קיום קודם להורות

מבוא

משפחה לא בוחרים — זוהי אחת האקסיומות הבסיסיות שבה אנו גדלים. לחלקנו זה נשמע טוב, ולחלקנו זה נשמע מחניק. האם גורלנו נקבע בלידה ואי אפשר לבצע שום בחירה? האם המהות, התרבות, הדת או המדינה כבר נבחרו מבלי שיכולנו להביע דעה? האם הדרך לגדל את הדור הבא כבר נרשמה בספרי ההדרכה?

ספר זה עוסק ברעיונות קיומיים ששמים דגש על חופש, אחריות, ויכולת בחירה בתוך מערכת היחסים שמכונה משפחה. אקזיסטנציאליזם (קיומיות) הוא פילוסופיה אינדיבידואלית ואישית שמתרכזת בדרך שבה אנו, בני האדם, יוצרים, מעצבים ונותנים משמעות ועניין לחיים האישיים. הדרך שבה רובנו יוצרים משמעות מושפעת בצורה ניכרת ממערכות היחסים שלנו עם בני המשפחה — הורים, אחים, ילדים ואחרים — לטוב ולרע. אולם במפתיע, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית נשארה ברובה ממוקדת ביחיד, ולא התייחסה ברצינות לאתגרים המורכבים שקיימים בחיי משפחה.

אחד הפרדוקסים הגדולים בין הורות והרעיונות האקזיסטנציאליסטיים הוא שברגע ש״הופכים״ להורים, חופש הבחירה הכמעט מוחלט נהפך לפתע ליחסי. האחריות המשפחתית נוגסת בצורה נרחבת בחירות האישית. המהות שיצרנו והיכולת למימוש עצמי עומדות לפתע בסכנת הכחדה, ויש אפשרות לתחושת החמצה. ואכן, הוגים אקזיסטנציאליסטיים רבים לא הביאו ילדים לעולם ולא הקימו משפחה, אולי מפחד לאבד את החופש והאינדיבידואליות שלהם. אפשר לראות דוגמאות בהוגים כמו סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פרנץ קפקא, ז’אן־פול סארטר וסימון דה בובואר. הפילוסוף אלבר קאמי אומנם הקים משפחה ונולדו לו תאומים, אבל הוא טען שהוא חש שאיננו בנוי לחיי משפחה מסודרים. וייתכן שזאת אחת הסיבות שקשה למצוא ספרות שמקשרת בין הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים והורות: חיי משפחה לרוב מחייבים ויתורים אישיים משמעותיים מאוד.

אנחנו נסקור ונשווה רעיונות שפותחו אצל הוגים, פילוסופים, פסיכולוגים וסופרים שכולם מקושרים בצורה זו או אחרת (מי ממש ומי בצורה חורגת) למשפחה הקיומית. ישנן פרשנויות רבות למושגים הקיומיים, ואנו נתמקד במקצתן. אבל חשוב להדגיש שגם אנחנו נותנות פרשנות מסוימת, שכן הספר נכתב מזווית ראייה משפחתית. ספר זה יוצא למסע שבו נחפש את הזהות האקזיסטנציליסטית שלנו בתוך המשפחה ואת הזהות האישית כאנשים עצמאים בעולם. לכן הספר מתאים לאנשים בכל מצבי החיים: להורים חדשים, להורים מנוסים, להורים מאושרים ולהורים שמתקשים, להורים של ילדים מבוגרים אבל גם לאלו שעדיין מתחבטים, אם בכלל, להפוך להורים. הספר יכול להתאים לילדים, לאחים, לדודים ולאחרים שמהרהרים ברעיונות של מהות ומשמעות בתוך מערכות יחסים.

הספר בוחן אתגרים בחיי המשפחה דרך הרהורים ברעיונות פילוסופיים קיומיים, ובהם: מהי הורות קיומית? כיצד לשמר משמעות אישית עם אחריות הורית? האם המגדר של ההורה משפיע על המהות ההורית? כיצד להעניק לילדים חיים אותנטיים עצמאיים עם ערכים של חופש ואחריות כלפי עצמם וכלפי הסביבה והסובבים? וכן נעסוק בדילמות מוסריות כמו: האם ילדים הם בעלי חוב כלפי ההורים? ומה הסכנות כאשר הורים לא מקפידים לראות בילדים אנשים עצמאים עם רצונות ומאוויים?

הדגש בהורות אקזיסטנציאליסטית הוא על הקשר והזיקה בין הורה לילד מסוים, ולכן הרעיונות יכולים להתאים לסוגי הורות שונים: הורות ביולוגית, הורות דרך אימוץ או כל דרך אחרת שמצרפת ילדים למשפחה. הורות קיומית לא מוגבלת למבנה משפחתי מסורתי אלא יכולה להתאים למשפחות חד הוריות (מבחירה או חוסר ברירה) או למשפחות עם הורים מאותו מגדר.

משפחה היא סביבה עמומה מאוד של יחסים מורכבים, מצבי אי־ודאות רבים ואתגרים חיצוניים ופנימיים. זוהי סביבה לא יציבה שמשתנה תוך כדי תנועה ומאתגרת אותנו בכל פעם מהתחלה. ולכן לעיתים נראה שקל יותר להיצמד לדוקטרינה שהטביעו בנו התרבות והחברה. אבל הדגש ברעיון הקיומי הוא שאין שיטה, אין מתודה ואין תורה אחת נכונה. אין דוקטרינה ואין אידאולוגיה שמכוונות לדרך הטובה. יש צורך ליצור דרך פרטית ועצמאית, מכיוון שהקומבינציה הייחודית של המשפחה שבה אנו חיים אינה קיימת במקומות אחרים. אבל נתוודה כבר מהתחלה: הדרך האישית היא הרבה יותר קשה ומאתגרת, ואין הבטחות לסוף הדרך. אפשר לבחור בדרך קיימת (מה שלימדו אותנו או איך שחינכו אותנו) או בדרך קיומית (למצוא את הדרך בעצמנו) ולהיות יצירתיים.

הוגים אקזיסטנציאליסטים רבים סברו שהדרך הקיומית מביאה בסופו של דבר לתוצאה הטובה ביותר, מכיוון שהיצמדות לדוקטרינות קיימות למעשה מזיקה להתפתחות החופשית והאותנטית שלנו כבני אדם. יש גם סכנה לתחושת החמצה אם הלכנו בדרך קיימת — כזו שעל כולם מקובלת — ולא חשבנו לעומק, לא תכננו ולא יצרנו דרך אישית שבה היינו רוצים לפסוע ולהוביל את ילדינו.

ישנם שלל סגנונות ספרותיים ואין-ספור רעיונות והגיגים בין ההוגים הקיומיים. זוהי תנועה שבה, בצורה פרדוקסלית, רב השונה על הדומה, ואכן האבסורד הוא שם הנושא. כדי לנסות לאחד בין ההוגים השונים, אנחנו נבחן אותם על פי הדמיון שקיים ברעיונותיהם, מה שהפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין כינה “מושג הדמיון המשפחתי״. הוא טען שאם נביט בבני משפחה מסוימת, לאו נמצא בהכרח מאפיין אחד שמאחד את כולם, אבל נבחין בנקודות דמיון פה ושם, ונקבל את התחושה ש״כן״, זוהי משפחה. וכפי שאנו יודעים, “משפחה לא בוחרים״, וכאן מתחיל הפרדוקס של ההוגים הקיומיים. כל אחד מהם הוא אינדיבידואל, שלאו דווקא רצה להיות מזוהה עם הכלל.

הספר הזה הוא לא מדריך קפדני, לא רוחני וגם לא דמיוני. הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים נידונו בצורה מעמיקה אצל פילוסופים והוגים רציניים, ונבחנו באמצעות מתודות מהימנות במחקרים פסיכולוגיים רבים. ולמרות הקלילות של הכתיבה, מדובר כאן בחשיבה דקדקנית ועמוקה. התנועה האקזיסטנציאליסטית מקושרת חזק גם לאומנות וליצירה, והוגים רבים בחרו דרכים פחות שגרתיות לכתוב ולהביע את הרעיונות ואת המחשבות שצצים ומתדיינים בתוך רוחם. בספרים של קירקגור, ניטשה, בובואר, סארטר, קאמי, בובר ועוד הרעיונות כתובים בצורה פואטית (בשירה), בצורה פרוזאית (בסיפורים) או באמצעות מיתוסים (מהמיתולוגיה היוונית). גם הסגנון של ספר זה הוא משולב, יש כתיבה עיונית עם רעיונות וציטוטים, יש סיפורים שמשולבים בחרוזים ובמקצבים וכן התפלספויות עם הרעיונות השונים של ההוגים הנכבדים. ובדומה לשירה שבה יש התפשרות על תקינות השפה בשביל מפעם וחריזה, גם בספר הזה תיתקלו במשפטים שהחוקים הדקדוקיים שלהם לא מדויקים. כי בפילוסופיה הקיומית החוקים יותר נזילים, ומותר להפר אותם אם זה לא פוגע באנשים אחרים.

הספר מחולק לשני שערים. בשער הראשון נערוך היכרות עם הרעיונות של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ונחבר אותם לתובנות לגבי הורות ומשפחה, ונבחן מה ההשלכות של הורות לכל מגדר. ובשער השני ננסה לרדת לעומק הדברים ולראות כיצד הדרך הקיומית נותנת לנו מהות ומשמעות לחיים האישיים והמשפחתיים. כפי שציינו, “משפחה לא בוחרים״, זה ביטוי שגור וגם נכון. אבל איך לנהל חיים משפחתיים, איך לגדל את הילדים ואיך לנהוג מול לחצים וציפיות של הסובבים, זה נושא שכן נתון לפרשנות. הפילוסופיה הקיומית מדגישה את היכולת לתכנן וליצור את חיינו בצורה חופשית ואישית, גם אם הם לא חופפים לערכים שמוטבעים בנו. המהות והמשמעות של חיינו צריכות להיבחר על ידנו ולא עקב תכתיבי התרבות והחברה. בספר זה נדון בצורה מעמיקה איך למצוא את הזהות האישית והפרטית בתוך ההקשר המשפחתי, ואיך לסייע לכל אחת ואחד מבני המשפחה למצוא את דרכם בעצמם, כיוון שהשילוב בין חיי משפחה לבין עצמאות הוא לא פשוט, ופעמים רבות ישנה התנגשות. בספר זה נאתגר את השאלה: איך ניתן להיות אדם חופשי (ואולי מאושר) עם האחריות הכבדה בתוך חיי המשפחה?

פרק 1 

להפוך להורה: החלטה קיומית 

“We had no say in existing — we were not given any choice. We just woke up into the world and found ourselves in it״.  
(Bryan Magee, Ultimate Questions)

מתי אנחנו נהפכים להורים? האם זה ברגע ההתעברות? או בשעת הלידה? האם זה במהלך היריון כשמפנימים “כן, אנחנו יוצרים משפחה״ ורצים לחנות לדברי תינוקות ומתחילים לקרוא ספרי הדרכה? או אולי זה קורה מאוחר יותר, כשאנחנו מביטים בילדים והם בציפייה ובתלות אלינו מבט מחזירים, ולפתע אנו קולטים: “אנחנו ההורים, אנחנו האחראים״. אצל האקזיסטנציאליסטים “להפוך ל...״ (becoming) הוא רגע מיוחד, רגע שהחלטנו עליו במודע. לא רגע שנגררנו אליו בחוסר רצון או ברירה. כאשר אנו “נהפכים ל...״ אנו מכירים בכך שאין דרך אחת קבועה לחיינו, שאנו חופשיים להחליט ולקבוע באיזו דרך לבחור, איך לחיות ובמה להתנסות.
הוגים אקזיסטנציאליסטים מאתגרים את הרעיון שנולדנו עם זהות קבועה ומובנית. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (Nietzsche) התעמק רבות בנושא של “להפוך למי שאתה״. הוא הדגיש שזהו תהליך שנמשך כל החיים ולא מתבצע רק פעם אחת. “להפוך ל...״ דורש גמישות והתאמה, ונכונות להשתנות בניגוד להיצמדות למסורות ישנות או לדוֹגמות קיימות. בצורה קצת אחרת, הפילוסוף הדני סרן קירקגור (Kierkegaard) הגדיר את הרעיון של “להפוך ל...״ בממד הדתי. הוא טען שלא מספיק להיוולד לתוך דת מסוימת ולקיים את המצוות והחוקים שבה, אלא אמונה בנצרות או בכל דת אחרת צריכה להיות החלטה אקטיבית — ולא החלטה פסיבית שנגררים אליה מלחץ חברתי או משפחתי. טענה אחרת, ואפילו קיצונית יותר, הייתה של הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר (de Beauvoir) ש״One is not born, but rather becomes, woman״ (de Beauvoir, 2011, p. 293). כלומר, בובואר יוצאת נגד המציאות שבה המהות הנשית מובנית ומעוצבת על ידי החברה הפטריארכלית, ותומכת ברעיון שנשים צריכות ליצור בצורה חופשית את המהות שלהן.
ההוגים הקיומיים טוענים שיש לנו את החופש והאחריות לבחור את מעשינו. כשאנחנו “נהפכים ל...״ זה לא רק בגלל נסיבות החיים, אלא בחירה אישית שמשקפת את פילוסופיית חיינו. ולכן נחשוב שוב: מה המשמעות של “להפוך להורה״? האם המשמעות היא פשוט שיש לנו צאצא עם אותו DNA (או כל דרך אחרת שמצרפת ילדים למשפחה) או שצריך לקבל החלטה מודעת ו״להפוך להורה״? בליבת הפילוסופיה הקיומית עומד העיקרון שעלינו למצוא את הערכים שאנחנו רוצים לחיות על פיהם וליצור את עצמנו באמצעות מעשינו, כלומר, לחיות בצורה אותנטית את חיינו. שום דבר לא קבוע — כולל עצמנו והאידאלים שלנו — ולכל דבר יש פוטנציאל להשתנות ולצמוח. התהליך של “להפוך להורה״ עוסק בהחלטה אם להיות הורה ובבחירה של סגנון ההורות שאנו רוצים לספק לילדינו מבלי להיכנע למסורות משפחתיות או תכתיבים חברתיים. “להפוך להורה״, מנקודת מבט קיומית, זו בחירה פעילה ורציפה (שנמשכת כל החיים, כפי שניטשה אותנו הזהיר), הכוללת יצירה של זהות ויחסי גומלין עם המשפחה. 
בפילוסופיה הקיומית חירות ואחריות הן במסלול של התנגשות. יש לנו אומנם חופש לבחור כיצד לנהוג, אך יש לנו גם אחריות מלאה על הבחירות ועל התוצאות. ואכן “להפוך להורים״ מעצים את האחריות כלפי הילדים על חשבון החירות ויכולת הבחירה האישית. הורות מגיעה בשלב שבו רובנו כבר בחרנו לנו זהות ומשמעות מסוימת לחיים. אך בתהליך של “להפוך להורים״, זהות נוספת נולדת שאולי מתחככת במהות הקודמת, ואולי זהות זו אינה מאפשרת את החיים העצמאיים שכבר התרגלנו אליהם ומצאנו אותם מתאימים. הרעיון הקיומי בהורות הוא לא לקבל את ההורות בצורה פסיבית או כעבודה זמנית שבה יש לספק לילדים עזרה עד שהם עצמאים. הפיכה להורים היא פעולה דינמית ויצירתית. 

מה זה אקזיסטנציאליזם?

אקזיסטנציאליזם (קיומיות) היא גישה פילוסופית שמתמקדת בחופש הבחירה של האדם ועוסקת בשאלות של קיום, מהות ומשמעות כאן ועכשיו. ההוגים הנמנים עם שורותיה אינם דווקא פילוסופים, יש רבים מהם המשויכים לתנועה עקב תרומתם לרעיונות הקיומיים בספרות, באומנות, בתיאטרון ובקולנוע. המוטיב המרכזי שמקשר בין הוגים אלו הוא המצב האנושי (human condition). הפילוסופיה הקיומית מתמקדת באנשים ובדרך שהם יוצרים, מעצבים ונותנים משמעות לחיים האישיים. 
הדגש בפילוסופיה הקיומית הוא על האדם, ואכן הומניזם הוא שם המשחק. הרעיונות ההומניסטיים, שפותחו כבר בתקופת הרנסנס, דוגלים בחופש הפרט, בכבוד האדם, בחיים כאן ועכשיו עם אחריות למעשים ולאנשים אחרים, ויש כאלו שמרחיבים את האחריות ומכלילים בה גם את הטבע ובעלי החיים. התנועה האקזיסטנציליסטית התפרסמה לציבור הרחב לאחר הרצאתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי ז’אן־פול סארטר (Sartre) בסיום מלחמת העולם השנייה (1945) בשם “האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם״. בהרצאה זו סארטר הדגיש כמה נושאים עיקריים של התנועה: החופש לבחור את מהות חיינו, האחריות שלנו לכל מעשינו, האחריות שלנו גם לאחרים וההדגשה לאופטימיות זהירה בכך שהפילוסופיה הזו משחררת אותנו ממחויבויות שחשבנו שהן כבר נחלתנו.
בשביל ההוגים הקיומיים המצב האנושי הוא לא מצב פסיבי או מובן מאליו אלא הוא מצב שלאדם יש אחריות ליצור ולעצב כפי ראות עיניו. כבר ביוון העתיקה סוקרטס דיבר על פילוסופיה כדרך חיים ולאו דווקא כתאוריה אקדמית שנמצאת אצל פילוסופים מעטים. הפילוסופיה היוונית התמקדה בשאלה במה כרוכים החיים הטובים ואיך להשיג רמת אושר גבוהה. סוקרטס הדגיש שחיים טובים וראויים ניתנים להשגה על ידי התבוננות וחקירה, ולכן הוא הרבה לשאול שאלות בקשר לצדק, אומץ, מתינות ותבונה. סוקרטס התמקד במציאת מכנה משותף למושגים האלה כדי להבין את מה שהוא כינה “הסגולה הטובה״. גם אצל ההוגים האקזיסטנציאליסטים יש חקירה מעמיקה, אבל הדרך היא שונה במהותה. בניגוד לפילוסופיות המתארות אמיתות אוניברסליות וכוללניות (כמו תורות של ידע, לוגיקה או אתיקה), הפילוסופיה הקיומית מסתכלת על החיים דרך נקודת מבט סובייקטיבית ואישית. אין צדק כולל, אין אומץ כשלעצמו. אפילו נושאים של מגדר ומיניות סימון דה בובואר העיזה לחקור. זוהי תפיסה שזרה לפילוסופיה האקדמית העכשווית מכיוון שהכל נובע מבפנים: מהרגשות, מהתחושות, מהחרדה הקיומית שמבעבעת בכולנו, גם אם אנחנו לא פילוסופים קיומיים. אחד ההוגים הנחשבים מאבות התנועה (אם כבר דיברנו על משפחה), סרן קירקגור, הדגיש את האמת הסובייקטיבית בשונה מהאמת האובייקטיבית. הוא חיפש את האמת שהיא אמת בשבילו, את הרעיונות שעל פיהם הוא יחיה וימות. קירקגור הדגיש בכתביו שהאמת האובייקטיבית לא יכולה באמת להועיל לו. הוא זה שצריך למצוא משמעות אישית ופרטית לחייו. 
יש הטוענים שהמשמעות של המושג אקזיסטנציאליזם הוא פילוסופיה שנובעת מבדידות וניכור, וכן מהתפיסה של האבסורד שבעצם אין באמת משמעות לקיום. האבסורד מקורו בזמניות של החיים, של כדור הארץ, של מערכת השמש, באפסיות ובקטנות שלנו אל מול היקום כולו. ובשל כך, על פי המדענים, עוד מספר מיליארדי שנים לא יישאר זכר לכל מה שאנחנו מכירים. אלברט קאמי (Camus), פילוסוף וסופר צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות, הוסיף וטען שהשאלה הפילוסופית הגדולה ביותר היא מדוע עלינו לא להתאבד בעולם ללא משמעות והכוונה. אבל רוב האקזיסטנציאליסטים כולל קאמי דוחים בשאט נפש את הנגטיביות על החיים. זוהי אינה פילוסופיה שלילית וניהיליסטית מעיקרה אלא היא פותחת צוהר להתחדשות ויצירה. כי באין משמעות ומהות מיוחדות אנחנו יכולים לבחור את הדרך, אנחנו יכולים להיות אדריכלי העצמי, הכול פתוח והכול אפשרי. יש תקווה ויש מוצא, אם כי לעיתים הדרך לא פשוטה. 
נקודה נוספת שיש להבהיר, זוהי אינה פילוסופיה שעוסקת ברמה הדתית. השאלה של קיום האל לא רלוונטית בתפיסה הכללית. ישנם הוגים דתיים ממגוון של דתות כמו קירקגור, דוסטוייבסקי, מרטין בובר היהודי ועוד, וישנם שיותר אתאיסטים כמו ניטשה, קאמי, סארטר ובובואר. ולמרות הניואנסים ביניהם, הם עוסקים בשאלות דומות וגם התשובות ברובן חופפות. כדי לרדת לעומק העניינים נציג בהמשך הפרק את התמות המרכזיות של הזרם האקזיסטנציאליסטי: קיומיות ומהות, חירות ואחריות, אותנטיות, זמניות והאבסורד, ונטווה חוטים מקשרים להורות ולחיים משפחתיים.

קיומיות ומהות

אחד המוטיבים המרכזים של הזרם הקיומי מתבטא באמרתו המפורסמת של ז’אן־פול סארטר ש״קיום קודם למהות״, כלומר, האדם לא נוצר לתכלית מסוימת, הוא קודם כול נוצר ואחר כך, באמצעות פעולותיו, הוא בוחר את התכלית ואת המהות של חייו. האדם “נזרק״ לעולם, כפי שההוגים הקיומיים נטו לתאר, ועליו ליצור ולעצב את עולמו. גישה זו עומדת בניגוד לנטייה הטבעית שלנו להמשיך במנהגים, מסורות ואמונות של החברה שבה גדלנו והתחנכנו. הוגים אקזיסטנציאליסטים מכירים בעובדה שאנחנו נולדים למשפחה מסוימת, במדינה עם שפה ותרבות מסוימות, ויונקים את החוקים ואת המנהגים מילדותנו. האקזיסטנציאליסטים מכנים זאת ה״עובדתיות״ של הקיום (facticity). אלו הן אפוא העובדות הקשורות לקיומנו אשר מגבילות את החופש שלנו, לטוב ולרע. אם נבחן דוגמאות קונקרטיות, העובדה שנולדנו להורים מסוימים משפיעה על המבנה הגנטי שלנו גם מבחינה פיזיקלית (גובה, משקל, צבע עור) וגם מבחינה אישיותית וקוגניטיבית (כמו אינטליגנציה ומזג). העובדה שנולדנו למשפחה במצב חברתי־כלכלי מסוים משליכה על החינוך שקיבלנו, על החוויות שחווינו ועל המהות שניסו להנחיל לנו. העובדה שנולדנו במדינה מסוימת יכולה להגביל את היכולת שלנו לגור במקום אחר ומכתיבה את השפה שאנו דוברים. העובדה שנולדנו לתרבות שייתכן שיש לה הטיה דתית או אידאולוגית, ייתכן שמגבילה אותנו באמונות ובנטיות שלנו. ויש עוד שפע של דברים שמשפיעים עלינו בגלל נסיבות חיינו. הנטייה הפסיכולוגית של רובנו היא לקונפורמיסטיות, לציות, לקבלה של המהות שנקבעה על ידי המשפחה, התרבות והמדינה. זוהי הדרך הפחות סבוכה: הדרך שבה חונכנו, ושעליה הודרכנו, ואנשים אחרים בסביבתנו צועדים לאורכה. הדרך הזו היא סלולה ובטוחה, ואם נפסע בה נזכה להכרה מהחברה, מהתרבות ומהמשפחה. 
ההוגים האקזיסטנציאליסטים מציעים דרך אחרת, מאתגרת יותר ולא צפויה, לעיתים מלאת חתחתים ודי בודדה. זו הדרך האישית שנבחר בה לשוטט. אם אנחנו מוכנים בכך להסתכן וכנגד הזרם להלך, אז עלינו להיות מודעים לכך שהתגובות מהחברה לא תמיד יהיו בעלות גוון אוהד. דוגמאות אפשר למצוא בשפע: זה מתחיל ביחס לאנשים שרוצים לגור במקום אחר, שמגיעים ממקום שונה, שרוצים להתחתן עם מישהו אחר (מגדר, דת, לאום, עדה), הולכים לתנועה ה״לא נכונה״ או שיש להם דעות שלא תואמות את האחדות הלאומית במדינה. הדרך האישית היא תמיד יותר קשה. במצבים שבהם יש קונפליקט בערכים או בהגדרות של החיים, יש צורך להתמודד עם דחיות וחוסר קבלה מצד הסובבים. אז ראו הוזהרתם מההתחלה, כי הדרך לא תמיד סוגה בשושנים או קלה למעבר. ההוגים הקיומיים סבורים שלמרות הקושי התגמול הוא גדול, כמו שהנוף מרהיב לאחר טיפוס ארוך. זוהי דרך שמקרבת לתחושת השגה וכמעט הגשמה, אף על פי שאין סוף ברור לדרך ואין מטרה קבועה. סארטר מתריע שאם לא ניצור דרך אישית, אנחנו חיים בשקר עם עצמנו. ובעצם הוא מדגיש שאין ברירה, כי גם חוסר בחירה זוהי קבלת החלטה. ואכן, פסיכולוגים רבים מוצאים שרבות מהבעיות הנפשיות מתרחשות עקב לבישת מסכות חברתיות שלא תואמות את מי שאנחנו. 
נקודת מבט נוספת לרעיון ש״קיום קודם למהות״ היא שבשונה מאובייקטים ומחפצים דוממים שנוצרו למטרה מסוימת, לאדם אין תכלית ברורה. לדוגמה סכין נוצר בשביל לחתוך, שואב אבק נוצר כדי לנקות, מכונית נוצרה כדי לנסוע ומנוף כדי להעלות משאות כבדים. אובייקטים וחפצים אלו נשפטים לפי היעילות והשימושיות שלהם, עד כמה טוב הם מבצעים את תפקידם (הפונקציונליות שלהם). מכונה מקולקלת אפשר לזרוק לזבל, וכך כל חפץ שלא עובד, שאין בו שום תועלת. השאלה הנשאלת היא: האם גם לאדם יש תכלית שנקבעה מראש? מה התכלית של האדם? האם מי שלא מקיים תכלית זו בצורה מספיק טובה נזרק או ננטש? שאלות אלו נידונו ביוון העתיקה אצל אפלטון ואריסטו. הם תמכו ברעיון שלכל אובייקט יש אידאה מסוימת — אוסף תכונות רצויות — אם זה חי, צומח או דומם. גישה זו מכונה מהותנות (Essentialism). הם סברו שהאדם נוצר עם תכלית, כלומר, ה״מהות קודמת לקיום״ — הפוך מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. 
מהותנות היא גישה ששלטה הרבה מאוד זמן וגם היום נפוצה. זוהי השקפה שמניחה שכאשר נולדנו כבר היה לנו ייעוד ועלינו להגשים את מה שההורים והתרבות מייעדים לנו. לדוגמה, אנו פועלים בצורה מהותנית כאשר אנו בוחרים מקצוע בעקבות לחץ משפחתי או כשנשים מפנימות התנהגות כנועה וגברים מחצינים התנהלות כוחנית. בצורה דומה, החלטות לגבי אם להתחתן או אם להביא ילדים לעולם לעיתים מתקבלות עקב לחצים חברתיים ולא ממחשבה אותנטית וביקורתית שנובעת מבפנים. ההחלטות האישיות הללו מונעות ממהות שקיבלנו ולא מהמהות שבחרנו. כמו כן, קבלת מהות מאחרים יכולה להוות כר פורה ליצירת אידאולוגיות קיצוניות שונות, מאידאולוגיות דתיות ולאומניות עד לאידאולוגיות כלכליות ופוליטיות. הבעיה הקיומית בהפנמה של האידאולוגיות הללו היא שהאדם הבודד כמעט לא נחשב, וכל תכליתו היא לשרת את האידאה הגדולה יותר של החברה, המפלגה או המדינה. המנטרה הקיצונית הזו יכולה להיות מסוכנת שכן היא נותנת לגיטימציה לרצח, לסבל ולהקרבה של אנשים שאולי חשבו אחרת או שלא התאימו למסגרת. ולכן ההוגים הקיומיים הרבו לדבר על חשיבות חיי האדם, על מהות שמוגדרת על ידי האדם עצמו, על המרכזיות של האדם בעולם, על קיום כאן ועכשיו בלי הבטחות לעולם אוטופי, בין שבעולם הזה ובין שבעולם הבא.
אבל איך האדם קובע את מהותו? האם זוהי פעולה אנוכית שמתחשבת רק באדם הפרטי? האם אנחנו בונים מהות שהיא רק אישית בלי להתחשב בסביבה או באחרים? הדגש בפילוסופיה הקיומית הוא אומנם על האינדיבידואל, אך אין הכוונה רק ל״עצמי״ אלא לאנשים באופן כללי. האדם הבודד הוא לא פחות חשוב מהסביבה, וזאת בשונה מאידאולוגיות רבות שבהן החברה או המדינה קודמות לאדם. סימון דה בובואר התייחסה לכך שגם אחרים נותנים לנו משמעות. אנחנו יכולים להבין את עצמנו ביחס לאחר וליצור דרך זה מהות עמוקה יותר. בשביל מהות מספקת וקיום טוב ונעים רצוי להתחשב בסביבה ובחברה שבה אנו חיים כי גם אחרים רוצים לנהל חיים חווייתיים ומשמעותיים משלהם.
בספרה “לקראת מוסר של דו-משמעות״, סימון דה בובואר מתארת את התנודתיות החוזרת ונשנית שאנחנו חווים בין ה״עובדתיות״ של קיומנו (הדרישות של החיים והחברה מאיתנו) לבין הרצון שלנו להתעלות, לבחור את מעשינו ובכך למצוא את דרכנו. ולכן היא מדגישה שהעמימות היא חלק מהמצב האנושי, חלק מהקיום שלנו. הרעיון הקיומי הוא לשלב בין מה שיש ובין מה שאנחנו רוצים ויכולים לעשות, וכך למצוא דרך שבה אפשר לבנות חיים משמעותיים. 

מהות משפחתית

כפי שראינו האקזיסטנציאליסטים מדברים על יצירת מהות אישית, אבל איך יוצרים מהות הורית או משפחתית? מהות הורית היא מורכבת מכיוון שהיא צריכה לחיות בהרמוניה עם המהות האישית שלנו, וייתכן שבנינו ויצרנו דרך טובה שמתאימה לנו לפני שהפכנו להורים ובעלי משפחה. לפתע לכאורה יש ריבוי של מהויות, וזה קצת מבלבל איך הן שוכנות באותו אדם. יש כמה אפשרויות איך לאגד בין הקיים לבין המהות החדשה שצריכה להשתלב.

באפשרות הראשונה, המהות ההורית נבנית על חשבון המהות הקודמת ועכשיו היא המהות השולטת. ברגע הראשון זה נשמע בחירה מוצלחת: אנחנו מתעדפים את המשפחה וההורות. אבל מתברר שזה לא כל כך פשוט ולעיתים מבלבל. הורים ששינו את המהות הקודמת בצורה חזקה מרגישים לעיתים פספוס וחוסר הגשמה. גם אם תחושת ההחמצה לא קיימת ברגע הראשון, כשהילדים עדיין רכים בשנים, לפעמים זה יצוץ בשלב מאוחר יותר בחיים. יש הרבה דיווחים של הורים על בדידות והרגשת מחנק, כי להיות כל היום רק עם הילדים ולאבד את העצמאות, את החיים הקודמים ואת הפרטיות זה דבר מאתגר ומורכב. בחירה בהורות כמשרה מלאה לעיתים מקבלת חיזוקים מתמונות ברשתות החברתיות של הורים ותינוקות שמחים שכל היום חוגגים ומבלים. תמונות אחרות, של הקשיים והאתגרים, בדרך כלל לא מופיעות, הרי כולנו רוצים להיות מוצגים באור חיובי. ולכן יש את מה שהפסיכולוגים מכנים הטיית הזמינות (availability heuristic). הכוונה להטיה קוגניטיבית שבה אנשים נוטים להעריך הסתברות של אירוע על פי מספר הפריטים או הדוגמאות שהם יכולים להעלות על דעתם. כלומר, מספרן הרב של התמונות המשפחתיות ברשתות החברתיות שמייצגות אידיליה מושלמת נותן תחושה שכולם חווים רק אושר ושמחה בגידול הילדים. הטיית הזמינות היא בעייתית מכיוון שהיא לא מייצגת את המציאות הקיימת אלא את זו המודגשת על ידי הסביבה, ובכוחה ליצור תחושת אשמה, תחושה ש״רק אצלנו יש בעיות במשפחה״.

באפשרות ההפוכה המהות שבנינו לפני ההורות היא החזקה, ואנו מקווים לא לשנות אותה רק בגלל שיש לנו עתה גם ילדים ומשפחה. כלומר, הקריירה, העיסוקים, התחביבים והחברים חשובים לנו מאוד ולרוב אנחנו לא רוצים לעשות שינויים או ויתורים נרחבים. ולכן אנחנו מתכננים לבנות מערכת נוספת שתספק מענה לצרכים של הילדים בצורת מעון, מטפלת או סבא וסבתא צמודים. בהרבה סדרות וסרטים עכשוויים אפשר לראות איך נשים שמוצגות חזקות ומצליחות פועלות, וזה לפעמים נותן תחושה שילדים יכולים לגדול גם ללא עזרה צמודה של ההורים על ידי יצירת מערכת תחליפים. אך אפשרות זו טומנת בחובה אתגרים לא פשוטים להורים ולילדים. היא יכולה ליצור עומס פיזי ונפשי רב, רגשות אשם ותחושת ניכור אצל הילדים שעלולה להתבטא בקשיים עם הסביבה הפנימית והחיצונית.

האפשרויות הנוספות הן לשלב ברמה זו או אחרת ולמזג בין המהויות, ולקוות שהמינון יתאים גם להורים וגם לקשר עם הילדים. המינון וההתייחסות יכולים להיות שונים בין גברים ונשים, לפעמים בגלל מוסכמות חברתיות ותרבותיות, אבל גם בהשפעת הבדלים ביולוגיים והורמונליים. נסקור את האתגרים של כל מגדר בפרקים הבאים, ושוב נדגיש ונאמר: אין דרך אחת נכונה. ההוגים האקזיסטנציאליסטים ימליצו לנו לבחור את הדרך בעצמנו ולקבל אחריות על מעשינו. אבל ניתן לעדכן, לשנות ולהתנסות בדרכים שונות שמסקרנות אותנו.

אותנטיות

הרעיון הבסיסי לחיים אותנטיים הוא לחיות את החיים שלנו כמתאימים ומשקפים אותנו, גם אם הם לא חופפים לנורמות של החברה או התרבות שבה אנו חיים. כלומר, לפעול בלי לחשוש “מה יגידו עליי החברים, המשפחה או החברה בשכונה״. אם נסתכל על הצד השני של המטבע, חיים לא אותנטיים אלו חיים שנבנים ממהות שנקבעה על ידי אחרים. כל פעולה נבחנת על פי הניסיון לרצות את הסביבה, כמו שירות ביחידה חשובה, בחירה מקצוע שנחשב מועדף, הצטרפות לתנועה שנחשבת עדיפה, ואפילו חתונה או יצירת משפחה הן לפעמים תוצאה של לחץ מהחברה. קל להתבלבל ולנסות לחיות או לרצות ערכים של מישהו אחר, אם זה התרבות, המדינה או מה שכרגע פופולרי ובאופנה.

ז’אן‏־פול סארטר הגדיל ואמר שלחיות חיים לא אותנטיים זה לחיות באמונה רעה (bad faith). סארטר נתן דוגמה של מלצר שמזדהה בצורה קיצונית עם תפקידו ושוכח שהוא אדם חופשי עם רצונות משלו. המלצר של סארטר נע בצורה מהירה ומדויקת מדי, קשוב בצורה יוצאת דופן ללקוחות שלו. המלצר תופס את עצמו בראש ובראשונה כמלצר. זוהי מהותו והוא שוכח שהוא בן אדם חופשי עם רצונות משלו. בשבילו המלצרות היא מהות ולא רק עיסוק. דימויים כאלה אפשר למצוא בחיי היומיום והם נוצרים עקב הפנמה של נורמות חברתיות. אפשר לראות דוגמאות נוספות במקצועות שנותנים בהם שירות כמו בצבא, בשירות המדינה או בחברות תעופה, וזה עוד מתעצם כאשר לובשים מדים או בגדים אחידים שמזוהים עם התפקיד. אם ניקח דוגמה מסרט “אישה יפה״ שבה הזבניות בחנות יוקרה נותנות שירות רק למי שנראה להן לקוח ראוי ובעל מאה, כשהן שוכחות שהן בעצמן לא כאלו ושהן לא היו רוצות לקבל יחס משפיל ומבזה, מראה כיצד באה לידי ביטוי התנהלות באמונה רעה. אין כאן הכללה וכל אחד ואחת בוחרים איך להתנהג על פי ראייתם, וזה תלוי עד כמה הסביבה פתוחה ועד כמה חזקה מדיניות החברה. לא כל פעולה על פי נורמות חברתיות היא בהכרח אינה אותנטית או נעשית באמונה רעה. מה שחשוב הוא היחס של האדם לחירותו, לאחריותו ולפעולותיו.

אנחנו מתנהגים באמונה רעה בכל פעם שאנחנו מבצעים דברים רק כדי לרצות מוסכמות חברתיות או אנשים אחרים. בצורה דומה, קארל יונג (Jung), פסיכיאטר שוויצרי, טען שכשהאדם נמצא בחברת אנשים אחרים הוא עוטה על עצמו מסכה חברתית שאותה יונג כינה “פרסונה״. הפרסונה זוהי הדרך שבה האדם רוצה שהאחרים יתפסו אותו, זוהי האישיות שהוא רוצה להקרין. ובעוד הפרסונה משמשת תפקיד חשוב באינטראקציות חברתיות ובחיים הקהילתיים, היא אינה הזהות האמיתית של האדם. הפרסונה היא מעין פשרה בין העצמי לדרישות התרבות, המצב והחברה. הקושי מתפתח כאשר האדם מזדהה בצורה יתרה עם הפרסונה שהוא יצר, בדומה להתנהגות באמונה רעה.

קל להגיד, או במקרה הזה לכתוב, שחשוב לחיות את חיינו בצורה אותנטית ובלי אמונות רעות. אך אף על פי שאותנטיות נחשבת לרבת ערך בתרבות המערבית, רבים בוחרים בדרך המקובלת והמצופה ומתנהגים בצורה לא אותנטית אלא זו המקובלת בחברה. כולנו חוטאים ברמה זו או אחרת ומתנהגים באמונה רעה ולא דווקא מכוונה רעה. אנחנו רוצים לכבד או לפחות לא להרגיז את ההורים, המורים, הקולגות לעבודה, השכנים, הסביבה, המשפחה הקרובה או הרחוקה. קשה לדבר על רעיונות לא מקובלים בחברה, זה מעורר ביקורת קשה, חוסר קבלה, ולעיתים אפילו דחייה. ולכן להתנהג רק בצורה אותנטית זאת האידאה המושלמת (אם בפילוסופיה קלאסית אנחנו עוסקים), אבל ברוב המקרים לא מושגת. חשוב להיות מציאותיים ולשאוף להתנהל בצורה אותנטית עד כמה שאפשר בהחלטות הגדולות של החיים שקובעות את עתידנו וכיצד אנו מנהלים את חיינו. חשוב לפחות מבפנים, אם קשה מבחוץ, להיות אותנטיים לעצמנו ולא להתבלבל עם הפרסונה שאנחנו מקרינים כלפי חוץ.

ככל שהחברה יותר סגורה ודורשת שאנשים יפעלו בהתאם לנורמות מסוימות כמו סגנון לבוש, סגנון דיבור, התנהגות ודעות רק בכיוון מסוים, ובה כל חריגה מתקבלת כבגידה, יש סיכוי גבוה יותר שאנשים שיש להם נטייה לציית ולרצות יפנימו את הנורמות ויזדהו בצורה חזקה עם המסכות. לעומתם, אנשים שונים ופחות קונפורמיסטים יתקשו להיכנס ולהשתלב וירגישו ניכור. בשל כך, מדד האותנטיות של החברה ירד למקום נמוך מאוד. בחברה המערבית הליברלית כל אחד מאיתנו קובע את האווירה. אם יש פתיחות לדעות ולהתנהגויות שונות ויש קבלה של האחר, נוכל לחיות בחברה אותנטית שמאפשרת לכל אחד לנצל את הפוטנציאל האישי והיצירתי שלו בצורה חופשית. פסיכולוגים ומטפלים רבים טוענים שחיים לא אותנטיים גורמים לתחושת אשמה שיוצרת בסיס למצוקה נפשית עמוקה. רבות מההפרעות הנפשיות שאנחנו מתמודדים איתן נוצרות בעקבות חיים לא אותנטיים בלחץ של אחרים. ולכן, כעצת האקזיסטנציאליסטים, יש לרדת לעומק הדברים ולנסות לנתח את מעשינו מבפנים. לזהות מתי התנהגנו בצורה אותנטית ומתי פחות, ומה כדאי לשנות כדי לחוש יותר אותנטיים בהתנהלות ובפעולות.

הורות אותנטית

הצורך לנסות לעמוד בסטנדרטים החברתיים של ההורות הוא אחד המכשולים הקיומיים העיקריים בחינוך ובהתנהלות המשפחתית. הפחד “מה יגידו״ האחרים (ההורים, החברים, השכנים) על צורת ההורות שלנו לעיתים משתק וגורם לנו להתנהג בצורה לא אותנטית, מה שסארטר היה מכנה “bad faith״ (כלומר, בצורה שלא מייצגת את מי שאנחנו באמת אלא איך שמצפים מאיתנו להתנהג). זה יכול לגרום לתחושת אשמה כפולה גם כלפי הילדים וגם כלפי עצמנו — מכיוון שיש כאן מעין בגידה ב"אני" שלנו ובצורה שהיינו רוצים להתייחס לילדינו. לעיתים ההתנהגות הזו היא מודעת, ואנחנו כועסים קצת על עצמנו, אבל מתקנים ומשנים לפעם הבאה. אבל לפעמים זה לא ממש במודע והקונפליקט הוא פנימי, ואנחנו מקצינים את ההתנהגות ב״אמונה רעה״ כדי להצדיק מדוע התנהגנו כך כבר בראשונה. מנגנוני ההגנה שלנו יוצרים אצלנו אשליה שאם כעסנו על הילדים הייתה לזה בוודאי סיבה טובה. וסיבות יש לרוב: ״תמיד לילדים יש נטייה לדחות״, או ״הילדים צריכים לזכור שאנחנו ההורים״ ו״כסף לא צומח על העצים״ וכך עוד ועוד סיבות שלא תמיד יורדות למקור החיכוך אלא לנרטיב שבו העדפנו לדבוק.

כדי להתנהג בצורה אותנטית בנושאים של הורות חשוב קודם כול להתבונן פנימה ולחשוב איזה סגנון של הורות אנו רוצים ליצור. לשים את עצמנו במקום ילדינו, ולהשתדל לאמץ סגנון זה גם באירועים חברתיים שבהם אנחנו לכאורה (או לפחות כך מרגישים) נבחנים ונשפטים.

הפסיכולוג ההומניסטי קארל רוג’רס (Rogers) טען בספרו “להיות אדם״ שבני האדם בסופו של דבר מחפשים להבין מי הם עצמם, ורבות מהדילמות שאנשים מתמודדים איתן הן בעקבות המסכות שהם עוטים על עצמם. כהורים, לכולנו יש נטייה להציג פרסונה הורית קצת קשיחה ומחנכת, בעיקר ליד האחרים, ליד המורה, ליד השכנה, ליד הרופא או בקאנטרי של השכונה. אם ההתנהגות הזו שונה מההתנהגות בתוך הבית פנימה, הילדים יוצאים מבולבלים: איזו דמות מהדמויות היא ההורה? האם יש להתנהג בצורה לא אותנטיות כשבאים בחברה? לילדים יש יכולות הבחנה דקות מאוד. הם שמים לב לפרטים קטנים גם כשאנחנו מנסים להסתיר. אם התנהגנו באמונה רעה (כמו שקורה לכולנו), כלומר, בצורה לא אותנטית, כלפי הילדים, לפי הגישה הקיומית עלינו לקבל אחריות ולהתנצל, כי זה מה שיפיג את הבלבול ואת חוסר הנעימות. באופן זה הילדים ילמדו גם שמותר לטעות, ורק חשוב להכיר בכך ולהודות.

לעיתים ההורים מתבצרים בעמדותיהם (כי הרי הם הבוגרים ואיש לא יגיד להם משהו אחר), ויש הרעה בתחושה של הילדים שחשים שיש כאן הטיה, אפליה וחוסר צדק כלפיהם. כדי לא להיכנס לגלגל השלג הזה שיכול להתנפח ולגדול, חשוב לנתח ולחשוב על כל התנהגות שלנו שעוררה כעס או עלבון אצל הילדים, ולא לחפש תירוצים: “הפעם הילד באמת הגזים״ או “מה יאמרו האחרים״. התנהגות אותנטית כלפי הילדים יכולה להישפט רק על ידם, לכן עלינו לבחון טוב את תגובותיהם. התנהלות אותנטית מול הילדים מאפשרת יצירת עולם בטוח ואמין בעבורם ומשפרת את היחסים במשפחה בצורות שונות. היא מאפשרת לכל אחד מבני המשפחה לחיות בצורה כנה ופתוחה בתוך הבית, בתוך המשפחה, ולהסיר את כל המסכות שלעיתים נדרשות בתרבות ובסביבה. לפי הרעיון הקיומי, אותנטיות בהתנהלות היא המתכון ליצירת חיים טובים ובריאים. ובראייה משפחתית נוסיף ונאמר שהתנהלות אותנטית בתוך המשפחה יכולה להוות בסיס ליחסים טובים, משתפים וממלאים, ויותר מכך, היא מציגה לילדים דוגמה שיוכלו ליישם בחייהם הבוגרים.

פירוק והבניה של הדרך הקיומית

בעניין המהות, יש הסכמה חובקת בין ההוגים הקיומיים, עלינו ליצור את מהות ומשמעות חיינו במו ידינו. מהות זאת אינה נקבעת מראש, לא מהמקום, הזמן, המדינה והדת שאליהם נולדנו. לא מהתכלית שהתרבות, המשפחה והסביבה מצפות לה מאיתנו. הכול צריך להיות מונע מעצמנו. הדרך הקיומית מדגישה את הצורך באופן פעיל לנהל את חיינו, להתעלות מעל נסיבות הולדתנו, ליצור ולעצב חיים משמעותיים, תוך קבלת אחריות על מעשים והתחשבות במהות ובקיום גם של האחרים. המהות שלנו מורכבת מאוסף הנופים שגילינו בדרך של החיים. היא משתנה, לא קבועה ולא מאוחדת. היא אוסף של דברים שנמצאים קצת באי סדר. אחד הרעיונות האפשריים הוא בכל פעם מחדש לבלגן, כי ייתכן שנמצא מזכרות מעניינות שכבר שכחנו, מאוויים שהיו בילדותנו וחשבנו שאותם כבר איבדנו לנצח או פינות מסתור שעליהן לא ידענו.

בדומה, הפילוסוף היהודי הצרפתי ז’אק דרידה (Derrida) פיתח את הרעיון של ה״דקונסטרוקציה״, כלומר, הפירוק. הוא דיבר על פירוק של טקסט ובנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית (Derrida et al., 2016). אם ננסה לקשר את זה למהות הקיומית, נוכל לדמיין שיש לפרק את מה שחשבנו כרגע שהוא מהותנו, לנתח את המרקם העדין של חיינו ואז להבנות אותם מחדש, אבל הפעם במבט ביקורתי ובוחן. בעת ההרכבה מחדש יהיו חלקים שנרצה לשמר או לעדכן כמו מנהגים ואמונות שחשובים לנו, ערכים שרכשנו והם מהותיים בשבילנו. יהיו חלקים שאנחנו נרצה להכחיד, יש חלקים שנהיה מבועתים שהסכמנו להפנים. ויהיו גם חלקים אחרים שנשמח להוסיף כמו חלומות מהעבר, תובנות שרכשנו לא מזמן או חלומות חדשים שיכולים לעניין אותנו בעתיד. זה לא תהליך קצר, וייתכן שזאת בעצם הדרך שעלינו לעקוב אחריה לאורך כל חיינו. דרידה מדגיש שאין נקודת זמן כאן ועכשיו שלא מכילה שאריות של העבר או של ניסיון שלנו מזמן מוקדם יותר. כך גם התכלית אינה נקבעת ברגע מסוים אלא היא אוסף של דברים שאנחנו אוספים, מוסיפים ומעדכנים, וחלק זורקים ומשמידים. אבל תמיד יש עקבות מחוויות מוקדמות יותר, מהילדות, מהבגרות ומהתנסויות שונות. התהליך הוא דינמי. וכמו שהיום אנחנו לא נראים כמו לפני עשור, כך המהות שלנו משתנה עם השנים, עם החוויות ועם התובנות, לרע ולטוב.

ההוגים הקיומיים מדגישים שלבנות את הדרך האישית זאת משימה מורכבת וסבוכה שדורשת אומץ והסתכלות כנה. כאן בספר אנו מציעות ש״להפוך להורים קיומיים״ זהו תהליך אקטיבי שדורש פירוק והרכבה. החיים המשפחתיים כל הזמן משתנים, הצרכים מתעצבים על פי גיל הילדים, הדינמיקה המשפחתית והחלומות והמאוויים של בני המשפחה השונים. וייתכן שחלק מהאפשרויות לאו דווקא תואמות ואולי סותרות את מה שאנחנו בעצמנו היינו בוחרים לעשות. הרי כבר הבטחנו בהתחלה: הורות קיומית היא משימה בכלל לא פשוטה שיכולה להכיל קונפליקטים ואתגרים גם בתוך עולם הערכים של ההורים וגם ביחסים התוך-משפחתיים. המרקם המשפחתי הוא עדין והרשת המשפחתית היא לא יציבה, ויש לחזק בצורה קבועה את המקומות שבהם ניתן לחוש התפוררות והיחלשות, אם זה ביחסים ואם זה אחד מבני המשפחה.

להפוך להורים

אחד המוטיבים המרכזיים של התנועה האקזיסטנציאליסטית הוא ההתנגשות הבלתי נמנעת בין חירות ואחריות. יש לנו חופש לבחור כיצד לנהוג, אך יש לנו אחריות מלאה על הבחירות ועל התוצאות. להפוך להורים, אם בוחרים בכך, מלווה אפוא באחריות אישית וחברתית, ללא קשר לשאלה אם היו רצון וכוונה, אם המצב תפס אותנו בהפתעה או אפילו אם יש אכזבה מסוימת ממה שקרה.

הורות קיומית היא בחירה חופשית של סוג ההורות שאותה אנחנו רוצים להעניק לילדינו, מבלי להיכנע ללחצי הסביבה ועם קבלת אחריות מלאה. זה נשמע קצת מוזר: “האם לא מספיק שאנחנו הורים ונמצאים שם בשביל הילדים?״ ובכן, הבחירה היא של כל אחת ואחד, אם רק להיות ולזרום עם המצב או אם לבחור בצורה קפדנית יותר את הדרך ההורית ולבנות אותה כיצירת־על, כ־masterpiece. בדומה לפרויקטים אחרים בחיים, כאשר אנו מקדישים תשומת לב לתכנון, ליישום ולהפקה, המוצר יוצא קרוב יותר למושלם. הדוגמאות הן רבות. ממשימות קטנות של אפיית עוגה או הכנת תבשיל לארוחה ועד לפרויקטים גדולים בחיים כמו קנייה או בנייה של בית או דירה, תכנון חופשה לכל המשפחה או החלטה על סוג הקריירה ומקום העבודה. כשיש תשומת לב לפרטים הקטנים, יש פחות טעויות והתבשיל יוצא טרי וטעים.

רוב ההורים נמצאים בשלב בחיים שבו יש להם ריבוי פרויקטים להשלים בו־זמנית. בתקופה קצרה, גם אם יש תכנון וכוונה, ריבוי המשימות מגיע בהפתעה. הגורם הממריץ ברוב המקרים הוא התחלת משפחה. יש צורך במציאת בית מתאים, בסביבה חברתית מפרה ותומכת ובהתקדמות בקריירה לשם יצירת תנאים כלכליים טובים. ואומנם את כל אלה אנחנו עושים בשביל המשפחה, אולם עדיין לפעמים תשומת הלב שאנחנו מקדישים לילדים היא קצת בעדיפות נמוכה, כי הם גדלים בכל מקרה. ויש מערכת חינוך (אם זה מעון, מטפלת, גן או בית ספר) שאמורה לחנך וללמד אותם. אפשר לראות לעיתים שיש חוסר בהירות ומבוכה בקביעת סדר העדיפויות בחיים, ולפעמים פגישה בעבודה נדמית חשובה יותר מהופעה בגן שבה הילד שר. זהו מצב שהורים רבים נתקלים בו, וזוהי אחת הבעיות המהותיות בגידול ילדים: איך דואגים לסדר עדיפויות טוב שכולל בתוכו את כל הפרויקטים, העיסוקים השונים והפעילויות עם הילדים?

מכיוון שזהו ספר על הורות קיומית, נדגיש שנוסף על החשיבות הרבה של הפיתוח העצמי, אחד הפרויקטים הכי חשובים בחיינו זה היחסים שלנו עם הילדים. ואם ננסה לרוץ בזמן לעוד עשר שנים, ונחשוב על רגעים מכוננים, האם ניזכר בפגישה שאת שמות האנשים בה אנחנו כבר לא זוכרים או בנצנוץ בעיני הילדים שראו אותנו מוחאים כפיים? כיצד אנו חשנו במצבים הללו כשהיינו קטנים? ומה ההשלכות של המעשים הללו על הקשר (attachment) ועל התפתחות החוסן הנפשי (resilience) של הילדים? הורות, בדומה לפרויקטים אחרים בחיים, דורשת תכנון קפדני וחשיבה עמוקה ומתמשכת של כל הפרטים. ואם לא מקפידים, רואים מהר סדקים. ולעיתים, דווקא כשהמשימות עם הילדים בעדיפות נמוכה יותר, מתחילות בעיות שדורשות מההורים זמן רב יותר והשקעה. הורות קיומית מתוך בחירה שמה דגש גדול על הדרך שבה מתכננים ויוצרים הורות טובה. הורות יצירתית היא לא משימה פשוטה, והתכנון מחייב עדכונים ושינויים כל הזמן. כי הצרכים של הילדים ושל ההורים משתנים לפי הגיל ונסיבות החיים.

כמו כן, לכל ילד וילדה שמצטרפים למשפחה, יש ליצור דרך קיומית חדשה ומותאמת. מציאת דרך טובה שמתאימה לילד או ילדה מסוימים היא לא בהכרח טובה גם לילדים הבאים. ולכן עם כל ילד וילדה עלינו “להפוך להורים״ מההתחלה. הורים רבים מופתעים לגלות בצאצא הבא שכל מה שהם חשבו על הורות לא בהכרח מתאים ולא יכול לעבוד בצורה חלקה או מתאימה. אין אפשרות לשכפל או לבנות על דרך שכבר התנסינו בה. אין קיצורי דרך. עלינו להיות יצירתיים ולבנות דרך שתתאים לשילוב המיוחד של ההורה והילד או הילדה המסוימים. כן, הורות קיומית זה תחום לא פשוט, ובואו נראה במה זה כרוך.