סיפורים קטנים, תקליטים גדולים

הקדמה
 

הייתי מוקף בתקליטים מיום שנולדתי. תקליטים מילאו את עולמי ביופי ובמשמעות, לפעמים אפילו הצילו את חיי. בתקופות הכי קשות הם היו רטייה חמה על כאבי הלב, ריפדו את המרחב ביני לבין העולם.

נאחזתי בתקליטים כדי לשרוד בתוך מרחב ילדוּת עוין ואחר כך בשנות ההתבגרות. פטפון אנגלי, מחט של SHURE ומגבר שוויצרי, רמקולים JBL והתקליטים מסתובבים גם כשקוביות השש־בש משקשקות ביד, מושלכות על הלוח. תמיד היו שם תקליטים.

היום אני עוצם עיניים וזוכר הכל. ושר. את הביטלס ואת באך, את חוה אלברשטיין ואלטון ג'ון, אריק איינשטיין ושלום חנוך וסיימון וגרפונקל, דייב ברובק, דיוויד בואי, דויד ברוזה ודיוויד גילמור — שר ובפי טעם הפרי החתוך, מוגש באצבעות קטנות אל תוך פי, אגס או תפוח, תפוז או שזיף, אפרסק או אננס, קילוח דק של מיץ טרי טבעי, חמוץ ומתוק ועשיר, מענג ומרענן.

אם יש טעם של ילדות מאושרת, זהו הטעם. טעם שדות האור של הארץ שפעם היתה כאן. תחושה של שמש קופחת, שוקעת, פרדסים מצד אחד וחולות זהב הנשמטים אל הים מצד שני, עץ תות גדול, רגליים יחפות, צמיגים נטושים, מדורות בוערות בראש גבעות ועל החוף. ימים ולילות בין הבית לבין השדות.

מוזיקה עבורי היא מהות הרגש. היא נחוצה לי כדי לשרוד נפשית. היא טעם האבטיח המתוק בקיץ וריח הגשם הראשון של החורף, היא הזיכרון הנוכח תמיד וצליל הגעגוע. היא הרגש והריגוש, היא המסעות והנסיעות והנשים היפות. בעצם, מוזיקה היא החיים עצמם, בכל צליל או מילה שמתנגנים באלפי התקליטים שנשזרו בחיי.

שאלו אותי לא פעם אם לא מעייף אותי להאזין למוזיקה. בעיניי, זה כמו לשאול אם מעייף אותי לחיות, או לאהוב. אני אמשיך ואוסיף לאהוב את החיים ולהאזין למוזיקה, עוד ועוד, עד נשימתי האחרונה.

הספר הזה מבוסס על בלוג שכתבתי בשם לונדון קולינג והוא תיאור של חיי דרך סיפורים קטנים הרוויים בצלילים ובמילים שהפכו אותי למי שאני. הספר הזה הוא הסיפור שלי. הלוואי שתיהנו לקרוא אותו, כפי שאני נהניתי לכתוב אותו.

בועז כהן

אוגוסט 2014

משחק כמו באמריקה
 

"תוריד ת'מכנסיים," אמר הנער באותו טון אדיש, צרוד ומונוטוני. "יאללה, נו. תוריד ת'מכנסיים וגם ת'תחתונים."

יגאל התחיל לבכות. "אבל למה?" הדמעות ניגרו מעיניו, זולגות משני צדי האף הזב נזלת, "תעזוב אותנו, בבקשה... מה עשינו לך?"

החיוך על פרצופו הדשן של הנער התרחב והלך. הוא אחז בשתי אצבעות את הארטיק־שני־צבעים, מלקק אותו בחמדה מופגנת. בידו השנייה ליטף, הלוך ושוב, את תבליט הפלסטיק של פופאי עם המקטרת, שעיטר את חולצת הטריקו הקצרה.

"נו כבר, יא קוקסינל! אין לי את כל היום," שאג לפתע.

יגאל רעד ללא שליטה. אנחנו נצמדנו לגדר של המתקן. שמש צהריים חזקה התנפצה בחול הרך של הדיונות, שבו נטעה העירייה את גן השעשועים במיוחד לילדי השכונה ויושבי המעברה הוותיקים, בין שכונת ג'סי כהן לבין בת ים.

אבא אמר לי לא ללכת לכיוון החולות. ועכשיו העונש כבר כאן, מלקק ארטיק, מאיים לעשות דברים וסוף האירוע לא ידוע. פניו של יגאל היו מרובבים בטינופת מעורבת של סמארק, דמעות וכתמים שחורים. הוא ניגב את הלחי בגב היד והוריד את מכנסי ההתעמלות ביבבה כבושה.

"ועכשיו התחתונים," נסק קולו של הנער במפתיע לצריחה חדה. יגאל הוריד את התחתונים. פלג גופו התחתון היה כעת חשוף לחלוטין.

היינו שלושה במרומי תחנת האומגה. עץ, ברזל צבוע ופלסטיק רך. "בואו נלך למשחק־שכמו־באמריקה" אמרו יגאל ואילן בבוקר, אם כי אף אחד מהם כלל לא ידע מהי אמריקה והיכן נמצאת אותה "אמריקה". ועכשיו אנחנו רחוקים מהבוקר, מהשלווה המדומה של השכונה. לכודים בתוך מרחב החולות.

הנער זרק את שארית הארטיק על הארץ. שמש מזרח תיכונית אכזרית וקופחת התנפצה לזהרורים על רסיסי הזכוכית שבחול. הגרגרים נדבקו וכיסו את האדום והירוק הזוהרים של הארטיק המושלך.

"תלקק!" הנער הצביע על הארץ, מצווה הפעם על אילן. "תלקק את זה."

אילן רעד, בלהט הבוער של צהרי היום. "למה?" לחש, הבכי מתבשל ומבעבע בתחתית בטנו הלבנה, השמנמנה, "למה, אנחנו לא כולנו יהודים?"

עווית של זעם פתאומי חצתה את פניו של הנער המבוגר. "תלקקקקקק כבבבבבבר!"

יגאל כיווץ את גופו הקטן. בדיוק הבוקר גילחו לו את הראש, מעל פיילה ממתכת, בחצר של סבתא שלו. הקרחת, סגולה בדוקה נגד כינים, גרמה לו להיראות עכשיו כמו צב זקן. צוואר קצר וראש שכאילו מבקש להיעלם אל תוך הגוף.

אילן הרים לאט את הממתק הקר והכניס אותו לפה. הגועל ניכר בו כשפיו התמלא בתערובת החול, הארטיק המלוקק למחצה, שרידי רוקו של הנער והקרח הנמס, הצבעוני, המתוק עד בחילה. במרחב הפתוח אל הים של בת ים נראו עתה שתי דמויות מטושטשות, כמו הזיה, קרבות והולכות אל הדיסנילנד שהוקם לנו בלב החולות.

הנער הביט בהם במבט מצומצם ואז הניף רגל ובעט בעיטה אדירה בתחת החשוף של יגאל, שהתגלגל הצדה, נתקל בגדר המתכת ונשאר שם מקופל ומבוהל, בלי לזוז. "לכו מפה," אמר לנו בחיוך עקום. "ואתה," הוא הסתכל עליי בעיניים ירוקות ורעות, "אתה יצאת בזול, אבל אני עוד אתפוס אותך."

הוא עקב אחרינו במבט הירוק שלו, יורדים נכלמים ורופסים בסולם, מדרבן אותנו למהר בקריאות בערבית. המכנסיים של אילן היו רטובים משתן, נוזל הפחד. יגאל, חצי עירום, מגוחך ומכוער ועלוב, הניח שתי ידיים על איברי המין המיטלטלים ונגרר בעקבותינו.

בעטתי בפחית מקומטת לכל אורך השביל הכבוש, עד לבית לזרוס, נושא את השתיקה המכאיבה כמו תרמיל מלא אבנים. באמצע הסמטה עזבתי אותם, בלי להיפרד ובלי להביט אחורה ועליתי הביתה. הם לא אמרו כלום.

חום נורא רבץ על השכונה כל אותו קיץ, חום מייאש וסמיך כמו נשימה כבדה של מפלצת. נחלים ארוכים של זיעה זלגו לי מהעורף כל הדרך הביתה, נספגים בתחתית הגב אל חולצת ברוס לי איש הזעם, שסבא קנה לי בשוק.

עכשיו איפה המפתח?! המפתח איננו! אני מחפש בבהלה ולא מוצא. כנראה נפל שם בגן, במרומי המתקן. לחזור לשם? לא בא בחשבון. אמא לא בבית, אבא בעבודה. צריך לטפס על עץ הצפצפה ולהיכנס דרך החלון של המטבח. מיץ פטל בכוס גבוהה, שקופה. רוחץ ידיים. שם תקליט. את "אבִּי רוֹאד", התקליט של חיי.

הולך לגן זהבה, 1966, שכונת ג'סי כהן, חולון