מוכנה לקרב

1
מייסון

״הו, בייבי,״ אני לוחש באוזן של הבלונדינית הקטנה שרוקדת איתי במועדון, מצמיד אותה אליי. ״את סקסית בטירוף.״ האגן שלה נוגע בשלי בהתגרות וברור שהיא בעניין. פנים יפות וכסף, זה כל מה שצריך. הברונטית שנמצאת לא רחוק מאיתנו מביטה בי במבט מתגרה. אולי היא תזרום לשלישייה? אני מסוגל לעמוד בזה.

הדי־ג'יי בדיוק מחליף את שיר הטראנס הקצבי לבלדה, ואני מנצל את ההזדמנות לתפוס בישבנה. אורות הניאון שמעלינו מהבהבים בכחול ובסגול ומאירים את שמלתה הקצרה. מת להרים אותה ולזיין כבר.

אני מושך את הבלונדינית איתי אל הבר וקונה לה משקה, משהו חזק, ומוריד שוט טקילה. הטשטוש הנעים של האלכוהול מתחיל להגיע. לוקח לי היום יותר מדי זמן להגיע לבאז שאני מחפש. היא מזמינה עוד שוט ואני מרים את הראש, נותן לה לשפוך אותו ישירות לפי וללקק ממני את מה שנזל. נחמד, אבל אני צריך משהו אקסטרה.

״שרלוק, יש לך משהו בשבילי?״ אני תופס בזרועו של אחד הספקים של המועדון הזה. יש פה כמה שאני מכיר, אבל לשרלוק יש תמיד את החומר הכי טוב.

״יש לי משהו חדש. פצצה. רוצה?״

אני מהנהן. קדימה, מוכן לנסות. החיים קצרים מכדי לשבת בבית ולהשתעמם כמו איזה זקן. סגרתי אתמול פרויקט חדש, תכנון בניין שלם ששווה לחברה מעל חמש מאות אלף דולר. הכנסתי את הפרויקט הכי גדול שלי ואפילו מילה טובה לא קיבלתי מאבא. בשביל מה אני טורח בכלל.

שטר של מאה מחליף ידיים ושרלוק נותן לי שקית ובה שני כדורים ורודים קטנים. הבלונדינית פותחת את פיה בציפייה, אני מוציא כדור אחד ומניח אותו על לשוני, מעביר לה אותו בנשיקה, דוחף את הלשון שלי בין שפתיה. לא רע. לא רע בכלל. השפתיים האלה יהיו טובות סביב הזין שלי. אחרי שהיא בולעת אני מוציא את הכדור השני ולוקח אותו בעצמי.

עוברות כמה דקות טובות, אין שום שינוי ואני מתחיל לחשוב ששרלוק דפק אותי. אבל אז זה מתחיל. האורות מתערפלים סביבי והופכים לגשם מוזהב. אני מרים את ידי ומנסה לגעת בכוכבי הזהב, הם מתקרבים ומתרחקים, משחקים איתי. אני מרגיש את הבס של המוזיקה תחת רגליי מתגבר, מרים את ראשי ומתמסר לקצב. אני חרמן אש. המקום נראה ענקי, התקרה שלו נוגעת בשמיים. אני צוחק בלי לדעת למה.

״בואי נלך, אני צריך להיות בתוכך עכשיו.״ אני נוגס באוזן שלה, והיא הופכת לשלולית, כמו כולן.

אני מושך אותה אחריי, החוצה אל האוויר הקר, הרחק מהגופים שטופי הזיעה שרוקדים סביבנו. הקור טוב לי. מאפס אותי קצת כי אני בכלל לא בטוח מה קורה איתי. הכדור הזה חזק משחשבתי בהתחלה. איפה אפשר להזדיין פה?

פאק. הכול מלא חדי־קרן חמודים כאלה בכל מקום. ועומד לי חזק.

״בואי.״ אני מושך אותה הצידה אל פינה נסתרת. ״פעם זיינו אותך בעמידה?״ אני לא מחכה לתשובה, מדביק אותה אל הקיר, פותח את הרוכסן שלי, מניח למכנסיים ליפול מטה ומושך את השמלה הקצרצרה למעלה אל מותניה.

אורות כחולים ואדומים מהבהבים מסביב, משתלבים יפה בתוך גשם הכוכבים וחדי־הקרן.

זרועות חזקות מנתקות אותי ממנה, גופי זועק במחאה ואני מועד לאחור.

רגע.

״תרים את המכנסיים, סוטה,״ אני שומע קול קשוח מאחוריי. ״תתחפפי מפה. לכי,״ הוא ממשיך.

הבלונדינית נעלמת מטווח הראייה שלי. ״היי, לאן את הולכת?״

משהו קר וקשה תופס את מפרקי ידיי. רגע, לא. מה קורה?

* * *
כאב ראש בן זונה. הכאב הוא כל מה שאני מצליח לחשוב עליו כשהמחשבות שלי מתחילות להתגבש שוב למשהו הגיוני. הגוף שלי כואב, הרגל רדומה ומעקצצת, לא נוח לי. אני ממצמץ ומנסה להתרגל לאור המסנוור. פאק, איזה ריח נורא.

״תכבו את האור,״ אני צועק, ומקבל בתגובה שלל קללות וצחוק צרוד. מה, לעזאזל? למה דביק פה?

נרדמתי על הרצפה? הבלונדינית הלכה? שברי זיכרונות חוזרים אליי פתאום. אני ממצמץ שוב, עפעפיי כבדים. פאק, כנראה איבדתי את ההכרה. מה היה בכדור הזה?

גבר גדול עם זקן מדובלל ועיניים קטנות ועכבריות עומד מעליי ובוהה בי במבט מאיים.

זאת לא הבלונדינית.

אני מתרומם לישיבה ומביט סביב, בוחן לאט את החלל. גל ריח חמוץ נוסף מכה באפי, ואני צופה בהלם בגבר העומד בפינה ומשתין לתוך אסלת נירוסטה. יש עוד כמה גברים בחדר, אף אחד מהם לא נראה כאילו שפר עליו גורלו.

״אתה שלי, יפיוף.״ הענק קורץ אליי.

קירות בטון לבנים ללא חלון. סורגים של כלא? פאקינג תא מעצר. ההבחנה חובטת בי כמו מוט ברזל. איך הגעתי לכאן? למה אני לא זוכר?

״עוף לי מהפנים,״ אני אומר, מנסה להבהיר לענק שאני לא מתכוון להיות הזונה שלו בקרוב, ונעמד על רגליי בקושי. הראש שלי דופק בעוצמה כזאת שנדמה לי שיש לי מפרצת. אני הולך למות.

אני תופס בסורגים וצועק, ״סוהר! סוהר!״

שוטר רחב גוף מתקרב בהליכה ברווזית אל התא. ״מי צועק פה?״

״למה אני פה? תנו לי את השיחה שלי. אני רוצה עורך דין!״ אני נובח.

״הו, פריטי בוי התעורר ורוצה עורך דין.״ השוטר נראה משועשע. ״בטח, בטח.״ הוא מתנדנד בחזרה למקומו.

״אני יודע את הזכויות שלי. תנו לי להתקשר לעורך דין,״ אני ממשיך לצעוק, אולם אין שום תגובה הפעם. מובס, אני מסתובב בחזרה, המקום הפנוי היחידי הוא ליד הענק, חיוך מגעיל מרוח על פניו. אני מחליט להתיישב על הרצפה המטונפת, ליד הסורגים, משעין את ראשי על אחד ממוטות הברזל הקרירים. עדיף לשמור מרחק ממנו.

נראה שהגזמתי הפעם.

השעות חולפות, הגוף שלי צורח מהישיבה ללא תנועה על הרצפה, אבל אני נשאר במקומי. אין לי שעון ואין לי דרך להעריך כמה זמן עובר עד שהשוטר הברווזי מגיע שוב, פותח את דלת התא עבורי ומאפשר לי להתקשר למישהו. אולי אחרי שאצא מפה אתבע אותם על התעמרות. כן, בטוח.

האצבע שלי מהססת לפני שאני מחייג למספר המוכר. הוא לא יקבל את הבשורה בצורה טובה, אבל איזו ברירה יש לי?

״אבא, זה אני.״ קולי חלש והבושה מציפה אותי.

״מייסון, התקשרתי אליך כל הבוקר. לא הגעת לפגישה עם רוזנפלד. הם זועמים. אנחנו הולכים לאבד אותם. איפה אתה, לעזאזל?״

״עצרו אותי. אני במעצר בסיטי. אתה יכול לבוא לשחרר אותי?״

״מה? עצרו אותך?!״ הוא נשמע מזועזע.

״אתה יכול לבוא?״

הוא נאנח. שתיקה ארוכה משתררת. ״אני בדרך.״

אני מנתק והשוטר מוביל אותי בחזרה אל התא. שם כמה מהגברים עושים לי תנועות מגונות. הלוואי שהוא יזדרז. נדמה לי שהענק רק מחכה לרגע המתאים שאף אחד לא מסתכל, ולא בטוח כמה זמן אוכל להרחיק אותו ממני. אני חוזר למקום שלי על הרצפה, אפילו שאני חייב להשתין, אבל אין סיכוי שאתקרב לאסלה המצחינה. אני לא מעז לזוז, מקפיד לבדוק כל הזמן שאף אחד לא מתקרב אליי. הזמן פה עובר באיטיות והעייפות מתחילה להכריע אותי.

מה אני עושה כאן? הייתי צריך להיות עכשיו במשרד, בפגישה עם רוזנפלד. איך פספסתי את הפגישה איתו אחרי חודשים שאני מחזר אחריו? שיט. אני צריך להתקשר אליו ברגע שאגיע הביתה, אולי עוד אצליח להציל את המצב.

דלת התא נפתחת, סוף־סוף. אני מרים את עצמי מהרצפה אבל השוטר קורא בשמו של מישהו אחר. לעזאזל. אני צונח בחזרה מטה. נו, כמה זמן לוקח לו? יכול להיות שהוא מתעכב בכוונה?

שוטרים באים, שוטרים הולכים ואני נשאר לשבת, מיואש.

״פריטי בוי, קום. אתה משוחרר.״

מי, אני? הגיע הזמן! אני קם ומנסה ליישר את בגדיי המטונפים, בטוח שאני נראה כמו הומלס. השוטר מוביל אותי אל אשנב קטן, שם אני אוסף את חפציי וחותם על הטפסים. אבא ואדוארד אנדרסון, אחד מעורכי הדין המוכרים במדינה, עומדים בכניסה ומחכים. כמה הסתבכתי שאני צריך עורך דין קליבר כמוהו?

המבט של אבא שובר אותי לגמרי. האכזבה והבושה מרוחים על פניו. אני משפיל ראש.

״התערטלות בציבור? סחר בסמים? אפילו לאנדרסון יהיה קשה לבטל האשמות כאלה,״ הוא נוזף בי. ״תראה את עצמך, אתה קרוב לשלושים, לא בן שש עשרה. לא תתבגר מתישהו?״ אין לי מה להגיד, אז אני שותק במבוכה. אפילו לא ידעתי על מה עצרו אותי. חשבתי שעל קניית הכדורים. אנחנו יוצאים מהתחנה, הוא פוסע במהירות אל הנהג שמחכה לו ונעצר ליד הדלת. ״הפסדנו את רוזנפלד.״ הוא בוחן את פניי ברוב משמעות. ״כשלא הגעת לפגישה הם החליטו לחפש משרד אחר.״

״אני מצטער.״

״מדובר על חוזה של לא פחות ממיליון בשכר טרחה, מייסון. מצטער לא עוזר לי.״

״אתמול הבאתי את הפרויקט של פלטשר.״

״שלשום. והיום עלית לנו במיליון. לא מספיק לעשות עבודה טובה, צריך גם לקבל אחריות. אתה חוגג כאילו אתה עדיין בתיכון. אתה גבר, לא נער, או לפחות חשבתי שאתה גבר. נראה שלא. אל תחזור למשרד עד שתתאפס על עצמך.״

״אבא.״

״אני רציני. אל תטרח לחזור.״ עיניו הכחולות, הזהות לשלי מביטות בי בתוכחה. הוא נכנס אל הרכב וטורק את הדלת בפניי.

אני נשאר לעמוד על המדרכה הריקה, מסתכל על המכונית המתרחקת. דפקתי הכול. שוב.