המוטציות

1

רמון עמד מול הראי ופתח את פיו כמו בבון שזועם על עצמו. הוא ניסה להביט אל עומק גרונו, אבל האור הקלוש בשירותים של לָה מוֹנְטֵחוֹ, הקנטינה החביבה עליו, לא הצליח להאיר את המקום שבו חש כאב חד, מלובן, מהמשפחה המורחבת והעשירה של העוויתות בדרכי המרה. כשסגר את הפה היה לו ברור שהכאב הזה יעמוד בדרכו לאכול את כריך החזיר המתובל שהזמין. הוא הידק את העניבה שלו באיבה, הפנה את גבו לבבואתו ויצא מהשירותים. ליד השולחן חיכה לו לקוח שבא לחגוג איתו את הצלחתם בהליך מנהלי. רמון קרא למלצר וביקש ממנו לארוז לו את הכריך ולהביא לו מרק עוף בליים. הדיבור עורר בלשונו התכווצויות מציקות. הוא נאלץ לקמץ במילים ולהיות סלחני כלפי המרק המדכדך שהוגש לו.

לפני שהתחיל לאכול, הרים הלקוח את כוסית הטקילה שלו לחיי הניצחון בבית המשפט. רמון החרה אחריו ואמר "לחיים," בלי להעלות בדעתו שלמחרת הוא יתעורר עם שיתוק בלשון שימנע ממנו להגות את העיצורים הדרושים כדי לבטא את המילה השמחה הזו.

כרמלה, אשתו זה עשרים שנה, נבהלה כששמעה אותו אומר, "המָאָב שֶׁה הפֶּה שֶׁאִי הֶחמִי מְאוֹ," ובמקום לתת לו כפית סירופ נגד שיעול, כפי שעשתה ביום הקודם, היא הזמינה תור בהול אצל רופא המשפחה שאליו נהגה לקחת את מָתֵאוֹ ופאוּלינה, ילדיהם המתבגרים, כשסבלו משפעת חמורה ונזקקו לאישור היעדרות מבית הספר.

"בהתבסס על הדברים של אשתך," אמר הרופא, "ייתכן שיש לפנינו נפיחות קלה בבלוטת התריס. לא חשת נימול בידיים או ברגליים?"

רמון הניד בראשו לשלילה.

"בסדר. בוא נבדוק את האזור."

רופא האף־אוזן־גרון שלף פנס כורים והידק אותו אל מצחו בשתי רצועות אלסטיות.

"לפתוח פה גדול." הרופא, שהיה רגיל לילדים מצוננים, דיבר בעליצות שהעליבה את רמון. "יופי. כל הכבוד."

באותו הרגע חזר הבבון. הרופא חדר אל לועו הפעור עם המקל לבדיקת הגרון, שברגע שבא במגע עם האיבר המשותק הפך לשוקר חשמלי. רמון הרגיש שבודקים את גרונו בדוקרן קרח. הוא חשב על השיטות שבהן משתמשת המשטרה בחקירות של חשודים וידע שבנסיבות שכאלו היה מודה בכל אשמה שהיא כדי להפסיק את העינוי, אם מדובר באמת — שמאז ומתמיד הוא חשק בגיסתו אַנְחֵלִיקָה; ואם בשקר — שהוא רצח את לואיס דוֹנָלדוֹ קוֹלוֹסיו.1 אלא שהרופא חיפש אחר סוד עלום שנבצר מרמון להודות בו.

"יש לפנינו נפיחות קצת מוזרה," הסיק הרופא אחרי שהוציא את המקל. "עכשיו נעשה אולטרסאונד כדי לבדוק במה בדיוק מדובר."

הרופא הוסיף שייתכן שהתסמינים נובעים מחצצת בלוטות הרוק, זיהום שנובע מאבן מינרלית שנוצרת באחת מבלוטות הרוק. רק ההמתנה לאשש או להפריך את הדיאגנוזה גזלה שלושה שבועות יקרים שבמהלכם האבן־כביכול רק המשיכה לגדול וניפחה את הלשון בקצב מסחרר. כשהבחין בכך הרופא הוא שלח את המטופל לדוקטור חוּאָקין אַלְדָמָה, "אונקולוג מנוסה מאוד."

עצם הרעיון ללכת לאונקולוג ייסר את רמון וכרמלה הרבה יותר מכפי שהם היו מוכנים להודות. הם נשאו את החרדה בשתיקה. ואף שהשתדלו לא לייחס חשיבות לתור שנקבע ל-4 בדצמבר, החליטו לא להגיד כלום לילדיהם, שהיו בתקופת מבחנים. מתאו למד בכיתה י"ב, ופאולינה בכיתה ט'. בעוד מתאו התאמץ, בגבולות העצלות המולדת שלו, לעבור את ארבעת המבחנים שבהם נכשל בדרך כלל — מתמטיקה, כימיה, פיזיקה והיסטוריה — היא שאפה להצטיין כדי להביס את היריב האקדמי היחיד שלה, חֵסוּס גָלִינְדוֹ הקטן והיהיר. מרוכזים בהשגת המטרות החינוכיות שלהם בלי לוותר על אוננות, הבילוי המועדף עליו, ועל קריוקי, הבילוי המועדף עליה, השניים לא ידעו דבר וחצי דבר על התלאות של הוריהם.

במַרטינֶס ושות', משרד עורכי הדין של רמון, הלכו והצטברו המטלות. היו עניינים שרק בכוחו של רמון היה לפתור, בעיקר אלו שהצריכו סיכוך באלכוהול. מריוֹ אֶנריקֶה לוֹפֶּס, הבעלים של חברת הנדל"ן סָחיטַריוֹ, לא נהג לקבל החלטות לפני שכילה קודם לפחות חצי בקבוק רום. קשרי הלקוחות של המשרד היו תלויים לחלוטין בכריזמה וברהיטות של עו"ד מרטינס, ששיתוק הלשון חתר תחתם. למשמע קולו הרגיש כאילו גנב חירש־אילם שדד את גופו, וכשהביט במראה הוא נתקל בפנים זועפות, מרירות ונפוחות מהרגיל שהלחיים שלהן גדושות בעוגה.

מכיוון שהיה מנוע מלהרים את קולו כהרגלו, פרק רמון את רגשותיו על ההגה, כך שהמכונית שלו צעקה במקומו. הוא צפר כדי להאיץ בנהגים שהתמהמהו ברמזורים, כדי להבריח הולכי רגל ראומטיים או סתם כדי לשאוג את תסכולו בשעות השיא של הפקקים. הצליל המאנפף והמבויש של הצופר שלו היה תזכורת אכזרית לכך שהוא לא נוהג במכונית הגרמנית העוצמתית שאליה שאף מאז ומתמיד, אלא בחיקוי היפני שלה בעל ארבעת הצילינדרים ומושבי העור הסינתטי.

ביום שישי, 15 בדצמבר, חלפה נקודת השיא של הציפייה, אחרי ביופסיה כואבת שבה הוציאו לו כמה מילימטרים מהלשון באמצעות מזרק עבה. במרתף של בית החולים, צוות פתולוגים בדק את התאים באמצעות מגוון אנטיגנים ותמיסות צבע כדי לחשוף את טיבם תחת אור המיקרוסקופ. הדוח נשלח למרפאתו של האונקולוג, ושם חיכה, בתוך מעטפה סגורה, לרופא שיפענח את התוצאות בנוכחות המטופל. אלא שזה עתיד היה להתרחש רק בעוד כמה שעות.

הם התייצבו מוקדם לתור והתיישבו לצד האקווריום הענקי שקישט את חדר ההמתנה. כרמלה נטלה מגזין והחלה לדפדף בו. רמון נעץ את מבטו באקווריום והרהר בהשלכות השליליות של היעדרותו מהעבודה בזמן האחרון. הוא חשב שכדאי לחלק ללקוחותיו לרגל חג המולד סלסילות מתנה עמוסות בכל טוב כדי לפצות אותם על סבלנותם ונאמנותם למשרדו. רמון התבלט ביחסיו הטובים עם הלקוחות, שאת ליבם כבש בשילוב של יהירות וחנופה. אבל הוא לא היה צבוע, נצלן או מושחת; הוא תמיד פעל בהתאם לחוק כל עוד הדבר התאפשר לו — התקנות והוראות החוק הפלילי היו מלאות בחורים ובסתירות שגם גדול המשפטנים הצדיקים לא היה צולח באופן שאינו שנוי במחלוקת. רמון היה בטוח שהודות לעברו המקצועי נטול הרבב, המוניטין שלו לא ייפגע בעטיה של התקופה הקשה שעוברת עליו.

האקווריום הסיח את דעתו של רמון מצרותיו. כתריסר דגים ססגוניים רקדו במעגלים מעל הסלעים והשוניות. המחול היה מהפנט. כיצד ייתכן שהאוקיינוסים מכילים מגוון עיצובי רחב שכזה? הביולוגים ייחסו אותו לברירה הטבעית, כוח איטי ואקראי שבהדרגה עיצב מחדש את דמותם של כל בעלי החיים ושהיה מסוגל להפוך את הדינוזאורים האימתניים לתרנגולות חסרות ישע. כל עוף צלוי שימש תזכורת עגומה לגלגולי החיים.

כרמלה קטעה את הרהוריו בדחיפת מרפק ידידותית.

"תראה," היא הראתה לו מגזין פתוח שבו נראה זוג צעיר מול ארמון, "אתה זוכר?"

רמון הנהן. הוא זכר את ירח הדבש שלו בצרפת. כרמלה העבירה עמוד. הופיעו בו הדמויות מהתצלום הקודם, אבל הפעם הן היו עירומות למחצה והשתזפו על סיפונה של יאכטה. בתחתית התמונה נכתב שמדובר בזוג אצילים ספרדים בירח הדבש שלהם. האצולה היא מורשת מבחילה, חשב רמון.

רמון וכרמלה הכירו עשרים שנה קודם לכן, מול שולחן מתאבנים. הוא הבחין בה מרגע שהגיעה למסיבה של לואיס, חברו מהפקולטה למשפטים, וחיכה לרגע הנכון לגשת אליה עם קוּבָּה ליבּרה בידו. כשראה שהיא נפרדת מחבריה והולכת לכיוון השולחן, יצא רמון למתקפה.

"טעמת כבר את הסוֹפֶּס2 צ'וֹריסוֹ?3" שאל אותה בנימה ידידותית, משוכנע שאין דרך טובה לשבור את הקרח, יותר מזו של החך.

היו שתי אפשרויות: אולי היא כבר טעמה מהסופס צ'וריסו ואולי לא; באותה תקופה הצמחונות לא הייתה נפוצה ולא היה צורך להביא את האפשרות הזו בחשבון. שתי האפשרויות הסתעפו לארבע תשובות אפשריות: אם היא תענה שטעמה ושהם טעימים, אפשר יהיה להמשיך בחיזור אינטנסיבי; אם תגיד שכבר טעמה מהם ולא תגיב מעבר לכך, רמון יצטרך להתקדם בזהירות; אם לא טעמה מהסופס וגם לא תביע כל רצון לאכול מהם, רמון ייאלץ לסגת ממטרתו; אבל אם לא טעמה אותם ותיגש לקחת אחד, הניצחון יהיה קרוב. רמון האמין שכל ההסתברויות האפשריות נתונות בשליטתו, אבל הוא לא הביא בחשבון שהיא תענה לו בצורה אנליטית:

"כן, הצ'וריסו טוב, אבל הסופס לא."

"באמת?" אמר רמון המבולבל.

"הם צמיגיים כמו מסטיק," הסבירה.

"מעניין," אמר, כבודו העצמי פגוע מעט, "אטעם עוד אחד כדי לבדוק."

"תבדוק," אמרה היא, הפנתה לו את גבה והלכה לאזור אחר במסיבה.

רמון נשאר לבדו עם צלחת חד־פעמית שהייתה גדושה במתאבנים מקסיקניים. הוא הלך עד לנקודה אסטרטגית שממנה היה יכול לתצפת על כרמלה, שבינתיים התיישבה עם צמד חברות. בלי להסיר את מבטו ממנה, הכניס את הסופה לפיו ולעס אותו בתשומת לב. הוא זנח את צלחתו על אחת השידות וניגש אל כרמלה.

"סליחה," קטע אותה, "רציתי להגיד לך שאת צודקת לגמרי. הם פשוט התקררו והטעם שלהם התקלקל. האמת, אני הבאתי אותם..."

"אוי, סליחה, לא ידעתי," אמרה היא, מופתעת מהבחור הזה, שבמקום להגיע למסיבה עם בקבוק וודקה ושקית קרח, טרח להביא מגש סופס.

"לא, להפך, טוב שאמרת לי. פשוט אין לך מושג כמה שהם טובים כשהם טריים לגמרי. אמרתי ללואיס, שהוא דרך אגב חבר נפש שלי: 'אל תדאג, אני אביא לך את הסופס הכי טובים בעיר.'"

"עד כדי כך?"

"אני מוכן לחתום לך על זה אצל נוטריון," אמר, "אבל כשהם טריים לגמרי."

כרמלה, שהייתה עורכת דין גם היא ועבדה אצל נוטריון קודר, צחקה נוכח הרצינות שבה הגן על הסופס שלו. הצחוק המשוחרר של כרמלה שיבש את כל האסטרטגיות של רמון. הוא נדהם מהאומגה הכפולה של השפתיים ההן, משורת השיניים הצחורות, הצללית סביב העיניים המצריות. אש המיסה את חזותו המיושבת והוא השתתק, הסיט ממנה את מבטו ושיקע אותו בינות לערבסקות של השטיח. ועכשיו מה עוד אני יכול להגיד? תהה בינו לבין עצמו.

"איפה קנית אותם?" שאלה כרמלה.

"זה סוד," ענה, וחזר לעשתונותיו.

"ברצינות?"

"אני אפילו לא יודע איך קוראים לך."

"כרמן. ולך?"

מאותו הרגע, רמון כבר לא מעד. הוא היה מקסים ושנון. הוא שילב אנקדוטות משעשעות בשאלות מחמיאות. עלה בידו לשלוט בפטפטת שאפיינה אותו. כרמלה סיפרה לו על תוכניותיה לעתיד בתור עורכת דין אזרחית. היא הייתה מבריקה. הוא התלהב ממנה כל כך עד שלא העז לחזור אל שולחן המתאבנים מחשש שיאבד אותה. אף שנשאר רעב ופיכח, הוא יצא מהמסיבה באקסטזה.

ביום שני הבא קיבלה כרמלה זר ורדים בלשכת הנוטריון, מלווה בכרטיס ביקור שעליו התנוסס באותיות קידוש לבנה הכיתוב, עו"ד רמון מרטינס. מתחת לו הופיע משפט שנגנב מאַרמנדוֹ מַנסָנֵרוֹ: כשהוורדים אדומים ויפים יותר, משמע שאני חושב עלייך. היא לא זיהתה את הציטוט. הוא גם לא הביך אותה, אף על פי שהתחנכה על ברכי להקות כמו מֵכאנוֹ ופּרֵסוּנטוֹס אימפּליקאדוֹס, שהיו היפוכו המוחלט של זמר הבולרו מיוקטן. כשהתקשר רמון למחרת כדי לוודא שקיבלה את הוורדים, קולה של כרמלה הסמיק בשעה שהודתה לו. אחר כך הוזמנה לארוחת ערב ביום שישי. היא הסכימה.

רמון אסף אותה מביתה בשעה היעודה. אנטוניה, אימה של כרמלה, פתחה את הדלת, ובמקום הצעיר המהודר והמנומס שציפתה לראות נתקלה בבן תערובת. הגברת הייתה שייכת לתת־הקבוצה היומרנית ביותר של מעמד הביניים, ומאחר שצבע עורו של רמון עמד בניגוד לשאיפותיה הגזעיות, היא לא הזמינה אותו להיכנס. "רק רגע," אמרה לו חמותו לעתיד והשאירה את הדלת פתוחה כדי סדק. במחשבותיו הוא עוד עמד על המדרכה וחיכה שכרמלה תצא מבית הוריה, כשזוג קשישים נכנס אל חדר ההמתנה באיטיות קודרת.

הזקנים בירכו בחמימות את המזכירה של דוקטור אלדמה והתיישבו מול כרמלה ורמון. כשראה כמה מאמץ וכמה זהירות דרושים לאיש כדי להתיישב, הסיק רמון שהוא סובל מסרטן בערמונית. בן זונה מסכן, חשב באמפתיה, הוא בטח צריך להשתין בישיבה. אני חייב להתחיל ללכת לאורולוג, גם הערמונית שלי בטח גדלה. זה טבעי. אבל משם ועד שיכניסו לך אצבע... אני מקווה שזה לא ימצא חן בעיניי.

כמה רחוק היה עכשיו, כשחיכה בתור לאונקולוג עם כרמלה, מרמון הצעיר שהתרגש לראות אותה בחליפה מחויטת ביציאה מלשכתו של הנוטריון. אחרי חודשיים של מפגשים מהוגנים, הייתה זו היא שאמרה: "בוא נלך למקום אחר." רמון לקח אותה למוטל בשכונת רומא. הם התפשטו בלי גינונים מיוחדים בין הסדינים הנקיים בחדר החשוך, ובעודו משחזר איך נישק אותה בכל הלהט של עשרים ושמונה שנותיו, נשמע קולה הנוקב של המזכירה מכריז בקול גדול את שמו ומבשר על כך שסוף־סוף הגיע תורו אצל דוקטור אלדמה.