טוויסטד 3 - שנאה מעוותת

פרק 1

ג'ולס

שום דבר טוב לא יכול לצאת מהחלקה ימינה באפליקציית היכרויות על תמונה של בחור מחזיק דג. דגל אדום כפול אם לבחור הנדון קוראים טוד.
הייתי צריכה לדעת את זה מראש ובכל זאת מצאתי את עצמי פה, יושבת לבדי בבר דה ברונז גיר, הבר הלוהט ביותר בוושינגטון, שותה את הוודקה היקרה להחריד, אחרי שהבריזו לי.
כן, כן.
טוד מניף הדגים הבריז לי בפגישה הראשונה. די בזה לגרום לבחורה להגיד לעזאזל עם זה, ולבזבז שישה־עשר דולרים על משקה אחד, אף על פי שעדיין לא קיבלתי משכורת מלאה.
ומה הקטע של בחורים שמצטלמים עם דגים? הם לא יכלו לבחור משהו קצת יותר יצירתי, כמו צלילה עם כרישים? גם זה בעל חיים ימי, אבל פחות משעמם.
אולי הדג הוא דבר מוזר להתמקד בו, אבל זה מנע ממני לחשוב על היום הנורא שהיה לי, ועל המבוכה המוזרה שהרגשתי.
להיתפס בגשם פתאומי באמצע הדרך לקמפוס בלי כל זכר למטרייה? יש! סיכוי של חמישה אחוזים לגשם בתחת שלי. אני צריכה לתבוע את החברה שהמציאה את אפליקציית תחזית מזג האוויר.
להיתקע במשך ארבעים דקות ברכבת התחתית הצפופה, בקרון מסריח מריחות גוף, בגלל הפסקת חשמל? יש!
לחפש דירה במשך שלוש שעות, שהסתיימו בשלפוחיות בכפות הרגליים ובאפס תוצאות? יש!
אחרי היום הזוועתי הזה רציתי לבטל את הדייט עם טוד, אבל כבר דחיתי אותו פעמיים — פעם אחת בגלל קבוצת הלימוד שהוזזה, ובפעם השנייה כי הרגשתי לא טוב ולא רציתי לאכזב אותו שוב. אז התגברתי על חוסר החשק שלי והגעתי, רק כדי שהוא יבריז לי.
אין ספק שליקום יש חוש הומור. חוש הומור מחורבן.
סיימתי את המשקה שלי ונופפתי לברמנית. "אפשר לקבל את החשבון בבקשה?" שעת ההאפי האוור בדיוק התחילה, אבל כבר לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואתכרבל עם שתי האהבות האמיתיות בחיי. נטפליקס ובן אנד ג'ריס מעולם לא אכזבו אותי.
"הוא כבר שולם."
כשהגבות שלי התרוממו, הברמנית החוותה בראשה לכיוון שולחן פינתי של בחורים מלוקקים בני עשרים ומשהו. אם אסתמך על מה שלבשו, הם נראו כמו יועצים. אחד מהם, שנראה כמו קלארק קנט¹ בחולצה משובצת, הרים את הכוס שלו וחייך אליי. "באדיבות קלארק היועץ."
החנקתי צחוק והרמתי את הכוס שלי. חייכתי אליו בחזרה. מתברר שלא הייתי היחידה שחשבה שהוא נראה כמו האלטר אגו של סופרמן.
"קלארק היועץ הציל אותי מאכילת מנה חמה של ראמן לארוחת ערב, אז תודה לו," אמרתי.
אלה היו שישה־עשר דולרים שנשארו בחשבון הבנק שלי. השארתי טיפ בכל מקרה. עבדתי בעבר במלצרות, וזה הפך אותי לאובססיבית בענייני טיפים. אף אחד לא מתמודד עם אידיוטים על בסיס קבוע יותר ממלצרים.
סיימתי את המשקה ונעלתי את מבטי על קלארק היועץ שבחן בהערכה את פניי, את שערי ואת גופי.
לא האמנתי בצניעות מזויפת, ידעתי שאני נראית טוב. ידעתי גם שאם אלך אל השולחן ההוא ברגע זה, אוכל לפצות את האגו הפצוע שלי במשקאות נוספים, במחמאות ואולי גם באורגזמה או שתיים מאוחר יותר — בהנחה שהוא ידע מה צריך לעשות.
מפתה... אבל לא. הייתי מותשת מכדי לעבור עכשיו את כל ריקוד החיזור.
הפניתי את מבטי, לא לפני שראיתי הבזק של אכזבה על פניו. ייאמר לזכותו של קלארק היועץ שהוא הבין את הרמז. תודה על המשקה, אבל אני לא מעוניינת להתקדם איתך הלאה. הוא לא ניסה לפנות אליי, וזה יותר ממה שיכולתי להגיד על רוב הגברים.
הנחתי את התיק על כתפי ועמדתי לקחת את המעיל שלי מוו התלייה שמתחת לבר כשקול מתנגן, עמוק ויהיר, גרם לכל שערה על עורפי לסמור.
"היי, ג'יי־אר."
שלוש מילים. זה כל מה שנדרש כדי להפעיל את תגובת הילחמי או ברחי שלי. למען האמת, זו הייתה תגובה פבלובית² בנקודה הזו. כששמעתי את קולו, לחץ הדם שלי עלה לשמיים.
בכל. פעם.
היום שלי הולך ומידרדר.
אצבעותיי התהדקו סביב רצועת התיק והכרחתי אותן להשתחרר. לא אתן לו את הסיפוק בתגובת גופי הברורה כל כך לעין.
עם המחשבה הזאת, נשמתי נשימה עמוקה, עטיתי על פניי הבעה אדישה והסתובבתי לאיטי. את פניי קיבל המראה הכי לא רצוי, בהתאמה מושלמת לקול הכי לא רצוי.
ג'וש צ'ן הארור.
כל המטר שמונים שלו, לבוש בג'ינס כהים ובחולצה לבנה מכופתרת, צמודה רק במידה שתדגיש את השרירים שלו. אין ספק שזה היה מתוכנן. הוא הקדיש יותר זמן ממני להופעה שלו, ואי אפשר להגיד שאני חיפפתי בהופעה שלי. הפנים שלו צריכות להופיע במילון ליד התואר יהיר.
החלק הכי גרוע הוא שג'וש נאה מאוד. שיער ארוך ומלא, עצמות לחיים גבוהות, גוף מפוסל. כל הדברים שאני אוהבת... כשהם לא מחוברים לאגו גדול כל כך שזקוק לכתובת נפרדת משלו.
"היי, ג'ושי," אמרתי ברכות בידיעה כמה הוא שונא את כינוי החיבה הזה. הודיתי לאווה, החברה הכי טובה שלי ואחותו של ג'וש, על המידע יקר הערך הזה.
כעס ניצת בעיניו ואני חייכתי. היום שלי התחיל להשתפר.
למען ההגינות, ג'וש היה זה שהתעקש לקרוא לי ג'יי־אר קודם. זה היה קיצור של ג'סיקה ראביט, הדמות המצוירת. יש אנשים שהיו רואים בזה מחמאה, אבל כשאת ג'ינג'ית שלובשת חזייה בגודל דאבל די, ההשוואה הזו נמאסת במהירות, והוא ידע את זה.
"שותה לבד?" ג'וש העביר את תשומת ליבו אל שרפרפי הבר הריקים מצדדיי. עדיין לא היה שיא ההאפי האוור, והמושבים המבוקשים ביותר היו בתאים לאורך הקירות המחופים לוחות אלון, לא ליד הבר. "או שכבר הספקת להבריח כל מי שהיה ברדיוס שישה מטרים?"
"מצחיק שדווקא אתה מדבר על להבריח אנשים." הבטתי בבחורה שעמדה ליד ג'וש. היא הייתה יפהפייה, עם שיער חום, עיניים חומות וגוף חטוב, לבושה בשמלת מעטפת מדהימה בהדפס גרפי. חבל שטעמה הטוב לא התבטא בבחירת גברים, אם היא יצאה לדייט איתו. "אני רואה שהחלמת מהעגבת, מספיק כדי לפתות עוד אישה תמימה לצאת לדייט." דבריי הבאים היו מכוונים אל הברונטית. "אני לא מכירה אותך, אבל אני בטוחה שאת יכולה למצוא משהו טוב יותר. תאמיני לי."
האם לג'וש באמת הייתה עגבת? אולי. אולי לא. הוא שכב עם מספיק נשים כך שלא יפתיע אותי אם כן, ואבגוד באחוות הנשים אם לא אזהיר את שמלת מעטפת על הסכנה בהידבקות במחלת מין.
במקום להירתע, היא צחקה. "תודה על האזהרה, אבל אני חושבת שאהיה בסדר."
"בדיחות על מחלות מין. כמה מקורי." אם ג'וש היה מוטרד מכך שהעלבתי אותו בפני בת הזוג שלו, הוא לא הראה זאת. "אני מקווה שהטיעונים שלך יהיו יצירתיים יותר כשתיתקלי בבעיות קשות בעולם המשפט, בהנחה שתעברי את בחינות הלשכה, כמובן."
פיו התעקל בחיוך וחשף את הגומה הקטנטנה שבלחיו השמאלית.
כבשתי נהמה. שנאתי את הגומה הזאת. בכל פעם שהופיעה, היא לעגה לי, ולא היה דבר שרציתי לעשות יותר מאשר לתקוע בה סכין.
"אני אעבור אותן," אמרתי בקור, משתלטת על מחשבותיי האלימות. ג'וש תמיד הוציא ממני את הרע ביותר. "תתפלל שלא יתבעו אותך על רשלנות פושעת, ג'ושי, או שאני אהיה הראשונה להציע את שירותיי לצד הנגדי."
קרעתי את התחת כדי להתקבל לבית הספר למשפטים באוניברסיטת ת'ייר, וכדי לקבל הצעת עבודה בסילבר אנד קליין, משרד עורכי הדין היוקרתי שעבדתי בו כמתמחה בקיץ שעבר. לא אניח לחלום שלי להפוך לעורכת דין להתפוגג, בטח לא כשאני קרובה כל כך.
אין מצב.
התכוונתי לעבור את בחינות הלשכה וג'וש צ'ן יאכל את הכובע. הלוואי שייחנק ממנו.
"עודף ביטחון למישהי שעדיין לא סיימה את הלימודים..." ג'וש נשען על הבר והניח את זרועותיו על הדלפק, נראה באופן מעצבן כמו דוגמן למגזין הגברים ג'י־קיו. הוא שינה נושא לפני שהספקתי לענות לו. "התלבשת יפה מדי לדייט עם עצמך."
מבטו חלף משערי המתולתל אל פניי המאופרות, ואז השתהה על תליון הזהב שנח על המחשוף שלי.
עמוד השדרה שלי נדרך. בניגוד לקלארק היועץ, מבטו הבוחן של ג'וש חרך את עורי, לוהט ומלגלג. המתכת בתליון התלהטה על עורי, ונאלצתי לעצור את עצמי מלתלוש אותה ולהטיח אותה בפרצופו הזחוח.
ובכל זאת, מסיבה כלשהי, נשארתי במקומי בזמן שהוא המשיך בסקירה. היא לא הייתה תאוותנית אלא יותר מעריכה, כאילו הוא אוסף חלקי פאזל ומסדר אותם בתמונה שלמה בתוך מוחו.
עיניו של ג'וש טיילו אל שמלת הקשמיר הירוקה שחבקה את גופי, חלפו על רגליי העטופות בגרביונים שחורים, נעצרו על מגפי העקב השחורים, ואז עלו בחזרה לפגוש בעיניי החומות. החיוך שלו נעלם ולא הצלחתי לפענח את הבעת פניו.
שתיקה טעונה השתררה בינינו לפני שהוא דיבר שוב. "את לבושה לדייט." מנח גופו נשאר נינוח, מנוגד למבטו שהתחדד כסכין. "אבל עמדת לעזוב, והשעה רק חמש וחצי."
זקרתי את סנטרי למרות הלהט שעקצץ בעורי. ג'וש היה הרבה דברים — מרגיז, שחצן, צאצא של השטן — אבל הוא לא היה טיפש, והוא האדם האחרון שרציתי שידע שהבריזו לי.
הוא יזכיר לי את זה לנצח.
"אל תגידי לי שהוא לא הגיע." נימה מוזרה נשמעה בקולו.
אלוהים, אני בוערת, לא הייתי צריכה ללבוש קשמיר. התבשלתי בתוך השמלה המטופשת. "אתה צריך לדאוג פחות לחיי האהבה שלי ויותר לבת הזוג שלך."
ג'וש לא הביט בשמלת מעטפת מאז שהגיעו, אבל לא נראה שאכפת לה. היא הייתה עסוקה מדי בפטפוטים וצחקוקים עם הברמנית.
"אני מבטיח לך, מכל מה שברשימת המטלות שלי, לדאוג לחיי האהבה שלך לא מופיע אפילו בין חמשת האלפים הראשונים." למרות הלגלוג, ג'וש המשיך להסתכל עליי בהבעה הזאת שלא הצלחתי לפענח.
הבטן שלי התכווצה בלי כל סיבה הגיונית.
"טוב מאוד." זו הייתה תגובה עלובה, אבל המוח שלי לא עבד כמו שצריך. האשמתי בזה את העייפות. או את האלכוהול. או מיליון דברים אחרים שלא היה להם כל קשר לגבר שעמד מולי.
הרמתי את המעיל והחלקתי מהכיסא, מתכוונת לעבור על פניו בלי לומר מילה.
לרוע המזל, טעיתי בהערכת המרחק בין כיסא הבר לרצפה. רגלי החליקה וקריאת בהלה קטנה נפלטה מגרוני כשגופי נטה לאחור על דעת עצמו. הייתי במרחק שתי שניות מנפילה על התחת, כשיד נשלחה, לפתה את מפרק כף ידי, והחזירה אותי למצב עמידה.
ג'וש ואני קפאנו באותו רגע, העיניים שלנו ננעלו על המקום שבו ידו נגעה בידי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שנגענו זה בזה מרצון. אולי לפני שלושה קייצים, כשהוא דחף אותי, לבושה לגמרי, לתוך בריכה בזמן מסיבה, ואני הגבתי 'בטעות' במרפק למפשעה שלו?
המראה שלו מקופל מכאב עדיין מעודד אותי בזמנים קשים, אבל לא חשבתי על זה כרגע.
במקום זאת, התרכזתי בעובדה שהוא קרוב אליי, מספיק כדי שאוכל להריח את הבושם שלו, שהיה נעים ורענן ולא מדיף ריח אש וגופרית כפי שציפיתי.
האדרנלין מהנפילה שנמנעה זרם בתוכי, והעלה את לחץ הדם שלי לרמות לא בריאות.
"אתה יכול לשחרר אותי." הכרחתי את נשימותיי להתייצב למרות החום המחניק. "לפני שהמגע שלך יעורר בי תגובה אלרגית."
אחיזתו של ג'וש התהדקה לשבריר שנייה, לפני ששמט את זרועי כמו תפוח אדמה לוהט. כעס הופיע בפניו במקום ההבעה החתומה שהייתה עליהן קודם. "תגידי תודה שמנעתי ממך שבר בעצם הזנב, ג'יי־אר."
"אל תהיה דרמתי כל כך, ג'ושי. הייתי עוצרת בעצמי."
"בטח, חס וחלילה שהמילים 'תודה רבה' יצאו מהפה שלך." הציניות שלו העמיקה. "את כזאת קוץ בתחת, את יודעת?"
"זה עדיף על להיות פרצוף תחת, נקודה."
כל מי שהביט בג'וש ראה רופא מקסים ויפה תואר. כשאני הסתכלתי עליו, ראיתי אידיוט שיפוטי ומתחסד.
את צריכה להתחבר עם בנות אחרות, אווה. היא צרה צרורה. את לא צריכה מישהי כזאת בחיים שלך.
הלחיים שלי להטו. עברו שבע שנים מאז ששמעתי במקרה את ג'וש מדבר עליי עם אווה, בדיוק כשהתחלנו להתחבר, והזיכרון עדיין צרב. לא אמרתי להם ששמעתי. זה רק היה גורם לאווה להרגיש רע, ולג'וש לא הגיע לדעת כמה הכאיבו לי המילים שלו.
הוא לא היה האדם הראשון שחשב שאני לא טובה מספיק, אבל הוא היה הראשון שניסה להרוס את ניצני החֲבֵרוּת שלי בגלל זה.
שלחתי אליו חיוך עוקצני. "תסלח לי, מיציתי את היכולת היומית שלי לסבול את נוכחותך." לבשתי את המעיל, עטיתי את הכפפות, והסדרתי שוב את רצועת התיק על כתפי. "תמסור לבת הזוג שלך את תנחומיי."
לפני שיספיק להגיב, עברתי על פניו במהירות עד שיצאתי אל אוויר חודש מרץ הצונן. רק אז הרשיתי לעצמי להירגע, אם כי הדופק שלי עדיין פעם בטירוף.
מכל האנשים שיכולתי לפגוש בבר, הייתי חייבת להיתקל בג'וש צ'ן.
היום הזה יכול להיות גרוע יותר?
כבר דמיינתי את ההתגרויות מצידו בפעם הבאה שאראה אותו.
זוכרת את הפעם ההיא שהבריזו לך, ג'יי־אר?
זוכרת את הפעם ההיא שישבת לבד בבר במשך שעה כמו לוזרית?
זוכרת את הפעם ההיא שהתלבשת יפה והשתמשת בשארית צללית העיניים האהובה עלייך בשביל מישהו בשם טוד?
אוקיי, את שני הדברים האחרונים הוא לא ידע, אבל לא יפתיע אותי אם הוא יגלה אותם.
תקעתי את ידיי עמוק יותר בתוך הכיסים והלכתי במהירות, משתוקקת להתרחק ככל שאפשר מצאצאו של השטן.
הבר היה ממוקם ברחוב תוסס של מסעדות. מוזיקה התנגנה ברקע ואנשים ישבו על המדרכות בחוץ גם בתקופת החורף. אבל הרחוב שאני הלכתי בו כרגע, אפילו שהיה במרחק קצר משם, היה שקט בצורה מוזרה. משני צידיו היו חנויות סגורות, ועשבים פרועים צמחו מתוך סדקים במרצפות. השמש עדיין לא שקעה לגמרי, אבל הצללים המתארכים עוררו בי תחושה מבשרת רעות.
האצתי את צעדיי, אם כי דעתי הייתה מוסחת לא רק בגלל הפגישה הלא מתוכננת עם ג'וש, אלא גם בגלל עשרות הסעיפים ברשימת הדברים שעליי לעשות. כשהייתי לבדי, הדאגות והמשימות שלי מילאו את מחשבותיי, כמו ילדים שמתחרים על תשומת הלב של הוריהם.
סיום הלימודים, הבחור מהבר, אולי לגעור בטוד בהודעת טקסט (לא, לא שווה את זה), להמשיך לחפש דירה ברשת, מסיבת ההפתעה לכבוד יום ההולדת של אווה בסוף השבוע...
רגע.
יום הולדת. מרץ.
עצרתי במקומי.
אלוהים אדירים.
חוץ מאווה, הכרתי עוד מישהי שיום ההולדת שלה חל בתחילת מרץ, אבל...
שלפתי את הטלפון מכיסי בידיים רועדות, והבטן שלי התהפכה כשראיתי את התאריך. שניים במרץ.
היום הוא יום ההולדת שלה. שכחתי לגמרי. אצבעות של אשמה הזדחלו בתוכי ותהיתי, כמו בכל שנה, אם להתקשר אליה. אף פעם לא התקשרתי, אבל... השנה עשויה להיות שונה.
גם את זה אמרתי לעצמי בכל שנה.
אני לא אמורה להרגיש אשמה. היא אף פעם לא מתקשרת אליי ביום ההולדת שלי. או בחג המולד. או בכל חג אחר. לא ראיתי ולא דיברתי עם אדליין במשך שבע שנים.
להתקשר. לא להתקשר. להתקשר. לא להתקשר.
נשכתי את שפתי התחתונה.
היום הוא יום הולדתה הארבעים וחמישה. זה יום הולדת חשוב, לא? חשוב מספיק כדי להצדיק שיחת יום הולדת שמח מהבת שלה... אם בכלל אכפת לה לשמוע ממני.
הייתי עסוקה כל כך בהתלבטות שלא שמתי לב שמישהו התקרב אליי, עד שקנה של אקדח הוצמד לגבי וקול צרוד נבח, "תני לי את הטלפון ואת הארנק שלך. עכשיו."
הלב שלי זינק וכמעט הפלתי את הטלפון. תחושת אי־אמון גרמה לאיבריי לקפוא.
ברצינות?!
לעולם אל תשאלו את היקום שאלות שאתם לא רוצים לקבל את התשובות עליהן כי נראה שהיום, בהחלט, יכול להפוך להרבה יותר גרוע.

הערות

1 האלטר אגו של גיבור העל סופרמן
2 תגובה מותנית