עשן של אי ודאות

פתיח

האירוע בכרמל שהתרחש בתחילת דצמבר 2010 היה אירוע משמעותי שטלטל מדינה שלמה ואותי באופן אישי. זו הייתה הפעם הראשונה שפרצה שריפה בקנה מידה כה גדול, שהשפיעה על שגרת היום־יום במדינה ועל המוני אנשים בצורה ישירה: היא גבתה את חייהם של 44 אנשים והובילה לפינוי עשרות אלפים מבתיהם. כוחות רבים של שירות הכבאות, צבא, משטרה, מגן דוד אדום, הרשות לחירום לאומי וגורמים נוספים עסקו בכיבוי השריפה באופן ישיר. כלל אמצעי התקשורת סיקרו מקרוב את המתרחש והלך הרוח בציבור היה כבד מאוד — תחושה של אסון לאומי, שלאחריו הוקמה ועדת חקירה אשר הפיקה לקחים רבים.

הסיפור שלי אינו מסביר איך כובתה השריפה הגדולה על הר הכרמל, הוא לא עוסק בכוחות של לוחמי האש, שפעלו בנחישות ובאומץ רב יום וליל. סיפורי האישי כסגן מפקד טייסת תעופה בבסיס רמת דוד מספק הצצה אל מרכז השליטה והניהול בבסיס חיל־האוויר הצפוני, שאירח כוחות זרים רבים, שהגיעו מחוץ־לארץ, כדי לסייע למדינת ישראל להתמודד עם כיבוי השריפה.

בדוח הביקורת שיצא מייד לאחר האסון עשו שימוש במונח "מלחמה". זהו אכן הדימוי ההולם להתרחשות, מלחמה אמיתית מנקודת מבטי. להשלמת הסיפור אשקף זוויות ראייה נוספות על האירוע מהזמן שבו ניהלתי את מוצב השליטה בבסיס.

במשך שנים הרגשתי שהסיפור הזה חייב לצאת לאור, שמתוקף היותי אזרח, חייל, קצין בצה"ל אני חב למדינה ששירתי בה ולמענה — אני חש חובה לאומית לחשוף את כל שרשרת האירועים, המחדלים וההתנהלויות, כפי שחוויתי אותם.

שירתי כ-25 שנים בחיל־האוויר במספר תפקידי פיקוד והובלה על הקרקע ובאוויר.

עד השריפה בכרמל, האירוע הצבאי המשמעותי ביותר שבו לקחתי חלק היה ללא ספק המלחמה בלבנון בהיותי סגן מפקד יחידה מבצעית בבסיס תל־נוף. נוסף על־כך חוויתי מספר אירועים מבצעיים חשובים, שלא אוכל להרחיב את הדיבור עליהם והשתתפתי במבצעים גדולים נוספים דוגמת "חומת מגן", "צוק איתן" ו"עופרת יצוקה". חוויית המלחמה בלבנון השפיעה עליי בהיבטים רבים, וגרמה לי לאמץ תובנות שסייעו לי בבגרותי ובהמשך שירותי כקצין. חלק מתובנות אלו סייעו לי בניהול הכוחות באירוע השריפה, ובהתמודדות עם משבר שאת רמת אי הוודאות שבו לא הכרתי עד אז.

את בת זוגי הכרתי בעת ששירתנו כקצינים צעירים. לימים, רב צבאי של חיל־האוויר חיתן אותנו. בחיל נולדו לנו ילדינו, ולאורך השנים הם גדלו והתחנכו בשיכונים בבסיסים השונים. את בר המצווה של בני מעיין חגגנו בחצר הבית בשיכון של בסיס פלמחים — לדעתי, השיכון הכי טוב בחיל־האוויר, ככה זה כשאתה גר דקות ריצה בודדות מהים.

השריפה בכרמל התרחשה בעת שהתגוררנו בשיכון המשפחות של בסיס רמת דוד בעמק יזרעאל עם ילדה בת שבע וילד בן חמש, ששני הוריהם משרתים את המדינה. זו הייתה הפעם היחידה במהלך השנים הרבות של השירות הצבאי שלי שבת זוגי ואני שירתנו באותו בסיס חיל־האוויר, באותו פרק זמן, בתפקידים שונים ובטייסות שונות כמובן.

בסיס רמת דוד נמצא בעמק יזרעאל. זהו הבסיס הצפוני ביותר של חיל־האוויר והוותיק מבין שלושת בסיסי החיל, שהוקמו על ידי הבריטים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. האגדה מספרת על טייס אנגלי, שנחת בעמק והחליט שיהיה זה נכון להקים בו בסיס עבור הבריטים. אותו טייס, רואלד דאל שמו, חזר אחרי המלחמה לאנגליה וכתב את ספרו "צ'רלי בממלכת השוקולד" ועוד ספרי מופת רבים.

לבסיס שקרוי על שם הקיבוץ הסמוך אליו — "בסיס רמת דוד" נוסף באוקטובר 2011 השם: "בסיס חיל־האוויר על שם עזר ויצמן". ויצמן היה מפקד הבסיס בשנות החמישים של המאה הקודמת, מפקד חיל־האוויר ולימים הנשיא השביעי של מדינת ישראל. הבסיס נמצא בצמוד למושבים ותיקים בעמק: כפר יהושע ונהלל וכן קיבוץ רמת דוד שנקרא על שם דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבתקופת כהונתו ניתנה הצהרת בלפור. היישובים מסביב לבסיס הוקמו שנים לפני הקמת הבסיס עצמו.

על אחת מגבעות שייח אבריק ממערב לבסיס צופה על הסביבה פסלו של איש השומר אלכסנדר זייד, שנרצח במשימת שמירה על אדמות העמק בתחילת המאה העשרים. עם קום המדינה, חיל־האוויר הישראלי הצעיר קלט את בסיס רמת דוד מהבריטים יחד עם שני בסיסים נוספים — בסיס חצור ובסיס עקרון, לימים בסיס תל־נוף. בחודש מאי של שנת 1948, יפקד עליו לראשונה מפקד ישראלי: יהושע גילוץ. עזר ויצמן, זכרונו לברכה, כשהיה מפקד הבסיס, החליט שהוא יהפוך להיות "כנף מטוסי הקרב הראשונה" בחיל־האוויר ומכאן נגזר שמו "כנף אחת".

מאז הקמתו, הבסיס היה שותף לחלקים נרחבים ומשמעותיים בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל: מכאן המריאו מטוסים למבצע משמעותי בשם "מוקד" והשמידו שדות תעופה ומטוסים מצריים במטס הפתיחה של מלחמת ששת הימים, מבצע שהכריע את המלחמה כבר בתחילתה; ומכאן המריאו מטוסים לתקיפת סוללות טילים בסוריה במבצע "דוגמן 5" במלחמת יום כיפור. מבצע זה, שבו נפגעו ונפלו מטוסים של החיל, השפיע משמעותית על האופן שבו חיל־האוויר בנה את עצמו לאחר המלחמה ובכלל.

באותה מלחמה, הבסיס ספג לראשונה טיל פרוג סורי, שהרג את סרן דוד דותן דימנט, זכרונו לברכה, בשיכון המשפחות. הבסיס גם איבד את מפקדו, אלוף משנה זוריק לב, זכרונו לברכה, שנהרג במהלך חזרה מתקיפה בחזית המצרית.

במהלך מלחמת שלום הגליל ומלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, יצאו מטוסי תקיפה מסוג פנטום ו-F-16 למבצע מכריע בשם "ערצב 19" והשמידו סוללות טילי קרקע אוויר סוריות בדרך להשגת עליונות אווירית מוחלטת בשמי האזור. כשנה קודם לכן יצאו שתי טייסות מטוסי הנץ-F-16, מטוס חדש יחסית בחיל־האוויר באותה התקופה, להשמדת הכור העיראקי במבצע "אופרה".

בשנת 2006 פעל הבסיס במתכונת ספיגה משמעותית אל מול המלחמה בלבנון והוציא את המשימות המבצעיות הרבות שלו תוך כדי התגוננות מירי טילי החיזבאללה לכיוונו. כאן גם הוקם שיכון המשפחות הראשון בחיל־האוויר וכאן היה מפקד הבסיס לחבר ב"פרלמנט העמק" המפורסם, שכולל נציגים מיישובי העמק השונים.

כל ההיסטוריה המפוארת הזו שונה בתכלית מההתרחשות שתתואר בסיפורי, אירוע שהוא לא מלחמה במובן הקלאסי שלה, לא כזו שידענו להיערך אליה. מדובר בסיפור שהוא שונה מכל סיפור מורשת מפואר ומפורסם אחר בתולדות חיל־האוויר. זהו סיפור שטרם נחשף לעין ציבורית בצורה מלאה, אך הוא ללא ספק תקדימי במובנים רבים וגם מעצב, מכונן ומלמד.

בשנת 2010 שירתי בבסיס כסגן מפקד טייסת תעופה — סמט"ת. טייסת תעופה אחראית על ההפעלה המבצעית של הבסיס בהיבטים של תשתיות הטיסה, כיבוי, פיקוח, אבטחת מידע והגנה קרקעית על הבסיס. אל הטייסת הגעתי שנה קודם, וזו הייתה הפעם השנייה בחיי שבה שירתי בבסיס לאחר שבעבר ביצעתי בה תפקידים שונים בפיקודם של מפקדים שונים.

המפקדים הזכורים לי מביניהם היו אליעזר שקדי, לימים מפקד חיל־האוויר ואחד האנשים המיוחדים שהכרתי, ושהשפיע עליי מאוד ואולי גם האדם שבזכותו המשכתי לשרת שנים רבות בחיל־האוויר.

האדם השני שזכור לי לטובה הוא רם שמואלי, תת־אלוף במילואים, איש חינוך בכל רמ"ח איבריו וכיום מנהל בית הספר "אליאנס" בחיפה. למעשה, שירתי בבסיס רמת דוד בכל דרגת קצונה מתחילת דרכי — מדרגת סגן משנה, סגן וסרן והפעם הגעתי כדי לבצע תפקיד בכיר בדרגת רב־סרן, כסגן מפקד טייסת תעופה. הכרתי היטב את הבסיס, את תשתיותיו ואת יכולותיו מתפקידיי הקודמים.

לאחר תפקיד ראשון בבסיס רמת דוד בדרגת סגן, עברתי לתפקיד במחלקת מבצעים במפקדת חיל־האוויר וזכיתי להשתתף בביקורת כוננות וכשירות של הבסיס מהצד המבקר. שנים לאחר מכן, בשנת 2009, הובלתי בתפקידי כסמט"ת את כלל ההכנות והמוכנות לביקורת, הפעם מהצד ה"נבחן". מדובר בביקורת שחיל־האוויר עורך אחת לכמה שנים בבסיסים המבצעיים שלו, והיא מדמה לחימה בעצימות גבוהה ובוחנת את מוכנות הבסיס למלחמה בתרחישי קיצון. מעורבותי המרכזית בהכנתה ובתרגולה תרמו רבות להתנהלותי ולהתנהלותם של כלל אנשי הבסיס במהלך השריפה בכרמל.

הניסיון הפיקודי שרכשתי גרם לי להבין כבר מתחילת אירוע השריפה בכרמל שמדובר באירוע חריג בהיקפו ושונה מתרחישי המלחמה והמשברים שאליהם נערכנו. זו לא מלחמה נגד אויב אנושי, זה סוג של קרב הדורש התנהלות פיקודית, קור רוח, ניסיון, תעוזה, יוזמה וחשיבה של מספר צעדים קדימה — קרב המתנהל באי ודאות כמעט מוחלטת.

בניגוד לתרחישי המלחמה אליהם נערכנו כצבא ובחיל־האוויר, כאן אין פקודות, אין תרגילים שבוצעו קודם לכן, אין היכרות מקדימה, אין מטה תומך בעל ידע או ניסיון ורב הנסתר על הגלוי. טעויות, שגיאות ועיכובים במשימות שנדרשנו לבצע עלולים היו להוביל אז לפגיעה בחיי אזרחים במדינת ישראל.

השריפה שפרצה בבוקר ה-2 בדצמבר, שנת 2010, הייתה שריפת יער ענקית שהתפשטה במהירות באזור הכרמל והיא מכונה עד היום "אסון הכרמל". בשריפה נספו 44 בני אדם, קרוב ל-17 אלף איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קילומטרים רבועים ובהם מיליוני עצים עלו באש. השריפה כילתה יער, חורש, בתי מגורים ושטח נרחב המשתרע בין מספר יישובים בכרמל. האסון שהתרחש היה אסון ברמה לאומית, הוא זעזע וטלטל מדינה שלמה. מעורבותי בפעולות הלחימה באש הותירו בי חותם כבד, עד עצם היום הזה. כתיבת הספר מהווה עבורי סגירת מעגל.

הספר מחולק לשניים: החלק הראשון מתאר את רצף האירועים מנקודת מבטי. כדי להקל על הקורא המעטתי בראשי תיבות, בקיצורים ובמונחים צבאיים. השתדלתי להסביר בפשטות ולגשר בין הדברים בצורה הברורה ביותר לטובת הבנת רצף האירועים והסיפור עצמו, כפי שאני זוכר אותו, את האנשים, המפקדים, הדילמות, הביקורים והמשימות. זהו סיפורי האישי אודות השריפה בכרמל.

החלק השני עוסק בתובנות ניהוליות משמעותיות ועל אף שמדובר באירוע צבאי ובשירותי כקצין בשירות קבע — התובנות והמסקנות מניהול האירוע רלוונטיות לכל מנהל, בכל תפקיד, לכל אדם שאחראי על הובלת אנשים למטרה ולכל אדם שאמון על תוצר או תוצאה.

מצאתי לנכון לא להזכיר את כל שמות האנשים והדמויות שנטלו חלק בסיפורי. הרוב, אלו המוזכרים בשמם, אמיתיים בהחלט.

הספר עבר תהליך ארוך שכלל בחינה ואישור של הצנזורה הצבאית, שהגדירה תיקונים לעותק המקורי, ולאחר מכן אישור של ועדת שרים בכנסת ישראל, שאף היא הגדירה תיקונים וחייבה הסרה של חלק מהתוכן.

ייתכן שיהיו בסיפורי "אי־דיוקים" הנובעים מהאופן שבו חוויתי את האירוע. הדברים נכתבו על דעתי ומזווית הראיה הפרטית שלי ואין בהם כדי לפגוע בכבודו של אדם כלשהו או להמעיט בחשיבות מעשיו ובתרומתו לכיבוי השריפה.
 

אני מבקש להתנצל מראש אם מישהו נפגע מהתיאורים.