נגעתי בהיסטוריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נגעתי בהיסטוריה

נגעתי בהיסטוריה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

בבחירות לכנסת בשנת 1973 – חודשים ספורים לאחר המלחמה ההיא ובצל ההפגנות שבישרו על קץ שלטון המערך – נבחר מיכה חריש לכנסת בפעם הראשונה, יחד עם עוד ח"כ חדש: יצחק רבין. הוא שובץ אז במקום ה-48 ברשימת המערך, ומוזר ככל שזה יישמע היום, זה היה מקום בהחלט ריאלי: באותה כנסת כיהנו 51 חברי כנסת מטעם המפלגה. חריש היה אז בן 37, עול ימים בהשוואה לדור הוותיק ששלט בכיפה. 

מאז כרוכים חייו של מיכה חריש בחייה של המפלגה – הוא נשאר נאמן לה גם כשהידרדרה לשלושה מנדטים – ובחייה של המדינה כולה. בשפתו הקולחת, בחוש ההומור המשובח שלו ובכנות מרעננת הוא מספר על המנהיגים שליווה ברגעיהם הטובים והטובים פחות; על האירועים הגדולים שלהם היה שותף – מפרשת לבון ועד פרשת פולארד; על עבודתו כשר בממשלתו האחרונה של רבין; על השמחה הגדולה והשירה לצדו על הבמה בכיכר מלכי ישראל, כשמאחור כבר אורב הרוצח; על ההפסד האישי הצורב שהביא לסיום הקריירה הפוליטית שלו; על ההחלטה להתגייס שוב לעזרת המפלגה, כדי לתקן את ההרס שזרע אהוד ברק וגם על התקווה שעוד תחזור לימיה הגדולים. 
במבט אוהב, אך גם מפוכח ונטול כפפות ורחמים, הוא מציע פרשנות מרתקת להתרסקותה של המפלגה ודרכים לשיקומה. כי הילד שעבר את מלחמת העולם השנייה ברומניה, חווה קשיי הקליטה בארץ, וסגר מעגל בשלהי הקריירה שלו כשפעל לאיתור רכוש נספי השואה והשבתו, היה ונשאר אופטימיסט חסר תקנה.

***
מיכה חריש נולד ב-1936 בטימישוארה, רומניה. במהלך הקריירה הפוליטית שלו שימש כראש המחלקה לקשרי חוץ של מפלגת העבודה (והיה זה שטווה את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לספרד), עמד בראש ועדות הכספים והאנרגיה, כיהן כמזכ"ל המפלגה וכשר התעשייה והמסחר. היום הוא עומד בראש א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל). הוא נשוי לאדית והם הורים לארבעה וסבים לשבעה.

פרק ראשון

מנוסה בשדות תבואה
 

זיכרון ילדותי החזק ביותר הוא מראה אמי היושבת ליד הרדיו בביתנו בעיר טימישוּאָרה, במערב רומניה, מאזינה לשידורים מרדיו בודפשט. במשך שבועות קראו שם את שמות היהודים ששבו מאושוויץ, ואמי הקשיבה בציפייה, אוזניה ולבה מבקשים לשמוע את שמות בני משפחתה הרבים שנשלחו לשם. אני, ילד בן תשע, ישבתי לצדה, מקווה יחד איתה. אף אחד משמות בני משפחתה לא הוקרא. איש מהם לא חזר מאושוויץ. הגרמנים וההונגרים הצליחו יחד להשמיד תוך שלושה שבועות את היהודים שנותרו בהונגריה. מי שלא מת באושוויץ, נורה לתוך הדנובה.

מתוך הטרגדיה הגדולה של אמי בלט מקרה אחד במיוחד. בביתנו גרה במשך תקופה מסוימת בת דודתי אדית, בתה של מרצ'ה, אחת משש אחיותיה של אמי. כשטרנסילבניה, שם גרו כל בני המשפחה של אמי, הועברה על ידי היטלר לידי ההונגרים, אמא שלי שוחחה בטלפון - לאבי היתה חברת הובלות ולכן היינו בין הבודדים שבביתם היה טלפון - עם אחותה מרצ'ה. שתי האחיות התייעצו מה הדבר הנכון לעשות עכשיו, מה המקום הבטוח ביותר עבור אדית. בסופו של דבר הגיעו למסקנה שעדיף שאדית תחזור לבית הוריה. אחרי הכול, הונגריה היתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ונחשבה מתקדמת יותר מרומניה הפרימיטיבית, שהיתה אנטישמית מאוד עוד לפני עליית הנאצים. מי יכול היה אז לדעת איפה המקום הנכון להיות בו באירופה המטורפת?

אדית שבה לביתה בטרנסילבניה, ממנו נשלחה לאושוויץ, וממחנה ההשמדה כבר לא שבה. אף שההחלטה על גורלה התקבלה מתוך שיקול דעת של שתי האחיות, שהאמינו שהן עושות את המעשה הנכון, עד יום מותה נשאה אמי את רגשות האשמה על מותה של אדית.

אני נולדתי בטימישוארה שברומניה ב-28.11.1936 להורי, יוסף (יושקה) ואסתר (אסתוק) הירש, שהגיעו אליה מטרנסילבניה הצפונית. היינו בין בני המזל בקרב יהודי רומניה, שיותר ממחציתם נרצחו בשואה. הצבא האדום, ששיחק תפקיד חשוב בחיי, ניצח בסטלינגרד לפני שהרומנים הצליחו להוציא לפועל את תוכניתם לגרש אותנו לפולין. כתוצאה מכך אני משמש היום יו"ר עמותת א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל), שמנציחה את מורשת יהודי רומניה ומעביר אותה לדורות הבאים.

באותם ימים שלאחר המלחמה, כשהקשבתי עם אמא שלי לרדיו, עוד חבשתי כיפה על ראשי, אבל לא הצלחתי להבין איך מסתדרות התפילות על אל מלא רחמים ואלוהים נוטה החסד, ששמעתי בבית הכנסת, עם מה שקרה. עד היום זה לא מסתדר לי. את תהליך הפרידה מהדת השלמתי בבן שמן. אמי, שאיבדה את כל משפחתה, המשיכה להאמין כל חייה.

 

▪▪▪

 

אמי נולדה למשפחת וינשטיין בקלוז', בירת טרנסילבניה. להוריה היו שני בנים - הבכור, דיולה (יוליוס), והצעיר ביותר, ארי (אהרון) - וביניהם נולדו שבע בנות. אבי גדל בכפר ליד העיר טרגו מורש - המורש הוא אחד הנהרות היפים בהרי הקרפטים. היו לו אח, שמעון, ואחות, מגדה. אביו נפטר עוד לפני שנולדתי, ואמו, סבתי האהובה יטי, חיה איתנו מאז ועד יום מותה, כשהיתה בת יותר מ-90.

הורי נפגשו בתנועה הציונית בקלוז'. לאחר נישואיהם עבד אבי כפקיד במפעל עצים ביערות בטרנסילבניה, אבל אמי הודיעה לו שהיא לא מוכנה לגדל ילדים ביערות. לאחיה דיולה היתה חברת הובלות בשם "מרקור קמיונז'", והוחלט שאבי יפתח סניף של החברה בטימישוארה. כך הוכרע גורלנו. גדלתי לצד משאיות, סוסים ועגלות.

ב-28.11.1938, יום הולדתי השני, זרקו פשיסטים רומנים פצצה במהלך מופע תיאטרון יידיש בעיר. בין ההרוגים היו גם שמעון, אחיו הבכור של אבי, ואשתו טרי. לפני מותם הספיקו לקנות לי במתנה ריהוט לחדר הילדים. הסיפור הזה נודע לי במלואו רק הרבה שנים אחר כך, ב-1994, כשכיהנתי כשר התעשייה והמסחר והגעתי לביקור רשמי ברומניה יחד עם משלחת של אנשי עסקים. הביקור כלל גם סיור בטימישוארה, שם קיבל את פני ראש העיר וכותרות העיתונים הכריזו בגאווה שלטימישוארה יש שר בממשלת ישראל. לפני נסיעתי ביקש ממני אבי שאעלה לקברם של דודַי. מארחַי פנו לרב של טימישוארה, הרב ארנסט נוימן, שדאג לטקס מכובד ולמניין. אני אמרתי קדיש. אני לא יכול להסביר מדוע ביקשתי במהלך הטקס שיבררו לי את התאריך הלועזי של יום הרצח. כשקיבלתי את התשובה, עברה צמרמורת בגופי.

"למה לא סיפרתם לי אף פעם ששמעון וטרי נרצחו ביום ההולדת שלי?" שאלתי את אבי לאחר ששבתי לארץ, והוא ענה: "לא רצינו שכל חייך, בימי ההולדת שלך, תרבוץ המועקה הזו על לבך ותפריע לנשמתך". אבא שלי נפטר ביום ההולדת של בני הצעיר, יואב. כל נכדיו של אבי היו קשורים אליו, ויואב יותר מכולם. כשנודע לו על מותו, הוא הסתגר בחדרו ובכה. נכנסתי לחדר וסיפרתי לו את סיפור הירצחם של דודַי ביום ההולדת שלי, שהוסתר ממני. "יואב", אמרתי לו, "זו הצוואה של סבא - החיים נמשכים וימי הולדת חוגגים".

833 אלף יהודים, כולל יהודי טרנסילבניה, חיו ברומניה בין שתי מלחמות העולם. כ-433 אלף מתוכם נרצחו בשואה.

ב-1940 הועברה טרנסילבניה על ידי היטלר לידי ההונגרים. ארבע שנים אחר כך גורשו יהודי טרנסילבניה, יחד עם שאר יהודי הונגריה, לאושוויץ. ביניהם, כאמור, היו כל בני משפחתה של אמי שנשארו בטרנסילבניה: אביה, אחיותיה, אחיה וכל בני משפחתם.

ברומניה עצמה, להבדיל משאר הארצות, רצח היהודים לא נעשה על ידי הגרמנים אלא על ידי ממשלת רומניה, שהנהיגה מדיניות רשמית של גירוש ורצח. יהודי רומניה מצאו את מותם בשיטות הקלסיות, בלי תאי גזים: ברעב, במגיפות, במסעות בשלג, בירי לתוך בורות ההריגה.

אבי נשלח במהלך המלחמה למחנה עבודה. אני זוכר שהפצרתי באמי שתבקש ממלך רומניה לשלוח את אבא שלי בחזרה הביתה, כי אני צריך אותו. אבא שלי שב הביתה בזכות רוסו, הרומני שקיבל לידיו את חברת ההובלות שהולאמה. הוא לא הצליח לנהל אותה וביקש שיחזירו את אבי; בקשתו נענתה ואבי שוחרר.

רומניה, בעלת בריתה של גרמניה שלחמה לצדה, ספגה אבידות רבות בקרב בסטלינגרד. כשהידיעות על כך הגיעו לשליט רומניה, יוֹן אנטוֹנסקוּ, הוא הבין שהמלחמה תיגמר בתבוסת גרמניה ולא הוציא לפועל את צווי הגירוש ליהודים.

ב-1944, כשתבוסת גרמניה כבר היתה ברורה, היו הפצצות מסיביות של בעלות הברית בגרמניה וגם ברומניה. האנגלים הפציצו בלילה, והאמריקאים - בשעות היום. עיקר ההפצצות היו באזור בוקרשט והעיר פְּלוֹיֶשט, מקור הנפט של רומניה. באותה תקופה הלימודים הופסקו ונשלחתי יחד עם חברים נוספים ללמוד עם מורה פרטי בביתו של חבר לכיתה, פרדי שטרן, בפאתי טימישוארה. רכבתי לשם על אופני, מרחק של כרבע שעה, וההורים שלי נתנו לי הנחיה שבדיעבד לא היתה כל כך הגיונית: "אם תתפוס אותך בדרך אזעקה, תטוס מהר הביתה". עשיתי זאת כמה פעמים, וזו היתה הכנה טובה לימי מלחמת המפרץ, שבהם חזרתי מירושלים השקטה למרכז המופגז, רק כדי לצאת לטיול עם הכלבה שנשארה לבד בבית.

טימישוארה הופגזה פעמיים. ההפגזה הראשונה היתה של האנגלים, ביום שישי בלילה, לאחר שכבר הלכנו לישון. שמענו את רעש המטוסים, ואבי האיץ בנו למהר לרדת למקלט, אבל אמי התיישבה מול המראה והחלה להתאפר. רק כשהיתה מרוצה ממראה פניה, הסכימה לרדת למקלט. אמי היתה צריכה להיות ייצוגית בכל מצב, גם תחת הפגזות.

גג הבניין שבו גרנו נפגע בהפגזה והחל לבעור. תחנת מכבי האש היתה ממש מול ביתנו, וכילד, כשראיתי את הכבאים המרשימים, החלטתי שכשאהיה גדול אהיה כבאי. לכבאים היתה הוראה לא לצאת למשימות כיבוי לפני תום ההפצצה, ובאותו לילה האנגלים הפציצו כמה פעמים. אבי הלך לתחנה יחד עם השכן וחברו הטוב, פישטה (סטפן) פישר, וביקש מהכבאים שיכבו את הבניין הבוער, אבל הם סירבו. המפקד שלהם, קפיטן מורגו, גר בבית על ידנו. אבא שלי ופישטה דפקו על דלת ביתו ושאלו אותו: "מה יחשבו על הכבאים אם הבית שמול התחנה נשרף?" קפיטן מורגו התלווה אליהם לתחנה ואמר לכבאים מילה אחת: "אטקץ'" - תתקפו. הכבאים הסכימו לכבות את האש. שבועיים אחר כך, ביום שני, האמריקאים הפגיזו את טימישוארה. שאריות מהפצצות שלהם נותרו עוד זמן רב בתוך האספלט.

באוגוסט 1944, כשהצבא האדום כבר היה ביַאש, בירת מולדובה, החליטו בחצר המלוכה שהגיע הזמן לעשות מעשה. אלנה, אשתו של המלך קרול, המלך האחרון של רומניה שגורש ממנה כשהשליטה עברה לידי אנטונסקו, גידלה את בנם מיהַיי (מיכאל) על ערכים אנטי־פשיסטיים. בתקופת המלחמה היא הסתירה יהודים בחצר המלוכה ולימים הוכרה כחסידת אומות עולם. בשיתוף פעולה עם קצינים שהיו נאמנים למלוכה היא הזמינה ב-23.8.44 את אנטונסקו לביקור בארמון, שם הוא נעצר.

אנטונסקו הודח בהפיכת חצר של המלוכה והצבא, שעברו צד. ההפיכה אפשרה לצבא האדום לחצות את רומניה מצדה המזרחי אל גבולה המערבי כמעט ללא התנגדות, וכך ניצלה רומניה מההרס שהיה מנת חלקה של הונגריה, אשר לחמה בצבא האדום.

ובכל זאת נדרש לצבא האדום זמן כדי להגיע אלינו, לטימישוארה, בגבול המערבי־דרומי של רומניה, קרוב יותר לבלגרד ולבודפשט מאשר לבוקרשט. בינתיים הצבא הגרמני, שנדחק ביוגוסלביה על ידי הפרטיזנים בפיקודו של המרשל טיטו, הגיע לפאתי טימישוארה וניסה לכבוש אותה. העיר הופגזה.

אבי וחבריו התארגנו לבריחה מהעיר. משאיות כבר לא נותרו לנו, הן הוחרמו, אבל עדיין היו לנו סוסים ועגלות. באוגוסט 1944 התחלנו במנוסה לכיוון הצבא האדום, שהיה במרחק 20-30 קילומטרים מאיתנו. כשהגרמנים תקפו את שיירות הנמלטים במטוסי הצלילה שלהם, השטוקה, שהשמיעו קול אזעקה, קפצנו מהעגלות ומצאנו מחסה בשדות. זה היה אזור שופע חיטה, תירס וחמניות. בכל פעם שמצאנו מחסה, אמי רכנה מעלי כדי להגן על בנה יחידה. האגדה המשפחתית מספרת שאמרתי לה: "אמא, אבל הטוסיק שלי בחוץ". כך עברנו מכפר אחד לשני. אני לא זוכר תחושת פחד. כנראה בגיל הזה חוויתי את המנוסה כהרפתקה.

חזרנו לביתנו כשנודע לנו שהצבא האדום הגיע לטימישוארה. לדירתנו בת שלושת החדרים נוספו אורחים: 21 חיילים רוסים, חיילים טריים שהגיעו מסיביר. הם מאוד אהבו ילדים ושיחקו איתי. תקופה ארוכה אחר כך עוד סבלה אמי מסיוטים כשנזכרה איך שיחקתי בתת־המקלע שלהם. כשהחיילים עזבו, עבר לגור בביתנו סרן בצבא האדום מטורקמניסטן, שדיבר עם אבי בגרמנית. מגיל צעיר מאוד התעניינתי בפוליטיקה. אבי שלי סיפר לי, שבאחת משיחותיו עם הסרן, כששאל אותו על סטלין, אמר לו הסרן שמבחינתו הוא אלוהים. אבי המשיך ושאל אם הוא חבר במפלגה הקומוניסטית. הסרן השיב בשלילה והסביר: "אללה לא מרשה". הוא היה מוסלמי.

בשלב כלשהו נסע אבי לבודפשט, כדי לעזור לפליטים היהודים. הוא נתפס על ידי הרוסים, ששלטו בעיר. הרוסים הצעידו את האנשים שתפסו, מתוך כוונה לגרשם בהמשך לסיביר. לפני אבי צעד גוי הונגרי, שפנה אליו לפתע, אמר לו, "אדוני, אני קופץ" וחמק לסמטה. אבי, מתוך אינסטינקט, הלך אחריו, וכך ניצל.

בתום המלחמה הגיע לביתנו יואל פלגי (נוסבכר), בן דודו של אבי, ממקימי קיבוץ מעגן שנהיה לגיבור המשפחתי. פלגי היה אחד מ"צנחני היישוב", שהתנדבו לצבא הבריטי והוצנחו באירופה הכבושה כדי לסייע לבעלות הברית. יחד עם חנה סנש וצנחנים נוספים הוא נחקר ועבר עינויים במטה הגסטפו בבודפשט. פלגי ניצל לאחר שהצליח לקפוץ מהרכבת שבה נלקח למערב הונגריה, וחזר להשתתף במאמצים להצלת יהודים בבודפשט. הרביתי לבלות איתו בטימישוארה והייתי מרותק לסיפורו, שלימים הפך לספר רוח גדולה באה.1 לאחר שובו לארץ הקים יואל פלגי את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. כשהגענו אנחנו לארץ, עזר לאבי בקליטה ובמציאת עבודה.

חזרתי לרומניה לראשונה ב-1977, בהיותי ראש המחלקה לקשרי חוץ של מפלגת העבודה. המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שחיפשה דרך למערב, הזמינה אותי לביקור, כחבר באינטרנציונל הסוציאליסטי, כדי שאעזור לה ביצירת הקשרים עם הסוציאל־דמוקרטים. אשתי אדית ואני טיילנו במשך עשרה ימים ברחבי רומניה. ליווה אותנו אאוּרֶל דרגוש מונטיאנו, סופר ועיתונאי צעיר. נסענו במכונית שחורה של הסקוריטטה, שירות הביטחון הרומני, שהיתה נהוגה על ידי נהג מהארגון. הסיור כלל גם ביקור בטימישוארה. סיפרתי למלווה שלנו את סיפור הבריחה לכיוון הצבא האדום. לא זכרתי את שמות שני הכפרים שאליהם הגענו במנוסתנו. תוך כדי הסיפור, כשהתקרבנו לחבל באנאט שטימישוארה היא בירתו, הבזיקו במוחי לפתע שמות שני הכפרים הנשכחים: איזבין ובלינץ. 20 דקות אחר כך הגענו לכפר הראשון ועוד חצי שעה עברה עד שחצינו גם את השני. המעגל נסגר.

דרגוש ואני נותרנו בקשרי ידידות. זמן קצר לאחר שנפגשנו, הוא ליווה גם את יצחק ולאה רבין בביקורם ברומניה. בתקופת שלטונו הנוקשה של ניקולאֶה צ'אושסקו המליצו לי להפסיק להתכתב איתו, כדי לא להזיק לו. ב-1989, כשפרצה המהפכה נגד צ'אושסקו, ביקשתי משגריר ישראל בבוקרשט אז, צבי מזאל, לבדוק מה שלומו של דרגוש שנמנה עם הליברלים. התברר לי שהוא מנהל את תחנת הטלוויזיה של המהפכה. לימים מונה דרגוש לשגריר רומניה בארצות הברית ונשאר לגור שם. הוא הגיע גם לביקור בישראל ובילינו יחד בארוחת ערב מרתקת. לאחרונה נודע לי שהוא הלך לעולמו בארצות הברית.

 

▪▪▪

 

אחרי המלחמה, עד לעליית הקומוניסטים בסוף שנת 1947, הפעילות הציונית ברומניה פרחה. מגן הילדים עד כיתה ד' הייתי בבית ספר יהודי עממי ושנה נוספת למדתי ב"גימנסיה הישראלית". בשני בתי הספר למדתי יהדות וציונות. את אלה ספגתי גם בבית הורי לצד חינוך דתי. הבית שלנו היה דתי, לכאורה. אבא שלי שמר בבית על כשרות, אבל היה מפא"יניק שרוף וגם שימש יו"ר סניף "האיחוד" בטרנסילבניה. אני מצאתי את עצמי דווקא בבני עקיבא ולא בתנועת הנוער של מפא"י. המדריך בתנועה, שגם הכין אותי לבר המצווה, היה עזרא פליישר, שהיה אחר כך לאסיר ציון והצליח להבריח מהכלא את הפואמה שכתב, "משא גוג",2 על אֵימי המשטר הקומוניסטי. הספר הגיע לישראל וזיכה את פליישר ב-1959 בפרס ישראל לספרות יפה, בעילום שם וללא נוכחותו. לאחר שעלה לארץ כיהן פליישר, שהיה חוקר פיוט ותפילה, כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית וכחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

לצד החינוך הציוני־יהודי־דתי שקיבלתי, לקחה אותי אמי גם לאופרה, לחוגי התעמלות ושחייה וללימודי מוזיקה. פעם בשבוע אכלנו יחד עוגת דובוש או עוגה וינאית אחרת בקונדיטוריה. אני מאוד אהבתי פירה ערמונים, ואמי, שהקפידה על תזונה מאוזנת, וידאה שאוכל מנת פירה אחת ועוגה אחת. באחד הימים, כשחלתה, הלכתי עם אבי לקונדיטוריה. לאבי היה קשה לסרב לי, והוא אִפשר לי להזמין מנות פירה ערמונים כאוות נפשי. זה היה אחד הלילות הקשים בחיי. אני הקאתי כל הלילה, ואבא שלי קיבל מנה הגונה מאמי.

שנים אחר כך לא אכלתי פירה ערמונים, עד שהגעתי ב-1963 לווינה, לביקור אצל הורי ששהו שם במסגרת שליחות. אבי, שהיה מנהל הכספים של "נתיב" (לשכת הקשר) - הגוף החשאי שפעל במשרד ראש הממשלה במטרה להגיע ליהודים מעבר למסך הברזל - הושאל למשרד החוץ ושימש מנהל הכספים של השגרירויות הישראליות במזרח אירופה. הלכתי יחד עם הורי לקונדיטוריה, וכשראיתי מישהו בשולחן לידנו אוכל פירה ערמונים, חזרתי לאהבתי הישנה.

בשנתיים האחרונות שלנו ברומניה המדינה כבר הפכה לקומוניסטית. בתי הספר היהודיים נסגרו, התנועות הציוניות הוצאו אל מחוץ לחוק אך המשיכו לפעול במחתרת, והתלמידים היהודים פוזרו בין בתי ספר כלליים. למדתי בבית ספר שהולאם על ידי הקומוניסטים. המחנך שלי היה הוגו הרשקוביץ, חבר טוב של אבי ששימש קודם מנהל בית הספר היהודי שבו למדתי עד לסגירתו.

הייתי תלמיד די בינוני, אבל הצטיינתי בשני דברים: בספורט, בעיקר בכדורגל, ובנגינה בכינור. בזכותם הייתי פופולרי בקרב התלמידים הרומנים, שקראו לי בחיבה מישי, ואף זכיתי באהבתה של הילדה סילביה. בביקורי הראשון ברומניה, ב-1977, החלטתי שאני צריך לפגוש אותה. מצאתי בספר הטלפונים של טימישוארה את מספר הטלפון שלה, צלצלתי מטלפון ציבורי ושאלתי את האישה שענתה לי: "סילביה פושקה?" "מישי?" התרגשה חברתי הראשונה. אף שחלפו 27 שנה מאז דיברנו לאחרונה, סילביה זיהתה מיד את קולי. למחרת בילינו, אשתי אדית ואני, בארוחת ערב נחמדה בביתה. התברר שאמו של בעלה היתה יהודייה שעלתה לארץ. את סילביה ובעלה פגשתי שוב כאשר הייתי בביקור רשמי ברומניה כשר התעשייה והמסחר והזמנתי אותם לארוחת בוקר. זאת היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

בבית הספר החלו לארגן את הנוער להצטרפות לנוער הקומוניסטי, הפיונרים עם העניבה האדומה. הוגו הרשקוביץ שאל אם אני רוצה להצטרף, נזהר שלא לומר לי בבירור לא לּעשות כן. אני, נער בוגר החינוך הציוני שלא ידע לשמור על פיו, עניתי לו בלי להסס: "מה פתאום? אני ציוני!" הרשקוביץ, שידע כי אבא שלי עלול להישלח למאסר בגלל דברי, הבין שהוא צריך לשמור עלי. התלמידים הרומנים המליצו עלי כמועמד ראוי להצטרף לתנועה, הרשקוביץ פרץ בצחוק לועג והצביע עלי: "הוא? עם הציונים שלו?" עד היום אני זוכר את תחושת העלבון, אבל הרשקוביץ הציל אותי מהמטת אסון על הורי. גם הוא היה אחר כך אסיר ציון, ולאחר שעלה לארץ שמרנו על קשרי ידידות איתו ועם אשתו יהודית, שהיתה ניצולת שואה.

כשהתנועה הציונית הוצאה אל מחוץ לחוק, קמה המועצה הקומוניסטית היהודית שהחלה לרדוף את היהודים הציונים והסגירה אותם. לאבי היה חבר בקלוז', רוז'ה דיורי, שהצטרף לקומוניסטים. בחופשות מבית הספר התלוויתי לאבי בנסיעות עבודה, לטרנסילבניה ולבוקרשט, ובאחת מהן הגענו גם לביקור בבית החבר הקומוניסטי בקלוז'. במהלך השיחה אבי הצביע עלי ואמר בגאווה, "הוא יהיה חייל של בן־גוריון". ואכן הייתי: כשהתגייסתי ב-1955, בן־גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון.

בביתנו הציוני דיברו בגלוי על החלום להגיע לארץ ישראל. בקשותינו במשך השנים לקבל אישורי עלייה לארץ נדחו פעם אחר פעם. אבא שלי, שהיה פעיל במחתרת הציונית, נחקר כמה פעמים על ידי הסקוריטטה. הורי התחילו לחשוש שהוא ייעצר. הם העלו רעיון שחברם הטוב, פישטה, שלא היה מעורב בפעילות הציונית, ואשתו אירנקה יאמצו אותי. גם הם התכוונו לעלות לארץ, והורי חשבו שאולי עדיף שאעלה איתם והם יצטרפו אחר כך. בתם של פישטה ואירנקה, אווה, למדה בכיתה מתחתי והיינו חברים טובים. שיחקנו יחד בחצר הבניין הגדולה והלכנו יחד לבית הספר, בדרך כלל באיחור. בדרך עצרנו תמיד בחנותו של השען היהודי ושאלנו אותו: "מה השעה?" השען הזה עלה אחר כך לארץ ונשלח מהאונייה היישר לקרב בלטרון, שבו נהרג. רעיון האימוץ ירד בסופו של דבר מעל הפרק לאחר שפרצתי בבכי מר כששמעתי עליו, ואמרתי להורי שאני לא מוכן להיפרד מהם. למרבה המזל, הם הסכימו לוותר על הרעיון: משפחת פישר עלתה לארץ אחרינו.

ביולי 1950, ממש בסוף שנת הלימודים, קיבלנו הודעה שניתן לנו אישור עלייה לישראל. לדירתנו השכורה בטימישוארה הגיע קפטן של הסקוריטטה, יהודי בשם טסלר. הוא חמד את הדירה היפה ונתן להורי אולטימטום לעזוב אותה תוך 24 שעות ולהשאיר לו את כל תכולתה. לא חשבנו להתנגד. אף אחד לא התעסק עם הסקוריטטה, ואבי כבר עבר שם כמה חקירות על פעילותו הציונית. במשך כמה ימים גרנו בביתם של הוגו ויהודית הרשקוביץ, ממנו עברנו לבוקרשט, אל ביתו של אחיה הבכור של אמי, דיולה, שם המתנו למקום על האונייה לארץ.

משכננו פישטה נודע לנו, שכמה ימים לאחר שעזבנו הגיעו אנשי הסקוריטטה לביתנו כדי לקחת את אבי שוב לחקירות. טסלר, שככל הנראה השתלט בצעד עצמאי על הדירה שלנו אחרי שגילה שקיבלנו אישור לעלות לארץ, אמר להם שכבר עזבנו לפלשתינה. וכך, האיש שגזל את דירתנו גם הציל את אבי ממעצר. גורלנו היה יכול להיות שונה לחלוטין. זמן קצר אחר כך, בספטמבר, כשכבר היינו בארץ, בוצע גל מעצרים גדול של המנהיגים הציונים במחתרת, ביניהם חבריו הטובים של אבי. הם עונו ונשלחו למחנות עבודה - בין השאר חפרו את תעלת דנובה־הים השחור - ושוחררו רק לאחר מות סטלין.

 

▪▪▪

 

באוגוסט 1950 עליתי עם הורי, סבתי ודודתי מגדה על האונייה "טרנסילבניה", שהגיעה מדי שבוע מנמל קונסטנצה והובילה אלפי עולים בים השחור לנמל חיפה. את רוב הזמן ביליתי על הסיפון. התמונה החזקה ביותר שחרותה במוחי מאותם ימים היא להקת הדולפינים, שקיבלה את פנינו בכניסה לים התיכון בזינוקי שמחה לפני האונייה. מאז אני מאוהב בדולפינים.

קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה למראה הר הכרמל ובתיה הלבנים של חיפה, שנפרשו לנגד עינינו ביום קיץ בהיר ושטוף שמש. אמי, שגם על האונייה המשיכה לחשוש שאבי עוד ייעצר, נתקפה חרדה כששמעה שמכריזים בשמו ולא נתנה לו לעלות לסיפון. היא נשמה לרווחה כשהתברר שמי שחיפש אותו היה קרוב משפחה שגר בחיפה והגיע לקבל את פנינו.

ב"שער העלייה" רוססנו כמו כולם בדי־די־טי - למרוקאים אין שום מונופול על כך - פעולה שלא הותירה בי כל טראומה או תחושת השפלה. לעומת זאת, אני זוכר בבירור את ההתרגשות הגדולה של אבי ביציאה מהנמל, כששוטר עצר את האוטובוס שבו נלקחנו למחנה העלייה כדי לבקש מהעולים, שפתחו את החלון כיוון שרצו לספוג את אוויר הארץ והשעינו עליו את המרפק, להכניס את ידיהם פנימה מחשש שייפגעו. דאגתו של השוטר העברי נגעה ללבו של אבי.

התנאים במחנה העולים שאליו נלקחנו היו איומים. ישנו באוהל, בחום נוראי. אמי, שהיתה מפונקת למדי, לא יכלה ללכת לשירותים שם, ואבי סידר שתלך לשירותים בבתים הסמוכים. זו לא היתה בדיוק הארץ שחלמנו עליה, אבל גם מהמקום הזה לא נותרה בי טראומה. אבי היה אדם אופטימי וכנראה ירשתי משהו מזה.

זמן קצר אחר כך עברנו למחנה עולים בבת גלים, שם כבר שופרו התנאים ולַנו בצריפים. אולם לאמי, האישה שאהבה לאכול עוגות וינאיות, הסתובבה בתקופת הצנע בבתי הקפה בחיפה ושאלה בגרמנית אם יש "אייכטה קופי", קפה איכותי, בזמן שאלו הציעו לכל היותר משקה ציקוריה בטעם קפה, עדיין היה קשה.

הרבינו לבלות עם יוצו, אחותה של אמי, עם בעלה, אלכס סקלי ועם בתם, בת דודתי, עירית (כיום איינזנברג). אלכס, שהיה מנהל המתקנים של חברת "של", לקח אותי תחת חסותו. הוא קנה לי במתנה כינור, שאיתו ניגנתי עד גיוסי לצה"ל, וגם לקח אותי לאכול פלאפל בדוכנים ליד קולנוע ארמון בחיפה. התאהבתי בפלאפל מהביס הראשון ועד היום זה אחד המאכלים האהובים עלי.

אחרי חודש וחצי בחיפה, נשלחתי ללמוד בבן שמן. אני מניח שנציגי עליית הנוער הם שיעצו להורי לשלוח אותי לשם. למרות קשיי הפרידה, זה היה צעד נכון שקיצר את תהליך הפיכתי לישראלי לכל דבר.

עוד על הספר

נגעתי בהיסטוריה מיכה חריש

מנוסה בשדות תבואה
 

זיכרון ילדותי החזק ביותר הוא מראה אמי היושבת ליד הרדיו בביתנו בעיר טימישוּאָרה, במערב רומניה, מאזינה לשידורים מרדיו בודפשט. במשך שבועות קראו שם את שמות היהודים ששבו מאושוויץ, ואמי הקשיבה בציפייה, אוזניה ולבה מבקשים לשמוע את שמות בני משפחתה הרבים שנשלחו לשם. אני, ילד בן תשע, ישבתי לצדה, מקווה יחד איתה. אף אחד משמות בני משפחתה לא הוקרא. איש מהם לא חזר מאושוויץ. הגרמנים וההונגרים הצליחו יחד להשמיד תוך שלושה שבועות את היהודים שנותרו בהונגריה. מי שלא מת באושוויץ, נורה לתוך הדנובה.

מתוך הטרגדיה הגדולה של אמי בלט מקרה אחד במיוחד. בביתנו גרה במשך תקופה מסוימת בת דודתי אדית, בתה של מרצ'ה, אחת משש אחיותיה של אמי. כשטרנסילבניה, שם גרו כל בני המשפחה של אמי, הועברה על ידי היטלר לידי ההונגרים, אמא שלי שוחחה בטלפון - לאבי היתה חברת הובלות ולכן היינו בין הבודדים שבביתם היה טלפון - עם אחותה מרצ'ה. שתי האחיות התייעצו מה הדבר הנכון לעשות עכשיו, מה המקום הבטוח ביותר עבור אדית. בסופו של דבר הגיעו למסקנה שעדיף שאדית תחזור לבית הוריה. אחרי הכול, הונגריה היתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ונחשבה מתקדמת יותר מרומניה הפרימיטיבית, שהיתה אנטישמית מאוד עוד לפני עליית הנאצים. מי יכול היה אז לדעת איפה המקום הנכון להיות בו באירופה המטורפת?

אדית שבה לביתה בטרנסילבניה, ממנו נשלחה לאושוויץ, וממחנה ההשמדה כבר לא שבה. אף שההחלטה על גורלה התקבלה מתוך שיקול דעת של שתי האחיות, שהאמינו שהן עושות את המעשה הנכון, עד יום מותה נשאה אמי את רגשות האשמה על מותה של אדית.

אני נולדתי בטימישוארה שברומניה ב-28.11.1936 להורי, יוסף (יושקה) ואסתר (אסתוק) הירש, שהגיעו אליה מטרנסילבניה הצפונית. היינו בין בני המזל בקרב יהודי רומניה, שיותר ממחציתם נרצחו בשואה. הצבא האדום, ששיחק תפקיד חשוב בחיי, ניצח בסטלינגרד לפני שהרומנים הצליחו להוציא לפועל את תוכניתם לגרש אותנו לפולין. כתוצאה מכך אני משמש היום יו"ר עמותת א.מ.י.ר (ארגון מאוחד של יוצאי רומניה בישראל), שמנציחה את מורשת יהודי רומניה ומעביר אותה לדורות הבאים.

באותם ימים שלאחר המלחמה, כשהקשבתי עם אמא שלי לרדיו, עוד חבשתי כיפה על ראשי, אבל לא הצלחתי להבין איך מסתדרות התפילות על אל מלא רחמים ואלוהים נוטה החסד, ששמעתי בבית הכנסת, עם מה שקרה. עד היום זה לא מסתדר לי. את תהליך הפרידה מהדת השלמתי בבן שמן. אמי, שאיבדה את כל משפחתה, המשיכה להאמין כל חייה.

 

▪▪▪

 

אמי נולדה למשפחת וינשטיין בקלוז', בירת טרנסילבניה. להוריה היו שני בנים - הבכור, דיולה (יוליוס), והצעיר ביותר, ארי (אהרון) - וביניהם נולדו שבע בנות. אבי גדל בכפר ליד העיר טרגו מורש - המורש הוא אחד הנהרות היפים בהרי הקרפטים. היו לו אח, שמעון, ואחות, מגדה. אביו נפטר עוד לפני שנולדתי, ואמו, סבתי האהובה יטי, חיה איתנו מאז ועד יום מותה, כשהיתה בת יותר מ-90.

הורי נפגשו בתנועה הציונית בקלוז'. לאחר נישואיהם עבד אבי כפקיד במפעל עצים ביערות בטרנסילבניה, אבל אמי הודיעה לו שהיא לא מוכנה לגדל ילדים ביערות. לאחיה דיולה היתה חברת הובלות בשם "מרקור קמיונז'", והוחלט שאבי יפתח סניף של החברה בטימישוארה. כך הוכרע גורלנו. גדלתי לצד משאיות, סוסים ועגלות.

ב-28.11.1938, יום הולדתי השני, זרקו פשיסטים רומנים פצצה במהלך מופע תיאטרון יידיש בעיר. בין ההרוגים היו גם שמעון, אחיו הבכור של אבי, ואשתו טרי. לפני מותם הספיקו לקנות לי במתנה ריהוט לחדר הילדים. הסיפור הזה נודע לי במלואו רק הרבה שנים אחר כך, ב-1994, כשכיהנתי כשר התעשייה והמסחר והגעתי לביקור רשמי ברומניה יחד עם משלחת של אנשי עסקים. הביקור כלל גם סיור בטימישוארה, שם קיבל את פני ראש העיר וכותרות העיתונים הכריזו בגאווה שלטימישוארה יש שר בממשלת ישראל. לפני נסיעתי ביקש ממני אבי שאעלה לקברם של דודַי. מארחַי פנו לרב של טימישוארה, הרב ארנסט נוימן, שדאג לטקס מכובד ולמניין. אני אמרתי קדיש. אני לא יכול להסביר מדוע ביקשתי במהלך הטקס שיבררו לי את התאריך הלועזי של יום הרצח. כשקיבלתי את התשובה, עברה צמרמורת בגופי.

"למה לא סיפרתם לי אף פעם ששמעון וטרי נרצחו ביום ההולדת שלי?" שאלתי את אבי לאחר ששבתי לארץ, והוא ענה: "לא רצינו שכל חייך, בימי ההולדת שלך, תרבוץ המועקה הזו על לבך ותפריע לנשמתך". אבא שלי נפטר ביום ההולדת של בני הצעיר, יואב. כל נכדיו של אבי היו קשורים אליו, ויואב יותר מכולם. כשנודע לו על מותו, הוא הסתגר בחדרו ובכה. נכנסתי לחדר וסיפרתי לו את סיפור הירצחם של דודַי ביום ההולדת שלי, שהוסתר ממני. "יואב", אמרתי לו, "זו הצוואה של סבא - החיים נמשכים וימי הולדת חוגגים".

833 אלף יהודים, כולל יהודי טרנסילבניה, חיו ברומניה בין שתי מלחמות העולם. כ-433 אלף מתוכם נרצחו בשואה.

ב-1940 הועברה טרנסילבניה על ידי היטלר לידי ההונגרים. ארבע שנים אחר כך גורשו יהודי טרנסילבניה, יחד עם שאר יהודי הונגריה, לאושוויץ. ביניהם, כאמור, היו כל בני משפחתה של אמי שנשארו בטרנסילבניה: אביה, אחיותיה, אחיה וכל בני משפחתם.

ברומניה עצמה, להבדיל משאר הארצות, רצח היהודים לא נעשה על ידי הגרמנים אלא על ידי ממשלת רומניה, שהנהיגה מדיניות רשמית של גירוש ורצח. יהודי רומניה מצאו את מותם בשיטות הקלסיות, בלי תאי גזים: ברעב, במגיפות, במסעות בשלג, בירי לתוך בורות ההריגה.

אבי נשלח במהלך המלחמה למחנה עבודה. אני זוכר שהפצרתי באמי שתבקש ממלך רומניה לשלוח את אבא שלי בחזרה הביתה, כי אני צריך אותו. אבא שלי שב הביתה בזכות רוסו, הרומני שקיבל לידיו את חברת ההובלות שהולאמה. הוא לא הצליח לנהל אותה וביקש שיחזירו את אבי; בקשתו נענתה ואבי שוחרר.

רומניה, בעלת בריתה של גרמניה שלחמה לצדה, ספגה אבידות רבות בקרב בסטלינגרד. כשהידיעות על כך הגיעו לשליט רומניה, יוֹן אנטוֹנסקוּ, הוא הבין שהמלחמה תיגמר בתבוסת גרמניה ולא הוציא לפועל את צווי הגירוש ליהודים.

ב-1944, כשתבוסת גרמניה כבר היתה ברורה, היו הפצצות מסיביות של בעלות הברית בגרמניה וגם ברומניה. האנגלים הפציצו בלילה, והאמריקאים - בשעות היום. עיקר ההפצצות היו באזור בוקרשט והעיר פְּלוֹיֶשט, מקור הנפט של רומניה. באותה תקופה הלימודים הופסקו ונשלחתי יחד עם חברים נוספים ללמוד עם מורה פרטי בביתו של חבר לכיתה, פרדי שטרן, בפאתי טימישוארה. רכבתי לשם על אופני, מרחק של כרבע שעה, וההורים שלי נתנו לי הנחיה שבדיעבד לא היתה כל כך הגיונית: "אם תתפוס אותך בדרך אזעקה, תטוס מהר הביתה". עשיתי זאת כמה פעמים, וזו היתה הכנה טובה לימי מלחמת המפרץ, שבהם חזרתי מירושלים השקטה למרכז המופגז, רק כדי לצאת לטיול עם הכלבה שנשארה לבד בבית.

טימישוארה הופגזה פעמיים. ההפגזה הראשונה היתה של האנגלים, ביום שישי בלילה, לאחר שכבר הלכנו לישון. שמענו את רעש המטוסים, ואבי האיץ בנו למהר לרדת למקלט, אבל אמי התיישבה מול המראה והחלה להתאפר. רק כשהיתה מרוצה ממראה פניה, הסכימה לרדת למקלט. אמי היתה צריכה להיות ייצוגית בכל מצב, גם תחת הפגזות.

גג הבניין שבו גרנו נפגע בהפגזה והחל לבעור. תחנת מכבי האש היתה ממש מול ביתנו, וכילד, כשראיתי את הכבאים המרשימים, החלטתי שכשאהיה גדול אהיה כבאי. לכבאים היתה הוראה לא לצאת למשימות כיבוי לפני תום ההפצצה, ובאותו לילה האנגלים הפציצו כמה פעמים. אבי הלך לתחנה יחד עם השכן וחברו הטוב, פישטה (סטפן) פישר, וביקש מהכבאים שיכבו את הבניין הבוער, אבל הם סירבו. המפקד שלהם, קפיטן מורגו, גר בבית על ידנו. אבא שלי ופישטה דפקו על דלת ביתו ושאלו אותו: "מה יחשבו על הכבאים אם הבית שמול התחנה נשרף?" קפיטן מורגו התלווה אליהם לתחנה ואמר לכבאים מילה אחת: "אטקץ'" - תתקפו. הכבאים הסכימו לכבות את האש. שבועיים אחר כך, ביום שני, האמריקאים הפגיזו את טימישוארה. שאריות מהפצצות שלהם נותרו עוד זמן רב בתוך האספלט.

באוגוסט 1944, כשהצבא האדום כבר היה ביַאש, בירת מולדובה, החליטו בחצר המלוכה שהגיע הזמן לעשות מעשה. אלנה, אשתו של המלך קרול, המלך האחרון של רומניה שגורש ממנה כשהשליטה עברה לידי אנטונסקו, גידלה את בנם מיהַיי (מיכאל) על ערכים אנטי־פשיסטיים. בתקופת המלחמה היא הסתירה יהודים בחצר המלוכה ולימים הוכרה כחסידת אומות עולם. בשיתוף פעולה עם קצינים שהיו נאמנים למלוכה היא הזמינה ב-23.8.44 את אנטונסקו לביקור בארמון, שם הוא נעצר.

אנטונסקו הודח בהפיכת חצר של המלוכה והצבא, שעברו צד. ההפיכה אפשרה לצבא האדום לחצות את רומניה מצדה המזרחי אל גבולה המערבי כמעט ללא התנגדות, וכך ניצלה רומניה מההרס שהיה מנת חלקה של הונגריה, אשר לחמה בצבא האדום.

ובכל זאת נדרש לצבא האדום זמן כדי להגיע אלינו, לטימישוארה, בגבול המערבי־דרומי של רומניה, קרוב יותר לבלגרד ולבודפשט מאשר לבוקרשט. בינתיים הצבא הגרמני, שנדחק ביוגוסלביה על ידי הפרטיזנים בפיקודו של המרשל טיטו, הגיע לפאתי טימישוארה וניסה לכבוש אותה. העיר הופגזה.

אבי וחבריו התארגנו לבריחה מהעיר. משאיות כבר לא נותרו לנו, הן הוחרמו, אבל עדיין היו לנו סוסים ועגלות. באוגוסט 1944 התחלנו במנוסה לכיוון הצבא האדום, שהיה במרחק 20-30 קילומטרים מאיתנו. כשהגרמנים תקפו את שיירות הנמלטים במטוסי הצלילה שלהם, השטוקה, שהשמיעו קול אזעקה, קפצנו מהעגלות ומצאנו מחסה בשדות. זה היה אזור שופע חיטה, תירס וחמניות. בכל פעם שמצאנו מחסה, אמי רכנה מעלי כדי להגן על בנה יחידה. האגדה המשפחתית מספרת שאמרתי לה: "אמא, אבל הטוסיק שלי בחוץ". כך עברנו מכפר אחד לשני. אני לא זוכר תחושת פחד. כנראה בגיל הזה חוויתי את המנוסה כהרפתקה.

חזרנו לביתנו כשנודע לנו שהצבא האדום הגיע לטימישוארה. לדירתנו בת שלושת החדרים נוספו אורחים: 21 חיילים רוסים, חיילים טריים שהגיעו מסיביר. הם מאוד אהבו ילדים ושיחקו איתי. תקופה ארוכה אחר כך עוד סבלה אמי מסיוטים כשנזכרה איך שיחקתי בתת־המקלע שלהם. כשהחיילים עזבו, עבר לגור בביתנו סרן בצבא האדום מטורקמניסטן, שדיבר עם אבי בגרמנית. מגיל צעיר מאוד התעניינתי בפוליטיקה. אבי שלי סיפר לי, שבאחת משיחותיו עם הסרן, כששאל אותו על סטלין, אמר לו הסרן שמבחינתו הוא אלוהים. אבי המשיך ושאל אם הוא חבר במפלגה הקומוניסטית. הסרן השיב בשלילה והסביר: "אללה לא מרשה". הוא היה מוסלמי.

בשלב כלשהו נסע אבי לבודפשט, כדי לעזור לפליטים היהודים. הוא נתפס על ידי הרוסים, ששלטו בעיר. הרוסים הצעידו את האנשים שתפסו, מתוך כוונה לגרשם בהמשך לסיביר. לפני אבי צעד גוי הונגרי, שפנה אליו לפתע, אמר לו, "אדוני, אני קופץ" וחמק לסמטה. אבי, מתוך אינסטינקט, הלך אחריו, וכך ניצל.

בתום המלחמה הגיע לביתנו יואל פלגי (נוסבכר), בן דודו של אבי, ממקימי קיבוץ מעגן שנהיה לגיבור המשפחתי. פלגי היה אחד מ"צנחני היישוב", שהתנדבו לצבא הבריטי והוצנחו באירופה הכבושה כדי לסייע לבעלות הברית. יחד עם חנה סנש וצנחנים נוספים הוא נחקר ועבר עינויים במטה הגסטפו בבודפשט. פלגי ניצל לאחר שהצליח לקפוץ מהרכבת שבה נלקח למערב הונגריה, וחזר להשתתף במאמצים להצלת יהודים בבודפשט. הרביתי לבלות איתו בטימישוארה והייתי מרותק לסיפורו, שלימים הפך לספר רוח גדולה באה.1 לאחר שובו לארץ הקים יואל פלגי את יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. כשהגענו אנחנו לארץ, עזר לאבי בקליטה ובמציאת עבודה.

חזרתי לרומניה לראשונה ב-1977, בהיותי ראש המחלקה לקשרי חוץ של מפלגת העבודה. המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שחיפשה דרך למערב, הזמינה אותי לביקור, כחבר באינטרנציונל הסוציאליסטי, כדי שאעזור לה ביצירת הקשרים עם הסוציאל־דמוקרטים. אשתי אדית ואני טיילנו במשך עשרה ימים ברחבי רומניה. ליווה אותנו אאוּרֶל דרגוש מונטיאנו, סופר ועיתונאי צעיר. נסענו במכונית שחורה של הסקוריטטה, שירות הביטחון הרומני, שהיתה נהוגה על ידי נהג מהארגון. הסיור כלל גם ביקור בטימישוארה. סיפרתי למלווה שלנו את סיפור הבריחה לכיוון הצבא האדום. לא זכרתי את שמות שני הכפרים שאליהם הגענו במנוסתנו. תוך כדי הסיפור, כשהתקרבנו לחבל באנאט שטימישוארה היא בירתו, הבזיקו במוחי לפתע שמות שני הכפרים הנשכחים: איזבין ובלינץ. 20 דקות אחר כך הגענו לכפר הראשון ועוד חצי שעה עברה עד שחצינו גם את השני. המעגל נסגר.

דרגוש ואני נותרנו בקשרי ידידות. זמן קצר לאחר שנפגשנו, הוא ליווה גם את יצחק ולאה רבין בביקורם ברומניה. בתקופת שלטונו הנוקשה של ניקולאֶה צ'אושסקו המליצו לי להפסיק להתכתב איתו, כדי לא להזיק לו. ב-1989, כשפרצה המהפכה נגד צ'אושסקו, ביקשתי משגריר ישראל בבוקרשט אז, צבי מזאל, לבדוק מה שלומו של דרגוש שנמנה עם הליברלים. התברר לי שהוא מנהל את תחנת הטלוויזיה של המהפכה. לימים מונה דרגוש לשגריר רומניה בארצות הברית ונשאר לגור שם. הוא הגיע גם לביקור בישראל ובילינו יחד בארוחת ערב מרתקת. לאחרונה נודע לי שהוא הלך לעולמו בארצות הברית.

 

▪▪▪

 

אחרי המלחמה, עד לעליית הקומוניסטים בסוף שנת 1947, הפעילות הציונית ברומניה פרחה. מגן הילדים עד כיתה ד' הייתי בבית ספר יהודי עממי ושנה נוספת למדתי ב"גימנסיה הישראלית". בשני בתי הספר למדתי יהדות וציונות. את אלה ספגתי גם בבית הורי לצד חינוך דתי. הבית שלנו היה דתי, לכאורה. אבא שלי שמר בבית על כשרות, אבל היה מפא"יניק שרוף וגם שימש יו"ר סניף "האיחוד" בטרנסילבניה. אני מצאתי את עצמי דווקא בבני עקיבא ולא בתנועת הנוער של מפא"י. המדריך בתנועה, שגם הכין אותי לבר המצווה, היה עזרא פליישר, שהיה אחר כך לאסיר ציון והצליח להבריח מהכלא את הפואמה שכתב, "משא גוג",2 על אֵימי המשטר הקומוניסטי. הספר הגיע לישראל וזיכה את פליישר ב-1959 בפרס ישראל לספרות יפה, בעילום שם וללא נוכחותו. לאחר שעלה לארץ כיהן פליישר, שהיה חוקר פיוט ותפילה, כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית וכחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

לצד החינוך הציוני־יהודי־דתי שקיבלתי, לקחה אותי אמי גם לאופרה, לחוגי התעמלות ושחייה וללימודי מוזיקה. פעם בשבוע אכלנו יחד עוגת דובוש או עוגה וינאית אחרת בקונדיטוריה. אני מאוד אהבתי פירה ערמונים, ואמי, שהקפידה על תזונה מאוזנת, וידאה שאוכל מנת פירה אחת ועוגה אחת. באחד הימים, כשחלתה, הלכתי עם אבי לקונדיטוריה. לאבי היה קשה לסרב לי, והוא אִפשר לי להזמין מנות פירה ערמונים כאוות נפשי. זה היה אחד הלילות הקשים בחיי. אני הקאתי כל הלילה, ואבא שלי קיבל מנה הגונה מאמי.

שנים אחר כך לא אכלתי פירה ערמונים, עד שהגעתי ב-1963 לווינה, לביקור אצל הורי ששהו שם במסגרת שליחות. אבי, שהיה מנהל הכספים של "נתיב" (לשכת הקשר) - הגוף החשאי שפעל במשרד ראש הממשלה במטרה להגיע ליהודים מעבר למסך הברזל - הושאל למשרד החוץ ושימש מנהל הכספים של השגרירויות הישראליות במזרח אירופה. הלכתי יחד עם הורי לקונדיטוריה, וכשראיתי מישהו בשולחן לידנו אוכל פירה ערמונים, חזרתי לאהבתי הישנה.

בשנתיים האחרונות שלנו ברומניה המדינה כבר הפכה לקומוניסטית. בתי הספר היהודיים נסגרו, התנועות הציוניות הוצאו אל מחוץ לחוק אך המשיכו לפעול במחתרת, והתלמידים היהודים פוזרו בין בתי ספר כלליים. למדתי בבית ספר שהולאם על ידי הקומוניסטים. המחנך שלי היה הוגו הרשקוביץ, חבר טוב של אבי ששימש קודם מנהל בית הספר היהודי שבו למדתי עד לסגירתו.

הייתי תלמיד די בינוני, אבל הצטיינתי בשני דברים: בספורט, בעיקר בכדורגל, ובנגינה בכינור. בזכותם הייתי פופולרי בקרב התלמידים הרומנים, שקראו לי בחיבה מישי, ואף זכיתי באהבתה של הילדה סילביה. בביקורי הראשון ברומניה, ב-1977, החלטתי שאני צריך לפגוש אותה. מצאתי בספר הטלפונים של טימישוארה את מספר הטלפון שלה, צלצלתי מטלפון ציבורי ושאלתי את האישה שענתה לי: "סילביה פושקה?" "מישי?" התרגשה חברתי הראשונה. אף שחלפו 27 שנה מאז דיברנו לאחרונה, סילביה זיהתה מיד את קולי. למחרת בילינו, אשתי אדית ואני, בארוחת ערב נחמדה בביתה. התברר שאמו של בעלה היתה יהודייה שעלתה לארץ. את סילביה ובעלה פגשתי שוב כאשר הייתי בביקור רשמי ברומניה כשר התעשייה והמסחר והזמנתי אותם לארוחת בוקר. זאת היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

בבית הספר החלו לארגן את הנוער להצטרפות לנוער הקומוניסטי, הפיונרים עם העניבה האדומה. הוגו הרשקוביץ שאל אם אני רוצה להצטרף, נזהר שלא לומר לי בבירור לא לּעשות כן. אני, נער בוגר החינוך הציוני שלא ידע לשמור על פיו, עניתי לו בלי להסס: "מה פתאום? אני ציוני!" הרשקוביץ, שידע כי אבא שלי עלול להישלח למאסר בגלל דברי, הבין שהוא צריך לשמור עלי. התלמידים הרומנים המליצו עלי כמועמד ראוי להצטרף לתנועה, הרשקוביץ פרץ בצחוק לועג והצביע עלי: "הוא? עם הציונים שלו?" עד היום אני זוכר את תחושת העלבון, אבל הרשקוביץ הציל אותי מהמטת אסון על הורי. גם הוא היה אחר כך אסיר ציון, ולאחר שעלה לארץ שמרנו על קשרי ידידות איתו ועם אשתו יהודית, שהיתה ניצולת שואה.

כשהתנועה הציונית הוצאה אל מחוץ לחוק, קמה המועצה הקומוניסטית היהודית שהחלה לרדוף את היהודים הציונים והסגירה אותם. לאבי היה חבר בקלוז', רוז'ה דיורי, שהצטרף לקומוניסטים. בחופשות מבית הספר התלוויתי לאבי בנסיעות עבודה, לטרנסילבניה ולבוקרשט, ובאחת מהן הגענו גם לביקור בבית החבר הקומוניסטי בקלוז'. במהלך השיחה אבי הצביע עלי ואמר בגאווה, "הוא יהיה חייל של בן־גוריון". ואכן הייתי: כשהתגייסתי ב-1955, בן־גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון.

בביתנו הציוני דיברו בגלוי על החלום להגיע לארץ ישראל. בקשותינו במשך השנים לקבל אישורי עלייה לארץ נדחו פעם אחר פעם. אבא שלי, שהיה פעיל במחתרת הציונית, נחקר כמה פעמים על ידי הסקוריטטה. הורי התחילו לחשוש שהוא ייעצר. הם העלו רעיון שחברם הטוב, פישטה, שלא היה מעורב בפעילות הציונית, ואשתו אירנקה יאמצו אותי. גם הם התכוונו לעלות לארץ, והורי חשבו שאולי עדיף שאעלה איתם והם יצטרפו אחר כך. בתם של פישטה ואירנקה, אווה, למדה בכיתה מתחתי והיינו חברים טובים. שיחקנו יחד בחצר הבניין הגדולה והלכנו יחד לבית הספר, בדרך כלל באיחור. בדרך עצרנו תמיד בחנותו של השען היהודי ושאלנו אותו: "מה השעה?" השען הזה עלה אחר כך לארץ ונשלח מהאונייה היישר לקרב בלטרון, שבו נהרג. רעיון האימוץ ירד בסופו של דבר מעל הפרק לאחר שפרצתי בבכי מר כששמעתי עליו, ואמרתי להורי שאני לא מוכן להיפרד מהם. למרבה המזל, הם הסכימו לוותר על הרעיון: משפחת פישר עלתה לארץ אחרינו.

ביולי 1950, ממש בסוף שנת הלימודים, קיבלנו הודעה שניתן לנו אישור עלייה לישראל. לדירתנו השכורה בטימישוארה הגיע קפטן של הסקוריטטה, יהודי בשם טסלר. הוא חמד את הדירה היפה ונתן להורי אולטימטום לעזוב אותה תוך 24 שעות ולהשאיר לו את כל תכולתה. לא חשבנו להתנגד. אף אחד לא התעסק עם הסקוריטטה, ואבי כבר עבר שם כמה חקירות על פעילותו הציונית. במשך כמה ימים גרנו בביתם של הוגו ויהודית הרשקוביץ, ממנו עברנו לבוקרשט, אל ביתו של אחיה הבכור של אמי, דיולה, שם המתנו למקום על האונייה לארץ.

משכננו פישטה נודע לנו, שכמה ימים לאחר שעזבנו הגיעו אנשי הסקוריטטה לביתנו כדי לקחת את אבי שוב לחקירות. טסלר, שככל הנראה השתלט בצעד עצמאי על הדירה שלנו אחרי שגילה שקיבלנו אישור לעלות לארץ, אמר להם שכבר עזבנו לפלשתינה. וכך, האיש שגזל את דירתנו גם הציל את אבי ממעצר. גורלנו היה יכול להיות שונה לחלוטין. זמן קצר אחר כך, בספטמבר, כשכבר היינו בארץ, בוצע גל מעצרים גדול של המנהיגים הציונים במחתרת, ביניהם חבריו הטובים של אבי. הם עונו ונשלחו למחנות עבודה - בין השאר חפרו את תעלת דנובה־הים השחור - ושוחררו רק לאחר מות סטלין.

 

▪▪▪

 

באוגוסט 1950 עליתי עם הורי, סבתי ודודתי מגדה על האונייה "טרנסילבניה", שהגיעה מדי שבוע מנמל קונסטנצה והובילה אלפי עולים בים השחור לנמל חיפה. את רוב הזמן ביליתי על הסיפון. התמונה החזקה ביותר שחרותה במוחי מאותם ימים היא להקת הדולפינים, שקיבלה את פנינו בכניסה לים התיכון בזינוקי שמחה לפני האונייה. מאז אני מאוהב בדולפינים.

קשה לתאר את ההתרגשות הגדולה למראה הר הכרמל ובתיה הלבנים של חיפה, שנפרשו לנגד עינינו ביום קיץ בהיר ושטוף שמש. אמי, שגם על האונייה המשיכה לחשוש שאבי עוד ייעצר, נתקפה חרדה כששמעה שמכריזים בשמו ולא נתנה לו לעלות לסיפון. היא נשמה לרווחה כשהתברר שמי שחיפש אותו היה קרוב משפחה שגר בחיפה והגיע לקבל את פנינו.

ב"שער העלייה" רוססנו כמו כולם בדי־די־טי - למרוקאים אין שום מונופול על כך - פעולה שלא הותירה בי כל טראומה או תחושת השפלה. לעומת זאת, אני זוכר בבירור את ההתרגשות הגדולה של אבי ביציאה מהנמל, כששוטר עצר את האוטובוס שבו נלקחנו למחנה העלייה כדי לבקש מהעולים, שפתחו את החלון כיוון שרצו לספוג את אוויר הארץ והשעינו עליו את המרפק, להכניס את ידיהם פנימה מחשש שייפגעו. דאגתו של השוטר העברי נגעה ללבו של אבי.

התנאים במחנה העולים שאליו נלקחנו היו איומים. ישנו באוהל, בחום נוראי. אמי, שהיתה מפונקת למדי, לא יכלה ללכת לשירותים שם, ואבי סידר שתלך לשירותים בבתים הסמוכים. זו לא היתה בדיוק הארץ שחלמנו עליה, אבל גם מהמקום הזה לא נותרה בי טראומה. אבי היה אדם אופטימי וכנראה ירשתי משהו מזה.

זמן קצר אחר כך עברנו למחנה עולים בבת גלים, שם כבר שופרו התנאים ולַנו בצריפים. אולם לאמי, האישה שאהבה לאכול עוגות וינאיות, הסתובבה בתקופת הצנע בבתי הקפה בחיפה ושאלה בגרמנית אם יש "אייכטה קופי", קפה איכותי, בזמן שאלו הציעו לכל היותר משקה ציקוריה בטעם קפה, עדיין היה קשה.

הרבינו לבלות עם יוצו, אחותה של אמי, עם בעלה, אלכס סקלי ועם בתם, בת דודתי, עירית (כיום איינזנברג). אלכס, שהיה מנהל המתקנים של חברת "של", לקח אותי תחת חסותו. הוא קנה לי במתנה כינור, שאיתו ניגנתי עד גיוסי לצה"ל, וגם לקח אותי לאכול פלאפל בדוכנים ליד קולנוע ארמון בחיפה. התאהבתי בפלאפל מהביס הראשון ועד היום זה אחד המאכלים האהובים עלי.

אחרי חודש וחצי בחיפה, נשלחתי ללמוד בבן שמן. אני מניח שנציגי עליית הנוער הם שיעצו להורי לשלוח אותי לשם. למרות קשיי הפרידה, זה היה צעד נכון שקיצר את תהליך הפיכתי לישראלי לכל דבר.