מונוגמיה

1

אנני היתה לבד שבע שנים כשפגשה את גרהם. בכל פעם שחשבה על נישואיה הראשונים, גם זמן רב אחרי שהסתיימו, היה הרגש הראשוני שאחז בה מעין בושה. בושה על כך שנמשכה אי פעם למישהו שבסוף חשה כלפיו כה מעט. על כך שהיתה מסוגלת לחיות איתו זמן רב כל כך.

היו לה תירוצים, לו רצתה בהם. אלן היה יפה תואר, בסגנון סטודנטיאלי שכזה — גבוה ובעל בלורית בלונדינית, שצנחה באלגנטיות על מצחו. והיא היתה צעירה, כה צעירה ובורה שבתחילה ראתה בו מין אדם נעלה — הוא ידע לאן הוא הולך, הוא ידע מה הוא רוצה. אנני היתה יותר נידפת באותם ימים. היא רק גמרה את הקולג' ולא ידעה בדיוק מה הלאה.

חוץ מזה היתה העובדה שגם הוא חש שהוא אדם נעלה. בקלות רבה היה נתקף בוז כלפי האנשים סביבו — אפילו חבריהם. אנני, שסבלה מחוסר ביטחון בחברת אנשים, נהנתה מנטילת חלק בבוז האדיש. כל כך כיף! לחזור הביתה ממסיבה ולשבת ולטנף על כל האנשים שהיו שם. זה גרם לה להרגיש כה מתוחכמת, כה מוכשרת. כה מבוגרת — היא היתה בת עשרים ושלוש.

אבל עד מהרה, כפי שאולי היתה אמורה לשער שיקרה, הפנה אלן את הבוז כלפיה. כלפי חייה, כלפי עיסוקיה חסרי התועלת — באותם ימים היא למדה קורס אחרי קורס בצילום, במוזיאום סקול. כלפי הכנסתה העלובה (היא צילמה דיוקנאות של כלבים עבור בעליהם, צילמה מפגשים משפחתיים, טקסי סיום לימודים וימי הולדת). כלפי האשליות שלה (היא לא הפסיקה לשלוח צילומי אירועים מקומיים ל"פיניקס" ול"בוסטון גלוב", בתקווה שיציעו לה להיות צלמת פרילאנס). העובדה שלא ציפתה לכך, שהניחה שיפטור אותה מהביקורת הכללית שהיתה לו על העולם, נתפסה בעיניה כפגם באישיותה.

יום אחד כשחזרה איתו הביתה ממסיבה, מסיבה שדיבר עליה בנימה הרגילה, המעוצבנת קמעה, הבינה שהיא פשוט לא סובלת אותו. בימים שלאחר מכן היא התחילה לראות אותו אחרת, פשוטו כמשמעו כמעט. כל מה שהעריצה בו, נראה פתאום ההפך. קטן. מתגונן. איך העלתה בדעתה אי פעם שהיא אוהבת אותו?

היא לא אהבה אותו. היא הרגישה שמעולם לא אהבה אותו.

האם אהבה? האם אהבה מישהו מימיה? היא הרגישה שאין בה אהבה — נדמה שזו מעין חוסר יכולת, מין ריקנות בתוכה. זו היתה הפעם הראשונה שחשבה על כך בצורה כה צלולה וגם הפעם הראשונה שקישרה זאת — באיטיות, לאורך כמה חודשי בחינה עצמית — לצילום שלה. בעבודה היא הרגישה שהיא כמוהו, כמו אלן. קרה, מנותקת. הייתכן שבגלל זה בחרה בעיסוק הזה?

על כל פנים, היא התרחקה מאלן. הוא הבחין בכך, לבסוף. הוא רצה לדבר על זה, אבל היא הרגישה שאין לה מה לומר. איך אפשר לומר, "אתה כבר לא מוצא חן בעיני"? "אני לא חושבת שאהבתי אותך אי פעם"?

היא הציעה שייפרדו. הוא הופתע, להפתעתה. הוא היה כה ביקורתי כלפיה, שהיא הניחה שגם הוא ודאי רוצה בכך. עברו עליהם כמה חודשי הלוך ושוב מייסרים. הוא הפציר. אנני הרגישה נורא. אבל אפילו בעודו מפציר לא הצליח להשתיק את הביקורת כלפיה, וזה הקל עליה לשים לכך סוף.

היא עזבה. היא לא לקחה שום דבר ממה שצברו יחד — מתנות החתונה היקרות מהוריו החביבים העשירים ומחבריהם העשירים. קערות סלט מכסף עם כפות הגשה, חישוקי מפיות, סכיני דגים, מפות ומפיות פשתן — היא השאירה הכול מאחור, כפדיון חירותה. היא הרגישה כה אשמה אז, כה נכלמת על הכישלון, שסברה שהמחיר מוצדק.

אבל היא שמרה את המצלמה שהוריו העניקו לה כשהתחילה להתעניין בצילום. רוליפלקס יקרה שטרם סיימה ללמוד איך להשתמש בה. מלבדה שמרה גם את הספרים שלה, שרבים מהם נרכשו לטובת השיעורים בקולג' והיו מלאים סימונים והערות שהוסיפה בכתב יד מוקפד וזהיר שבקושי זיהתה כשלה.

בגיל עשרים ותשע היא היתה חופשייה. מה שהיה אמור לגרום לה להרגיש משוחררת, קלילה. וכך אכן היתה, במובנים מסוימים. אבל זמן רב אחרי הגירושים היא הרגישה אי נוחות בחברת גברים. במשך שנה לפחות, אולי יותר, פירשה כמעט כל תנועה, כל הערה כשתלטנות, כסכנה.

אבל כשפגשה את גרהם כל זה היה מאחוריה. היא כבר השילה מעליה את תחושת הסכנה והצליחה ליהנות שוב מגברים. חלק מההנאה היה התענגות על סקס מזדמן, שלא היה אפשרי עבורה כשהגיחה מהקולג', כשנישאה בגיל עשרים ושלוש. אבל אחרי־גירושים, בעולם שהשתנה גם הוא, אנני למדה להתפרפר. בשמחה. בהתלהבות. ובלי יותר מדי הבחנה, כך שמאוחר יותר היא לא הצליחה להיזכר בשמם של כמה מהגברים ששכבה איתם.

אבל לפעמים, אחרי קשר מזדמן זה או אחר, היא נתקפה מין מלנכוליה שנמשכה כמה ימים או יותר, מין הרגשה שחרף החירות, וחרף העונג שבחירות הזו, חלק ממנה מקווה אולי ליותר. לחיבור עמוק יותר.

אולי, אפילו, למונוגמיה שוב.

היא פגשה את גרהם במסיבה שערך לרגל פתיחת חנות הספרים שלו.

מזג האוויר האיר לו פנים בערב המסיבה. אחרי כמה שבועות אפורים וגשומים, שהשחירו את המדרכות המרוצפות של קיימברידג' ודכדכו את כולם, התבהרו השמים במשך היום, שבשעה חמש נהיה לערב שלהי אביב מקסים. אנשים מילאו פתאום את הרחובות, מטיילים, נהנים מהאוויר הנעים, המלא עדיין ניחוחות עצים שלבלבו ופרחו והנשירו קונפטי חיוור ברחבי העיר — עוזרר, תפוח בר, לילך.

אנני פסעה לאיטה מדירת עליית הגג שלה ברחוב ריימונד, בחברת ג'ף, מישהו ששכבה איתו מפעם לפעם. הם בילו לפני כן כמה שעות של עירום מיוזע במיטתה.

ואז הוא נזכר במסיבה. הזמינו אותו — האם תרצה ללכת?

למה לא? היא אמרה.

למה לא — זו היתה דרכה לנווט בעולם אז. הדרך שבה למדה להבין את העולם בשנים שאחרי קץ נישואיה. תמיד היה הדבר הבא, תמיד היתה האפשרות הבאה. גברים, כן. סקס, כן. אבל אולי גם סתם משהו מעניין. משהו ששווה לראות. משהו לעשות.

הם התקלחו יחד, היא וג'ף, לפני שהחלו בטיולם לחנות הספרים. שערה הארוך הכהה של אנני עוד היה לח כשיצאו מהדירה, אך עד שהגיעו הוא התייבש.

היא נכנסה פנימה לפני ג'ף, אל חמימות החנות וההמולה, לריח המשכר של בשמי נשים ועשן סיגריות ופה ושם משבי גראס. היו שם כבר שישים, אולי שבעים איש, שהסתובבו ושוחחו בקול רם כדי להתגבר על המוזיקה שבקושי נשמעה ברקע. רוב האנשים היו בני גילה — שלושים, ארבעים.

מרגע שאנני נכנסה לחדר היא התמלאה התלהבות. היא הרגישה אפופת סקס, אולי קצת טורפנית, מודעת להפליא לגופה על כל חלקיו, לירכיה המתחככות זו בזו, לרטיבות ביניהן.

כשג'ף הוביל אותה אל גרהם, כדי להציג אותה בפניו, אנני זיהתה אותו. היא ראתה אותו לא פעם בכיכר, שותה אספרסו ליד אחד השולחנות הקטנים ב"פמפלונה", או נכנס לחנות ספרים, או שותה ב"קזבלנקה" או ב"תוכי הכחול" או ב"קרונין" — איש גדול, מזוקן, מלא מרץ ניכר לעין אפילו מרחוק, עם רעמת שיער מתולתל. כמעט תמיד היה בחברת אנשים — מדבר, צוחק, מנופף בידיו. אחד הקבועים, ששלושה או ארבעה מהם למדה אנני לזהות. לפעמים כשראתה אותו היא חשה קנאה — בחיוניות שלו, במה שנראה כמו חברותיות חסרת מאמץ, בעונג ששאב מהאנשים שסביבו.

כשהושיטה לו יד הוא לקח אותה בשתי ידיו. "איך אמרת?" הוא שאל ורכן לשמוע אותה למרות הרעש.

"אנני," צעקה והביטה לתוך עיניו הבהירות.

"אה, אנני," הוא אמר. הוא חייך ועיניו נעלמו כמעט. "אני שמח שבאת." כעבור כמה שניות, יותר מדי שניות אולי, הוא הרפה מידה ופנה מעט כדי להצביע על שולחן ארוך שניצב במרכז החדר, עמוס בקבוקי יין, שלושה־ארבעה מגדלי כוסות פלסטיק שקופות, שלל מאפרות, חלקן מלאות, סלסלות לחם ושני חריצי ברי עצומים, שאחד מהם כמעט חוסל. הוא אמר משהו — היא חשבה שאולי "תתכבדי", ואז פנה לברך מישהו אחר והיא וג'ף הלכו, בצייתנות, למזוג לעצמם יין.

אחרי השיחות הראשונות שניסו לנהל כזוג — רוכנים קדימה, צועקים על אנשים שהיא או הוא בקושי הכירו — הם התפצלו. אנני הביטה בשִדרות הספרים על המדפים, באנשים שהתגודדו לידה. היא מצאה את עצמה משוחחת מעט עם מישהו שהכירה פעם בקורס צילום, אבל אפילו תוך כדי שיחה היא ראתה את עיניו נעות, מנסות לאתר בקהל מישהו יותר מעניין. היא דיברה עם כמה אנשים שלא הכירה — חילופי דברים זריזים, בצעקות. מאיפה את מכירה את גרהם? כן, ערב מושלם למסיבה. באמת חסרה עוד חנות ספרים בכיכר הרווארד? תודה לאל שהגשם הפסיק, כבר חשבתי שאשתגע.

היא חזרה שוב ושוב לשולחן לעוד יין, ופעם אחת התמהמהה כדי לצותת לשיחה ארוכה בין גבר לאישה שבבירור לא הכירו היטב. היא שאלה אותו המון שאלות על נסיעה שחזר ממנה לאחרונה והאזינה במה שנראה כעניין רב לדיווח שלו על כמה מוזרים היו האנשים, "גלויים במין תמימות כזאת," הוא אמר. אנני תהתה על איזו מדינה הוא מדבר ואז הבינה שכלל לא מדובר במדינה, אלא בשיקגו, העיר שגדלה בה. היא צחקה בקול וגבר שעמד לצדה נעץ בה מבט. היא השיבה לו מבט וחייכה ואחר כך הפנתה את ראשה.

במהלך כל הזמן הזה, היא ראתה את גרהם מסתובב בחדר, מחבק אנשים, גברים ונשים כאחד, מטיל את ראשו לאחור וצוחק. חולצתו כבר היתה לחה מזיעה, עורו ורדרד מהחום. או שאולי, חשבה, מהתלהבות. כשעוברי אורח נעצרו להציץ בפתח, הוא קרא "כנסו! כנסו!" הוא נראה כה שמח ונלהב באמת ובתמים, שלא היתה לה ברירה אלא לחייך. בשלב מסוים הוא תפס אותה מסתכלת. הוא השיב לה מבט תוהה וכעבור רגע חייך חזרה. כאילו הוא קולט אותה באמת, חשבה אנני. אולי גם הוא כבר הבחין בה פה ושם בכיכר, אף שחשבה שזה לא סביר, היא לא היתה כזה אדם — כזאת דמות — כמותו, על גודלו ומזגו התוסס, שמושך תשומת לב.

פעמים אחדות היא הבחינה בג'ף ברחבי החדר, פעם אחת רוכן אל אישה, מקשיב רוב קשב. היא זיהתה את התנוחה. הוא נקט בה כשהתחיל איתה במסיבה שבה נפגשו. נדמה שגם עכשיו זה עובד — האישה הרימה אליו מבט, מוקסם ללא ספק. הוא היה טוב בזה.

בשלב מסוים היא יצאה לאוויר הצונן ועמדה עם חבורה שהתגודדה בחוץ. היא פתחה בשיחה עם גבר גבוה בגיל העמידה שהזכיר במעומעם את אל פצ'ינו. היא לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. ניו יורק? לדבריו, הוא חבר של גרהם. השותף שלו, למעשה.

"שותף?" היא שאלה. גרהם גיי? היא חשה מדקרת אכזבה.

"כן, את יודעת, שנינו הבעלים של חנות הספרים."

"אה!" היא אמרה.

פיטר, הוא אמר שקוראים לו. פיטר אֵיילוֹ. הם דיברו בנינוחות, בפלרטטנות מסוימת ואז הוא ראה בפנים מישהו שרצה לדבר איתו ונכנס לחנות.

אנני נשארה בחוץ, לבדה. האוויר היה רענן וצונן, כוכבים ראשונים צצו בשמים ההולכים ונצבעים כחול כהה. התחוור לה שהיא משתוקקת לעזוב — לעזוב ולצעוד לבד הביתה. זה לא יפריע לג'ף יותר מכמה שניות.

או שאולי כן.

זאת הבעיה עם הקשרים חסרי הכללים האלו, חשבה בלבה. אי אפשר לדעת בוודאות מה האחר חש. מה מותר לו לחוש.

היא חזרה פנימה והתקדמה באיטיות בקהל הצפוף עד לשולחן, כדי למזוג לעצמה עוד כוס יין. כשפנתה חזרה אל החדר, עם היין ביד, נתקלה במישהו. זה היה גרהם. גם הוא החזיק כוס יין. יין לבן, גילתה לשמחתה, כשחשה שחלק משמעותי ממנו נשפך על חזית חולצתה, קריר ומכה בתדהמה.

"אוי, שיט!" הוא צעק. הוא לקח מפיות מהשולחן והתחיל לטפוח עליה בסרבול, בעיקר באזור החזה, שם ניתז רוב היין. "אוי, אני נורא מצטער."

"זה בסדר, באמת," אמרה אנני. היא היתה מובכת מתגובתו לא פחות מכך שגרמה לו לשפוך את היין.

"לא נכון," הוא אמר. "איך זה יכול להיות בסדר? תראי אותך!" הוא טפח עליה עוד ועוד ולא חדל לרגע להתנצל. "אני כזה קלוץ! אני כל כך מצטער!"

"זה היה באשמתי, באמת," אמרה אנני שוב ושוב, מנסה להפסיק אותו, מנסה להאט את ידיו המנופפות במפיות.

"לא, לא. מה פתאום. זה באשמתי. אוי, אלוהים, אני כל כך מצטער."

"אל תצטער. בבקשה." אבל הוא שב והתעקש על הטמטום שלו, איזה גולם הוא, איזה דביל. עד שלבסוף, רק כדי להשתיק אותו, אנני הניפה את הכוס שלה — יין אדום למרבה הצער — ושפכה אותה על חולצתו. חולצה כחולה, דרך אגב, רכה ויפהפייה, שכתם כהה לבלב עכשיו בחזיתה.

ידיו קפאו, הוא עצר, שאף שאיפה קולנית ואז פרץ בצחוק. צחוק רועם, חשבה אנני. כמובן שהצחוק של גרהם רועם.

"ניצלתי!" הוא קרא. "השבח לאל!" עכשיו השתמש במפיות כדי לייבש את עצמו. "חופשי סוף־סוף!" הוא הסתכל עליה. "תודה. תודה מקרב לב!"

הוא חייך אל אנני והיא חייכה חזרה. הם עמדו קרוב, אנשים נדחקו אל גבם.

כעבור רגע שהתחיל להיראות ארוך מדי, הוא אמר, "שנינו צריכים עוד יין, לא?"

"אני לא צריכה, אבל בסדר."

הוא הושיט יד לשולחן, שעכשיו היה מהומת בקבוקים ריקים וריקים למחצה, פירורים, צלחות עם שאריות מזון ובחלקן גם בדלי סיגריות. הוא פנה חזרה לאנני עם שני בקבוקים פתוחים, אחד בכל יד, אדום ולבן. הוא מזג, ראשית לה ואחר כך לעצמו. כשהניח את הבקבוקים על השולחן, הם הניפו את כוסותיהם זה אל זו, פחות או יותר, ולגמו.

גרהם התנשא מעל אנני — אבל היא הרגישה שהוא מתנשא סביבה, שהיא נכנסה איכשהו למרחב ששייך לו. קרן ממנו חום.

פניו הרצינו כשהתכופף אליה. "מה את עושה עם ג'ף?" הוא שאל. קולו, היא הבחינה, היה עמוק ומהדהד.

"למה אתה שואל?"

"לא יודע. זה נראה לי קשר מוזר, משום מה." הוא דיבר קרוב מאוד לאוזנה והיא חשה את הבל פיו עתיר היין חמים על צווארה ואת רעם קולו בעמוד השדרה.

היא משכה את ראשה לאחור כדי להביט בו. "לא הייתי קוראת לזה קשר," היא אמרה, מביטה לתוך עיניו.

פניו השתנו. "אה! חדשות טובות." הוא חייך אליה מלמעלה והם מצאו שלווה רגעית בתוך הרעש. אנני הבינה שהיא רוצה שהוא ייגע בה. היא ציפתה לכך, גופה ציפה.

באותו רגע הוא נרכן שוב לעברה ושאל, "אני יכול ללוות אותך הביתה?"

"עכשיו?" אנני נסוגה שוב וצחקה. היא הניפה כף יד פרושה כדי להצביע על האנשים הדחוקים סביבם. המסיבה היתה בעיצומה, רועשת, גדולה ושתויה יותר משהיתה כל הערב.

הוא הסתכל סביבו כאילו רק עכשיו קלט את כל האנשים. "אה!" הוא אמר. "הבנתי. אני מניח שעדיף יותר מאוחר."

"העניין הוא שאני עוזבת עם אותו אחד שהביא אותי לכאן," אמרה, אף שחשה מידה של צער על כך.

הם הסתכלו אחד על השני. נדמה היה לה שהם משתתפים זה באכזבתו של זה. גרהם הנהן, שוב ושוב, כמו למשמע חדשות איומות. "טוב, אני שמח לשמוע," אמר לבסוף. "זה מעיד עלייך טובות, אני חושב. אבל גם..." — פניו הביעו צער — "אני גם לא שמח לשמוע את זה."

כשאנני עמדה לעזוב כעבור זמן מה, עם ג'ף, היא פנתה לאחור בכניסה וחיפשה את גרהם. היא מצאה אותו — הוא היה כה גבוה, כה שובה לב, שלא התקשתה לאתר אותו. היא נופפה ונדמה שהוא עושה צעד לכיוונה, אבל מישהו בקבוצה שעמדה איתו כנראה אמר לו משהו והוא הפנה אליה את גבו.

באותו לילה היא שכבה ערה. מחשבותיה נדדו לגרהם — לעליצותו, לנינוחות שלו, לתחושת קולו הרועם באוזנה. אפילו לגודלו. כמה גבוה הוא? תהתה. מטר תשעים? מטר תשעים וחמש? לפחות שלושים סנטימטר יותר ממנה. זה מגוחך, למען האמת.

והוא כל כך גדול. עד כה מעולם לא נמשכה לגבר שמן.

אבל לא, חשבה. הוא לא באמת שמן. יש לו חזה גדול ורחב ממש, נכון. אבל האופן שבו התנועע — וכמובן העובדה שמצאה חן בעיניו כל כך מהר — הפכו את התכונה הזאת לחיובית. היא זכרה בעיקר את הרצון לגעת בו, את הרצון שייגע בה. ברגעים שעמדו קרובים זה לזה, היא שמה לב שוב לרטיבות בין רגליה.

לבד במיטה מתחת לצוהר עליית הגג, אנני הרגישה שהכול מתמזג, העוררות המינית שנותרה מאחר הצהריים עם ג'ף ועכשיו צפה לה, והמפגש השמח עם גרהם. היא היתה עלולה לחוש רע משום שרתמה את התחושות שהיו לה עם ג'ף כדי להזין את תגובתה לגבר אחר, אבל זה לא קרה. זה לא נראה לה מסובך — זו פשוט הדרך שבה היתה צריכה להיתקל בגרהם.

הוא עניין אותה, חשבה.

ואז: בחייך, מאיפה את יכולה לדעת בכלל? החלפתם שתי מילים בקושי.

אבל הוא נראה כה פתוח, חסר זהירות או הגנות. כה מתוק, למען האמת. כה להוט — כלפיה בהחלט, אבל איכשהו גם כלפי החיים. בחושך, כשחשבה עליו, היא חייכה.

למחרת בערב היא עצרה בחנות הספרים, שהיתה נקייה ומסודרת. הכונניות שנדחפו אל הקיר בערב הקודם, הוחזרו למקומן ומילאו את החדר. כיסאות נוחים היו מפוזרים פה ושם, ולצדם מנורות עמידה. גרהם עמד מאחורי הדלפק הארוך, שניצב לפני חלון הזכוכית. הוא היה עסוק. דיבר, השיב לשאלות והפעיל את הקופה. אנני בחרה ספר, כמעט באקראי — משהו מאת ג'ון גרדנר — ונעמדה בתור.

כשהגיע תורה, הוא זקף את ראשו והבעתו השתנתה. "אה, זאת אנני!" הוא אמר בחיוך. ואז רגע של ספק. הוא נראה מודאג פתאום. "צדקתי? אנני?" הוא שאל. היא הנהנה והוא חייך שוב, לאט יותר. "מה את עושה כאן?"

"זה." היא הרימה את הספר והוא לקח אותו. בזמן שהעביר אותו בקופה אנני אמרה, "חוץ מזה חשבתי שאולי אני אוכל ללוות אותך הביתה."

ידיו נעצרו. הוא הסתכל עליה. פניו התבהרו באופן שהיא תלמד להכיר, שפירושו שהוא חש אושר צרוף, שפירושו יהפוך להיות שגם היא מאושרת.

"טוב, תצטרכי לחכות," הוא אמר. "אני גומר כאן בעשר."

"אני יכולה לחכות," היא אמרה.

"תאווה לאוזניים," הוא אמר.

וככה זה התחיל, עם גרהם.

אנני הבינה את זה לא נכון בהתחלה. מן הסתם, מפני שהסקס שלהם היה טוב כל כך מהרגע הראשון. סקס שמח. לא מסובך. ברגע שהתחילו לשכב, חששותיה בקשר לכך נגוזו. במיטה הוא נע מעליה, מתחתיה, בתוכה, בתנועה שכמו נוצרה למענה. כמו שֹחייה בסקס — בקלילות, באיטיות. זה הזכיר את מה שהיה לאנני בעבר, אבל יותר מוצלח.

לא עלה בדעתה שזה יהיה משהו יותר מזה. בסחרחורת שאחזה בה מרוב שזה הלך טוב, היא לא הבחינה בשינויים בו. בה. היא חשבה על עצמה כמישהי שממשיכה להחליק בעולם באותה צורה — משוחררת, פראית, חופשייה. למה לא?

נכון שהיא הרגישה מוצפת לפעמים — מגודלו של גרהם, מהאנרגיה שלו, מתיאבונו לאנשים, למוזיקה, לאוכל. מתיאבונו אליה. לעתים זה עורר בה אי נוחות. האמת שהיא שכבה עוד פעם אחת עם ג'ף אחרי שהתחילה עם גרהם. ועם עוד גבר, מישהו שחברים הכירו לה, נגן בס שהצחיק אותה במיטה כשנזכר בסיפור מוקדם של צ'כוב על נגן קונטרבס ואישה עירומה. היא חשבה על ההרפתקאות הללו, ואפילו הסבירה לגרהם, שהן היו תוצאה של התלהבותה מהרומן איתו. רק מאוחר יותר, כשנזכרה בהן הבינה שגם השתמשה בהרפתקאות האלה כדי לעמוד בפני גרהם.

אבל גרהם התמיד. מאהב עולץ, נלהב ולבסוף אנני נכנעה לו. איך היתה יכולה שלא? למען האמת הם ארבו לה — האושר, אהבתו אליה ואז, צעד אחר צעד, גם אהבתה אליו. בסוף החודש החמישי להיכרותם, היא עברה לגור בדירה שלו ברחוב וֵור, מרחק הליכה קצרה מהחנות בשבילו, ומרחק נסיעה קצרה מהסטודיו בסומרוויל בשבילה.

מה שסיפרה לאנשים בתחילה היה שחוזה הדירה המאוד לא רשמי שלה עמד להיגמר וזוג בעלי הבית של עליית הגג עמדו להעלות את השכירות. אבל היא ידעה, אפילו לפני שהיא וגרהם דיברו על כך מפורשות, שחייהם יחד כבר החלו. תוך שנה — למען האמת בדיוק שנה מפתיחת החנות ("שני הימים המאושרים ביותר של חיי," הוא תמיד אמר) — הם התחתנו.

גם אנני היתה מאושרת. אבל מדי פעם במשך שנותיהם ביחד, ולמרות כל מה שהיה נעים ואוהב ביניהם, היא הרגישה שוב את התחושה שהוא איכשהו השתלט עליה, הכריע אותה.