שנים טובות

פתח דבר

לפני כמה חודשים פנה אלי מר יונתן צוקרמן. לדבריו, שמע המלצות על כישורי כעורכת ספרותית ומוציאה לאור, ושאל אם אוכל "לעשות משהו" עם מכתביה של אימו (הוא עצמו אינו קורא עברית). בשיחת הטלפון המקדימה סיפר לי צוקרמן על חלומה של אימו להוציא לאור ספר פרי עטה, אך הביע בזהירות את ספקותיו באשר לערכו הספרותי של הטקסט ששלח לעיוני.

אומר זאת ישירות: אין למכתבים שלפניכן שום ערך ספרותי. אבל תנו דעתכן לרגע על המונח הזה: מה פירוש "ערך ספרותי"? האם לספרות יש ערך נקוב, כמו לכל סחורה בשוק? ומי קובע את ערכו הספרותי של טקסט? בעלי ההון התרבותי, כלומר, חבורת גברים קשישים, או שמא כוחות השוק, דהיינו, ערכו של הטקסט נקבע לפי הכסף שמכירותיו מכניסות?

אם לשפוט לפי שני הקריטריונים הקפיטליסטיים שלעיל, אכן אין לספר זה ערך. קובעי הטעם ילעגו, קרוב לוודאי, לאסופת המכתבים האישיים הזו, שנכתבו בידי אישה מן המניין, בוגרת סמינר למורות שעסקה רוב חייה במכירת נדל"ן. גם המוני הקוראות לא יעוטו על הספר הזה כדי לדון בו במועדוני הקריאה שלהן.

אולם כפמיניסטית הקוראת תיגר על הקפיטליזם החזירי ההולך ופושה בכל סביבנו, אני דוחה מכל וכל את עצם ההנחה שטקסט נחשב יותר ככל ש"ערכו הספרותי" גבוה יותר. כעורכת, כהיסטוריונית המתמחה בהגירת נשים לאמריקה במחצית השנייה של המאה העשרים וכחוקרת נחשבת של הגות אמריקאית־פמיניסטית בת זמננו, אני מרשה לעצמי לקבוע: הטקסט הזה הוא מסמך בעל ערך היסטורי ואידיאולוגי עצום. לא בכל יום מזדמנת הצצה למקור ראשוני נדיר ביחס לשאלות מרכזיות בנושא מגדר, תרבות ויחסי כוחות בין המינים. ייחודו של המקור הזה הוא כפול: ראשית, המכתבים משתרעים על פני תקופה ממושכת, אך קצרה יחסית במונחים היסטוריים, ובכך מאפשרים לעקוב אחרי התמורות והשינויים המפליגים שחלו במהלכה. שנית, מעניינת במיוחד נקודת מבטה של הכותבת, המגלה עד כמה מושרשת ההפנמה של נורמות דכאניות בקרב נשים ומיעוטים כלפי עצמם (המחברת מתלוננת על היחס כלפיה בישראל כאל עולה חדשה ובעצמה מתנשאת על תושבי עיירות הפיתוח, אם להידרש לדוגמה אחת מני רבות).

זהו ספר חובה לכל אישה — מנערות בנות עשרה ועד לנשים בנות גילה של המחברת.

דרושה כמובן עבודה רבה מצד הקוראת כדי להתגבר על העמדות האידיאולוגיות המזעזעות המובעות במכתבים, ובכלל זה מיליטריזם נוסח מלחמת 1967, ציונות נאיבית שאבד עליה כלח כבר בשנות השבעים של המאה שעברה והשתעבדות מוחלטת לערכים קונסומריסטיים של הקפיטליזם המאוחר. יותר מכל יצרמו לקוראת בת זמננו עמדותיה המאובנות של המחברת ביחס למעמדן של נשים, וחוסר המודעות המוחלט שלה לדיכוי שחוותה והפנימה, ושאותו היא מפנה כלפי נשים אחרות. ניתן לראות בספר הזה כתב אזהרה — נשים עלולות להיות שוביניסטיות ומיזוגיניות לא פחות מגברים — אך ניתן לראות בו גם פתח לתקווה, שכן הוא ממחיש עד כמה נחוצים לימודי המגדר וביקורת התרבות, שמעט מדי נשים פונות אליהם, לצערי.

ספר זה, שהוא הראשון בהוצאת קלאפטע שייסדתי בראשית השנה, יוצא לאור במימונו הנדיב של בנה של המחברת, איש היי־טק בעמק הסיליקון, וההכנסות ממכירותיו יאפשרו את צאת הספרים הבאים בסידרה. אני רואה בכך צדק פואטי, ואף אקט חתרני כלפי ערכי הקפיטליזם, שמחברת ספר זה נוהה אחריו בעיניים עצומות.

אם גרמתי ולו לאישה אחת להתאמץ ולרכוש מושגים מתוחכמים יותר של חשיבה פמיניסטית, הרי שעשיתי את שלי.

ד"ר גברי־אלה סדן (סדובניק)

פרולוג
י"א כסלו תשכ"ז
24.11.1966

מירה יקרה,

שימחת אותי כל־כך בברכת השנה הטובה ששלחת לי! קראתי את מכתבך שוב ושוב. אני שומרת את הכרטיס במגירת האוצרות שלי, ומדי פעם מוציאה אותו מהמעטפה, מביטה במילים הקצרות בכתב ידך ונזכרת בימים היפים שלנו יחד בסמינר.

כמה רחוקים נראים הימים האלה עכשיו! הרי רק לפני חודשים ספורים עוד ישבנו יחד על המדשאה המוריקה, החלפנו כתובות והבטחנו כולנו זו לזו לשמור על קשר בעתיד. אז, נדמה לי, עלתה ההצעה (כבר איני זוכרת מי העלתה אותה, פנינה, או יהודית), שלקראת השנה החדשה תשלח כל אחת לחברותיה כרטיס ברכה מן המקום שבו היא נמצאת, וכך נזכה כולנו באוסף של "שנות טובות" מכל רחבי הארץ.

נסעתי במיוחד לבאר שבע כדי לקנות איגרות ברכה. התאמצתי להתאים לכל אחת "שנה טובה" לפי נטייתה ונסיבות חייה. לדינה וזהבה שעמדו להינשא קניתי כרטיסים עם תמונות של בית קטן עם גג רעפים וגינה מוריקה. לחני שעמדה ללדת שלחתי ברכה עם תמונת תינוק בעריסה. לאלו שהועידו פניהן ללמד בקיבוצים או במושבים מצאתי כרטיסים עם תמונות של כפר פורח, ולמי שהתגייסה קניתי איגרות עם תמונות של טנקים ומטוסים. כתבתי ברכה אישית יפה לכל אחת, רשמתי על המעטפה בכתב ברור את הכתובות שהעתקתי מתוך הפנקס שקניתי במיוחד למטרה זו, הדבקתי בול, שלשלתי את המכתבים לתיבה ו... המתנתי בסבלנות.

חיכיתי וחיכיתי. הדואר כאן איטי מאוד ומגיע רק פעמיים בשבוע. אבל ראש השנה חלף ואחריו יום כיפור וחול המועד סוכות ואפילו שמחת תורה, ואף איגרת לא הגיעה. רק כשחזרתי מחופשת סוכות חיכה לי מכתבך, שהתעכב בדואר למשך שבועיים, ואף ששמחתי בו מאוד, בכל זאת חרה לי הדבר שאף אחת מהבנות האחרות לא מצאה לנכון לשלוח לי ברכת שנה טובה.

לאורך כל לימודי בסמינר התאמצתי לשכנע את עצמי שהקיר השקוף החוצץ ביני לבין חברותי ללימודים הוא פרי דמיוני בלבד. שעובדת היותי יוצאת דופן, שונה ומובדלת מכולן, אינה אלא תחושה פנימית שלי. והנה באה המציאות וטפחה על פני. אדבר איתך גלויות, שכן את תמיד הסברת לי פנים, ואני חשה כלפייך קירבה מיוחדת: ככל שניסיתי, מעולם לא הצלחתי להתחבב על חברותי ללימודים, או לכל הפחות להתקבל אל החבורה. העמדתי פנים שאיני מבחינה בלגלוג הכבוש, בחיוכים מאחורי גבי, בשיחה הגוועת באחת כשאני מצטרפת אל הקבוצה. כמה פעמים שאלתי את עצמי, מדוע דווקא אני? איך זה שאחרות קשרו קשרים בקלות, ללא מאמץ, ואילו אני נותרתי מחוץ לחבורה במשך שנתיים תמימות?

שוב ושוב התעניתי במחשבותי וניסיתי לרדת לשורש הסיבה. האם זה מפני שאינני צברית? מפני שאני מבוגרת מכולן? או אולי מפני שחרף גילי אינני נשואה? שטויות. והרי גם שרה, מרים ואסתי עלו ארצה בגיל מבוגר עוד יותר ממני, גם רחל ופנינה הגיעו ללימודים אחרי שירות צבאי והן בערך בגילי, וכמחצית מבנות המחזור שלנו עדיין לא נישאו. בשעות הארוכות שביליתי בחדרי כאן, במקום הנידח הזה, הייתה לי שהות להרהר שוב בשאלה, ועכשיו הדברים בהירים כשמש: לא התקבלתי לחבורה אך ורק כי ביקשתי לי מקום בה ככל בחורה אחרת, מבלי להידחק לשוליים ומבלי להרגיש נחותה. סירבתי להתנצל על כך שהגעתי ארצה בגיל שמונה ואינני "צברית". על כך שגדלתי בדירה קטנה ביפו ולא בבית מרווח בצפון תל אביב. על שהורי עולים חדשים, בעלי חנות מכולת זעירה, ולא רופאים או מנהלים בחברת החשמל. סירבתי להתנצל על כך שדרכי אל הסמינר הייתה זרועה קשיים ומכשולים. להפך: התגאיתי בכך שהתעקשתי להשלים את בחינות הבגרות לאחר שנשלחתי ללמוד בתיכון מקצועי, ושמימנתי את שכר הלימוד שלי בעצמי, מעבודתי כפקידה לאחר שירותי הצבאי. סירבתי להתנצל על שאני מבוקשת ויש לי מחזרים לא מעטים. על שאני מעדיפה בילוי במסיבה טובה עם מוזיקה קצבית לריקודים על פני שירה בציבור וריקודי עם בנוסח תנועות הנוער. על שאני אוהבת להיראות במיטבי ולהתלבש יפה.

סירבתי להתנצל ולהרגיש פחותת ערך בהשוואה לאחרות, ועל כך נענשתי. על אף שהעברית בפי לא נופלת מזו של אף בת סמינר צברית, בכל זאת נחשבתי בעיני כל לעולה חדשה, והמהדרות אף כינוני מאחורי גבי "הרומנייה", ולעגו לעגילי הזהב שבאוזני. גם מלבושי זכו לקיתונות של בוז: השמלות היפות שתפרה לי אימי, נעלי המצוחצחות בעלות העקב הקטן, גרבי הניילון שהעזתי לגרוב והשפתון העדין שמשחתי בו את שפתי. רק בגללם נחשבתי בעיני כל לבחורה "פשוטה" ו"זולה", על אף שהייתי אחת התלמידות המצטיינות של המחזור. כל אלה שהיום ודאי מקשטות את קירות כיתתן באמרות שפר נוסח "ואהבת לרעך כמוך" או "יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך" לא התביישו לגעות בצחוק קולני ורועם כאשר במסיבת פורים נכנס פתאום מיכה של רבקה'לה, מדדה על עקבים, חובש פאה בלונדינית מגוחכת ופניו מרוחים בכל צבעי הקשת, והודיע שהתחפש "ללאה". העמדתי פנים שגם אני צוחקת יחד עם כולן, אבל בתוך תוכי בכיתי בדמעות רותחות.

כן, הייתי שונה ונבדלת מן החבורה במשך כל ימי לימודינו, ובכל זאת סירבתי להאמין שפרט לך אף אחת לא טרחה לכתוב לי ברכת שנה טובה, או אפילו להשיב, באיחור, על הברכה ששלחתי אני. כל הדיבורים גבוהה־גבוהה על הצורך באחדות חברתית ובכבוד לזולת התגלו כריקים מתוכן, בדיוק כמו ההכרזות על הצורך בהפרחת השממה וביעור הבערות בקרב העולים ביישובי הספר: כל אותן צבריות, בוגרות תנועות הנוער, בנות לפקידים בכירים בהסתדרות ולוותיקי היישוב, הוצבו בבתי ספר בפתח תקווה, ברחובות, בצפון תל אביב. רק אני, נטולת הקשרים וה"פרוטקציה", נשלחתי לכאן, אל לב השממה. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת איך חייכה אלי שולה במתק שפתיים מעושה והסבירה לי שזוהי השליחות החינוכית החשובה ביותר של זמננו, ללמד ילדי עולים בנגב, "והרי גם את היית פעם עולה חדשה..."

שאלת אותי, מירה חביבה, על החיים כאן בעיירה. מה אומר? שממה ועליבות. אם נגזר עלי לגלות לדרום הרחוק, לפחות הייתי נשלחת לערד או למצפה רמון, שם הייתי מתנחמת בהוד מדברי ובנוף עוצר נשימה, או לקיבוץ ותיק כגון רביבים או שדה בוקר, או אפילו למושב עולים בחבל לכיש. אבל כאן... איך אתאר לך את המקום? דמייני לעצמך מעברה של צריפים בלב המדבר שעל חורבותיה נבנו בתי שיכון אפורים כעורים, כמה בנייני מנהלה ומשרדים ממשלתיים, בית ספר אחד, "מרכז" ובו שתי חנויות מכולת קטנות, ירקן, חנות כלי בית וקיוסק שבו נאספים המובטלים הרבים לשתות ולשחק שש בש — וזהו זה. ככל שהעין רואה — יובש ושיממון. כמאמר השיר, ימין ושמאל, רק חול וחול. לא בית קולנוע, לא בית קפה, לא ספרייה. בית הספר עצמו — קומץ צריפי אזבסט עלובים, שבקיץ האוויר בתוכם דחוס עד מחנק ובחורף רוחפות העצמות מרוב קור. כואב הלב על הילדים: מצופפים בכיתות, מגיעים ללימודים ללא ספרי לימוד או מכשירי כתיבה, ולעיתים אף ללא מזון. יש בין תלמידי נערים בגיל בר מצווה שעדיין אינם יודעים לקרוא עברית בשטף. בקרוב יסיימו את בית הספר היסודי ולימודיהם ייפסקו, ומה יהיה איתם? יותר מכל כואב לי על התלמידים המוכשרים הצמאים ללמוד עוד — אבל בית הספר התיכון הקרוב נמצא בבאר שבע, ואוטובוסים כמעט אין, וגם אילו היו — מי ישלם את שכר הלימוד?

אין לי מה להסתיר ממך, שכן את חברתי הקרובה, ועל כן אספר ללא כחל ושרק שעד לאחרונה הייתי שרויה בדכדוך עמוק ובמרה שחורה. הבדידות, התסכול, החום, האבק, והעבודה השוחקת והמפרכת כמו עשו יד אחת נגדי והכחידו את שמחת החיים שלי, שברגיל היא שופעת ועולה על גדותיה. את עבודתי בבית הספר השתדלתי לעשות על הצד הטוב ביותר, אך אחרי הצהריים ובערבים הסתגרתי בחדרי, אומללה ובודדה כפי שלא הייתי מעולם. בצר לי נהגתי לצאת מדי פעם אל הכביש העובר על פני העיירה, ולו רק כדי לראות משהו מעבר לאופק הצר והנמוך שזימנה לי השממה הזו. לשווא — מכוניות כמעט שאינן עוברות כאן מאז נסלל כביש הערבה והסיט מכאן את התנועה לאילת. רק כלי רכב צבאיים ספורים, על פי רוב רכבי תובלה, חולפים מדי פעם ומותירים אחריהם שובל אבק, או איזה בדווי נוהג בחמור המשתרך לאיטו, גורר עגלה מטה ליפול. אבל לפני כמה שבועות אירע לי מאורע משמח, ממש נס קטן: בעומדי בשולי הכביש, שקועה בהרהורים נוגים, הופיע פתאום ג'יפ צבאי נהוג בידי קצין בדרגת סרן, ובראותו אותי האט את מהירותו והנוהג בו קרא אלי ושאל לאן מועדות פני. הייתי מופתעת כל־כך, שכן האפשרות לעצור טרמפ אפילו לא עלתה בדעתי, וגמגמתי משהו בתשובה. הקצין — אריק שמו — הודיע לי שהוא בדרכו לבאר שבע. אם ארצה, ייקח אותי לשם ויחזיר אותי בו בערב לביתי. לא היססתי לרגע וקפצתי פנימה. מה אומר לך? זה היה הערב הנפלא ביותר שהיה לי מזה זמן רב. על צלחת חומוס ומנת שיפודים התוודעתי אל אריק, שסיפר לי שהוא מפקד פלוגת שריון בבסיס אי שם בדרום, וממש כמוני סובל מהבדידות והריחוק ממשפחתו. יש לו אישה ותינוק במרכז הארץ, אותם הוא רואה פעם בשבועיים־שלושה. אשתו הבהירה לו שאינה מוכנה לעזוב את דירתם החדשה בשיכון הקצינים ואת משרתה הנוחה בבית ספר במרכז הארץ כדי ללכת אחריו לקצה המדבר וללמד ב"בית ספר לאנלפביתים", כהגדרתה. היא לוחצת עליו על מנת שישתמשו בקשריה המשפחתיים כדי להעבירו לתפקיד אחר, במרכז הארץ, אבל אריק הוא איש שריון בכל רמ"ח אבריו, ואוהב את חייליו ואת הטנקים שלו אהבת נפש. כואב לו שאשתו אינה מסוגלת להבין זאת, וליבו נחמץ בכל פעם שהוא נאלץ להיפרד מבנו הפעוט אחרי חופשה חטופה ולחזור לצבא. סיפרתי לאריק על לימודי בסמינר ואיך נשלחתי לעיירה הנידחת הזו, ו... נחשי מה? שולמית גולדווסר, שולה האימתנית, מנהלת הסמינר, היא דודתה של אשתו! איזה עולם קטן! ממש התפוצצתי מצחוק כשאריק חיקה באוזני את "דודה שולה", על אופן דיבורה הנמלץ והנפוח ונאומיה חוצבי הלהבות...

מאז נפגשנו עוד פעמים מספר. כל מפגש עם אריק הוא הרפתקה מופלאה. תארי לך שהוא לקח אותי להתארח אצל מכרים בדווים שלו במאהל סמוך לעיירה, שם התכבדנו בקפה ריחני עשוי כהלכתו ובמטעמים של אורז ובשר כבש. ובערב שבת אחד הזמין אותי לקומזיץ שארגנו אנשי הסגל שלו בבסיס. אומר את האמת, חששתי קצת להיכנס למחנה הצבאי. עדיין אני זוכרת היטב את הרס"ר גס הרוח שנטפל אלי תמיד בשל זוטות, ואת המפקד שלי, הטייס עטור האותות, שהעיר הערות בוטות ואף לא טמן ידו בצלחת. אבל התברר שלחששותי לא היה כל יסוד, ולא רק מפני שאריק האבירי היה מארחי. דעי לך כי אנשי חיל השריון הם ג'נטלמנים אמיתיים. נהניתי כל־כך בקומזיץ בחברתם! אריק ניגן בגיטרה וכולנו שרנו מסביב למדורה עד השעות הקטנות של הלילה, או שמא הבוקר. לנתי במגורי הבנות בבסיס, בחדר שנותר פנוי בשבת (הקצין התורן העלים עין...) ולמחרת החזיר אותי אריק לחדרי, עייפה אך מרוצה. בשבת הקרובה הבטיח לי אריק לקחת אותי לטיול רגלי באחד הוואדיות בסביבה (הוא סייר מנוסה ומכיר כל שביל וכל משעול באזור). אני מחכה לכך בקוצר רוח!

פגישותי עם אריק עשו את השהות בעיירה הרבה פחות קשה, כמעט נסבלת, והנה גם עכשיו כשכתבתי לך את השורות האלה וכאילו שוחחתי איתך, מצב רוחי השתפר פלאים: לא הכל שחור! שמרתי על קשרי עם חברות ותיקות, רכשתי לי חברים חדשים, ומי יודע מה עוד צופן העתיד.

זהו זה, הנה סיפרתי לך את כל החדשות שלי. שוב תודה על מכתבך. במיוחד אני מעריכה את העובדה שכתבת לי על אף החתול השחור שעבר בינינו במהלך השנה האחרונה (והסתלק, תודה לאל, זה מכבר). סיפורייך מהמושבה על הזקנים עם החמורים והפרדות והמעשיות מימי הטורקים משעשעים כל־כך! ממש צחקתי בקול רם כשקראתי את המכתב. בבקשה כתבי לי עוד, וספרי את כל החדשות, אצלך ואצל האחרות. מה נולד לחני? בן או בת? היית בחתונה של זהבה? מי נכחו בה מכל ה"מי ומי" שהתפארה בהם, ממקורבי משפחת החתן? וסגן שר החינוך — באמת הגיע, או שזו הייתה רק הבטחה ריקה? ספרי לי הכל!

שוב אני מודה לך על מכתבך, ומצפה בקוצר רוח לתשובתך. עכשיו לא אכפת לי עוד שהאחרות לא טרחו לכתוב לי. אדרבה, החלטתי שאכתוב להן ברכת שנה טובה גם בשנה הבאה ואספר להן על חיי ועל מעשי, ואם לא תענינה לי — אני מצפצפת!

שלך, בידידות ובחיבה,

חברתך,

לאה

נ.ב.

בשעות הארוכות שביליתי לבדי שעשעתי את עצמי בניסיונות בכתיבת שירה. אני מצרפת שיר קטן שחיברתי. הרעיון עלה בדעתי כשעמדתי מול השמש השוקעת עטופה בעצבות, אך התעודדתי מכך שתשוב ותזרח מחר. אני מצרפת אותו כאן. אנא כתבי לי בגילוי לב מה דעתך עליו. אם ימצא חן בעינייך, אולי אאזור עוז ואשלח אותו למערכת אחד העיתונים.

עֵת חַמָּה בָּאֹפֶק

תִּגַּע

נָס הָאוֹר וּבְלִבִּי

תּוּגָה

אַל יֵאוּשׁ, הַחֹשֶׁךְ רַק

הֲפוּגָה

יוֹם חָדָשׁ מָחָר, הָאוֹר

שׁוּב יִגַּהּ

נ.ב.ב.

אני יודעת שאין צורך לציין זאת במיוחד, ובכל זאת: כל מה שסיפרתי לך על אריק נשאר בינינו, כמובן. הבחור הזה הוא פשוט נס (חנוכה המתקרב גורם לי, כנראה, לחשוב במונחים של ניסים). אני מודה על האמת, נכוויתי דיי ברותחין עם כל הטייסים גסי הרוח שחשבו שמגיע להם עולם ומלואו רק מפני שיש להם כנפיים שמעטרות את מדיהם, ועכשיו אני נזהרת בצוננין. לא האמנתי שגבר כמו אריק, צבר, בן מושב, קצין בצה"ל, יראה בי מישהי שווה לו, שאפשר לשוחח עימה על כל נושא ברומו של עולם או לתור יחד איתה את מכמני הארץ. כמובן, מיותר לציין שאנו ידידים טובים ותו לא. הקשר בינינו הוא אפלטוני בלבד. שנינו זקוקים לאוזן קשבת, נפש קרובה לשוחח עימה בבדידות המקיפה את שנינו מכל עבר, וזאת מצאנו איש ברעותו.

נ.ב.ג.

כבר דשנו בנושא די והותר אבל חשוב לי לכתוב זאת, שחור על גבי לבן: אני מבטיחה לך שוב, בהן צדקי, לא התעסקתי עם שמוליק. הוא זה שמצא אותי הולכת ברגל בליל גשם והציע לי טרמפ, ואז שלח אלי ידיים כשישבנו במכוניתו. זו האמת, ואותה גיליתי לך מפני שמצפוני לא התיר לי להסתיר זאת ממך, אבל שמוליק היה מוג לב דיו להאשים אותי שאני זו שפיתתה אותו. איזה טיפוס נבזי. אל תצטערי על ביטול האירוסין — זו עוגמת נפש קטנה לעומת נישואין לאדם כזה. אני יודעת שכעסת עלי בתחילה, בבחינת "הרוג את השליח", אבל אני בטוחה שבעתיד תודי לי. אני מבטיחה לך שתמצאי בחור פי מאה טוב ממנו. אומרים שבכל פעם שנסגרת דלת, נפתח חלון. אני מאמינה בכל ליבי שזה נכון! ואל תדאגי לגבי סיכוייך למצוא בחור במושבה הקטנה הזו. מי יודע? תמיד יש הפתעות. אולי יבוא אחד הבנים לבקר את הוריו הזקנים? ובכל מקרה, בעוד שנה־שנתיים תוכלי לבקש העברה העירה. אני בטוחה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר!