פתח דבר
החלום הופיע בפעם הראשונה בשבוע השני שלי בת'רמונד, ומאז ביקר אצלי לפחות אחת לשבועיים. נראה לי הגיוני שהחלום נולד שם, מאחורי הגדר החשמלית המזמזמת של המחנה. הכול במקום ההוא ייבש אותנו עד שקמלנו ונהפכנו לרע ביותר שבנו, ולא משנה כמה שנים חלפו — שתיים, שלוש, שש. כשהיינו לבושים באותם מדי זית וכלואים באותה שגרה חדגונית, הזמן עמד מלכת והשתעל כמו מכונית גוססת. ידעתי שאני מתבגרת, כי מדי פעם הצלחתי להבחין בחטף בבבואת פניי על גבי שולחנות המתכת בחדר האוכל, אבל לא הרגשתי בזה. היה נתק בין מי שאני ובין מי שהייתי, ונשארתי תקועה באיזשהו מקום באמצע. לפעמים אפילו לא הייתי בטוחה שנשארתי רוּבּי בכלל. במחנה, מחוץ לצריף שגרתי בו, לא היה לי אפילו שם. הייתי מספר: 3285. הייתי קובץ בשרת או קלסר נעול בתוך ארון תיוק ממתכת אפורה. אנשים שהכירו אותי לפני המחנה כבר לא הכירו אותי.
החלום התחיל תמיד באותו רעם, באותו פיצוץ רועש. בחלום הייתי זקנה — הייתי מעוותת וכפופה וכל גופי כאב — ועמדתי באמצע רחוב סואן. יכול להיות שזה היה איזשהו מקום במדינת וירג'יניה, שממנה באתי, אבל עבר המון זמן מאז הייתי בבית ולא הייתי בטוחה בזה.
מכוניות שנסעו בכיוונים שונים עברו משני צדדיי על קטע של כביש חשוך. לפעמים שמעתי בחלום רעם מתגלגל של סערה מתקרבת, לפעמים שמעתי צפצוף של צופרי מכוניות, והוא התחזק ככל שהן התקרבו. לפעמים לא שמעתי כלום.
אבל חוץ מזה, החלום היה תמיד זהה.
שיירה של מכוניות שחורות זהות נעצרו בחריקה כשהגיעו אליי, וברגע שהסתכלתי בהן, נסעו מיד בכיוון ההפוך. הכול התהפך. הגשם התרומם מהאספלט השחור הדביק וריחף שוב באוויר בטיפות זוהרות מושלמות. השמש גלשה לאחור בשמיים ורדפה אחרי הירח. ובכל פעם שהסתיימה שרשרת ההתרחשויות הזאת, הרגשתי שגבי העתיק, הגיבן, מתיישר עצם אחר עצם עד שחזרתי והזדקפתי. כשהרמתי את הידיים אל העיניים, הוורידים הכחולים־סגלגלים והקמטים נעשו חלקים, כאילו הזִקנה הפשירה ונזלה ממני.
ואז הידיים האלה המשיכו לקטון עוד ועוד. ראיתי את הכביש מזווית שונה. בגדיי כאילו בלעו את כולי. הצלילים החרישו את האוזניים ונעשו צורמניים ומבלבלים יותר. הזמן רק דהר לאחור מהר יותר, הפיל אותי לארץ והתנפץ בתוך ראשי.
פעם הייתי חולמת שאני מסובבת לאחור את הזמן ומחזירה לעצמי את הדברים שאיבדתי ואת האדם שהייתי פעם.
אבל עכשיו כבר לא.
1
עיקול זרועי ננעל סביב צווארו של האיש והתהדק, וסוליות הגומי של נעליו הגבוהות חבטו ברצפה. ציפורניו ננעצו באריג השחור של החולצה והכפפות שלי ומרטו אותן בייאוש. אספקת החמצן למוחו נקטעה, אבל זה לא בלם את הבזקי המחשבות שלו. ראיתי הכול. זיכרונותיו ומחשבותיו צרבו בחום מלובן מאחורי עיניי, אבל לא הנחתי לו, גם לא כשבמוחו המבועת של החייל עלתה הבבואה שלו עצמו והוא בהה בעיניים פקוחות בתקרה הכהה של המסדרון. מת, אולי?
אבל לא התכוונתי להרוג אותו. הגעתי בקושי עד כתפיו של החייל, וכל אחת מזרועותיו הייתה בגודל של אחת מרגליי. הצלחתי להתנפל עליו רק כי הוא עמד בגבו אליי.
ג'ונסון, המדריך שלימד אותי את המהלך הזה, כינה אותו "חביקת צוואר", והוא לימד אותי גם שורה שלמה של מהלכים אחרים. "פותחן פחיות", "עמדת צלב", "נלסון", "טוויסטר", "שעון יד" ו"פיצוח שִדרה", אם לציין כמה מהלכים כאלה. כל האמצעים שבהם אני, נערה שגובהה מטר שישים וחמש, אוכל להחזיק חזק במישהו גדול ממני בגופו עד שאשלוף את הנשק האמיתי.
הגבר הזה כבר כמעט הָזָה עכשיו, והגלישה למוחו הייתה קלה ונטולת כאב. כל הזיכרונות והמחשבות שעלו על פני השטח של הכרתו היו מוכתמים בשחור. הצבע פשט בהם כמו כתם דיו על נייר רטוב. ורק אז, אחרי שהקרסים שלי ננעצו בו, שחררתי את צווארו שהיה לפות בין ידיי.
יש להניח שלא לזה הוא ציפה כשיצא להפסקת עישון מהכניסה הצדדית המוסתרת של החנות.
הקור הצובט של מדינת פנסילבניה האדים את לחייו של האיש מתחת לזיפי הזקן הבהירים. נשפתי פעם אחת הבל חמים מאחורי מסכת הסקי, וכחכחתי בגרון בידיעה ברורה שעשרה זוגות עיניים מכוונים אליי. אצבעותיי רעדו כשהחליקו על גופו של הגבר. נדף ממנו ריח של עשן סיגריות לא טרי ושל מסטיק מנתה, ששימש אותו להסתרת ההרגל המגונה. רכנתי קדימה והצמדתי שתי אצבעות אל צווארו.
"תתעורר", לחשתי. האיש פקח במאמץ עיניים מורחבות וילדותיות. משהו בקרבי התכווץ.
העפתי מבט לאחור אל היחידה המבצעית שהמתינה מאחוריי בשתיקה. כל הפנים היו מוסתרים מאחורי מסכות סקי.
"איפה אסיר 27?" שאלתי. היינו מחוץ לטווח הראייה של מצלמות האבטחה — ושיערתי שמשום כך העז החייל הזה לחמוק החוצה ביוזמתו לכמה הפסקות ללא פיקוח — אבל כבר הייתי לחוצה מעל ומעבר לסיים את החלק הזה.
"שיט, אולי יותר מהר!" סיננה וִידה שעמדה לידי מבעד לשיניים חשוקות. ידיי רעדו מגל החום שנוצר בגבי ברגע שמפקד היחידה המבצעית נעמד מאחוריי. עכשיו כבר לא כאב לי לעשות את זה כמו בעבר. זה לא סחט אותי ולא פיתל את מוחי לתסבוכת של כאב. אבל זה כן הפך אותי לרגישה לרגשות העזים של כל מי שעמד לידי — כולל לתיעוב של האיש הזה. לשנאתו השחורה משחור.
מזווית העין ראיתי את שערו הכהה של רוֹבּ. הפקודה להתקדם בלעדיי עמדה להיפלט מפיו. משלושת המבצעים שאליהם יצאתי איתו כראשת צוות הצלחתי לסיים רק אחד.
"איפה אסיר 27?" חזרתי על השאלה כדי לדרבן את מוחו של החייל בכוח מוחי.
"אסיר 27". שפמו העבות של החייל רטט כשהוא חזר על המילים. שמץ האפור שבשפם שיווה לו מראה מבוגר בהרבה מגילו האמיתי. קלסר המשימה שקיבלנו במפקדה כלל סיכומים על כל החיילים שהוצבו בבונקר הזה, כולל על החייל הזה — מקס בּרוֹמֶל. בן ארבעים ואחת, במקור מהעיר קוֹדי במדינת ויומינג. התקבל לעבודה בתכנות ועבר לגור בפיטסבורג, פנסילבניה, פוטר בעת המשבר הכלכלי. אישה נחמדה, מובטלת כרגע. שני ילדים.
שניהם מתים.
סערה של תמונות עכורות הציפה כל פינה אפלה בנבכי מוחו. ראיתי עוד כעשרה גברים, כולם לבושים באותם מדי הסוואה בהירים, מזנקים החוצה מהצד האחורי של מיניבוס, ועוד כמה גברים יוצאים מהאמֵרים שחסמו מאחור טנדר גדול יותר, שהיה מלא עבריינים וחשודים בטרור. אם המידע שהתקבל בליגת הנוער היה נכון, נמצא עליו גם אחד הסוכנים המצטיינים שלנו.
התבוננתי בשלווה פתאומית בחיילים האלה שהורידו אחד... שניים... לא, שלושה גברים, מהצד האחורי של הטנדר. אלה לא היו שוטרים של כוחות הפסי המיוחדים, גם לא סוכני אף־בי־אַי או סי־אַי־אֵי, ובשום אופן לא לוחמים מהיחידה ללוחמה בטרור או מאריות הים, שכולם יכלו כנראה למחוץ את הכוח הקטן שלי במהלומה מהירה אחת. לא, אלה היו חיילים מהמשמר הלאומי שהוחזרו לשירות פעיל עקב המצב החמור. המודיעין שלנו צדק לפחות בעניין הזה.
החיילים הלבישו ברדסים על ראשי האסירים וכפו עליהם לרדת במדרגות של החנות הנטושה אל דלת ההזזה הכסופה של הבונקר החבוי למטה.
אחרי שרבעים נרחבים בעיר הבירה וושינגטון נחרבו — בידי כנופיה של ילדי פסי מופרעים, לטענתו של הנשיא גריי — הוא דאג לבנות לכל אורך החוף המזרחי מה שכונה מיני־מוצבים, למקרה שיתרחש שוב אירוע חירום בהיקף כזה. חלקם נבנו מתחת למלונות, אחרים על צלעות הרים, וכמה מהם, כמו המוצב הנוכחי, היו מוסווים לכאורה אך למעשה גלויים לעין כול, מתחת לחנויות או לבנייני ממשל. הם נועדו לספק הגנה לגריי, לקבינט שלו ולקציני צבא בעמדות מפתח, ומתברר שגם לצורך כליאתם של "גורמים מסוכנים המאיימים על הביטחון הלאומי".
אחד מהם היה האסיר מספר 27 שלנו, שזכה כנראה לטיפול מיוחד.
תאו נמצא בקצה מסדרון ארוך, שתי קומות מתחת לאדמה. הוא היה לבד בחדר שתקרתו נמוכה וכהה. הקירות כאילו נזלו סביבי, אבל הזיכרון נשאר יציב. לא הרשו לו להסיר את הברדס, ואת רגליו כבלו לכיסא מתכת שעמד במרכז התא בתוך הילת האור שהפיצה נורה חשופה יחידה.
התנתקתי ממוחו של האיש ושחררתי אותו מאחיזתי, הן הפיזית והן הנפשית. הוא החליק לאורך הגרפיטי שקישט את הקיר החיצוני של המכבסה האוטומטית הנטושה, אך טרם השתחרר מהערפל המוחי שלו עצמו. הסרת הזיכרון של פניי ושל פני האנשים שעמדו מאחוריי בסמטה דמתה לאיסוף חלוקי נחל מקרקעיתו של אגם רדוד וצלול.
"בקומה השנייה למטה, חדר ארבע", אמרתי לרובּ. היה לנו שרטוט כללי של מבנה הבונקר אבל לא היו לנו פרטים שיכוונו אותנו — כלומר לא היינו צריכים לגשש כמו עיוורים, אף על פי שנושא הדיוק לא היה נורא חזק אצלנו. אבל התוכנית הבסיסית של הבונקרים האלה הייתה זהה פחות או יותר. מדרגות או מעלית שירדו עד המפלס התחתון של המבנה, ומהן יצא מסדרון ארוך אחד בכל קומה.
רובּ הרים יד עטויה כפפה, קטע את שאר ההנחיות שלי ואותת ליחידה שמאחוריו. מסרתי לו את הקוד ששלפתי מהזיכרון של החייל — *9-9-9-9-8-6 — ואז משכתי את וִידה והתרחקתי. היא רטנה משהו בהתמרמרות ודחפה אותי אל החייל הקרוב ביותר.
לא יכולתי לראות את עיניו של רובּ מתחת למשקפי ראיית הלילה ברגע שהאור הירוק הבהב, אבל גם לא הייתי זקוקה לזה כדי לקרוא את כוונותיו. הוא לא ביקש שנבוא איתם ובוודאי לא רצה שניגרר איתם, כשהוא — ריינג'ר לשעבר בצבא ארצות הברית, כפי שאהב להזכיר לנו — יכול בקלות להסתדר עם כמה מאנשיו. יותר מהכול, נראה לי שהוא רתח ממש שהוא נאלץ בכלל לצאת למבצע הזה. המדיניות של הליגה הייתה שאם מישהו נתפס, מתכחשים לקיומו — לא באים לחלץ אותו.
אם אולבָּן רצה שהסוכן המסוים הזה יוחזר, הייתה לו סיבה טובה.
הסטופר החל לפעול ברגע שהדלת נפתחה. חמש עשרה דקות להיכנס, לקחת את אסיר 27, לצאת ולהסתלק משם במהירות. אבל מי יכול לדעת אם יהיה לנו אפילו הזמן הזה? רובּ התבסס רק על הערכת הזמן שיהיה לנו מרגע שהאזעקה תתחיל לפעול ועד שתגיע תגבורת.
הפתח פנה אל גרם מדרגות בצד האחורי של הבונקר. הוא התפתל כלפי מטה, ורק כמה אורות לאורך מדרגות המתכת הנחו אותנו. שמעתי מישהו חותך את הכבל של מצלמת האבטחה שהייתה מוצבת גבוה מעלינו, הרגשתי את ידה של וִידה הודפת אותי קדימה, אבל העיניים שלי הסתגלו לאט — לאט מדי. שרידי החומרים הכימיים ששימשו את המכבסה שפעלה כאן בעבר ריחפו באוויר היבש הממוחזר וצרבו את ריאותיי.
התקדמנו במהירות ובשקט — עד כמה שקבוצת אנשים בנעליים גבוהות כבדות יכולה לשעוט במורד המדרגות בשקט.
הדם פעם באוזניי כשוִוידה ואני הגענו אל המסדרון הראשון. שישה חודשי אימונים הם לא זמן ארוך, אבל די היה בהם ללמד אותי איך להדק סביבי את השריון המוכר של התמקדות.
משהו קשה נתקע בגבי, ואחריו משהו קשה עוד יותר — כתף, אקדח, ועוד אחד ועוד כמה, עד שהמקצב הקבוע כפה עליי להיצמד אל דלת המפלס שהובילה לתוך הבונקר כדי לחמוק מהמהלומות. וִידה פלטה רעש חד כשאחרון אנשי היחידה חלף ביעף על פנינו. רק רובּ נעצר כדי להתייחס אלינו. "תחפו עלינו עד שנעבור, ואחר כך תשגיחו על הכניסה. מכאן. אל תעזבו את העמדה שלכן".
"אנחנו אמורות..." וִידה החלה לומר. נעמדתי מולה וקטעתי אותה. לא, אלה לא היו ההנחיות של המבצע, אבל לנו עדיף ככה. לשתינו לא הייתה סיבה לרדת אחריהם לבונקר ואולי להיהרג. והיא ידעה — קדחו לנו את זה בראש מיליון פעמים — שהלילה רובּ המפקד. והכלל הראשון והיחיד החשוב כשמגיעים לרגעים שבין פעימות לב נפחדות, הוא שתמיד, אפילו מול ירי או מוות או שבי, תמיד מצייתים למפקד.
וִידה הייתה מאחוריי וקרובה אליי עד כדי כך שהרגשתי את הבל פיה החם מבעד לסריג השחור העבה של מסכת הסקי שלי. היא הייתה קרובה עד כדי כך שגם חמת הזעם שקרנה ממנה חדרה מבעד לקור של פילדלפייה. וִידה הקרינה תמיד מעין להיטות צמאת דם, ובעיקר כשקייט הייתה המפקדת של מבצע. התלהבותה להוכיח את עצמה לאחראית על הצוות שלנו כאילו הוציאה ממנה תמיד את השיעורים המוצלחים יותר באימונים שלה. מבחינתה זה היה משחק, אתגר, הזדמנות להציג לראווה את הצטיינותה בצלפות, את האימונים הקרביים, את היכולות הכחולות המושחזות שלה. מבחינתי זאת הייתה עוד הזדמנות שבה היא עלולה להיהרג. וִידה בת השבע עשרה יכלה להיות החניכה המצטיינת שאליה הליגה תשווה את שאר הנערות והנערים הפסיכים, הבעיה הייתה שבדבר אחד וִידה לא הצליחה לשלוט בשום אופן — באדרנלין שלה.
"שלא תעזי לנגוע בי שוב, כלבה", נהמה וִידה בקול נמוך מזעם. היא החלה ללכת אחורנית כדי לרדת אחריהם במדרגות. "את כזאת פאקינג פחדנית, שאת מוכנה להוריד את הראש ולספוג את זה? לא מזיז לך שהרגע הוא זלזל בנו? את..."
גרם המדרגות התרומם תחת רגליי כאילו נשם עמוק, והנשיפה הייתה פיצוץ. ההלם שספגתי כאילו האט את הזמן עצמו — רגליי ניתקו מהארץ והוטחתי בכוח נורא בדלת עד שהיה נדמה לי שהיא יוצרת קמט מתחת לגולגולת שלי. וִידה הוטחה אל הרצפה וכיסתה את ראשה, ורק אז הגיעה אלינו השאגה של רימון ההלם שפוצץ לרסיסים את הכניסה מתחת.
העשן החם והסמיך החניק אותי, אבל הבלבול ששיבש את חוש ההתמצאות שלי היה נורא יותר. כשניסיתי לפקוח את העיניים הרגשתי כאילו העפעפיים שלי קולפו ושופשפו עד זוב דם. אור ארגמן הבהב בחושך מבעד לענן של שברי בטון. הפעימות העמומות באוזניי — אלה לא היו דפיקות הלב שלי, זאת הייתה האזעקה.
למה הם השתמשו ברימון אם הם ידעו שהקוד של הדלת יהיה אותו קוד של הדלת החיצונית? לא היה שום ירי — היינו קרובות והיינו שומעות אם היחידה הייתה נקלעת לחילופי אש. עכשיו כולם יֵדעו שאנחנו שם — זאת לא הייתה פעולה הגיונית ליחידה של מקצוענים.
תלשתי מהפנים את המסכה וגירדתי את אוזני הימנית. הרגשתי כאב דקירה חד, ואוזניית התקשורת יצאה ממנה שבורה. הצמדתי אל האוזן יד עטויה כפפה והתרוממתי במאמץ לעמידה. בלעתי גלי בחילה זה אחר זה. אבל כשפניתי לחפש את וִידה, לגרור אותה בחזרה למעלה במדרגות ואל הלילה המקפיא של פנסילבניה, היא נעלמה.
ליבי פעם בבעתה, פעם ועוד פעם, כשחיפשתי את גופתה בבור שנפער במקום שהמדרגות התחברו למסדרון וראיתי את היחידה המבצעית חולפת בו. נשענתי על הקיר והשתדלתי להישאר על הרגליים.
"וִידה!" הרגשתי את המילה בוקעת מגרוני, אבל היא נעלמה ברעש ההלמות באוזניי. "וִידה!"
הדלת של המסדרון שנמתח לפניי הייתה מעוקמת, סדוקה, חרוכה — אבל עדיין תפקדה, התברר. היא גנחה והחלה להחליק ולהיפתח, אבל נעצרה באמצע ברעש חריקה נורא. עליתי שתי מדרגות בגרם השבור. החשכה טמנה אותי שוב תחת כנפיה בו ברגע שהחייל הראשון השתחל דרך הדלת באקדח שלוף והניע אותו לכל עבר בחלל הצר. נשמתי עמוק וירדתי לישיבה שפופה. שלושה עפעופים נדרשו לי כדי להבהיר את הראייה, ועד אז השתחלו החיילים בפתח, דילגו מעל הבור המשונן שנפער במסדרון והמשיכו לרדת במדרגות. ראיתי ארבעה חיילים עוברים, חמישה, שישה, עד שהם נבלעו בעשן. שורה של פיצוצים מזמזמים מוזרים הגיעו בעקבותיהם, ורק כשקמתי לעמידה ומחיתי את הפנים בזרועי הבנתי שהירי מגיע מלמטה.
וִידה נעלמה, היחידה המבצעית נמצאה עכשיו עמוק בקן הצרעות שיצרה בעצמה, ואסיר 27...
מה לעזאזל, חשבתי בדרכי חזרה במדרגות למסדרון. בכל זמן נתון איישו את הבונקרים כעשרים או שלושים חיילים. הבונקרים היו קטנים מכדי להכיל יותר מזה אפילו זמנית. אבל רק משום שהמסדרון היה ריק עכשיו, לא היה נכון להסיק שקרב היריות למטה משך אליו את כל תשומת הלב. אם איתפס, זהו זה. יחסלו אותי, יהרגו אותי בדרך זו או אחרת.
אבל הרי ראיתי קודם בן אדם, זה עם הברדס על הראש.
לא הרגשתי נאמנות מיוחדת לליגת הנוער. היה בינינו חוזה, הסכם מילולי משונה, שהיה ענייני לחלוטין ולא פחות מזה קטלני. חוץ מחברי הצוות שלי אנשי הליגה לא היו חשובים לי, ואני בוודאי לא הייתי חשובה לאף אחד מהם מעל המינימום הנדרש בשביל שאישאר בחיים והם יוכלו להמשיך לשסות אותי במטרותיהם כמו וירוס.
רגליי עדיין לא זזו. משהו בסצנה שהתרחשה חזר שוב ושוב במוחי. האופן שבו קשרו את ידיו, האופן שבו הובילו את אסיר 27 אל הלא נודע האפל של הבונקר. זה היה נצנוץ האקדחים. חוסר הסיכוי לברוח. הרגשתי ייאוש עולה בי כמו ענן קיטור ופושט בגופי.
ידעתי איך זה להיות אסירה. להרגיש שהזמן נתפס ונעצר כי כל יום מאבדים עוד קצת תקווה שהמצב ישתנה, שמישהו יבוא לעזור. וחשבתי שאם אחד מאיתנו יצליח להגיע ל-27 ולהוכיח לו שהיינו כאן לפני שהמבצע נכשל, זה שווה את הניסיון.
אבל הדרך למטה הייתה מסוכנת, וקרב היריות מתחת סער בדרך האופיינית לנשק אוטומטי. אסיר 27 יֵדע שהיו פה אנשים — ושהם לא הצליחו להגיע אליו. הייתי חייבת להתנער מהחמלה הזאת. הייתי חייבת להפסיק לחשוב שהמבוגרים האלה ראויים לאיזשהם רחמים, ובעיקר סוכני הליגה. אפילו הטירונים שלהם הצחינו מדם מבחינתי.
אם אישאר כאן, במקום שרובּ פקד עליי להישאר, אולי לא אמצא לעולם את וִידה. אבל אם אפר את הפקודה ואלך מכאן, הוא ירתח מזעם.
אולי הוא רצה שתעמדי כאן בזמן הפיצוץ, לחש קול דקיק בתוך מוחי. אולי הוא קיווה...
לא. אני לא אחשוב על זה עכשיו. אני אחראית על וִידה. לא על רובּ, לא על אסיר 27, על וִידה דם־חם השֵדה. אחרי שאצא מכאן, אחרי שאמצא את וִידה, כשנחזור בשלום למפקדה, אשחזר את השתלשלות הענייניים בראש. לא עכשיו.
עדיין שמעתי רעש באוזניים מהדופק של עצמן, ובגללו לא שמעתי את הצעדים הכבדים שהגיעו מעמדת התצפית במכבסה. ברגע שידי התחככה בדלת החיצונית, התנגשנו זה בזה חזיתית.
החייל הזה היה צעיר. על פי המראה בלבד הערכתי שהוא מבוגר ממני רק בשנים אחדות. ראיין דווידסון, עדכן אותי מוחי והמשיך לפלוט כל מיני נתונים מיותרים מתיק המשימה. נולד וגדל בטקסס. משרת במשמר הלאומי מאז סגרו את האוניברסיטה שלמד בה. מקצוע ראשי היסטוריה של האמנות.
אבל תדפיס תולדות החיים המונח לפניי באותיות שחורות וברורות לא דומה לפגישה פנים אל פנים עם אדם בשר ודם. עכשיו הרחתי את הסירחון החם של הבל פיו וראיתי את הדופק הרוטט בצווארו. "ר־רגע!" הוא הושיט יד אל האקדח שלצד גופו, אבל הזנקתי רגל אל היד שלו, והנשק נשמט ממנה והתגלגל ברעש על הרצפה ובמדרגות למטה. שנינו זינקנו אליו.
סנטרי נתקל במתכת הכסופה, והמגע טלטל את מוחי. לשנייה מסנוורת אחת ראיתי מול עיניי הבזק לבן וזך. ומיד שב הכול בצבעים עזים ומבריקים. אחריהם הסתנן הכאב, כשהחייל הכשיל אותי ונתקלתי ברצפה, ושיניי ננעצו בשפתי התחתונה ופצעו אותה. דם ניתז על המדרגות.
החייל הצמיד אותי ארצה בכל כובד משקלו. הרגשתי שהוא זז, וידעתי שהוא מנסה להגיע אל מכשיר הקשר שלו. שמעתי דיבורים בקול נשי. שמעתי אותה אומרת: "דווח מצב" ו"אני עולה", והידיעה שהלך עליי אם יקרה אחד משני הדברים הכניסה אותי אל מה שג'ונסון המדריך לאומנות הלחימה אהב לכנות בשם חרדה מבוקרת.
חרדה מפני שנדמה שהמצב מסלים במהירות.
מבוקרת מפני שאני הייתי המסוכנת במצב הזה.
יד אחת שלי הייתה תקועה מתחת לחזה שלי, והאחרת הייתה בין הגב שלי לבטן שלו. וביד הזאת בחרתי. הפשלתי כלפי מעלה את מדיו כמה שרק הצלחתי וחיפשתי עור חשוף. אצבעותיו הנודדות של מוחי הושטו אל ראשו ונדחקו פנימה זו אחר זו. הן חדרו מבעד לזיכרון פניי המבוהלים מאחורי הדלת, מראות עגומים של נשים רוקדות על במות מוארות במעומעם, שדה, עוד גבר המניף מולו אגרוף...
ולפתע הוסר המשקל, ואוויר קר ועבש שוב הציף את ריאותיי. התגלגלתי אל הידיים והברכיים והתנשפתי כדי לשאוף עוד אוויר. הדמות שעמדה לידי השליכה אותו במדרגות כאילו היה חתיכת נייר מקומטת.
"... קומי! אנחנו חייבות ל..." המילים נשמעו כאילו עברו מתחת למים. לולא קווצות השיער בצבע סגול בוהק שהציצו מתחת למסכת הסקי שלה, יש להניח שלא הייתי מזהה את וִידה בכלל. חולצתה ומכנסיה הכהים היו קרועים, ונראה לי שהיא מתנועעת במעין צליעה, אבל היא הייתה בחיים והיא הייתה כאן, ובגדול — בחתיכה אחת. שמעתי את קולה מבעד לצלצולים העמומים באוזניי.
"ואו, איזה איטית את!" היא צעקה לי. "בואי כבר!"
היא התחילה לרדת במדרגות, אבל תפסתי את החלק האחורי של אפוד המגן שלה ומשכתי אותה אחורנית. "אנחנו יוצאות", אמרתי. "נחפה על הכניסה משם. הקשר שלך עוד פועל?"
"הם עוד נלחמים שם למטה!" היא צעקה. "הם יכולים להיעזר בנו! הוא אמר לא לעזוב את העמדה שלנו...!"
"אז תראי בזה פקודה ממני".
והיא הייתה חייבת, כי ככה זה עבד. וזה מה שהיא הכי לא סבלה בי, בכל זה — שזאת הייתה ההחלטה שלי.
היא ירקה ליד רגליי, אבל הרגשתי שהיא עולה אחריי במדרגות, ושמעתי אותה מקללת בלחש. במוחי צצה המחשבה שהיא יכולה בקלות לשלוף את הסכין שלה ולתקוע אותה בעמוד השדרה שלי.
היה ברור שהחייל שנתקלנו בו בחוץ לא ציפה לנו. הרמתי יד ולקחתי את ידה כדי להורות לה להתרחק, אבל רעש האקדח של וִידה שירה מעל כתפי הדף אותי לאחור והרחיק אותי מהחייל במהירות רבה יותר מזרם הדם שניתז מצווארה.
"די עם הבולשיט הזה!" וִידה הרימה את האקדח שנשאר משום מה צמוד אל צד גופי ותחבה אותו אל כף ידי. "לכי כבר!"
אצבעותיי התקפלו סביב צורתו המוכרת. זה היה אקדח שירות טיפוסי — זיג זאואר P229 DAK שחור — ובכל זאת, גם אחרי שלמדתי חודשים לירות באקדחים ולנקות אותם ולהרכיב אותם — הרגשתי שהוא גדול מדי לידיים שלי.
פרצנו אל תוך הלילה. ניסיתי לאחוז שוב בוִוידה ולהאט אותה לפני שתכניס את עצמה לעוד מצב בעייתי, אבל היא התנערה ממני בכוח. התחלנו לרוץ בסמטה הצרה.
כשהגעתי לפינה עוד הספקתי לראות שלושה חיילים חרוכים ומדממים מושכים שתי דמויות מכוסות ברדסים מתוך משהו שנראה כמו פתח ניקוז גדול ברחוב. נקודת הגישה הזאת חד־משמעית לא צוינה בקלסר המבצע שקיבלנו.
אסיר 27? לא ידעתי בוודאות. האסירים שהם העלו למיניבוס היו גברים שדי דמו זה לזה, אבל היה סיכוי. והסיכוי הזה עמד לעלות על מיניבוס ולנסוע ולהיעלם לעד. וִידה הצמידה יד אל אוזנה, ושפתיה התהדקו עד לובן. "רובּ אומר שהוא רוצה שנחזור פנימה. הוא צריך גיבוי".
היא כבר עמדה לפנות לאחור, אבל שוב תפסתי אותה. זאת הייתה הפעם הראשונה, כנראה, שהייתי קצת־קצת יותר זריזה ממנה.
"המטרה שלנו היא אסיר 27", לחשתי. ניסיתי לנסח את הדברים באופן שיתחבר לתחושת הנאמנות המטופשת שלה לארגון. "ואני חושבת שזה הוא. בשביל זה אולבן שלח אותנו, ואם הוא יצליח להתחמק, כל המבצע אבוד".
"הוא..." מחתה וִידה אבל משכה בחזרה את המילים שעמדו על לשונה. לסתה נחשקה, אבל היא אישרה ב"כן" זעיר בראש. "אם את מפילה אותנו, בעיה שלך, אני לא נופלת איתך. רק לידיעתך".
"הכול עליי", אמרתי. "שום דבר שיקלקל לך". שום כתם על העבר המבצעי שלה, שום שריטה באמון שאולבן וקייט רוחשים לה. היא יכולה לצאת מזה רק מורווחת — היא תזכה ב"תהילה" של מבצע מוצלח או תזכה לראות אותי נענשת ומושפלת.
לא הורדתי עין מהמתרחש מולנו. היו שם שלושה חיילים — נוכל להסתדר איתם בעזרת הנשק שלנו, אבל כדי להועיל ממש הייתי חייבת להתקרב ולגעת בהם. זה היה הגבול היחיד והמתסכל של היכולות שלי, ועדיין לא הצלחתי לפרוץ אותו, למרות כל האימונים שהליגה כפתה עליי.
האצבעות הסמויות שחיו בתוך ראשי תופפו בקוצר רוח, כאילו נמאס להן להיות כלואות והן רצו לפרוץ החוצה ולהיות עצמאיות.
התבוננתי בחייל הקרוב ביותר וניסיתי לדמיין את האצבעות הארוכות והמתפתלות שבראשי מושטות החוצה, נמתחות על המרצפות ומגיעות אל מוחו הלא מוגן. קלנסי הצליח לעשות את זה, חשבתי. הוא לא היה צריך לגעת באנשים כדי לקלוט את הנעשה במוחם.
בלעתי צווחת תסכול. היינו זקוקות לעוד משהו. להסחת דעת, למשהו שיוכל...
וִידה התברכה בגב איתן ובגפיים חזקות שבזכותם אפילו הפעולות המסוכנות ביותר שביצעה נראו קלות וחינניות. ראיתי אותה מרימה את האקדח ומכוונת אל המטרה.
"היכולות שלך!" סיננתי. "וִידה, בלי אקדחים, זה יזעיק את החיילים האחרים!"
היא הסתכלה עליי כאילו ראתה את מוחי המעוך נוזל מאפי. שתינו ידענו מצוין שיריות יהיו הטיפול המהיר במצב, אבל אם היא תפספס ותפגע באחד האסירים או אם החיילים יחזירו אש...
וִידה הרימה יד ופלטה נשיפה עצבנית יחידה. אחר כך הושיטה את ידיה ועשתה תנועות הדיפה באוויר. שלושת חיילי המשמר הלאומי הורמו בשיא הדייקנות והכוח והוטחו על גבי המכוניות שחנו בהמשך הרחוב. כי לא רק שווִידה הייתה החזקה והמהירה ביותר פיזית והצלפית הטובה ביותר מכולנו — הייתה לה גם השליטה הטובה ביותר ביכולות שלה.
הנחתי לחלק של הרגשות במוחי לכבות. המיומנות המועילה ביותר שלימדו אותי בליגת הנוער הייתה להיפטר מהפחד ולהחליף אותו במשהו קר לאין שיעור. אפשר לקרוא לזה רוגע, אפשר לקרוא לזה התמקדות, אפשר לקרוא לזה שיתוק עצבים — וזה בא למרות הדם שדהר בעורקיי כשרצתי לעבר האסירים.
נדפו מהם ריחות של קיא, של דם ושל זוהמה אנושית, שהיו שונים כל כך מהקווים הנקיים והמדויקים של הבונקר ומסירחון האקונומיקה שאפף אותו. קרביי התכווצו.
האסיר הקרוב ביותר ישב שפוף ליד המרזב, וזרועותיו הכבולות היו מונחות על ראשו. חולצתו נתלתה קרעים־קרעים מכתפיו סביב פצעים וכוויות וחבורות שהפכו את גבו לצלחת של בשר נא שלא דמה לגוף אנושי.
הגבר הפנה את ראשו כששמע את צעדיי, והרים את פניו שהיו מוגנות בזרועותיו. תלשתי את הברדס מראשו. מילות עידוד כבר היו מוכנות על לשוני כשהתקרבתי אליו, אבל למראה פניו התנתק פי ממוחי. עיניים כחולות מצמצו אליי מתחת לבלורית פרועה של שיער בלונדיני, אבל לא יכולתי לעשות כלום, להגיד כלום, כשהוא רכן עוד יותר לתוך תאורת הרחוב הצהובה הבהירה.
"זוזי כבר, סתומה!" צעקה וִידה. "מה מעכב אותך?"
הרגשתי שכל הדם אוזל מגופי במהלומה אחת, מהירה ומדויקת, כאילו נוריתי ישר בלב. ופתאום קלטתי — הבנתי למה בהתחלה קייט עשתה הכול כדי שיציבו אותי למשימה אחרת, למה קיבלתי פקודה לא להיכנס לבונקר, למה לא קיבלתי שום מידע על האסיר עצמו. לא שם, לא תיאור, ודאי לא אזהרה.
כי הפנים שהבטתי בהם עכשיו היו רזים יותר, חולניים ומוכים, אבל הכרתי אותם — פנים שהכרתי... פנים ש...
לא הוא, חשבתי והרגשתי שהעולם מזדעזע תחת רגליי. לא הוא.
כשהוא ראה את תגובתי הוא קם לאט, וחיוך ממזרי הבקיע בכוח את העוויית הכאב. הוא קם במאמץ לעמידה וגרר את עצמו אליי, ונראה לי שהוא נקרע בין הקלה ובין בהילות. אבל כשדיבר לבסוף, ההטעמה הדרומית במבטא שלו הייתה חמימה כפי שהייתה תמיד, למרות קולו שנשמע עמוק ומחוספס יותר, כשהוא דיבר לבסוף.
"אני... נראה יפה כמו שאני מרגיש?"
ואני נשבעת... אני נשבעת... שהרגשתי שהזמן נשמט תחתיי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
