיכו להתמקד בתיקון המצב, בתוצאות ובעונשים שהלכו והחמירו. כתוצאה מכך, המתבגר לא קיבל את העזרה הממוקדת הדרושה לשיפור המיומנויות החברתיות של התפקודים הניהוליים כדי לפתח את המיומנויות הללו בגיל צעיר. עתה, משחלפו השנים והילד בגיל תיכון או אוניברסיטה, הבעיה החברתית עדיין קיימת, והסיכונים גברו. האם טכניקת האימון יכולה לעזור גם לילד מבוגר יותר, או שמא בגיל מסוים מאוחר מדי לשפר את התפקודים הניהוליים החברתיים? תשובתי היא שלעולם לא מאוחר ללמוד את המיומנויות הללו. אני התאמתי את התוכנית, שיניתי את המסרים, את הדוגמאות ואת התסריטים כך שיתאימו למתבגרים ולמבוגרים בכל הגילים. במקרים רבים, אנשים שהבינו שהקריירה שלהם או יחסיהם הבין־אישיים לקויים בגלל התנהגותם החברתית, מרגישים מוטיבציה חזקה לשנות את הדברים. אך אין פירוש הדבר שאתם יכולים לחכות!

הסיפור החבוי: מיומנויות התפקודים הניהוליים במוח קובעות את ההתנהגות החברתית

הנטייה שלנו כהורים היא לקפוץ מייד לתקן את הדורש תיקון: לפתוח קשר בשרוכי הנעליים, לתכנן מחדש משהו שלא הצליח, לתקן צעצוע שבור. קל להניח שאנחנו צריכים למהר לתקן את מה שאנו רואים כבעייתי. אולם ההתנהגות שאנו רואים היא רק קצה הקרחון: החלק הנראה לעין הוא רק שמינית מהקרחון עצמו, והחלק הגדול יותר של הקרחון חבוי מתחת למים. החלק הגדול יותר והחבוי הוא האתגר של האוניות החולפות, מכיוון שהן לא מבחינות בו. מתחת לפני המים של התנהגות הילד, נמצאים כוחות וגורמים שמניעים אותו. האימון של ילדכם ייקח אתכם לעומק רב יותר — ללב ליבה של חוויית הילד — ויעזור לשניכם לפתח את המיומנויות שמעודדים שינוי וצמיחה.