ילדה ושמה ג'וי

1

 
אין במשפחה שלנו קסם מהאגדות. אין לנו סבא שיכול לעוף, או דוד שבונה מכונת זמן, או הורים שבסתר הם בעצם מכשפים מפורסמים. סבא שלנו נעזר במקל הליכה, אין לנו דודים, ויום אחד אמא ואבא שלנו התחילו להגיד דברים כמו, "תחזירו את זה למקום" ו"איפה התלבושת האחידה שלכן?" ו"תשאבו אבק בחדר שלכן, בבקשה."
לדעתה של אחותי הגדולה, קלוד, כל זה עושה אותנו רגילים במיוחד. אבל אף פעם לא היינו רגילים. ואני לא חושבת שאנחנו צריכים להתחיל עכשיו.
אני לא מעמידה פנים שלא התרחשו כמה שינויים גדולים. חד־משמעית העניינים כאן מתנהלים באופן חסר דמיון לחלוטין. הכול מאוד דחוס. ומיותר לציין שלאף אחד אין מטה קסמים שיפתור לנו את הבעיות, להקת זאבים מועילה במיוחד, או אבן שיכולה לדבר במשפטים שלמים. אין יקומים מקבילים מתחת לכיורים שלנו, אין עולמות אחרים בתוך הארונות ואין אנשים קטנים מושלמים בתוך הקירות. יש מוצרי ניקוי ובגדים, ואולי גם עכברים. אין לי נעליים שמתרוצצות בכוחות עצמן. יש לי זוג אחד של סניקרס, והם קטנים עלי לפחות במידה אחת, ואני עדיין לא מוכנה לזרוק אותם כי הם היו איתי בכל מקום, בכל כך הרבה הרפתקאות. מכונת הכביסה לא מורידה את כתמי הדשא מהג'ינס החדשים והאהובים של קלוד, וממש עכשיו, אבא לא מצליח לנקות את כתם הקפה שנשפך על השטיח של סבא. אז אני די בטוחה שאף אחד מאיתנו לא יכול להעלים מטרדים.
אבל העניין הוא שיש יותר מסוג אחד של קסם. אני לא חושבת שזה חייב להיות משהו בלתי־אפשרי, שקורה רק בספרים. קלוד אומרת שההגדרות שלנו לקסם שונות ושאני תמיד מתפלאת מדברים בלי סיבה, כי אני מתרשמת יותר מדי בקלות. עשרים וארבע שעות ביממה אני מחפשת קסם פשוט ואמיתי לגמרי, כי זה הסוג שאני מאמינה בו, ולמען האמת, אני חושבת שאנחנו זקוקים לו.
כשאני אומרת את זה, קלוד מגלגלת עיניים כמו שהיא עושה לעתים קרובות ואומרת, "אה, כן? טוב. שיהיה לך בהצלחה."
כשאין לך קסם מהאגדות, הבעיות שלך פחות מפוארות ופחות מהנה לתקן אותן. לדוגמה, אבא כיסה את כתם הקפה בספר גדול וכבד שעוסק בעצים, ועכשיו הספר פשוט אורב באמצע החדר, לא במקום הנכון שלו, כמו מזוודה שצפה בתעלת מים. זה רק עניין של זמן עד שמישהו — כנראה סבא — יתנגש בו ויגלה את האמת. קלוד אומרת שיהיה מאוד לא נעים כשזה יקרה ושזה יקרה בקרוב. אפילו שהכישרון שלי הוא חשיבה חיובית, נראה לי שאולי הפעם היא צודקת.
אני בת עשר, וקלוד בת שלוש־עשרה.
יש לה ריח של דובדבנים והיא מורחת עיפרון שחור מסביב לעיניים. יש לה את השיניים הכי לבנות ואת החיוך הכי בוהק שראיתי בחיים שלי, שהוא פרסומת למשחת שיניים. כשהיא שמחה, היא באמת נראית כמו פרסומת למרפאת שיניים, אבל לאחרונה זה לא קורה הרבה. אבא אומר שחיוך הפרסומות של קלוד נהפך למשהו כמו גשם מטאורים, כי הוא מגיע אולי פעם או פעמיים בשנה, ואם ממצמצים עלולים לפספס אותו.
פעם ראינו גשם מטאורים בקליפורניה, כשהייתי בת שש וקלוד בת תשע. במשך שעות על גבי שעות השמים המטירו גשם של כוכבים, ונרדמתי לפני שזה נגמר. צריך הרבה יותר ממצמוץ כדי לפספס את זה.
השם קלוד הוא קיצור של קלודיה אלואיז ומתחרז עם חוד, ובימים אלה זה ממש מתאים. מאז שחזרנו לאנגליה ועברנו לבית של סבא, היא תמיד מתלוננת שלא שווה לעשות שום דבר ושכמעט אין משהו לעשות, והיא ממש דוקרת כמו חוד של מחט. אמא ואבא התחילו לקרוא לה "החומה", אבל רק כשהיא לא שומעת. הם לוחשים את זה מאחורי הידיים שלהם, אבל אני לא בטוחה שזה נחוץ. לפי מה שאני רואה, היא פחות או יותר הפסיקה להקשיב להם.
לאמא ואבא קוראים רינה ודן — קיצור של מרינה ג'יין בלייק ודניאל סמסון אָפֶּלבְּלוּם. מאז שהגענו לכאן הם ממש לא מרוכזים ועסוקים מאוד. הם עושים דברים מאוד רגילים ולא אופייניים להם, כמו הגשת מועמדות למשרות שלא כוללות נסיעות לחוץ לארץ, קביעת תורים לרופא והדיפה שלנו לבית הספר. אלה לא פעולות שאנחנו רגילות לראות אותם עושים. למען האמת, הן בדיוק ההפך ממה שהם לימדו אותנו לצפות לו כל החיים. זה מאוד מערער. קלוד חושבת שאמא ואבא עברו השתלת אישיות, ככה, בן לילה, כשלא שמנו לב. היא אומרת שיכול להיות שהם לא ההורים האמיתיים שלנו יותר, ואנחנו צריכות להיות ערניות, כי הכול יכול לקרות. אני אומרת לה, "את בטוחה שהם היחידים שעברו השתלה כזאת?" כי אני מוכנה להתערב שגם היא עברה השתלת אישיות. היא בכלל לא מתנהגת כמו האחות המקורית שלי. היא אפילו לא קצת כיפית כמו שהיתה פעם.
אני לא עברתי השתלת אישיות. אני בדיוק אותו דבר כמו פעם, למרות שכל שאר הדברים השתנו. לשם שלי אין קיצור וגם אין לי שם אמצעי. זה מה שיש, וכולם פשוט קוראים לי ג'וי.