השמאנית נישן

מבוא

השמאנית נִישַׁן

האפוס המנצ'ורי שלפניכם עוסק בדוֹלְבּוֹר, מסע אל העולם התחתון להצלת נשמה אבודה, שעורכת שמאנית מפורסמת בשם נִישַׁן. הדוֹלְבּוֹר הוא ריטואל אופייני למנצ'ורים, לבוריאטים ולעמים סיביריים נוספים. מנצ'וריה היא שמו של אזור היסטורי וגיאוגרפי בצפון מזרח אסיה המקיף את כל צפון מזרח סין של ימינו (מנצ'וריה הפנימית) וחלקים מהמזרח הרחוק הרוסי (מנצ'וריה החיצונית). מנצ'וריה היתה מולדתם של כמה קבוצות אתניות, כולל מנצ'ו, מונגולים, קוריאנים ואולי גם עמים טורקים. לאפוס יש תפוצה רחבה בין שבטי הטונגו והשבטים המונגוליים. גרסאות של הסיפור נמצאות גם בקרב עמי אבנק, דאור וננאי. לדברי שבט הדגור שנדד מבוריאטיה למונגוליה הפנימית במאה השביעית, זהו סיפור מונגולי במקורו. הסיפור הועבר במסורת שבעל פה, וכתבי יד שלו הם נדירים. שלושה כתבי יד נמצאו על ידי אתנוגרפים רוסיים במנצ'וריה, בצפון מזרח סין, וכתבי יד נוספים אותרו בשנות השלושים של המאה שעברה. התרגום שלפניכם מבוסס על אחת הגרסאות של בני מנצ'ו, עם הקרוב לאַבְנַקִים של בוריאטיה וצפון סיביר, שנכתבה בניב אַבְנַקִי באותיות של הכתב המונגולי הקדום. התרגום מבוסס בעיקרו על התרגום האנגלי שפרסמו מרגרט נוואק (Margaret Nowak) וסטפן דורנט (Stephen Durrant) בשנת 1977 תחת השם "סיפורה של השמאנית נִישַׁן: אפוס של בני מנצ'ו" ועל כמה תיאורים מתוך גרסאות מדגור ומונגוליה החיצונית כפי שהובאו על ידי קרולין המפרי (Caroline Humphrey) בספרה "שמאנים וזקני העדה".

דמותה של השמאנית נִישַׁן היא יוצאת דופן. היא מוכרת כשמאנית בגיל צעיר מאוד וזוכה לכבוד ולהערכה. היא אשה משוחררת העושה כרצונה ומדברת בחופשיות עם בני המעלה כמו גם עם אלים. בדמותה באה לידי ביטוי המסורת השמאנית. השמאנים הם מצד אחד מייצגים של המסורת הדתית ובאותו זמן עצמו הם גם אלה שיכולים להפר את הכללים ולנהוג בדרך לא מקובלת.

ריטואלים של דוֹלְבּוֹר נערכים עד היום על ידי שמאנים מונגוליים ונחשבים על ידם כמסעות עתירי סכנות. נהר הדוֹלְבּוֹר הוא נהר סימבולי שהשמאנית חוצה אותו על גבי התוף שלה. הוא קשור במסורות בוריאטיות שונות על מחזור המים.

להלן כמה דברי הסבר על מושגים שונים המופיעים באפוס: אוֹנְגוֹנִים הם מקום משכנן של רוחות טובות המסייעות לשמאן במסעו. האוֹנְגוֹנִים הם פיסות של קליפת עץ, עור, או פרווה, שהשמאן נוטל אותם איתו. שָׁגַאי הן עצמות הברך הקטנות של כבשים המעוצבות כקוביות פחות או יותר, כשלכל פאה יש שם ומשמעות מיוחדים. הן משמשות הן למטרות מקודשות והן למשחקים עממיים. גָרוּדָה הוא הוא מלך הציפורים (בדומה לציפור הרעם במסורות הודיות). מסורות בוריאטיות אחדות טוענות שגָרוּדָה הוא התגלמות של דוֹנְגְזִ'ינְג גְרַבּוֹ, אחיו של גֶסַר לִינְג, מלך טיבט, בעולם העליון. מוֹנְגוֹלְדָאי נַקוּ (מילולית "דוד מונגולי") היא רוח שמגינה על הכניסה לעולם התחתון ומונעת מרוחות לשוטט באופן חופשי בין העולמות. אֵרְלָג חַאן הוא שליט העולם התחתון ומנהיג רוחות המזרח ופועל גם כשופט החורץ את גורל הנשמות ומחליט מתי והיכן יחזרו לגלגול נוסף בעולם.

שמאנים ושמאניזם

המונח שמאן מקורו בשפת הטונדרה הסיבירית, שָׁמָן, ויתכן והמילה משמרת את תמציתה של המלה הסנסקריטית לאיש הרוח (sraman). ישנן מלים שבטיות מקומיות לשמאן ולפעולותיו. מסורות שמאניות נפוצות בכל מרכז אסיה וצפונה כמו גם בחלקים נרחבים של צפון אמריקה. העיקרון המשותף לכל צורות השמאניזם הוא ההתייחסות לתופעת הבינה הטרנסדנטית — ידע שאינו נמצא בידיו של האדם הרגיל. דיווחים מוקדמים של חוקרי ארצות, ציידים ומיסיונרים, נטו לכלול את כל השמאנים במסגרת של "אנשי רפואה", מונח שרחוק מלמצות את הנושא. אין ספק שהכושר לרפא הוא סממן בולט בכישוריו של השמאן, אך בה במידה יש לו גם הכושר לגרום למחלה על מנת להדגים את הכוח לריפוייה.

הכוח לרפא את החולים האנושים, לנבא, לחלום שמות לילדים, להקים את המתים לתחייה, להפנט כפרים שלמים עם קסמים אלימים, או להעניק מזל טוב בצייד — כל אלה הם כישוריו החיוניים הבולטים של השמאן.

סיפורי שמאנים נושאים אותנו אל הירח ואל ארץ המתים. הם מפגישים אותנו עם אנשים מעופפים, עוצמות כבירות כסערות רעמים וניצחונות פלאיים על הכוחות העל טבעיים. בכל מרכז אסיה וצפונה, מסיביר ועד לגרנלנד, במרחבי קנדה ובאיים האלאוטיים, השמאן הוא מכשף ומרפא גדול, דמות מסתורית — גבר או אשה — המתמודדת עם כוחות פראיים מאיימים ובלתי מרוסנים, שמעבר לשליטת בני אנוש.

מסורות שמאניות טוענות שלשמאן אפשר שיהיו כמה מחזורי חיים וגלגולי נשמות. נוסף על כך עשוי שמאן להעלם לדור או שניים, להתגלגל בדמות צוק סלע או גליד קרח ואז לחזור ולהופיע בעולם המעשה. על שמאן מפורסם בן לשבט אסקימואים בני הקריבו, סופר שהפך לדוב קוטב והספיק לגדל חמישה או ששה שגרים של גורים בטרם חזר לצורתו האנושית. לעתים עשוי שמאן לעופף מעל העולם תקופות ארוכות.

בסיפורי שמאנים אחדים אנו רואים את השמאן יוצא לדרך ביוזמתו שלו, או בעידודן של רוחות, לעתים בלוויית חניך המתלווה אליו. בסיפורים אחרים הוא מופיע כבעל משפחה, כאדם מן הישוב היושב ומתקן רשת דייגים ואינו שונה במאומה מן הסובבים אותו, אך עם רדת הערב הוא מחליק מבעד לקרח ומעופף תחתיו ומבקר בארץ המתים.

כמה מעמי הצפון מאמינים שבתחילה לא היו שמאנים. באותו עבר רחוק לא היו חיות ועל כן לא היו גם איסורי ציד שאין לַהֲפֵרָם. אנשים חפרו מזון מתוך האדמה. אנשים חלו אומנם, אבל תמיד היה מי שיכול לנשוף במחלה ולסלקה. ואז חלו שינויים בעולם: רעב, מחלות, מזג אויר הפכפך ומוות. פחד ומבוכה החלו לקנן בקרב בני האדם ונוצר הצורך בשמאנים שיוכלו להבין את הרוחות ולהתמודד אתן.

בסיפורי שמאנים יש לעתים קרובות מצבי משבר. כאשר בן אדם אחד סובל, מזדהה איתו כל אדם בכפר וסובל עימו אם צייד שובר, נאמר, טאבו כלשהו ומרגיז את הרוחות, ינסו הללו לפגוע בו. יתכן ויסבול מהזיות או יכנס לדיכאון או אפילו ינסה להתאבד. ברגעים כאלה תקרא המשפחה לשמאן ותשלם לו על מנת שיישב את ההדורים וישכך את חמת הרוחות. השמאן יפעל אז כמתווך בין שוכני העולם העל טבעי לבין בני האדם.

בצפון אין דרך קבועה להפוך לשמאן, אבל לעתים הכרה באיש כשמאן יכולה לבוא לאחר שביצע מעשה גבורה, חזר מן המתים, ראה חזיון לאחר תקופה ארוכה של חשיפה לקור ולרעב, או יצא בשלום ממפגש אלים עם רוחות.

לעתים דווקא הרוח שהתמודד אתה הופכת לרוח העוזרת שלו. לפעמים עובר תפקיד השמאן בירושה מאב לבנו או לבתו, אך על היורש להוכיח שהוא ראוי למשרה. לעתים הוא מקבל שורה שלימה של משימות שעליו לבצע בטרם יוכר כשמאן ולא תמיד מתרחשים הדברים בדרך הרצויה. אפשר גם שייכשל ויאבד את מעמדו המועדף. דבר זה יכול לקרות גם לשמאן ותיק ומנוסה. שום דבר איננו מובטח.

וֵונְדִיגוֹ שועל המרפא

כפי שנאמר לעיל תופעת השמאניזם התפשטה גם בין השבטים הילידים של צפון אמריקה. הסיפור על וֵונְדִיגוֹ שועל המרפא הוא סיפור שמאנים שסופר על ידי ג'ון ריינס, בן לשבט האינדיאני סוואמפי קרי (Swampy Cree), ליד אגם וִוינִיפֵּגוֹסִיס במָנִיטוֹבָה, קנדה. הסיפור תורגם מתוך ספרו של הווארד נורמן (Howard Norman), סיפורים צפוניים.

וֵונְדִיגוֹ (wendigo) בתרבות האינואיטית ובתרבויות ילידיות נוספות הוא דמות מפלצתית מהלכת אימה. הוא מתואר כיצור כחוש מכוסה פרווה בגובה של שלושה ארבעה מטר עם עיניים נוגהות ולשון ארוכה ונושא קרניים על ראשו. כמעט תמיד הוא נקשר בקניבליזם. למעשה אגדות רבות מציגות אותו כגלגול של אדם שבנסיבות חריגות נאלץ לאכול בשר אנוש כדי לשרוד. קניבליזם בקרב האינואיטים נחשב לחטא חמור ומי שחוטא בו צפוי להיפגע על ידי רוחות רעות ההופכות אותו לוֵונְדִיגוֹ, כלומר ליצור קניבלי.

בשנת 1907 טען אדם בשם ג'ק פידלר, בן לשבט הקרי (Cree) כי הרג במהלך חייו ארבעה עשר מפלצות כאלה. בהיותו בן 87 נשפט פידלר למאסר עולם בעוון רצח אשה בת שבטו, שלטענתו הפכה לוֵונְדִיגוֹ. פידלר ובנו הודו באשמת הרצח אך עד אחרון ימיהם טענו שבמעשיהם הצילו את הקהילה כולה מחורבן וכי מעשיהם היו בגדר אקט של הקרבה למען הקהילה.

סיפורי רוחות סיניים

מרטין בובר ההוגה היהודי המפורסם, ידוע ברבים בעיקר בזכות עיסוקו בחסידות ("אור הגנוז") ובתורתו הפילוסופית. לא רבים יודעים שבנעוריו הרבה לעסוק גם בחוכמת בני יפת והיה אחד מן הראשונים שפרסם תרגומים של משלים, סיפורים וקטעים פילוסופיים סיניים. שנים מספריו, שראו אור בגרמנית בתחילת המאה, בשנים 1910 ו-1911, אוחדו יחדיו בתרגום האנגלי הנושא את השם "סיפורים סיניים" שיצא לאור בשנת 1991.

חלקו השני של הספר, הקרוי "סיפורי רוחות ואהבה סיניים", מכיל ששה עשר סיפורים שתורגמו על ידו מן הספר 'לְיַאוֹ גַ'יי', קובץ סיפורים שהושלם קרוב לשנת 1680 על ידי סופר סיני בשם פּוּ סוֹנְגְלִינְג, שנקרא בפי ידידיו לְיוּ שֵׁנְג — 'האחרון לבני האלמוות'.

בהקדמתו לספר עומד בובר על המיוחד שבעולם הרוחות הסיני שאינו ניצב כממלכה לעצמה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן הקיום הרגיל ומדי פעם מתערב בו ומשפיע עליו. כאן אני מביא תרגום שלי לארבעה מסיפורי הקובץ.

הוּאָה מוּלָאן

דמותה של מוּלָאן, הנערה הלוחמת, מוכרת לרבים מסרטו המצויר של וולט דיסני משנת 1998. מקור הסיפור על מוּלָאן הוא שיר סיני שנכתב בתקופת שושלת וֵוי הצפונית (534-386 לספירה), תקופה שבה נשלטה סין הצפונית על ידי פולשים נוודים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהשיר מתייחס לשליט כאל חאן ולא כאל קיסר, שלא כמקובל בסיפורים הסיניים. הסיפור עובד כרומן בתקופת שושלת מינג (1644-1368) וכמחזה במהלך שושלת צ'ינג (1911-1644). שם משפחתה של הגיבורה מופיע במקורות שונים כז'וּ, וֵוי, או הוּאָה, אך למעשה לא קיימות רשומות עכשוויות המאשרות את קיומה ההיסטורי. השיר עצמו כתוב בצורת בלדה מושרת בסגנון המכונה "יוּ פוּ".

מקורות אחרים מספרים על סוף טרגי יותר: מוּלָאן נופלת בשבי ונחקרת על ידי בתו של מפקד האויב. בתו של המפקד מגלה את היותה אשה והשתיים הופכות לידידות. היא משחררת אותה ומוּלָאן שבה לביתה, אך שם מתברר לה שאביה כבר מת ואמה נישאה לאדם זר. הקיסר מנסה לצרף אותה להרמונו אולם היא מסרבת ומתאבדת.

התרגום השירי המובא כאן הוא מהבלדה המקורית שנכללה באנתולוגיה של שירים וסיפורים מתקופת שושלת צֵ'ן הדרומית (589-537).

ווּ סוֹנְג ומלחמתו בנמר

ווּ סוֹנְג (Wu Song) הוא גיבור אגדי שסיפורים עליו מוכרים מתקופת שושלת סוֹנְג במאה השלוש עשרה ומופיעים ברומן הסיני "שפת המים", אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הגדולים בספרות הסינית. בסיפורי עם שמבוססים על הרומן, ווּ סוֹנְג הוא תלמיד אומנויות הלחימה של ז'ו טוֹנְג (Zhou Tong) ומתמחה בצ'וּאוֹזִ'יאָוֹ (Chuōjiǎo). הוא מתואר כיליד מחוז קִינְג' (Qinghe), גבוה ונאה, בעל גוף שרירי, עיניים בורקות וגבות עבותות. הוא התייתם בילדותו וגודל על ידי אחיו הבכור הגמד ווּ דָלָנְג (מילולית: וו המבוגר),

סיפור מלחמתו של ווּ סוֹנְג עם הנמר מתחיל בעת שהוא נמצא בדרכו לביתו ומגיע לעיר הנמצאת לא הרחק מרכס גִ'ינְגְיָנְג. הסיפור שתרגומו ניתן כאן, לקוח מתוך הופעה של אמן הסיפור וָונְג שְׁיָאוֹטָנְג שנערכה בנובמבר 1992. הטקסט מופיע באחד מספריה של ויבקה בורדהל (Vibeke Børdahl), פילולוגית (חוקרת לשון) דנית שעסקה שנים רבות בחקר הדיאלקט הסיני המדובר בעיר יַנְגְז'וּ שבמזרח סין.

בתי ספר למספרי סיפורים בסין. שיטות לימוד, מסירה וביצוע בימתי

בעקבות מחקריה הפילולוגיים התוודעה בורדהל לקיומם של בתי ספר למספרי סיפורים בעיר והחל לחקור אותם. עבודתה התפרסמה בספר "המסורת האוראלית של סיפור-סיפורים בעיר יַנְגְז'וּ" (The Oral Tradition of Yangzhou Storytelling). הסיכום שלפניכם מבוסס על הפרק הראשון בספרה.

בסין יש מסורות רבות של העברה בעל פה של סיפורי עם, שירי עם, בלדות ואפוסים. אחת מן המסורות האלה היא מסורת של סיפור-סיפורים מקצועי בעיר יַנְגְז'וּ ובסביבותיה.

אומנות הסיפור ביַנְגְז'וּ שייכת לקבוצת אומנויות הדיבור המסורתיות של סין, כלומר אומנויות שבמרכזן עומד הטקסט המושמע ולא המוסיקה. המסורת של יַנְגְז'וּ היא מסורת של סיפור סיפורים ארוכים שפה ושם משובצים בהם גם קטעי שירה חרוזים. אומנות זו נקראת בסינית פִּינְגְשׁוּ. ככלל, זו אומנות של אדם אחד או כמו שאומרים בסינית: 'יִי רֵן יִי קוּ', כלומר "אדם אחד, פה אחד". בדרך כלל מדובר במספרים גברים, אך ישנן גם מספרות מקצועיות. המספר יושב ליד שולחן וטווה את סיפוריו כשלרשותו מקל קטן, ממחטה, ומניפה. בתחילת ההופעה הוא מכה במקלו פעמים אחדות על השולחן כדי ללכוד את תשומת לבם של מאזיניו, אך אין הוא משתמש בו ככלי הקשה ליצירת קצב.

הסינים מבחינים בין שתי צורות של סיפור: צורת סיפור המלווה בתנועות רבות ורחבות וצורה אחרת שבה התנועות והמחוות הן מצומצמות הרבה יותר והמספר אינו קם ממקומו או מתרחק מן השולחן. אופן הסיפור הראשון קרוי דָה קַי מֵן (דלת פתוחה לרווחה) בעוד שהשני קרוי שְׁיָאוֹ קַי מֵן (דלת פתוחה למחצה). סגנון הסיפור במסורת של יַנְגְז'וּ הוא הסגנון של 'דלת פתוחה למחצה'. שפת הסיפורים היא הדיאלקט הסיני הנהוג בעיר, אך המספרים מחקים גם צורת דיבור בדיאלקטים אחרים וכן צורות דיבור שונות של מעמדות שונים וכדומה.

רפרטואר הסיפורים כולל מספר רב של נושאים הלקוחים מן ההיסטוריה, האגדות והמיתולוגיה הסינית, מתוך רומנים ויצירות כתובות אחרות כמו "שלוש הממלכות", "שפת המים" ו"המסע למערב". חלק מן הרפרטואר הוא סיפורים מקומיים הידועים רק מהעיר יַנְגְז'וּ. החל משנות החמישים של המאה שעברה ניכרת מגמה להכנסת תכנים מהפכניים הקשורים בהיסטוריה החדשה של סין, מלחמת האזרחים וכדומה. ליצירות אלה יש מחברים שאנו מכירים אותם בשמותיהם והם צבועים בגווני תעמולה פוליטית.

קיימת בעיר גם מסורת של סיפור סיפורים שבה משובצים שירים ונגינה על כלי מיתר. שתי המסורות מקיימות קשרי גומלין. מספר יכול להתחיל את הקריירה שלו דווקא כזמר סיפורים וזמר סיפורים יכול להפוך למספר בפרוזה או להחזיק בשתי האומנויות. שתי האומנויות שונות גם בתכנים של הסיפורים. המסורת השירית שואבת את תכניה מהסיפורת הקלילה יותר של סיפורי אהבה, הרפתקאות, סיפורים בלשיים וסיפורים סטיריים. במסורת זו רב חלקן של הנשים.

על מסורות של מספרי סיפורים בסין יש לנו עדויות מן המאה השנייה לפני הספירה ואילך, אך קיימים גם רמזים לכך שהמסורת היא הרבה יותר מוקדמת — משנת 1200 לפנה"ס. החל משושלת מִינְג (1644-1368), שבזמנה הפכה העיר למרכז של תרבות ואומנויות, יש לנו מידע רציף על פעילותם של מספרי סיפורים בעיר. כך למשל יש לנו תיאור משנת 1600 של מספר מופלא שהיה כה מפורסם עד שקשה היה מאוד להשיג מקומות להופעותיו. הטקסט מתאר בפרוטרוט איך נהג אותו מספר לספר את עלילותיו של ווּ סוֹנְג ומלחמתו בנמר, סיפור שמספרי סיפורים מספרים אותו עד היום בעיר. סביב 1800 הפכה העיר למרכז החשוב ביותר של מספרי סיפורים בסין. היו בה ספינות סיפורים ששטו על פני הנהר הסמוך לעיר ובהם השמיעו מספרים מקצועיים את סיפוריהם, כמו גם בתי תה לסיפור סיפורים ובתי סיפורים שנבנו מלכתחילה לשמש מקום למספרים. מספרים הופיעו גם בפורומים פרטיים בבתיהם של עשירי העיר. נוסף לסיפור סיפורים היתה בעיר פריחה של אומנויות במה נוספות והיתה אינטראקציה מתמדת בין אומנים ממסורות שונות. מספרי סיפורים באו מקרב זמרי האופרה הסינית, או זמרי בלדות, וחלקם היו יוצאי מעמדות גבוהים. במחצית המאה השמונה עשרה היו בעיר ובסביבותיה כשלוש מאות מספרים מקצועיים שהתפרנסו מאומנותם. החל משנת 1850 אנו יכולים לעקוב אחר קיומם של בתי ספר מסודרים להכשרת מספרים שחלקם קיימים עד היום. בתי ספר אלה היו במידה רבה בתי ספר משפחתיים שהעבירו מסורת מאב לבניו ושמרו על סודות מקצועיים בפני בתי ספר מתחרים, אך על אף זאת אירע שקיבלו לשורותיהם מספרים שלא היו בני משפחה וידוע לנו על מספרים שעברו מבית ספר אחד לבית ספר אחר, כך שהיתה כל הזמן גם אינטראקציה בין בתי הספר וחילופי ידע. מדובר אם כך במסורת עתיקה מאוד של סיפור סיפורים.

כמו באומנויות במה אחרות בסין יש שורה שלימה של מנהגים הכרוכים באומנות הסיפור ועוברים מדור לדור. כך למשל היה שם המשפחה של מספר מפורסם עובר לתלמידיו שבהם הכיר כנושאי מורשתו. המספרים שהוכרו כאומנים היו גם מאמצים לעצמם שמות-במה שכללו את הברת הסיום בשמו הפרטי של המורה שלהם.

המשך הפרק בספר המלא