מזל יתומה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מזל יתומה
מכר
מאות
עותקים
מזל יתומה
מכר
מאות
עותקים

מזל יתומה

4.6 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 258 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 18 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 42 דק'

גלית דהן קרליבך

גלית דהן קרליבך נולדה בשנת 1981 בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים.
כתבה את הספרים: "אחותי כלה והגן נעול," "קצה," "סופה של אליס", "רפאים (האליגטורית)", "זאת אני, איווה", "מזל יתומה", וכן שני ספרי פנטזיה בסדרת "ערפילאה."
בנוסף, מסות, שירים, ביקורות, טורים, מאמרים וסיפורים קצרים שלה מתפרסמים ב"הארץ", "עברית", "אפוק", "מעריב", "מאזניים", "עיתון 77 ", וכן בכתבי עת בינלאומיים — " Lilith" ,"Tablet" ,"Poetin " ועוד.
עם הפרסים שבהם זכתה על יצירותיה נמנים פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר. היא זכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית, ובמלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, וכן השתתפה בתוכניות כתיבה בינלאומיות בשנחאי ובאליקנטה. ספרה, "זאת אני, איווה" זיכה אותה בציון לשבח מטעם פרס ברנר ובתרגום לאנגלית מטעם קרן עם הספר. 
גלית דהן קרליבך מתגוררת בירושלים, קוראת, כותבת, מרצה ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת בר אילן.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שתיים עומדות במרכז הרומן “מזל יתומה״: ילדה אדומת שיער, ותעלומת פשע שהתחולל לפני שנים רבות. ספרה של גלית דהן קרליבך מגולל את סיפורה של אביטל אוחיון, יתומה חובבת ספרות – ובעיקר ספרים על יתומות ויתומים – שגדלה בליפתא, שכונת עוני בפאתי ירושלים, אצל סבה וסבתה קשי היום וקשי הלב. היא מתגלגלת ברחובות ובחיי השוליים של ירושלים ונודדת – ממאורות במרכז העיר, דרך שכונות עוני ועבודות מפוקפקות ועד למנזר בעיר העתיקה. אביטל, שגברים הולכים שבי אחר יופייה ושערה האדום, לא מפסיקה לחפש את אביה שלא הכירה מעולם. כאשר סוכן מוסד לשעבר, אחיטוב פורת הקשיש, נכנס במפתיע לחייה ולוקח אותה תחת חסותו, נראה שחייה של אביטל עומדים להשתנות ופתרון תעלומת זהות אביה קרוב להתגלות, כמו שקורה בסיפורים שהיא כל כך אוהבת.

אלא שהחיים בירושלים בתחילת שנות האלפיים מסרבים להיות אגדה זוהרת, ולמרות הפאר והביטחון שאחיטוב מרעיף על אביטל כאשר הוא מצרף אותה למשפחתו – מניעיו מסתוריים ונסיבות הצטלבות מסלולי חייהם עלומות. משפחתו של אחיטוב היא משפחה חזקה, מלח הארץ, בני גיבורים וענקים, משפחה שאביטל היתה רוצה לעצמה. אלא שהפשע הקדום – ואיתו גם שאלות על נסיבות לידתה של אביטל ועל אמה – צף ועולה, משנה את מאזן הכוחות וחושף את פניהם האמיתיות של בני משפחת פורת. לאן גורלה ומזלה של אביטל מובילים אותה מכאן והלאה? 

אביטל היא גיבורה בלתי נשכחת. סיפור חייה – מלידתה ועד הפיכתה לאישה צעירה – מזכיר לנו את סיפורי היתומות המפורסמים מהספרות הקלאסית: עלילה מפותלת, דאגה לגיבורה הראשית תוך כדי התפעלות מכוחותיה, ורצון עז שחסרי המוסר והצבועים יבואו על עונשם. דמויות המשנה גם הן חד־פעמיות, ואביטל נעה ביניהן כמו ספינה בסערה. כתיבתה של דהן קרליבך חיה ונועזת, נעה בין דמיון פרוע להבחנות חדות וקולעות על המציאות. סיפורה המרתק של אביטל חודר עמוק ללב, ובכל משפט ומשפט אנו מרגישים את כאבה. זהו ספר מותח, שובר לב ורומנטי להפליא, ספר שאי־אפשר להניח מהיד. 

"מזל יתומה" הוא ספרה השמיני של גלית דהן קרליבך, זוכת פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם. 

פרק ראשון

1
 

כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.

אני נמצאת פה במנזר מרימ'ס, ואולי מנזר זה לא המקום הכי מתאים בעולם להתוודות בו על רצח, למרות שיש פה תא וידוי. לא שהתא הזה עוזר למישהו: מי שעושה פשעים גדולים, שלא יצפה שיצליח להיכנס לחור וידוי פצפון.

מנזר מרימ'ס הזה הוא על שם שלוש המרימיות: אמא של ישו, מרים המגדלית, ועוד מרים אחת ששכחתי. אבל זה לא חשוב בכלל. במקום הזה מרים המגדלית היא הקובעת מי נכנס לפה.

לפי המסורת, לפני שמרים הזאת המגדלית הלכה עם ישו, האמינה בו והפכה להיות קדושה, היא בכלל היתה זונה. עכשיו רואים אותה בכל מקום במנזר, בתוך ציורים שתלויים פה, והיא מקבלת בחיוך המוזר שלה את כל הזונות שבאות לכאן. וזה המזל שלהן: מפה לא יגרשו אותן. זה המנזר שלהן ובשבילן.

רק אתמול באה לפה אישה פצועה, ירד לה המון דם מהידיים והיא אמרה שהיא אחיינית של לזרוס הקדוש ושיש לה תרופה לצרעת. שלחו אותה מיד לבית המשוגעים בכפר שאול. כל מה שהטיפשה היתה צריכה להגיד זה שסרסור חתך אותה באמצע מה שעשתה, ואז היתה מקבלת פה ארוחה ומיטה במקום להגיע לבית משוגעים.

 

המנזר מושלם למי שרוצה להתחבא. כל מה שצריך זה ללכת קצת ימינה מאיפה שישו נפל בפעם הראשונה, שזה גם המקום שאמא שלו מסתכלת עליו בפנים סובלות, אחר כך לסתום את האף ליד ערימה של זבל, כי הטרקטור של הניקיון לא מצליח להגיע לכאן, לעבור עוד באסטה של מיצים עם רימונים קשים שבטוח קטפו אותם לפני אלפיים שנה, ואז להגיע למנזר שעל השער שלו יש ציור של ג'ורג' הקדוש רוכב על סוס לבן ונלחם בדרקון צבעוני.

בכניסה יש חצר עם ספסלים מסודרים בחצי עיגול. אולי בשביל ישו, שיום אחד יחזור לארץ וירביץ פה הופעה.

בצד ימין של החצר יש שביל קטן שמכוסה בבוגנוויליה. השביל הולך ישר לספרייה, ככה שגברים יכולים להגיע לספרייה בשקט, ולקרוא בה ענתיקות מימי הביניים בלי להכניס אף נזירה להיריון.

כאילו שזה באמת עוזר. מיד כשנכנס זָכָר למנזר, רוזי או טוני או סופי (תבחרו שם, זה לא חשוב, גם ככה הם לא אמיתיים), שהן נזירות בערך כמו שאני נוצרייה, עוברות ליד החלון של הספרייה עם התנ"ך ביד, שאם פתחו אותו אי־פעם זה רק כדי לעשות עיניים לכומר שנותן הרצאה בימי ראשון, ואז מביטות בבחור, בתקווה שהוא יביט בהן בחזרה, וישר מנשקות את התנ"ך, ככה עם השפתיים, בברווזית, שמיד ברור שהן כבר נתנו עבודה, השפתיים האלה.

*

הן חושבות שלא רואים אותן. אבל מאיפה שאני יושבת, אני רואה ה־כ־ו־ל.

 

זאת הפעם השנייה שאני במנזר.

הפעם הראשונה היתה לפני ארבע שנים בערך, כשהייתי בת שש־עשרה, ודברים בהחלט השתנו מאז.

אז — אם המנזר היתה תרזה, והיום — אגנס. אז ישו הביא אותי לפה כזונה, והיום באתי בעצמי, והפעם כרוצחת.

 

רק כאמל, הגנן הערבי, נשאר ונראה בדיוק אותו הדבר, אולי בגלל שמי שמתעסק בצמחים ולא בבני אדם, לא נובל בעצמו אף פעם. כשבאתי לפה לפני יומיים, כאמל הסתכל עלי כשאגנס לקחה אותי לסיבוב, ואז פתח את הפה. רק זה היה חסר לי. ראיתי שהוא נזכר איך באתי לפה עם ישו בפעם הראשונה, חצי עירומה ושותה בלי להפסיק. עד שתרזה הצליחה לגמול אותי מהבקבוק, כאמל, המוסלמי היחיד במנזר, היה אוסף את כל הבקבוקים הריקים שהחבאתי מתחת לחלון שלי.

הסתכלתי עליו חזק־חזק ופקדתי עליו במוח שלא יגיד שום דבר, וברוך השם, הוא לא אמר כלום.

 

אגנס לא התלהבה ממני בכלל, שזה עוד הבדל ממה שהיה אז עם תרזה, שהיתה נחמדה אלי וכל הזמן רק בדקה שאני אוכלת ולא מקיאה ולא מחביאה אלכוהול בחדר, והיא גם עשתה לי המון שיחות — על נפש האדם ועל האל, כל מיני דיבורים שונים לגמרי מהדיבורים של העובדים הסוציאליים ואלה מהרווחה.

 

שיקרתי לאגנס. אמרתי לה שישו שלח אותי לפה. כמובן שזכרתי לא להגיד ישו, אלא ג'ון הסקוטי — אגנס נראתה מהאנשים האלה שלעולם לא יוכלו להבין שלכל אדם יש יותר משם אחד. אז אמרתי לה, לאגנס, שג'ון הסקוטי אמר שאבוא למנזר בכל פעם שמתעוררת בעיה. כששאלה איך קוראים לי, לא נבהלתי וליתר ביטחון שיקרתי שוב: "עתליה."

 

אגנס לא שאלה יותר מדי שאלות.

היא רק הסתכלה ישר בשיער שלי, כמו שכל האנשים מסתכלים בו על ההתחלה. ראיתי שיש לה בפנים מלחמה בין מה שצריך לעשות איתי לבין מה שהיא רוצה לעשות, ואז מהפה יצאה לה אנחה כזאת, והיא אמרה שבינתיים, רק בינתיים, אני יכולה להישאר. היא רק מקווה שהביקורת של העירייה לא תגיע ותסבך אותה. רציתי להגיד לה שעוד לפני העירייה, בטח יבואו לסבך אותה מהמשטרה, אבל סתמתי את הפה והלכתי אחריה.

 

כמו תרזה, גם אגנס הורידה מהקירות של החדרון שלי את כל התמונות ואת כל הצלבים ואת כל המלאכים החמודים, כי מאז השואה לא נעים להם מהיהודים. אגנס גם הראתה לי את המקלחת, ורק באותו הרגע שמתי לב כמה אני מסריחה, פשוט מסריחה מזיעה. אגנס הלכה וראיתי שהיא שכחה להוריד פסל קטן של ישו שדפקו לו הרבה מסמרים בראש כאילו לא נדפק מספיק בחיים. עכשיו, בזמן שאני כותבת את כל זה, אני נוגעת לו בראש וזה עושה לי נעים־כואב באצבעות. כבר בהתחלה ביקשתי וקיבלתי מחברת גדולה וכמה עטים, ועד שיבואו לעצור אותי, אני כותבת לכם בדיוק מה קרה, כדי להתכונן למשפט. אני אנסה להיות מסודרת, למרות שזה קשה, כי לפעמים המחשבות תוקפות את המוח שלי, כמו החיילים היוונים שרצו להיכנס לטרויה ונתקעו שם עשר שנים, אבל זה לא אומר שהם לא הציקו לחומות של העיר במשך כל הזמן הזה.

שאול, מתקן עולם ומפעל החסד המהלך של ליפתא, תמיד אמר שהספרים ייקחו אותי רחוק. ולמרות ששאול הוא מאלה שטובים בלצדוק, בזה הוא ממש לא צדק: ספרים אף פעם לא לקחו אותי רחוק. הכי רחוק שהגעתי היה לשכונת קראקס שהתחבאה בתוך קריית יובל — אולי קילומטר וחצי מליפתא — וגם שם גרתי רק חצי שנה עד שבא אחיטוב והוציא אותי משם. לא הייתי צריכה לצאת משם וללכת איתו, עם אחיטוב. הייתי צריכה להיזהר. מזל הרי אף פעם לא היה הצד החזק שלי, לא עכשיו, במנזר, ולא אז, אבל אני מקדימה את המאוחר.

אדוני השופט, עובדי הרווחה וכל העובדים הסוציאליים שקוראים עכשיו את המכתב הזה. לפני שאתם מחליטים לזרוק אותי לכלא בגלל מה שעשיתי, קודם כול אתם צריכים לקרוא את מה שכתבתי ולשמוע איך בכלל הלכתי עם מישהו שאני לא מכירה, ואתם צריכים לשמוע על העבר שלי, על ליפתא, המקום שבו נולדתי וגדלתי אצל הזרוע הצבאית של הטרור וקצין המודיעין עם הידיים הארוכות שלו, או בקיצור ובשביל הדיוק: אצל מלכה ויעקב אוחיון, סבתא וסבא שלי.

 

 

2
 

מאז שאני זוכרת את עצמי אני משתוקקת לדעת מי הכניס את אמא שלי להיריון. מבחינת סבתא מלכה, כל העולם הכניס אותה, את הזונה, להיריון, ואני פשוט יצאתי מאחד הזרעים. כמו פיפ היתום מ"תקוות גדולות", גם אני הכרתי את אמא שלי בעיקר בתור מצבה שהיתה שבורה בצדדים. וחוץ מקבר ותמונה שהיה בה יותר חושך מאור, לא היה לי הרבה ביד.

בערך פעם בשנה, ביום לא קבוע, ולפי מה שהתחשק לסבתא מלכה באותו הרגע, היינו עולים להר המוות שעמד בדיוק מול ליפתא. סבא יעקב היה שם כיפה שמצא בדרך להר (אם יש משהו שלא חסר בליפתא זה כיפות מכל הסוגים), וסבתא היתה זורקת על עצמה איזה סמרטוט שחור ומצחצחת שיניים, אבל זה ממש לא עזר, וכל מי שעמד לידה בהר המוות היה מתעלף מהריח של כל הערק שיצא לה מהפה.

ליד הבוטקה בכניסה לבית קברות, סבתא הכריחה אותי לגנוב נר מהשומר, ואז היינו מתחילים לחפש את הקבר של אמא, שלושתנו הולכים בין כל המצבות, וכל האותיות השחורות שהיו עליהן היו מתעופפות ומסתכלות עלי כמו ציפורים רעות.

בניגוד לפיפ, אנחנו אף פעם לא מצאנו את הקבר מיד. וכשלסבתא נשבר מהחיפוש הזה, היא היתה נעמדת ליד אחד הקברים ומחליטה שזה הקבר של אמא, ושגם אם לא, העיקר הכוונה, וככה עמדנו ועשינו את עצמנו מכבדים את זכרה של אמא, עד שהיה מגיע מישהו מהמשפחה האמיתית של הקבור, או שומר שיודע מי קבור איפה, ומגרש אותנו.

בכל זאת, הנה כל הדברים שידעתי על אמא שלי: ידעתי שקראו לה שולה (האות ה' נמחקה ונשאר רק שול באמצע המצבה) ושהיא מתה מתישהו בשנת תש"ם, בשנה שבה נולדתי.

והנה כל הדברים שידעתי שהיא לא: היא לא היתה, כמו השוכנים מתחת למצבות סביבה, ענווה וישרת דרך, ולא צנועה ונעימת הליכות, ולא פועלת צדק ודוברת אמת, ואפילו לא סתם "אהובתנו". כלום. רק שם וזהו.

יכולתי להבין למה: חוץ מזה שאף אחד לא היה מאשר לסבתא מלכה לכתוב "זונה" על הקבר של הבת שלה, היא בטוח התמקחה על כל אות ואות, כדי לא לשלם יותר מדי על המצבה.

סבתא אף פעם לא הסכימה להגיד ממה אמא מתה. גם לא סבא, המודיעין שלה. ברגע שהם הזכירו את אמא שלי, מיד היתה יוצאת מהפה שלהם שורה ענקית של קללות, קללה בתוך קללה בתוך קללה, כמו הסיגריות שהם עישנו וכמו הערק שהם שתו. אז למה הם עלו לקבר כל שנה? לדעתי, מתוך פחד ולא מתוך כבוד. הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות. והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות, כשסבתא הלכה לשטוף גופות. זאת העבודה היחידה שבה הצליחה להחזיק, כי הגופות האומללות לא יכלו להתלונן על הריח הנורא של האלכוהול שיצא ממנה.

 

חוץ מכל זה, ברור שהם התביישו משאול, האיש הכי נורמלי בליפתא, אם אפשר להגיד מילה כזאת על המקום הזה. שאול איכשהו הצליח כמעט תמיד לנחש מתי אנחנו בהר המוות, והיה בא עם ספר תהילים בתוך התיק החום שלו שהיה לוקח לעבודה שלו בעירייה, וסבתא מלכה היתה לוחשת בקול, "הנה, עכשיו המָרְבּוּן מתַקֵן העולם הזה יוציא מסרק ויסדר את השיער," ושאול באמת עשה ככה וגם שם כיפה על הראש, ואחרי שכל זה היה נגמר, הוא היה מקפל את הכיפה טוב־טוב ומחזיר אותה לכיס ולוקח אותי לאכול משהו בשוק, כי סבא וסבתא נשארו לריב עם המשפחות ליד.

למרות שזה היה עצוב שאמא מתה, היא לפחות נמצאה במקום אחד כל הזמן, ממש לא כמו ליר, שכל הזמן זז ממקום למקום, ממקצוע למקצוע. חוץ מלהיות מלח או קברניט — כי אף פעם לא אהבתי ים — ליר, אבי הדמיוני, היה הכול. הוא היה טייס והוא היה מרגל עם שפם אלי כהן מודבק, שמתחת ראו שבכלל הוא אדום, כמוני, והוא היה מומחה לכל סוגי התעופה ופעם אחת אפילו הגיע לקחת אותי בכדור פורח, ואם לא היינו גרים במקום דפוק כמו ליפתא, שכולו שפיצים וסלעים, הוא בטח היה מצליח להנחית את הכדור כאן לידי, והייתי מתעופפת איתו לעולמי עולמים.

אף פעם לא ראיתי את הפרצוף של ליר. אבל תמיד היה הרבה מקום על החזה שלו והייתי יכולה לשים שם את הראש שלי כמה שבא לי, והוא היה מלטף אותו בלי לבקש שום דבר ממני — פשוט כי הוא אבא שלי.

קראתי לו ליר כדי לתקן את השטויות של הבנות הטיפשות של המלך ההוא, של שייקספיר. אני מההתחלה הייתי סולחת לו ולא חשוב מה — הייתי אומרת בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, לא כמו קורדליה שכנראה היה לה עודף אבא, אם היתה לה חוצפה להיעלב ועוד להיעלם לו. בסוף, כמו שאתם יודעים, שניהם מתו, אבל לפחות היה לה אבא עד הסוף, והוא גם היה נאמן לה, כי לא הצליח לחיות אחרי שרצחו את הבת האהובה שלו.

 

לא תמיד חיכיתי שליר יגיע בעצמו, כי מהר מאוד הבנתי שאין שום מזל שיושב לו רגל על רגל ומחליט להופיע ככה בחיים של מישהו כמוני. אז תמיד, כל החיים, הייתי מחפשת את ליר שלי בכל מיני מקומות.

הבריכה של ליפתא היתה המקום הראשון שבו חיפשתי את ליר, בגלל שהיתה ממש מתחת לשביל התאנה שהוביל עד לבית שלנו. מתוך המעיין שהסתתר בתוך האדמה יצאה מנהרה קטנה ונשפכה לבריכה.

כל מי שבא להתמזמז, היה אוהב להיכנס לתוך המנהרה הצרה שמשם יצאו המים. ליפתא תמיד נראתה לי כמו מפה מוקטנת של כל העולם: אפשר היה לראות את ההרים מסביב ולדמיין שמאחורי כל הר מסתתר לו נוף אחר של ארץ אחרת לגמרי. הכי אהבתי את ההר של בית איכסא. מאחוריו הסתתרה איסלנד, מכוסה בערפל, וידעתי שאם פעם הקיץ לא יתחלף עם החורף, תמיד תהיה לי ארץ קרה לברוח אליה. לבריכה אהבו להגיע גם מתמזמזים ששחו עירומים בלילות של ירח מלא וגם קדושים שקפצו לתוכה כדי לנער את כל החטאים שלהם למרות שהמבטים שלהם לא הלכו לשום השם יתברך, אלא רק לגופך ישתבח.

אבל היה זמן שהבריכה היתה רק שלי. ביום רגיל בצהריים יכולתי לשבת שם ולחלום שליר מגיע במסוק ישר מההר האיסלנדי ומחפש מקום לנחות. אני זוכרת שפעם, כשהייתי בת שמונה בערך, שמעתי רעש של שיחה מהמעיין, וכבר ידעתי לפי הקול ולפי הריח שלא מדובר במתמזמזים וגם לא בקדושים, ובאמת כשירדתי לשם, ראיתי ילדה בערך בת שש בתוך גלגל בצורת ברווז מתנפח. והליר שלה כל הזמן אמר לה מאוד בסבלנות, "עכשיו, נטע, מכניסים את הראש למים ככה," והוא הכניס את הראש והשאיר אותו בפנים והוציא ואמר, "עכשיו תורך."

הילדה נטע בהתה בו ולא עשתה כלום.

הרגשתי שהאגודלים שלי ברגליים עומדים לקרוע את האדמה מרוב מתח. הרי אסור להיות בלי תנועה. אסור. סבתא מלכה התייחסה אלי כאילו שנולדתי עם גלגלים על הרגליים. בכל פעם שישבתי, היא התחילה לקלל ולחפש איך להעביד אותי. בכל אופן, נטע הזאת רק הסתכלה על אבא שלה ולא מיהרה להכניס את הראש. איזה דקה היא חיכתה. ספרתי בלב עד מאה. בזמן הזה אפשר היה להקיף את כדור הארץ שמונה פעמים. וגם את החלל. אבל אבא שלה לא כעס. הוא לא קילל ולא התעצבן.

אחרי זה היא נתקעה עם הגלגל ברווז שלה באיזה שיח והתחילה לצרוח שכואב לה. עצמתי את העיניים כדי לא לראות איך כל הסבלנות של הליר שלה נגמרת בבת אחת, אבל הוא הוציא את הילדה שלו בשקט מהמים וניגב אותה במגבת, שהיתה יותר גדולה ממנה, והסתכל על הרגל שלה. ואז הוציא לה לחם עם טונה וביצה קשה. ובדיוק באותו הרגע הוא שם לב שאני שם, וכל המבט הזה שלו, שנחת עליה כמו ענן, נעלם. הוא שאל אותי אם אני צריכה משהו. שלא תבינו לא נכון: הקול שלו היה נחמד, אבל זה היה נחמד של זרים. לא של ילדה והליר שלה. חשבתי לשרוט את עצמי רק כדי שאולי המבט שלו ישתנה, אבל הלכתי משם. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שסבתא תקלוט שאני מדברת עם גבר, ואז תתחיל להגיד שמה הפלא שלאמא הזונה יצאה בת זונה. ככה היא דיברה כל הזמן, הזרוע הצבאית של הטרור, ולא כמו החמאס שהוריד עלינו פיגועים, היא אף פעם לא לקחה אחריות על שום דבר.

 

סוציאליים, כבוד השופט, המזכירה שקוראת בקול את המכתב הזה, אני עוצרת פה רגע, כי אתם בטח כבר שמתם לב לכל עניין השמות, וכמו שאני מכירה אתכם, זה בטוח לא מוצא חן בעיניכם. אתם אוהבים את הפרוטוקולים המסודרים שלכם עם המזכירה שיושבת על הבמה ומקלידה מהר־מהר וכותבת ליד כל שם נקודתיים, כמו במחזה, ואחרי הנקודתיים היא כותבת מה כל שם אומר, ומה הוא עושה בדיוק, והכול מסודר־מסודר.

 

אתם רוצים שאבא יהיה אבא, ושאמא תהיה אמא, ושאם אין אמא — אז לפחות שסבתא תהיה סבתא, אבל זה לא ככה. תתמודדו. כי לא מספיק שבנאדם נולד וחי פעם אחת חיים מגעילים שלא הוא בחר, אז עכשיו הוא גם צריך להיצמד לשם שלא אומר שום דבר, חוץ מההפך?

 

לעולם אל תסמכו על השמות המקוריים של בני אדם. לעולם.

לפדופיל שהסתובב בליפתא קראו מלאכי. ומאיר היה העיוור מבית חינוך עיוורים, שהיה מזהה אותי מרחוק וצועק בקול עבה כאילו היה מרופד בנזלת: "האדומה הקטנה הגיעה!" ובואו לא נדבר על חצרמוות, בעלי הדירה שלי בקראקס, שאם אני ממש מתאמצת, אני מצליחה לזכור עכשיו רק את השם של האישה המרשעת שלו — נעימה, שהיתה נעימה בערך כמו שמברשת ברזל נעימה לעור.

אי־אפשר היה לסמוך על כלום, אפילו לא על הלוונדר והגרניום שהקיפו את הבית שתמיד־תמיד יפיצו ריחות טובים. כשמשהו רע קרה, וזה קרה לא מעט, הריח של הלוונדר היה מסוגל לחנוק עדר של פילים, וכשמשהו טוב ונדיר קרה — הריח שלו ריחף לתוך מערות האף והשאיר טעם נעים בכל הגוף.

ומה איתי? בואו תסבירו לי איך זה שמכל השמות בעולם שנפלו עלי, דווקא לי יש אבא בשם? אביטל. אבי וטל. טל ואבי.

בקיצור: לעולם אל תסמכו על שמות, אדוני השופט וכבוד הסוציאליים, זה לא שאני מציעה לכם לקחת ממני איזושהי עצה על החיים האלה, או לסמוך עלי במשהו, כי כל מה שאני עשיתי היה רק לחשוב מי זה אבא שלי ואיפה הוא עכשיו, וזה מה שגרם לי להתגלגל לאן שהתגלגלתי ולעשות את מה שעשיתי. אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, כדאי שתתייחסו בחשדנות לשמות שאנשים קיבלו כשנולדו.

 

 

3
 

אם לא הייתי מחפשת את ליר כל הזמן, ואם לא הייתי עושה בעיות, הייתי יכולה להישאר בליפתא ולא ליפול לרחוב, ואולי הזרוע וקצין המודיעין, סבתא וסבא, לא היו מתים כל כך מהר. הייתי נשארת עד לסוף המכובד שלהם והופכת להיות גיבורה אמיתית שחיה לבד בלי טובות של אף אחד, ולוקחת סוס מהחווה שהיתה בליפתא ומרימה אותו ביד אחת כמו גילגי — שרק הילדים שהיתה להם טלוויזיה קראו לה בילבי ובכלל היא היתה פיפי. אבל אם החיים היו משוואה ואמא היתה נעלם שאפשר לפתור, אבא היה הנעלם האמיתי, ואני פשוט לא הפסקתי לחשוב עליו ולהמציא אותו, ולפעמים, כשהיה עולה לי על העצבים, גם להוציא אותו להורג.

 

זה מה שהיה שונה ביני לבין כל האנשים שגרו בליפתא: כולם קיבלו את מה שהם, בהווה, ולא חשבו על העבר: כל השש נשים שעשו לברסלבר טריליון ילדים והלכו לאסוף בשבילו צדקה מהרחוב ובדרך נאנסו שוב ושוב וגם חטפו מכות — קיבלו את העובדה שזה מה יש. וישו הג'ינג'י (ג'ון הסקוטי שלקח אותי למנזר בפעם הראשונה, זוכרים?) קיבל את זה שהוא חוטף מכות בשביל לפזר את התורה שלו כמו שמפזרים גרעינים לציפורים. ושאול שעבד בארנונה ובשאר הזמן חילק ארגזי אוכל לעניים מהסוחרים של השוק הסיטונאי, שכולם הכירו אותו בגלל הקרבה לליפתא, לא ניסה לשפר את מצבו ולעוף מהחור הזה. אפילו סבתא וסבא, הזרוע והמודיעין, שאף אחד לא היה יכול להגיד עליהם שהם שמחים ממשהו, אפילו הם קיבלו את המצב הזה, אחרת כבר מזמן היו חוזרים למרוקו, ישר למלך שהתגעגע אליהם מאוד־מאוד.

 

ואני, אני רק חשבתי על העבר במקום להתרכז בהווה. ותאמינו לי שהיה לי מספיק גם ככה על הראש ועל הידיים ועל הרגליים ועל הרבע ציצי שהתחילו לגדול לי באלף תשע מאות תשעים וחמש. ובכל זאת: רק על ליר חשבתי. ורק בגלל זה, רק בגלל שהפלגתי בדמיונות על ליר, הגיע לי להסתבך ככה. כן, אני מתכוונת לכל מילה שאני אומרת. תכתבו את מה שאני אומרת עכשיו: הגיע לי להסתבך ככה ובאמת הסתבכתי באלף תשע מאות תשעים וחמש, כמה שבועות לפני שרצחו את רבין.

 

הכביש מעל ליפתא התחיל להיסגר מכל ההפגנות נגד אוסלו, וסבתא, שלא יכלה לסבול אפילו את הרעש של הנחשים, שאחרי הפסח היו יוצאים מהחורים שלהם, השתגעה מכל הצופרים, מהזרנוקים ומהסוסים וכל הבלגן שהלך שמה מעל הראש שלנו. היא התחילה לשתות יותר ויותר. מאז וגם עכשיו כשאני כותבת את המילה "אוסלו" כל מה שאני מדמיינת זה רק בקבוקים על בקבוקים על בקבוקים של ערק.

באותו יום ארור ורשע סבא ניקה כרגיל את הרחובות של רוממה, וסבתא חיפשה מישהו להוציא עליו את העצבים. כל הצבועים והתנים והשועלים שהיו שם לא הספיקו לה, לכן ברור למה דווקא אני נבחרתי לתפקיד. בחוץ היו קולות וקללות ועוד קללות. וסבתא שהלכה עם הידיים על הצדדים של המצח, התחילה לדבר במהירות ולבלוע מילים. מבחוץ נשמעו שאגות של "אם רבין הוא אבינו ופרס הוא אמנו, הלוואי והיינו י־תו־מים". הצצתי מהחלון, שאול עבר בשביל לידנו, עם ארגז גדול מלא אוכל לכל האומללים של היקום, חלק מהמזון הזה גם הגיע אלי, כמובן, אבל תמיד בסתר ובצורה ערמומית.

סבתא ירתה בי את המבט הזה שלה, המסוכן, ואמרה, "תראו־תראו, הנה המתקן עולם הגיע." גם לסבתא היה עניין עם שמות. זה כנראה גנטי. היא קראה לשאול מתקן עולם אבל לא שכחה לומר שבבוקר הוא הורס לאנשים את החיים בארנונה של העירייה ואחר כך מנסה לפצות אותם בארגזי אוכל עלובים מהשוק הסיטונאי.

ואז היא הפסיקה לבלוע מילים ואמרה, "זה לא הוא, מטומטמת אחת. זה מה שאת חשבת, נכון? שהמרבון הזה אבא שלך? חה!" אמרה סבתא וירקה החוצה חתיכת מוחטה ענקית.

"למה את כל כך רוצה לדעת למי הזונה פתחה רגליים? למה, מי זה כבר יכול להיות? מוחמד החמישי? בטח נרקומן או רמאי, בדיוק כמוה."

פחדתי להוציא מילה, כי רק רציתי שהיא תמשיך לדבר, שמתחת לכל הקללות שלה יהיה איזה רמז, אבל היא התעייפה מהנאום, שתקה והסתכלה בשיער שלי, שהיה כרגיל אסוף בקודקוד בגלל כל הסוטים, "לכי תדעי. עם הצבע המקולל הזה שלך הוא בטח לא משלנו."

אני שאלתי "משלנו?" כי עם סבתא אי־אפשר לדעת אם התכוונה לעדה המרוקאית, שאותה היתה מקללת בכל הזדמנות על כך ששיתפה פעולה עם הסוכנות והוציאה אותה ממרוקו, ארץ זבת חלב וסהרה, או ליהודים שגם הם באופן כללי לא זכו ממנה למחמאות יותר מדי.

סבתא אמרה, "גוי, גוי, בטוח גוי, יאללה, יאללה," הקול שלה הלך ונהיה מערבולת שסחפה הכול. "אל תהיי בת של זונה ותביאי לי במבי. ערק רק של במבי. את שומעת אותי? רק סבא שלך יחזור, אני־יחתוך־אותו־לאן־הוא־נעלם." והיה לה מבט כזה שידעתי שאפילו כסף היא לא תביא לי הפעם ואני שוב אצטרך לגנוב.

יצאתי מהר מהבית ונשפכתי ישר לתוך ההפגנה. ראיתי שמה על הכביש את כל הבנות מ"נועם הליכות", עוד מוסד שלא הצלחתי לגמור כמו שצריך: כל הצופיות והרעיות והנחמות והנעמות שכבו שם על הכביש וצרחו "פושעי אוסלו לדין!" שוטרים גררו אותן משם והכניסו ישר לניידת.

 

הלכתי מהצד בתוך העשן והמים, והגעתי למכולת. איך שפנחס המוכר ראה אותי, הוא קם מהכיסא, שזה היה דבר מאוד נדיר, כי פנחס, ככה אמרו בשכונה, נולד דבוק לכיסא של המכולת. "ג'ינג'ית, את באת לשלם אני מקווה, כן?" לא אמרתי שום דבר. לפנחס היו כיפה בגודל קסדה ולב בגודל צימוק.

והוא המשיך, "את לא לוקחת מפה כלום. שמעת? קודם שסבתא שלך תשלם על כל הבית מרזח שלה!" ואז הוא התקרב אלי, ועם הבטן שלו חסם את המעבר לאזור של הבקבוקים. "אין לך מה לחפש פה," הוא אמר. "לפה רק עם כסף את חוזרת."

נשכתי חזק־חזק את השפתיים כדי שהדמעות לא ייפלו לי מהעיניים מולו.

"את צריכה כסף?"

שנינו הסתובבנו. בפתח עמד ישו.

גלית דהן קרליבך

גלית דהן קרליבך נולדה בשנת 1981 בשדרות וגדלה בה, באשדוד ובירושלים.
כתבה את הספרים: "אחותי כלה והגן נעול," "קצה," "סופה של אליס", "רפאים (האליגטורית)", "זאת אני, איווה", "מזל יתומה", וכן שני ספרי פנטזיה בסדרת "ערפילאה."
בנוסף, מסות, שירים, ביקורות, טורים, מאמרים וסיפורים קצרים שלה מתפרסמים ב"הארץ", "עברית", "אפוק", "מעריב", "מאזניים", "עיתון 77 ", וכן בכתבי עת בינלאומיים — " Lilith" ,"Tablet" ,"Poetin " ועוד.
עם הפרסים שבהם זכתה על יצירותיה נמנים פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם ע"ש דבורה עומר. היא זכתה במלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית, ובמלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה, וכן השתתפה בתוכניות כתיבה בינלאומיות בשנחאי ובאליקנטה. ספרה, "זאת אני, איווה" זיכה אותה בציון לשבח מטעם פרס ברנר ובתרגום לאנגלית מטעם קרן עם הספר. 
גלית דהן קרליבך מתגוררת בירושלים, קוראת, כותבת, מרצה ומלמדת כתיבה יצירתית באוניברסיטת בר אילן.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

גלית דהן קרליבך מפענחת את דמות הנערה היתומה בספרות עמרי הרצוג הארץ 08/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גלית דהן קרליבך: "יש משהו בגירושים שמוציא החוצה את חוסר השוויון בעולם. מעמד, כסף, דימוי" גילי איזיקוביץ הארץ 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 258 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 18 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 42 דק'

סקירות וביקורות

גלית דהן קרליבך מפענחת את דמות הנערה היתומה בספרות עמרי הרצוג הארץ 08/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גלית דהן קרליבך: "יש משהו בגירושים שמוציא החוצה את חוסר השוויון בעולם. מעמד, כסף, דימוי" גילי איזיקוביץ הארץ 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מזל יתומה גלית דהן קרליבך

1
 

כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כול איך הרגתי את אמא שלי.

אני נמצאת פה במנזר מרימ'ס, ואולי מנזר זה לא המקום הכי מתאים בעולם להתוודות בו על רצח, למרות שיש פה תא וידוי. לא שהתא הזה עוזר למישהו: מי שעושה פשעים גדולים, שלא יצפה שיצליח להיכנס לחור וידוי פצפון.

מנזר מרימ'ס הזה הוא על שם שלוש המרימיות: אמא של ישו, מרים המגדלית, ועוד מרים אחת ששכחתי. אבל זה לא חשוב בכלל. במקום הזה מרים המגדלית היא הקובעת מי נכנס לפה.

לפי המסורת, לפני שמרים הזאת המגדלית הלכה עם ישו, האמינה בו והפכה להיות קדושה, היא בכלל היתה זונה. עכשיו רואים אותה בכל מקום במנזר, בתוך ציורים שתלויים פה, והיא מקבלת בחיוך המוזר שלה את כל הזונות שבאות לכאן. וזה המזל שלהן: מפה לא יגרשו אותן. זה המנזר שלהן ובשבילן.

רק אתמול באה לפה אישה פצועה, ירד לה המון דם מהידיים והיא אמרה שהיא אחיינית של לזרוס הקדוש ושיש לה תרופה לצרעת. שלחו אותה מיד לבית המשוגעים בכפר שאול. כל מה שהטיפשה היתה צריכה להגיד זה שסרסור חתך אותה באמצע מה שעשתה, ואז היתה מקבלת פה ארוחה ומיטה במקום להגיע לבית משוגעים.

 

המנזר מושלם למי שרוצה להתחבא. כל מה שצריך זה ללכת קצת ימינה מאיפה שישו נפל בפעם הראשונה, שזה גם המקום שאמא שלו מסתכלת עליו בפנים סובלות, אחר כך לסתום את האף ליד ערימה של זבל, כי הטרקטור של הניקיון לא מצליח להגיע לכאן, לעבור עוד באסטה של מיצים עם רימונים קשים שבטוח קטפו אותם לפני אלפיים שנה, ואז להגיע למנזר שעל השער שלו יש ציור של ג'ורג' הקדוש רוכב על סוס לבן ונלחם בדרקון צבעוני.

בכניסה יש חצר עם ספסלים מסודרים בחצי עיגול. אולי בשביל ישו, שיום אחד יחזור לארץ וירביץ פה הופעה.

בצד ימין של החצר יש שביל קטן שמכוסה בבוגנוויליה. השביל הולך ישר לספרייה, ככה שגברים יכולים להגיע לספרייה בשקט, ולקרוא בה ענתיקות מימי הביניים בלי להכניס אף נזירה להיריון.

כאילו שזה באמת עוזר. מיד כשנכנס זָכָר למנזר, רוזי או טוני או סופי (תבחרו שם, זה לא חשוב, גם ככה הם לא אמיתיים), שהן נזירות בערך כמו שאני נוצרייה, עוברות ליד החלון של הספרייה עם התנ"ך ביד, שאם פתחו אותו אי־פעם זה רק כדי לעשות עיניים לכומר שנותן הרצאה בימי ראשון, ואז מביטות בבחור, בתקווה שהוא יביט בהן בחזרה, וישר מנשקות את התנ"ך, ככה עם השפתיים, בברווזית, שמיד ברור שהן כבר נתנו עבודה, השפתיים האלה.

*

הן חושבות שלא רואים אותן. אבל מאיפה שאני יושבת, אני רואה ה־כ־ו־ל.

 

זאת הפעם השנייה שאני במנזר.

הפעם הראשונה היתה לפני ארבע שנים בערך, כשהייתי בת שש־עשרה, ודברים בהחלט השתנו מאז.

אז — אם המנזר היתה תרזה, והיום — אגנס. אז ישו הביא אותי לפה כזונה, והיום באתי בעצמי, והפעם כרוצחת.

 

רק כאמל, הגנן הערבי, נשאר ונראה בדיוק אותו הדבר, אולי בגלל שמי שמתעסק בצמחים ולא בבני אדם, לא נובל בעצמו אף פעם. כשבאתי לפה לפני יומיים, כאמל הסתכל עלי כשאגנס לקחה אותי לסיבוב, ואז פתח את הפה. רק זה היה חסר לי. ראיתי שהוא נזכר איך באתי לפה עם ישו בפעם הראשונה, חצי עירומה ושותה בלי להפסיק. עד שתרזה הצליחה לגמול אותי מהבקבוק, כאמל, המוסלמי היחיד במנזר, היה אוסף את כל הבקבוקים הריקים שהחבאתי מתחת לחלון שלי.

הסתכלתי עליו חזק־חזק ופקדתי עליו במוח שלא יגיד שום דבר, וברוך השם, הוא לא אמר כלום.

 

אגנס לא התלהבה ממני בכלל, שזה עוד הבדל ממה שהיה אז עם תרזה, שהיתה נחמדה אלי וכל הזמן רק בדקה שאני אוכלת ולא מקיאה ולא מחביאה אלכוהול בחדר, והיא גם עשתה לי המון שיחות — על נפש האדם ועל האל, כל מיני דיבורים שונים לגמרי מהדיבורים של העובדים הסוציאליים ואלה מהרווחה.

 

שיקרתי לאגנס. אמרתי לה שישו שלח אותי לפה. כמובן שזכרתי לא להגיד ישו, אלא ג'ון הסקוטי — אגנס נראתה מהאנשים האלה שלעולם לא יוכלו להבין שלכל אדם יש יותר משם אחד. אז אמרתי לה, לאגנס, שג'ון הסקוטי אמר שאבוא למנזר בכל פעם שמתעוררת בעיה. כששאלה איך קוראים לי, לא נבהלתי וליתר ביטחון שיקרתי שוב: "עתליה."

 

אגנס לא שאלה יותר מדי שאלות.

היא רק הסתכלה ישר בשיער שלי, כמו שכל האנשים מסתכלים בו על ההתחלה. ראיתי שיש לה בפנים מלחמה בין מה שצריך לעשות איתי לבין מה שהיא רוצה לעשות, ואז מהפה יצאה לה אנחה כזאת, והיא אמרה שבינתיים, רק בינתיים, אני יכולה להישאר. היא רק מקווה שהביקורת של העירייה לא תגיע ותסבך אותה. רציתי להגיד לה שעוד לפני העירייה, בטח יבואו לסבך אותה מהמשטרה, אבל סתמתי את הפה והלכתי אחריה.

 

כמו תרזה, גם אגנס הורידה מהקירות של החדרון שלי את כל התמונות ואת כל הצלבים ואת כל המלאכים החמודים, כי מאז השואה לא נעים להם מהיהודים. אגנס גם הראתה לי את המקלחת, ורק באותו הרגע שמתי לב כמה אני מסריחה, פשוט מסריחה מזיעה. אגנס הלכה וראיתי שהיא שכחה להוריד פסל קטן של ישו שדפקו לו הרבה מסמרים בראש כאילו לא נדפק מספיק בחיים. עכשיו, בזמן שאני כותבת את כל זה, אני נוגעת לו בראש וזה עושה לי נעים־כואב באצבעות. כבר בהתחלה ביקשתי וקיבלתי מחברת גדולה וכמה עטים, ועד שיבואו לעצור אותי, אני כותבת לכם בדיוק מה קרה, כדי להתכונן למשפט. אני אנסה להיות מסודרת, למרות שזה קשה, כי לפעמים המחשבות תוקפות את המוח שלי, כמו החיילים היוונים שרצו להיכנס לטרויה ונתקעו שם עשר שנים, אבל זה לא אומר שהם לא הציקו לחומות של העיר במשך כל הזמן הזה.

שאול, מתקן עולם ומפעל החסד המהלך של ליפתא, תמיד אמר שהספרים ייקחו אותי רחוק. ולמרות ששאול הוא מאלה שטובים בלצדוק, בזה הוא ממש לא צדק: ספרים אף פעם לא לקחו אותי רחוק. הכי רחוק שהגעתי היה לשכונת קראקס שהתחבאה בתוך קריית יובל — אולי קילומטר וחצי מליפתא — וגם שם גרתי רק חצי שנה עד שבא אחיטוב והוציא אותי משם. לא הייתי צריכה לצאת משם וללכת איתו, עם אחיטוב. הייתי צריכה להיזהר. מזל הרי אף פעם לא היה הצד החזק שלי, לא עכשיו, במנזר, ולא אז, אבל אני מקדימה את המאוחר.

אדוני השופט, עובדי הרווחה וכל העובדים הסוציאליים שקוראים עכשיו את המכתב הזה. לפני שאתם מחליטים לזרוק אותי לכלא בגלל מה שעשיתי, קודם כול אתם צריכים לקרוא את מה שכתבתי ולשמוע איך בכלל הלכתי עם מישהו שאני לא מכירה, ואתם צריכים לשמוע על העבר שלי, על ליפתא, המקום שבו נולדתי וגדלתי אצל הזרוע הצבאית של הטרור וקצין המודיעין עם הידיים הארוכות שלו, או בקיצור ובשביל הדיוק: אצל מלכה ויעקב אוחיון, סבתא וסבא שלי.

 

 

2
 

מאז שאני זוכרת את עצמי אני משתוקקת לדעת מי הכניס את אמא שלי להיריון. מבחינת סבתא מלכה, כל העולם הכניס אותה, את הזונה, להיריון, ואני פשוט יצאתי מאחד הזרעים. כמו פיפ היתום מ"תקוות גדולות", גם אני הכרתי את אמא שלי בעיקר בתור מצבה שהיתה שבורה בצדדים. וחוץ מקבר ותמונה שהיה בה יותר חושך מאור, לא היה לי הרבה ביד.

בערך פעם בשנה, ביום לא קבוע, ולפי מה שהתחשק לסבתא מלכה באותו הרגע, היינו עולים להר המוות שעמד בדיוק מול ליפתא. סבא יעקב היה שם כיפה שמצא בדרך להר (אם יש משהו שלא חסר בליפתא זה כיפות מכל הסוגים), וסבתא היתה זורקת על עצמה איזה סמרטוט שחור ומצחצחת שיניים, אבל זה ממש לא עזר, וכל מי שעמד לידה בהר המוות היה מתעלף מהריח של כל הערק שיצא לה מהפה.

ליד הבוטקה בכניסה לבית קברות, סבתא הכריחה אותי לגנוב נר מהשומר, ואז היינו מתחילים לחפש את הקבר של אמא, שלושתנו הולכים בין כל המצבות, וכל האותיות השחורות שהיו עליהן היו מתעופפות ומסתכלות עלי כמו ציפורים רעות.

בניגוד לפיפ, אנחנו אף פעם לא מצאנו את הקבר מיד. וכשלסבתא נשבר מהחיפוש הזה, היא היתה נעמדת ליד אחד הקברים ומחליטה שזה הקבר של אמא, ושגם אם לא, העיקר הכוונה, וככה עמדנו ועשינו את עצמנו מכבדים את זכרה של אמא, עד שהיה מגיע מישהו מהמשפחה האמיתית של הקבור, או שומר שיודע מי קבור איפה, ומגרש אותנו.

בכל זאת, הנה כל הדברים שידעתי על אמא שלי: ידעתי שקראו לה שולה (האות ה' נמחקה ונשאר רק שול באמצע המצבה) ושהיא מתה מתישהו בשנת תש"ם, בשנה שבה נולדתי.

והנה כל הדברים שידעתי שהיא לא: היא לא היתה, כמו השוכנים מתחת למצבות סביבה, ענווה וישרת דרך, ולא צנועה ונעימת הליכות, ולא פועלת צדק ודוברת אמת, ואפילו לא סתם "אהובתנו". כלום. רק שם וזהו.

יכולתי להבין למה: חוץ מזה שאף אחד לא היה מאשר לסבתא מלכה לכתוב "זונה" על הקבר של הבת שלה, היא בטוח התמקחה על כל אות ואות, כדי לא לשלם יותר מדי על המצבה.

סבתא אף פעם לא הסכימה להגיד ממה אמא מתה. גם לא סבא, המודיעין שלה. ברגע שהם הזכירו את אמא שלי, מיד היתה יוצאת מהפה שלהם שורה ענקית של קללות, קללה בתוך קללה בתוך קללה, כמו הסיגריות שהם עישנו וכמו הערק שהם שתו. אז למה הם עלו לקבר כל שנה? לדעתי, מתוך פחד ולא מתוך כבוד. הם פחדו מהמתים ומהרוחות שלהם שהגיעו לליפתא בלילות. והיה להם ממה לפחד: שהרוחות ילשינו ויגידו לאמא על כל הפעמים שהם השאירו אותי לישון רעבה, ועל זה שלקחו את כל הכסף של הרווחה בשביל הערק שלהם, ועל הפרלמנט של סבא שהיה מגיע בלילות, כשסבתא הלכה לשטוף גופות. זאת העבודה היחידה שבה הצליחה להחזיק, כי הגופות האומללות לא יכלו להתלונן על הריח הנורא של האלכוהול שיצא ממנה.

 

חוץ מכל זה, ברור שהם התביישו משאול, האיש הכי נורמלי בליפתא, אם אפשר להגיד מילה כזאת על המקום הזה. שאול איכשהו הצליח כמעט תמיד לנחש מתי אנחנו בהר המוות, והיה בא עם ספר תהילים בתוך התיק החום שלו שהיה לוקח לעבודה שלו בעירייה, וסבתא מלכה היתה לוחשת בקול, "הנה, עכשיו המָרְבּוּן מתַקֵן העולם הזה יוציא מסרק ויסדר את השיער," ושאול באמת עשה ככה וגם שם כיפה על הראש, ואחרי שכל זה היה נגמר, הוא היה מקפל את הכיפה טוב־טוב ומחזיר אותה לכיס ולוקח אותי לאכול משהו בשוק, כי סבא וסבתא נשארו לריב עם המשפחות ליד.

למרות שזה היה עצוב שאמא מתה, היא לפחות נמצאה במקום אחד כל הזמן, ממש לא כמו ליר, שכל הזמן זז ממקום למקום, ממקצוע למקצוע. חוץ מלהיות מלח או קברניט — כי אף פעם לא אהבתי ים — ליר, אבי הדמיוני, היה הכול. הוא היה טייס והוא היה מרגל עם שפם אלי כהן מודבק, שמתחת ראו שבכלל הוא אדום, כמוני, והוא היה מומחה לכל סוגי התעופה ופעם אחת אפילו הגיע לקחת אותי בכדור פורח, ואם לא היינו גרים במקום דפוק כמו ליפתא, שכולו שפיצים וסלעים, הוא בטח היה מצליח להנחית את הכדור כאן לידי, והייתי מתעופפת איתו לעולמי עולמים.

אף פעם לא ראיתי את הפרצוף של ליר. אבל תמיד היה הרבה מקום על החזה שלו והייתי יכולה לשים שם את הראש שלי כמה שבא לי, והוא היה מלטף אותו בלי לבקש שום דבר ממני — פשוט כי הוא אבא שלי.

קראתי לו ליר כדי לתקן את השטויות של הבנות הטיפשות של המלך ההוא, של שייקספיר. אני מההתחלה הייתי סולחת לו ולא חשוב מה — הייתי אומרת בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, לא כמו קורדליה שכנראה היה לה עודף אבא, אם היתה לה חוצפה להיעלב ועוד להיעלם לו. בסוף, כמו שאתם יודעים, שניהם מתו, אבל לפחות היה לה אבא עד הסוף, והוא גם היה נאמן לה, כי לא הצליח לחיות אחרי שרצחו את הבת האהובה שלו.

 

לא תמיד חיכיתי שליר יגיע בעצמו, כי מהר מאוד הבנתי שאין שום מזל שיושב לו רגל על רגל ומחליט להופיע ככה בחיים של מישהו כמוני. אז תמיד, כל החיים, הייתי מחפשת את ליר שלי בכל מיני מקומות.

הבריכה של ליפתא היתה המקום הראשון שבו חיפשתי את ליר, בגלל שהיתה ממש מתחת לשביל התאנה שהוביל עד לבית שלנו. מתוך המעיין שהסתתר בתוך האדמה יצאה מנהרה קטנה ונשפכה לבריכה.

כל מי שבא להתמזמז, היה אוהב להיכנס לתוך המנהרה הצרה שמשם יצאו המים. ליפתא תמיד נראתה לי כמו מפה מוקטנת של כל העולם: אפשר היה לראות את ההרים מסביב ולדמיין שמאחורי כל הר מסתתר לו נוף אחר של ארץ אחרת לגמרי. הכי אהבתי את ההר של בית איכסא. מאחוריו הסתתרה איסלנד, מכוסה בערפל, וידעתי שאם פעם הקיץ לא יתחלף עם החורף, תמיד תהיה לי ארץ קרה לברוח אליה. לבריכה אהבו להגיע גם מתמזמזים ששחו עירומים בלילות של ירח מלא וגם קדושים שקפצו לתוכה כדי לנער את כל החטאים שלהם למרות שהמבטים שלהם לא הלכו לשום השם יתברך, אלא רק לגופך ישתבח.

אבל היה זמן שהבריכה היתה רק שלי. ביום רגיל בצהריים יכולתי לשבת שם ולחלום שליר מגיע במסוק ישר מההר האיסלנדי ומחפש מקום לנחות. אני זוכרת שפעם, כשהייתי בת שמונה בערך, שמעתי רעש של שיחה מהמעיין, וכבר ידעתי לפי הקול ולפי הריח שלא מדובר במתמזמזים וגם לא בקדושים, ובאמת כשירדתי לשם, ראיתי ילדה בערך בת שש בתוך גלגל בצורת ברווז מתנפח. והליר שלה כל הזמן אמר לה מאוד בסבלנות, "עכשיו, נטע, מכניסים את הראש למים ככה," והוא הכניס את הראש והשאיר אותו בפנים והוציא ואמר, "עכשיו תורך."

הילדה נטע בהתה בו ולא עשתה כלום.

הרגשתי שהאגודלים שלי ברגליים עומדים לקרוע את האדמה מרוב מתח. הרי אסור להיות בלי תנועה. אסור. סבתא מלכה התייחסה אלי כאילו שנולדתי עם גלגלים על הרגליים. בכל פעם שישבתי, היא התחילה לקלל ולחפש איך להעביד אותי. בכל אופן, נטע הזאת רק הסתכלה על אבא שלה ולא מיהרה להכניס את הראש. איזה דקה היא חיכתה. ספרתי בלב עד מאה. בזמן הזה אפשר היה להקיף את כדור הארץ שמונה פעמים. וגם את החלל. אבל אבא שלה לא כעס. הוא לא קילל ולא התעצבן.

אחרי זה היא נתקעה עם הגלגל ברווז שלה באיזה שיח והתחילה לצרוח שכואב לה. עצמתי את העיניים כדי לא לראות איך כל הסבלנות של הליר שלה נגמרת בבת אחת, אבל הוא הוציא את הילדה שלו בשקט מהמים וניגב אותה במגבת, שהיתה יותר גדולה ממנה, והסתכל על הרגל שלה. ואז הוציא לה לחם עם טונה וביצה קשה. ובדיוק באותו הרגע הוא שם לב שאני שם, וכל המבט הזה שלו, שנחת עליה כמו ענן, נעלם. הוא שאל אותי אם אני צריכה משהו. שלא תבינו לא נכון: הקול שלו היה נחמד, אבל זה היה נחמד של זרים. לא של ילדה והליר שלה. חשבתי לשרוט את עצמי רק כדי שאולי המבט שלו ישתנה, אבל הלכתי משם. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שסבתא תקלוט שאני מדברת עם גבר, ואז תתחיל להגיד שמה הפלא שלאמא הזונה יצאה בת זונה. ככה היא דיברה כל הזמן, הזרוע הצבאית של הטרור, ולא כמו החמאס שהוריד עלינו פיגועים, היא אף פעם לא לקחה אחריות על שום דבר.

 

סוציאליים, כבוד השופט, המזכירה שקוראת בקול את המכתב הזה, אני עוצרת פה רגע, כי אתם בטח כבר שמתם לב לכל עניין השמות, וכמו שאני מכירה אתכם, זה בטוח לא מוצא חן בעיניכם. אתם אוהבים את הפרוטוקולים המסודרים שלכם עם המזכירה שיושבת על הבמה ומקלידה מהר־מהר וכותבת ליד כל שם נקודתיים, כמו במחזה, ואחרי הנקודתיים היא כותבת מה כל שם אומר, ומה הוא עושה בדיוק, והכול מסודר־מסודר.

 

אתם רוצים שאבא יהיה אבא, ושאמא תהיה אמא, ושאם אין אמא — אז לפחות שסבתא תהיה סבתא, אבל זה לא ככה. תתמודדו. כי לא מספיק שבנאדם נולד וחי פעם אחת חיים מגעילים שלא הוא בחר, אז עכשיו הוא גם צריך להיצמד לשם שלא אומר שום דבר, חוץ מההפך?

 

לעולם אל תסמכו על השמות המקוריים של בני אדם. לעולם.

לפדופיל שהסתובב בליפתא קראו מלאכי. ומאיר היה העיוור מבית חינוך עיוורים, שהיה מזהה אותי מרחוק וצועק בקול עבה כאילו היה מרופד בנזלת: "האדומה הקטנה הגיעה!" ובואו לא נדבר על חצרמוות, בעלי הדירה שלי בקראקס, שאם אני ממש מתאמצת, אני מצליחה לזכור עכשיו רק את השם של האישה המרשעת שלו — נעימה, שהיתה נעימה בערך כמו שמברשת ברזל נעימה לעור.

אי־אפשר היה לסמוך על כלום, אפילו לא על הלוונדר והגרניום שהקיפו את הבית שתמיד־תמיד יפיצו ריחות טובים. כשמשהו רע קרה, וזה קרה לא מעט, הריח של הלוונדר היה מסוגל לחנוק עדר של פילים, וכשמשהו טוב ונדיר קרה — הריח שלו ריחף לתוך מערות האף והשאיר טעם נעים בכל הגוף.

ומה איתי? בואו תסבירו לי איך זה שמכל השמות בעולם שנפלו עלי, דווקא לי יש אבא בשם? אביטל. אבי וטל. טל ואבי.

בקיצור: לעולם אל תסמכו על שמות, אדוני השופט וכבוד הסוציאליים, זה לא שאני מציעה לכם לקחת ממני איזושהי עצה על החיים האלה, או לסמוך עלי במשהו, כי כל מה שאני עשיתי היה רק לחשוב מי זה אבא שלי ואיפה הוא עכשיו, וזה מה שגרם לי להתגלגל לאן שהתגלגלתי ולעשות את מה שעשיתי. אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, כדאי שתתייחסו בחשדנות לשמות שאנשים קיבלו כשנולדו.

 

 

3
 

אם לא הייתי מחפשת את ליר כל הזמן, ואם לא הייתי עושה בעיות, הייתי יכולה להישאר בליפתא ולא ליפול לרחוב, ואולי הזרוע וקצין המודיעין, סבתא וסבא, לא היו מתים כל כך מהר. הייתי נשארת עד לסוף המכובד שלהם והופכת להיות גיבורה אמיתית שחיה לבד בלי טובות של אף אחד, ולוקחת סוס מהחווה שהיתה בליפתא ומרימה אותו ביד אחת כמו גילגי — שרק הילדים שהיתה להם טלוויזיה קראו לה בילבי ובכלל היא היתה פיפי. אבל אם החיים היו משוואה ואמא היתה נעלם שאפשר לפתור, אבא היה הנעלם האמיתי, ואני פשוט לא הפסקתי לחשוב עליו ולהמציא אותו, ולפעמים, כשהיה עולה לי על העצבים, גם להוציא אותו להורג.

 

זה מה שהיה שונה ביני לבין כל האנשים שגרו בליפתא: כולם קיבלו את מה שהם, בהווה, ולא חשבו על העבר: כל השש נשים שעשו לברסלבר טריליון ילדים והלכו לאסוף בשבילו צדקה מהרחוב ובדרך נאנסו שוב ושוב וגם חטפו מכות — קיבלו את העובדה שזה מה יש. וישו הג'ינג'י (ג'ון הסקוטי שלקח אותי למנזר בפעם הראשונה, זוכרים?) קיבל את זה שהוא חוטף מכות בשביל לפזר את התורה שלו כמו שמפזרים גרעינים לציפורים. ושאול שעבד בארנונה ובשאר הזמן חילק ארגזי אוכל לעניים מהסוחרים של השוק הסיטונאי, שכולם הכירו אותו בגלל הקרבה לליפתא, לא ניסה לשפר את מצבו ולעוף מהחור הזה. אפילו סבתא וסבא, הזרוע והמודיעין, שאף אחד לא היה יכול להגיד עליהם שהם שמחים ממשהו, אפילו הם קיבלו את המצב הזה, אחרת כבר מזמן היו חוזרים למרוקו, ישר למלך שהתגעגע אליהם מאוד־מאוד.

 

ואני, אני רק חשבתי על העבר במקום להתרכז בהווה. ותאמינו לי שהיה לי מספיק גם ככה על הראש ועל הידיים ועל הרגליים ועל הרבע ציצי שהתחילו לגדול לי באלף תשע מאות תשעים וחמש. ובכל זאת: רק על ליר חשבתי. ורק בגלל זה, רק בגלל שהפלגתי בדמיונות על ליר, הגיע לי להסתבך ככה. כן, אני מתכוונת לכל מילה שאני אומרת. תכתבו את מה שאני אומרת עכשיו: הגיע לי להסתבך ככה ובאמת הסתבכתי באלף תשע מאות תשעים וחמש, כמה שבועות לפני שרצחו את רבין.

 

הכביש מעל ליפתא התחיל להיסגר מכל ההפגנות נגד אוסלו, וסבתא, שלא יכלה לסבול אפילו את הרעש של הנחשים, שאחרי הפסח היו יוצאים מהחורים שלהם, השתגעה מכל הצופרים, מהזרנוקים ומהסוסים וכל הבלגן שהלך שמה מעל הראש שלנו. היא התחילה לשתות יותר ויותר. מאז וגם עכשיו כשאני כותבת את המילה "אוסלו" כל מה שאני מדמיינת זה רק בקבוקים על בקבוקים על בקבוקים של ערק.

באותו יום ארור ורשע סבא ניקה כרגיל את הרחובות של רוממה, וסבתא חיפשה מישהו להוציא עליו את העצבים. כל הצבועים והתנים והשועלים שהיו שם לא הספיקו לה, לכן ברור למה דווקא אני נבחרתי לתפקיד. בחוץ היו קולות וקללות ועוד קללות. וסבתא שהלכה עם הידיים על הצדדים של המצח, התחילה לדבר במהירות ולבלוע מילים. מבחוץ נשמעו שאגות של "אם רבין הוא אבינו ופרס הוא אמנו, הלוואי והיינו י־תו־מים". הצצתי מהחלון, שאול עבר בשביל לידנו, עם ארגז גדול מלא אוכל לכל האומללים של היקום, חלק מהמזון הזה גם הגיע אלי, כמובן, אבל תמיד בסתר ובצורה ערמומית.

סבתא ירתה בי את המבט הזה שלה, המסוכן, ואמרה, "תראו־תראו, הנה המתקן עולם הגיע." גם לסבתא היה עניין עם שמות. זה כנראה גנטי. היא קראה לשאול מתקן עולם אבל לא שכחה לומר שבבוקר הוא הורס לאנשים את החיים בארנונה של העירייה ואחר כך מנסה לפצות אותם בארגזי אוכל עלובים מהשוק הסיטונאי.

ואז היא הפסיקה לבלוע מילים ואמרה, "זה לא הוא, מטומטמת אחת. זה מה שאת חשבת, נכון? שהמרבון הזה אבא שלך? חה!" אמרה סבתא וירקה החוצה חתיכת מוחטה ענקית.

"למה את כל כך רוצה לדעת למי הזונה פתחה רגליים? למה, מי זה כבר יכול להיות? מוחמד החמישי? בטח נרקומן או רמאי, בדיוק כמוה."

פחדתי להוציא מילה, כי רק רציתי שהיא תמשיך לדבר, שמתחת לכל הקללות שלה יהיה איזה רמז, אבל היא התעייפה מהנאום, שתקה והסתכלה בשיער שלי, שהיה כרגיל אסוף בקודקוד בגלל כל הסוטים, "לכי תדעי. עם הצבע המקולל הזה שלך הוא בטח לא משלנו."

אני שאלתי "משלנו?" כי עם סבתא אי־אפשר לדעת אם התכוונה לעדה המרוקאית, שאותה היתה מקללת בכל הזדמנות על כך ששיתפה פעולה עם הסוכנות והוציאה אותה ממרוקו, ארץ זבת חלב וסהרה, או ליהודים שגם הם באופן כללי לא זכו ממנה למחמאות יותר מדי.

סבתא אמרה, "גוי, גוי, בטוח גוי, יאללה, יאללה," הקול שלה הלך ונהיה מערבולת שסחפה הכול. "אל תהיי בת של זונה ותביאי לי במבי. ערק רק של במבי. את שומעת אותי? רק סבא שלך יחזור, אני־יחתוך־אותו־לאן־הוא־נעלם." והיה לה מבט כזה שידעתי שאפילו כסף היא לא תביא לי הפעם ואני שוב אצטרך לגנוב.

יצאתי מהר מהבית ונשפכתי ישר לתוך ההפגנה. ראיתי שמה על הכביש את כל הבנות מ"נועם הליכות", עוד מוסד שלא הצלחתי לגמור כמו שצריך: כל הצופיות והרעיות והנחמות והנעמות שכבו שם על הכביש וצרחו "פושעי אוסלו לדין!" שוטרים גררו אותן משם והכניסו ישר לניידת.

 

הלכתי מהצד בתוך העשן והמים, והגעתי למכולת. איך שפנחס המוכר ראה אותי, הוא קם מהכיסא, שזה היה דבר מאוד נדיר, כי פנחס, ככה אמרו בשכונה, נולד דבוק לכיסא של המכולת. "ג'ינג'ית, את באת לשלם אני מקווה, כן?" לא אמרתי שום דבר. לפנחס היו כיפה בגודל קסדה ולב בגודל צימוק.

והוא המשיך, "את לא לוקחת מפה כלום. שמעת? קודם שסבתא שלך תשלם על כל הבית מרזח שלה!" ואז הוא התקרב אלי, ועם הבטן שלו חסם את המעבר לאזור של הבקבוקים. "אין לך מה לחפש פה," הוא אמר. "לפה רק עם כסף את חוזרת."

נשכתי חזק־חזק את השפתיים כדי שהדמעות לא ייפלו לי מהעיניים מולו.

"את צריכה כסף?"

שנינו הסתובבנו. בפתח עמד ישו.