פרק 1
"תאייתי לי שוב את שמך המלא."
"אנסטסיה יליסייבה."
"יבסייבה?"
"יליסייבה. כמו השם יליסיי..."
"הבנתי," דבריי נקטעים, "פשוט לא שמעתי אותך, לא דיברת ברור."
אישה צעירה שחורת שיער ישבה ליד שולחן כתיבה קטן במשרד שנראה נחמד. המראה שלה מסוגנן ומכובד: תספורת מוקפדת, מעט מאוד איפור, ידיים מטופחות וציפורניים ארוכות. לא עדשות מגע, אלא משקפיים אופנתיים עם חישוקי זהב קטנים על הידיות. היא נראתה אמינה ומזמינה דווקא בגלל המראה הרגוע, המחושב והקריר שלה. כשראיתי אותה במשרד הקטן הזה בשכונה הוותיקה בעיר, התעודדתי. בהתחלה הטלתי ספק במייל שקיבלתי בתגובה למודעת חיפוש העבודה שלי כמטפלת או אומנת. הקפצתי את המודעה במשך כמה חודשים, אפילו שילמתי על קידומה ופרסמתי שוב ושוב, ללא הועיל. הזמינו אותי לכמה ראיונות עבודה, אבל תמיד נדחיתי ומכל מיני סיבות: הגיל שלי לא התאים, היעדר ניסיון קודם ואפילו בגלל שאני לא נשואה. בתוך כך היו עוד הרבה דברים אחרים שלא התאימו להם, גם פרטים קטנים ומעליבים כמו צבע שערי. הם טענו שבלונדיניות לא יכולות להיות חכמות במיוחד, שאנחנו סתם בובות חסרות שכל.
אחת מהנשים שראיינה אותי אמרה לבעלה כשהייתי בדרכי ליציאה מביתם, "בשביל מה אתה צריך את הברבי חסרת המוח הזאת עם עיניה הגדולות והשיער הבהיר? מה היא כבר יכולה ללמד את הילד שלנו? גם כן מורה. רק עשתה עיניים לכל הכיוונים."
נעלבתי כל כך שפרצתי בבכי. הסיבה שהבטתי לכל הכיוונים הייתה כי מעולם לא ראיתי פאר שכזה, והשיער שלי בהיר עד כדי לובן באופן טבעי כי זו מוטציה גנטית. אני לא לבקנית רק פגומה. אמרו את זה לאימא שלי עוד כשהייתה בהיריון איתי, הזהירו אותה שהעובר עתיד להיוולד פגום. נולדתי בריאה, אבל הרופאים לא האמינו בכך, ובכל שנה בדקו וחיפשו אצלי מחלות, פגמים ותסמונות, עד שהתבגרתי מספיק כדי לסרב להיבדק.
גם צבע עיניי אינו רגיל – כחול כהה כמעט סגול. אני משתדלת להרכיב עדשות מגע או משקפיים כדי שאנשים לא ינעצו בי מבטים או ייבהלו ממני. בגלל הבעיות הגנטיות הקשורות לעור שלי, בחודשי הקיץ אני עלולה להישרף עד כדי כוויות ולהתכסות בשלפוחיות איומות וענקיות. לכן, גם בחום היוקד ביותר אני תמיד לובשת חולצות עם שרוול ארוך וחצאיות עד הקרסוליים. אני לא אוהבת את המראה שלי, אני מרגישה חריגה. כנראה בגלל זה גם בחורים לא התעניינו בי, הלובן הלא טבעי של עורי ושערי דחה אותם. אנשים לא אוהבים כשמישהו שונה מהם ובאופן כל כך מופגן. בדרך כלל שונאים אנשים כאלה ומציקים להם ללא סוף. לי לא כל כך הציקו, אבל גם לא היו לי חברים, רק ליזה שהייתה חברה שלי עוד מהילדות.
כשהתבגרתי, ניסיתי לצבוע את שערי יחד עם הגבות והריסים. עם הגבות הסתדרתי, אבל השיער לא ספג את הצבע בשום פנים ואופן, רק גוונים מסוימים, ועם הזמן זה הפסיק להפריע לי. למדתי המון, רציתי להתקבל ללימודי ההוראה באוניברסיטה, ולא היה לי זמן לחשוב על איך שאני נראית. בעיקר אחרי שאבא נפצע בעבודה ונאלצתי לעזור הרבה לאימא. ליזה נישאה לבן זוגה סרגיי ועברה לעיר אחרת ומאז דיברנו רק בטלפון ובהתכתבויות.
"את פשוט צעירה ומיוחדת מדי, נסטיה, לכן נשים לא רוצות להכניס אותך הביתה. גם אני לא הייתי מכניסה אותך. ברור שאת סומכת על הגבר שלך, אבל... בשביל מה לשים לו פיתוי ממש מתחת לאף? ועוד כזה פיתוי אקזוטי. את צריכה להיות שמרטפית במשפחה חד הורית, אבל ממתי יש לאימהות האלה כסף? נשים שהגבר נטש אותן חיות מהיד לפה במדינה שלנו בדרך כלל, אין להן כסף לחיתולים שלא לדבר על שמרטפית."
"ואולי זה ההפך? אולי הן חושבות שאני מפחידה ולא רוצות שהילדים ייבהלו."
"זה מפחיד כמה שאת טיפשה! תסתכלי על עצמך, כשאת הולכת ברחוב כולם מסובבים אחרייך את הראש. את מיוחדת, יוצאת מן הכלל, יפה כמו בובת חרסינה, הייתי מתה לצבע שיער כמו שלך."
"ומה אני אמורה לעשות? לא מקבלים אותי, אפילו לא לעבודות ניקיון או טיפול בקשישים. אני צריכה עבודה, ליזה. את יודעת שאבא שלי פצוע ומובטל עכשיו, ואימא שלי קורעת את עצמה בניסיון לפרנס את כולנו וגם לממן את השיקום שלו."
"ומה עם הביטוח מטעם החברה שבה הוא עבד?"
"שום דבר. הם אומרים שהוא אשם, שהוא הפר את כללי הבטיחות, הם אפילו מצאו עדים. הם לא מתכוונים לשלם פרוטה, וכדי לפנות לעורך דין – צריך כסף. אף אחד לא יטפל בתיק הזה ככה סתם מרוחב ליבו."
"אולי תעבדי בתרגום? את יודעת ערבית ואנגלית."
"ניסיתי ומדי פעם מזמינים ממני תרגומים, אבל זה לא מספיק ולא מאפשר לנו לשרוד. לא התקבלתי לעבודה בחברת תרגום, הם רוצים עובדים רק עם ניסיון ובמתכונת פרילנס, גם אם הייתי מתקבלת לא היה בזה כדי לעזור. אנטון וּוֶרה עולים לכיתה ה' השנה, צריך לקנות להם ציוד לבית הספר, לשלם על החוגים ואני חייבת שכר לימוד לאוניברסיטה. בעצם מה אני מספרת לך, את הרי יודעת את כל זה. אימא שלי עובדת בשתי עבודות ועוד תופרת בלילות. יד ימין שלה רועדת כל הזמן."
"אני לא יודעת מה להגיד לך, מתוקה שלי. נסי לפרסם מודעות באינטרנט, אולי מישהו יפנה אלייך. רק תיזהרי, לא חסרים עכשיו רמאים ושקרנים שמנסים לנצל אנשים. את רוצה שאלווה לך כסף?"
"לא. אנחנו גם ככה חייבים לך כבר."
אחרי השיחה עם ליזה פרסמתי מודעה. אף אחד לא פנה אליי עד שיום אחד קיבלתי מייל תשובה מחברת השמה בחו"ל שהזמינה אותי לריאיון עבודה במשרד של חברה ידועה. ציפיתי לזה בנשימה עצורה על אף שהכתובת נראתה לי מוזרה. בדרך כלל המשרדים בעיר שלנו ממוקמים במרכז, אבל המשרד הזה היה ממוקם בחלק נידח של העיר. חששתי, אבל קולה הנעים של האישה ששוחחה איתי בטלפון, הרגיע אותי.
"בעיר הזאת פתחנו רק משרד אחד לראיונות עבודה. אנחנו מייצגים חברה ענקית, שיש לה סניפים בערים הגדולות ביותר במדינה, ומגייסים כוח אדם לבתי חולים, מוסדות טיפוליים, בתי ספר וכן לאנשים פרטיים במדינות אירופה והמזרח התיכון. אין לך מה לדאוג, הכול חוקי ושקוף. את יכולה לחפש את שם החברה שלנו באינטרנט ולקרוא שם את כל המידע. אנחנו פועלים בשוק כבר יותר מעשר שנים. סומכים עלינו – גם הלקוחות המבוססים שמקבלים מאיתנו שירות וגם העובדים. תגיעי למשרד שלנו ביום רביעי, אני קובעת לך פגישה לשעה עשר ורבע בבוקר. תביאי איתך תעודת זהות, דרכון, תעודת לידה, תעודת בגרות ואישור רפואי מקיף. אין צורך בתמונה, יצלמו אותך במקום אם יוחלט שאת מתאימה לנו. לא לאחר! יש תור ופגישות לפנייך וגם אחרייך."
הלב שלי דהר משמחה. תודה לאל! סוף סוף אוכל לעזור להורים שלי במשהו. האווירה בבית שלנו הלכה והעכירה, אבא החל לשתות הרבה לאחר הפציעה. הוא לא השתולל, לא פגע בנו או באימא, הוא פשוט נכנע בהדרגה ושקע במרה שחורה. אמר על עצמו שהוא חסר תועלת, לא יוצלח ושהוא שוקל לעזוב כדי להקל על אימא. כמובן שהם היו מתפייסים אחר כך. היא הייתה בוכה, הוא היה מנחם אותה... ואני נותרתי לבכות בחדרי כי הבנתי שאני לא מסוגלת לעזור להם בכלום, שאני רק מכבידה עליהם עם הלימודים שלי.
לטפל באנטון וורה ולעזור להם עם השיעורים, רק בזה יכולתי לסייע לאימא. אחר כך אבא מצא איזו עבודה מהבית. התחילו להביא לו חלקי מכונות כלשהם והוא היה משייף אותם מכל הצדדים בעזרת מסור מיוחד, רק שזה גרם לו לשיעול ועיניו דמעו כל הזמן. עם זאת כולנו הבנו שמדובר בשכר, לא הרבה, אך בכל זאת. הרופאים אמרו שהוא זקוק לשיקום איכותי, ושבעזרת הטיפול המתאים ייתכן שהוא אף יתאושש לגמרי ויוכל להתהלך בלי קביים. אבל מאיפה לנו כסף לשיקום הזה? ידעתי שאם אמצא עבודה ואסע, לאימא יהיה פה אחד פחות להאכיל ובכך אעזור להם כלכלית. ורה כבר לא ילדה קטנה, היא תסתדר עם עבודות הבית, ואנטון ילד טוב, הוא כבר עזר לאבא עם חלקי החילוף של המכונות. הם יסתדרו בלעדיי ואולי אף יהיה להם קל יותר.
במהלך הנסיעה למשרד התחלתי לדמיין איך אחזור מחו"ל יפה, שחומה משמש ועם מתנות. אנטון וורה יצווחו מהתרגשות ואימא תבכה. אני אתן לה את הכסף ואגיד לה שתיקח את אבא למרכז הרפואי במוסקבה שם הוא יחלים ויחזור ללכת, ואנחנו נחזור להיות משפחה מאושרת.
ישבתי מול נטליה נציגת החברה (וכן, בדקתי את החברה הזאת וקראתי הרבה משובים מהללים ומשבחים) ומוללתי באצבעותיי את השמלה היפה ביותר שהייתה לי: כחולה כהה, בגובה הברכיים, עם שרוולים קצרים ועיטורי זירקונים בשולי המחשוף. ליזה קנתה לי אותה במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה, ולבשתי אותה בדיוק פעמיים. בכל פעם שוֶרה הייתה רואה אותה עליי, היא הייתה צורחת שגם היא רוצה כזאת. קופיפה קטנה.
"ציינת שאת דוברת שלוש שפות זרות. צייני את רמת השליטה שלך בהן באמצעות הקפת מספר מאחת עד עשר. עשר – שליטה מלאה, אחת – לא יודעת בכלל."
הקפתי את הספרה תשע, בכל זאת זו לא שפת האם שלי.
"ערבית?"
"כן, תמיד התעניינתי בתרבויות המזרח. סיימתי קורס לימודי ערבית וגם תרגלתי באינטרנט. לא היה לי ניסיון רב בפועל, אבל אני יודעת טוב מאוד לקרוא ולכתוב. אפילו תרגמתי כמה פעמים מערבית לרוסית."
הרגשתי שאני או הסיפור שלי לא עניינו אותה כלל. לא היה לה אכפת איך אני יודעת את השפה או מהיכן, אבל היא נאלצה להראות עניין.
"האם יצאת אי פעם מגבולות הארץ לצורכי עבודה, ואם כן לאילו מדינות? האם הואשמת בשהייה או בעבודה לא חוקית בחו"ל?"
"לא, כמובן שלא. אף פעם לא הייתי בחו"ל."
הטלפון הנייד שלה צלצל והיא הלכה לצד החדר כדי לדבר. שמעתי את דבריה על אף שניסיתי לא לצותת.
"אני מבינה. אבל אין כאלה סתם ככה ברחוב, והן גם לא מגיעות לפה בכמויות. בינתיים יש לי רק בשבילו, בשבילך אין אף אחת. מה אני אעשה? אתפוס אותן בתחנות אוטובוס? תמסור לאסאד שבינתיים אין כלום. חוץ מזה, אתה יודע טוב מאוד בעצמך שאי אפשר לקחת כל אחת. הן צריכות לעמוד בכל הדרישות כדי שאחר כך לא יהיו בעיות שאני ממש לא צריכה. ואני זוכרת לגבי החוב! אסאד יודע שאני אחזיר הכול... אני... הבנתי. לא צריך... בבקשה! אמרתי לך, הבנתי הכול. בסדר, אני אשתדל מאוד למצוא."
היא חזרה לשולחן, התיישבה על הכיסא בחינניות והתבוננה בי עם עיניה היפות והכהות, סידרה קלות את משקפיה ובחנה אותי בעיון בעודה נושכת את קצה העט שלה.
"את נשואה? ילדים?"
"לא."
"את גרה עם בן זוג?"
"לא, אין לי בן זוג. אני גרה עם ההורים ועם אחי ואחותי," מיהרתי לענות. השאלה שלה הביכה אותי מעט.
"במה ההורים עובדים?"
סיפרתי לה הכול והפעם לשם שינוי הרגשתי שאני מעניינת אותה. היא שאלה על הפציעה של אבא שלי ואפילו המליצה על רופאים שאפשר לפנות אליהם. היא הקשיבה בעניין, הנהנה בראשה ורשמה משהו בדפדפת שהייתה על השולחן. לכן השאלה שלה הפתיעה אותי, "יש לך מראה ממש לא רגיל. לא ניסית לפנות לסוכנויות דוגמנות? אנחנו מלהקים בנות לכל מיני תוכניות ריאליטי. עם הנתונים המיוחדים שלך, היית יכולה להשתתף במשהו כזה. אנחנו עושים אודישנים ממש עכשיו, משלמים מקדמה והבנות מייד נוסעות כקבוצה לצרפת."
הנדתי בראשי לשלילה. מה פתאום דוגמנות. אני?! אני אפילו לא יודעת להתלבש כמו בן אדם ובטח שלא נועלת נעלי עקב.
"לא, זה לא מתאים לי. הרבה אנשים מלחיצים אותי, אני לא מרגישה נוח על במה ולא מסוגלת להחזיק מיקרופון ביד. לא, לא, לא. אני לא אצליח בזה, אין סיכוי. זה לא מתאים לי. אני צריכה עבודה כשמרטפית או מטפלת."
החיוך נמוג מפניה מייד, יחד עם האמפתיה שהייתה כנראה מזויפת.
"הבנתי. אז לא. יצלמו אותך עכשיו במסדרון, ובעוד כמה דקות אעדכן אותך לגבי המשרות שיש לנו להציע לך. אני אבדוק בכרטסת הלקוחות שלנו, לא בטוחה שאוכל למצוא משהו, אבל אשתדל."
צילמו אותי, לא במצלמה איכותית אלא במצלמה של טלפון נייד, על רקע קיר לבן ליד המדרגות מחזיקה את הדרכון, עם חיוך ובלי. צילם אותי גבר שלא ראיתי קודם במשרד, בעל זקן ועיניים אפלות. הרגשתי את מבטו סורק את גופי כמעט כאילו השתמש בידיו. לסיום הוא קרא לי 'סוכרייה' ונעלם לתוך המשרד.
לא ממש אהבתי כזאת תשומת לב מצד גברים. זאת אומרת, זה לא שלא אהבתי, פשוט התרגלתי להיות עוקצנית כי בדרך כלל התחילו איתי רק מתוך סקרנות. בחור אחד אמר לי את זה פעם ישירות, ולא סתם אחד אלא זה שהייתי מאוהבת בו או כך חשבתי לפחות:
"בא לי לראות אם את לבנבנה כל כך בכל מקום. הבחורים אומרים שאת צובעת. תני לי לצלם ולהראות להם!"
הרבצתי לו. לא, לא סטירה או משהו, החטפתי לו אגרוף של ממש לפרצוף, כך שירד לו דם מהאף.
"כלבה חיוורת מסריחה שכמוך! את חושבת שלמישהו בא עלייך? כולם רק רוצים לראות את הכוס שלך, אם הוא דומה לאלו של כל הלבקניות. יצור דוחה שכמוך!"
התיישבתי על ספסל ליד הקיר ואחזתי בחוזקה ברצועות התיק שלי. ליזה אמרה לי בבוקר שאם יציעו לי להצטלם בעירום, אז כדאי שאברח משם מייד. בינתיים לא הציעו לי שום דבר כזה, והחברה נראתה מכובדת למדי. הגיוני שבעיר קטנה כמו שלנו באמת אין צורך במשרד מפואר.
לעיתים קרובות אנחנו משכנעים את עצמנו בכל מיני דברים, מחפשים יתרונות במקומות שכמעט שאין בהם שום דבר חיובי, רק כדי לא להתאכזב, רק כדי למצוא את מבוקשנו. רציתי נואשות שהמזל יאיר לי פנים, קיוויתי כל כך שאוכל לעזור להורים שלי ושהם יתגאו בי. כמובן שזה לא היה חלומה של אימא שלי, אך לא פחדתי משום סוג תעסוקה. כל עבודה מכבדת את בעליה, ככה סבא שלי נהג לומר.
ידעתי שאנחנו צריכים לדאוג לאנטון ולוֶרה, לתת להם השכלה טובה עד שיגדלו, לטפל באבא כדי שמצבו ישתפר ואז הכול יהיה בסדר ונחיה באושר כמו פעם.
"אנסטסיה!"
קפצתי על רגליי בהפתעה והתיק נפל מידיי. מיהרתי לעבר דלת המשרד.
"שבי."
"מצאת משהו בשבילי?"
"מצאתי מקום אחד. משפחה ערבית חילונית מחפשת שמרטפית ועוזרת בית שדוברת את השפה. הם גרים בפאתי פריז בבית פרטי. זו משפחה מכובדת, היא מורה והוא פוליטיקאי. את מתאימה להם."
כמעט שבכיתי מרוב שמחה.
"אני מתאימה להם? דיברת איתם? הם ראו תמונה שלי? כל כך מהר, כיצד זה ייתכן?"
נטליה הביטה בי בדאגה.
"כמובן שהם ראו אותך. שלחתי להם תמונה והצגתי את הכישורים שלך, בצירוף ההמלצות שיש לך."
"וואו, תודה רבה רבה לך! אין לך מושג עד כמה אני זקוקה לעבודה."
הייתי מאושרת, רציתי לרקוד ברחבי המשרד הזה ואפילו לנשק את האישה הזאת.
"ודאי שאני מבינה, בגלל זה אני שולחת אותך למשפחה מכובדת ומהוגנת שחיפשה הרבה מאוד זמן עובדת טובה שגם יודעת ערבית."
"תודה רבה. אני מעריכה את זה מאוד."
"רגע, יש כמה פרטים קטנים שעלייך לדעת."
מה כבר יכול להיות? בעיני רוחי כבר ראיתי בית נפלא בפריז, ילדים שחורי שיער ובעלים מקסימים.
"בגלל שאת היחידה שנוסעת לפריז, תצטרכי לנסוע יחד עם הדוגמניות. אנחנו לא יכולים לקנות לך כרטיס בודד אז תצטרפי לקבוצה."
הנהנתי בשמחה ורציתי לצרוח מרוב התרגשות.
"מייד אתחיל לארגן לך את אישור היציאה מהארץ וכרטיס. הטיסה יוצאת הלילה."
"מה זאת אומרת הלילה?"
הופתעתי.
"כן, הלילה. עכשיו תיסעי יחד עם עבאס, הוא יסיע אותך למשרד השני שלנו, שם הבנות מחכות לטיסה שלהן. תצטרכי למלא את כל המסמכים, להצטלם עוד כמה תמונות בשביל אישורים ותעודת עובד של החברה שלנו. אחר כך תיסעי הביתה לארוז, ובערב ניפגש במשרד השני."
"נותנים את כל האישורים האלה כל כך מהר?"
"בוודאי, אנחנו חברה גדולה ומתוקשרת. הכנתי העתקים לכל המסמכים שלך. הרקע שלך נקי לחלוטין, אין לך שום תיקים במשטרה, אני לא רואה שום סיבה לעיכובים. סעי עם עבאס, בהצלחה."
"תודה רבה לך."
ברכב לקחתי מייד את הנייד שלי וחייגתי לליזה.
"ליזקה! את לא מאמינה מה קרה! מצאתי עבודה!"
"די! איפה?"
"בצרפת! כבר מחר אני אהיה בפריז, ליזה! בפרייייז. איזה מזל יש לי, אני המומה!"
עבאס התיישב במושב לידי וחייך לעברי חיוך דוחה. התרחקתי ממנו והתקרבתי לדלת.
"ומה תעשי בפריז?"
"אני אהיה מטפלת במשפחה מאוד מכו..."
באותו רגע הרגשתי דקירה בצוואר. זה כאב כל כך, פי נפער לרווחה והנייד עף מידי. ניסיתי לשאוף אוויר, פניתי לעבאס, משתנקת ללא שליטה ומנסה להיאחז באצבעותיי במושב הרכב. איפשהו מרחוק שמעתי את ליזה צועקת, "הלו! נסטיה! הלו!" ואחר כך שקט.
"זהו זה, סוכרייה מתוקה שלי, עכשיו כולך שלי. נכון שעבאס לא עשה את זה כואב?"
הוא הלך והתקרב אליי ולא הייתי מסוגלת לזוז, ראייתי התערפלה לחלוטין. פאניקה ובעתה קרעו את חזי והאוויר פרץ בשריקה מזעזעת מבעד לפי הפעור למחצה... עשיתי כל מאמץ לצרוח, אבל רק חרחורים בקעו מגרוני.
"איזו ילדונת יפה. צחה כמו שלג, ציצים עגולים וקשים כמו שעבאס אוהֵב. אלקק את הפטמות שלך. אני עומד לאהוב ללקק ולינוק מהן."
הרגשתי את ידיו על החזה שלי, מצמצתי בחוזקה אך לא יכולתי לצעוק. בחילה גאתה בי מרוב גועל, דמעות צרבו את עיניי.
"עבאס יעשה את זה צ'יק צ'ק. אף אחד לא ידע. רק להיכנס ולצאת. כזאת מתוקה..."
פיו הנוטף רוק נגרר על הצוואר שלי והרגשתי את רגליי מפושקות בכוח, ועדיין לא הצלחתי לצרוח... ופחדתי, כל כך פחדתי.
"תעיף את הידיים שלך, אידיוט! זו הסחורה של אסאד. העשירית, האחרונה. אם תזיין אותה, המחיר שלה ירד מייד. היא בתולה. יש לך חמש אלף דולר מיותרים?"
מבעד לערפל ראיתי את פניה של נטליה... לא יכולתי אפילו להזיל דמעה או להגיד מילה. היא הרימה את העפעף שלי ומיששה את צווארי בחיפוש אחר דופק.
"אתה אפילו לא מסוגל להרדים אותן כמו שצריך, דפוק. תן לי את המזרק."
חשתי עוד דקירה, הפעם בכתף. הכול התערפל מול עיניי ושקעתי לתוך האפלה.
0 או 5. אין באמצע. כמו הספר! שחור ולבן, רע וטוב, מושך ודוחה, מפתה ומזעזע. הספר והגיבור כהפרעת אישיות אחת גדולה והקורא שמתפלל להחלמה וריפוי. לא ארחיב על הגיבורה - שביהדות נקרא לה ׳צדקת׳, בנצרות ׳זו שמגישה את הלחי השנייה׳. תמהיל של גיבורה וקורבן. שוב ושוב ושוב. והגיבור - סדיסט, תוקפן, אכזר, נרקיסיסט, פרימיטיבי, ברברי, אגוצנטרי, מגולומן, שוביניסט, אימפולסיבי, חסר יכולת לוויסות רגשי, לאמפתיה, מכור לצרכיו הראשוניים, הגולמיים, אלים, אלים (אלים, כבר אמרתי??). הוא כורת ראשים, משפד, שורף, מבתר, מנצל, אונס (שוב ושוב את ׳אהבת חייו׳, נשמת אפו..). ולרגע הוא רך, מתחשב ושוב אלים ודוחה ולפתע הוא נכון להקריב את עצמו, לעקור את ליבו עבורה, לטפל בה במסירות אין קץ ואז שוב האכזר שבאויבים. וחוזר חלילה. ונכון, יש, כביכול, נימוקים לאכזריותו (רקע, תרבות). מי אמר שלשטן לא הייתה פעם אימא שחיבקה ועזבה, ילדים שעשו חרם בכיתה ב׳..?😉 והגיבורה מתאהבת בו עד כלות (טוב, הוא גם מהמם ביופיו, חתיך על, חזק, שרירי..). מה זה אומר עליה? אבל יותר חשוב, מה זה אומר עלינו הקוראים? היא שבויה במדבר ואנחנו שבויים בספר!! נשבים, מתפתים, נמשכים, מפתחים תסמונת שטוקהולם קלאסית. הסופרת מצליחה ללכוד אותנו (לעיתים גם כשהעלילה מופרכת, הדיאלוגים שטחיים). ובקיצור, (טוב, קצר זה כבר לא יהיה…), אם בא לכם לעלות על רכבת הרים - הגעתם!! כשתרדו, תרגישו שמחה רבה, עם קצת בחילה..!
לא...😱 מקווה מאוד שאיך שהחלק הזה הסתיים לא אמיתי...😡 חייבת להמשיך ולבדוק את העניין...
טרילוגיה מדהימה! סיימתי 3 ספרים בשבוע זה פשוט לא אמיתי! אי אפשר להניח את 3 הספרים האלו! wowwwwww
וואו אחת הטרילוגיות הטובות שקראתי אמנם היו קטעים קצת קשים אבל הכתיבה סוחפת והסיפור עצמו יפיפיה לא לפספס
הספר הזה היה הכי טוב בטרילוגיה, והמערכת יחסים שלהם באמת אחת המרגשות!! כן יש להם קשיים וכן הם שנאו את אחת והשני והדמות הגברית הייתה נוראית חצי מהספר, אבל העלילה באמת הייתה כלכך מעניינת ושהשנאה אהבה שלי לדמות הגברית אפילו לא עניינה אותי , ונסטיה היא מדהימה בין הדמויות החזקות שקראתי, כן היא מתפרקת וכן היא עושה החלטות גרועות ופועלת בפזיזות אבל אני חושבת שבמהלך הספרים היא כלכך התבגרה והשתנתה שזה כיף לקרוא את השינוי הזה, וחוץ מזה אני חושבת שזה היה סוף מדהים.
ספר מרתק, העלילה מצוינת הסיפור האהבה שלהם מתוק למרות שהגבר הוא מגעיל
מעניין עם אוצר מילים סוחף לפעמים בועט בבטן כי יש סצנות קשות .אני נהניתי מאוד!!! ממליצה לקרוא את כל הטרילוגיה .
ואוו כן כן כן פשוט ספר מדהים תקראו את כל השלושה לא הצלחתי לעצור
ואוו כן כן כן פשוט ספר מדהים תקראו את כל השלושה לא הצלחתי לעצור
ואוו כן כן כן פשוט ספר מדהים תקראו את כל השלושה לא הצלחתי לעצור
וואווו רצה לספר השלישי,אי אפשר להפסיק לקרוא,סוחף מאוד.פשוט נפלא!!!
מקסים מקסים סידרה מעולה ממליצה בחום🔥🔥 רוצו לקרוא
הסדרה הכי סוחפת וממכרת שקראתי מלא פרקים שנורא היה קשה לי לקרוא במיוחד אחרי הספר השני היה באמת תקופה שפשוט עצבן אותי כלכךךךךך אני ככ שמחה שהמשכתי ולא וויתרתי בכל החלקים שהיו קשים/ מעצבנים ברמות מומלץ ברמה קשה
וואו סיימתי את שלושתם, איזו רכבת הרים, איזו כתיבה! טרילוגיה מושלמת
ואוו איך אפשר להתאר ספר כזה אינטנסיבי הכתיבה של הסופרת סוחף שאפילו אם היה קטעים שלא אהבתי לא יכולתי לדלג. ספר עם סוף פתוח רוצו לקרוא אותו אתם לא תתחרטו
טרילוגיה מושלמת !! אחרי הרבה ספרים שטחיים שקראתי לאחרונה אני שמחה שהחלטתי להמר על הטרילוגיה הזו. נכון, הנושא קשה ויש קטעים עצובים וקשוחים לקריאה, אבל הכתיבה קולחת וסוחפת כך שאי אפשר להפסיק לקרוא והדמויות כל כך חזקות ואהובות, מומלץ בחום.
ספר מעולה. כתוב טוב. עלילה קולחת. סיפור מורכב רווי תהפוכות.
ספר נהדר. כתוב נפלא. מותח ומרגש. מומלץ בחום
ספר מצויין! כתיבה קולחת, עלילה מעניינת.
הסיפור השני שאני קוראת של הסופרת, מאוד מתחברת לכתיבה שלה. היא דואגת לפרט כל סצנה ותמונה לפרטי פרטים, אתם מרגישים שאתם חיים את זה. כמו הספר הקודם שלה שקראתי, סיפור לא קונבנציונלי, שגורם לכם להסתכל על הדברים אחרת.. להיפתח. טרילוגיה סוחפת בטירוף, נשאבתי אליה וסיימתי את שלושת הספרים תוך שבוע. סקסית, דמויות פלפליות, אמיצות שגם גורמות לכם לשנוא אותם מידי פעם, אבל זה הופך אותם לכל כך מציאותיים. ספר מהמם על אהבה אמיתית בין שני עולמות כל כך שונים.
וואו מטורף מטלטל סיפור אהבה יפיפה סגירה מהממת לשלושת הספרים ממליצה בחום 💜
ספר וואו אי אפשר להניח עוברת דחוף לחלק האחרון 🤍
ספר מטורף כל הספר לחץ וטירוף ואהבה שנבנית לאט וברגע מתרסקת וואוווווו מטורף ממשיכה דחוף לספר הבא
טוב זו סדרה עוצרת נשימה שנקראת בשטף וברצף בנשימה עצורה לא קלה! מרתקת עד הסוף...
טרילוגיה חובה! פשוט חובה! אין פה מקום להתלבטות! מעניין, סוחף, מותח יש פה פשוט הכל מהכל מהכל ועוד קצת מכל דבר אחר! טרילוגיה אחרת לגמרי, בחיים לא קראתי משהו בסגנון הזה! תקנו את כל ה3 ישר כי לא תוכלו לעצור ותפנו לעצמכן יומיים של קריאה רצופה! וואוו פשוט ואוו
סיימתי את הטרילוגיה. וואוו וואוו וואוו לא ללכת לקרוא לרוץ לקרוא פשוט טירוף!!!!!!
אני כל כך שמחה שהכריחו אותי לקרוא את הספרים האלה, בכנות לא חשבתי שאתחבר לרעיון הבדואי והחטיפה ולכל הטריגרים, אבל איזה סדרת ספרים זו, אלוהים, חברה שלי הגדירה את זה כרכבת הרים וזה בדיוק זה, כל פרק קורה משהו, יש פרקים קשים ואבל הקריאה כל כך זורמת. פשוט מדהים! ממליצה בחום ואהבה!
לאחר שסיימתי את החלק 3 רוצה לצעוק לכולם רוצו לקרוא את הטרילוגיה המטורפת הזאת!!! טרילוגיה מלאה במתח מלאה בעלילה אל שתיא אחת עם מלא אומץ ועדנאן שלמרות הכל אי אפשר שלא להתאהב בו כי הוא פשוט מושלם!!! אחת הטרילוגיות החזקות שקראתי לאחרונה אחרת שונה ומעולה. שלושה ספרים שבת אחת פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא!!! בכיתי צחקתי קססתי ציפורניים אבל התאהבתי ונהנתי נותנת לטרילוגיה 10 כוכבים ואף יותר. מחכה כבר לעוד ספרים של הסופרת המעולה הזאת. 🌟🌟🌟🌟🌟
ספר פצצה סוחפת 🔥🔥🔥 מה זאת הטרילוגיה הזאת מעולה מעולה מעולה👌👌👌 אי אפשר להניח מהיד אני מאוהבת בעדנאן ורצה לחלק השלישי לא רוצה שיגמר
וואאוו מה קראתי פה?😱😱😱סופרת מטורפת מטורפת מטורפת!!! כתיבה סוחפת,מותחת,מרתקת,ומיוחדת. הספר כתוב בצורה נפלאה. 🌟🌟🌟🌟🌟 רצה לחלק השני
הייתי נותנת גם 20 כוכבים. הטרילוגיה הכי טובה שקראתי. רק היה אפשר לכתוב אותה ארוכה יותר לדעתי.
מושלם קראתי את שני הראשונים בפחות מ24 שעות
איזו טרילוגיה!! מלא מתח מלא עלילה אל שתיא אחת עם מלא אומץ ועדנאן שלמרות הכול לא הצלחתי לא להתאהב בו! אהבתי את ההתפתחות של הדמויות אין על הסופרת הזאת!
פשוט מושלם. קשה לקרוא טרילוגיות נן נמרחות ונמרחות אבל אין רגע דל גם בחלק הזה
ללא ספק טרילוגיה מהפנטת. אמנם הכתיבה לא הכי רהוטה אבל העלילה משובחת. סיפור אהבה קורע לב ונפש.
אחת הטרילוגיות החזקות אחר שונה ומעולה מטריף ממש 🔥🔥🔥🔥🔥
טוב וואווווו!!!! לקח לי הרבה זמן למצוא ספר כזה מוצלח. קראתי כל כך הרבה ספרים והפסקתי אותם באמצע מחוסר עניין. אבל זה????? מה זה??????? מיליון כוכבים אם היה אפשר!!!!!!!!!! לא להסס זה באמת באמת אחד הטובים שקראתי בשנה האחרונה!!!!!!
טרילוגיה מטורפת! באמת אחת הטובות שקראתי. שלושה ימים לא יכלתי לעצור, כמה אהבה, לחץ, בכי ומתח ואוו. ממליצה ממש למי שאוהבת את הסגנון. הדבר היחיד שלא אהבתי שהגיבור מסופר בצד שלישי. חוץ מזה מדהים אני אתגעגע.
רמה מהר מהר לחלק השלישי חסרת נשימה
שני הספרים שעד כה קראתי היו מרתקים, אהבתי מאוד וחסרת סבלנות כבר לקרוא את החלק השלישי ❤️
לא יכולתי להוריד את הספרים מהיד תוך יומיים סיימתי את שלושתם
אמא׳לה ואבא׳לה איזו טרילוגיה מ ה מ מ ת מאז הלביאה הלוחמת לא קראתי בשקיקה כמו הטרילוגיה הזאת אך עדנאן בחאבק מות מומלצת בטירוף אם אפשר היה הי יתן נותנת מליון כוכבים מ ע ו ל ה❤️❤️❤️❤️❤️🔥🔥🔥🔥🔥
פצצה סוחפת …. מה זה הטרילוגיה הזאת אי אפשר להניח מהיד רצה לחלק השלישי
טרילוגיה מושלמת!! הסיפור, הכתיבה, הדמויות..פשוט מושלם!
וואו מה זה הספר הזה אמא׳לה רצה לחלק הבא …
סופרת מטורפת! חולה על הכתיבה שלה. אלופה! סוחף,מותח,מרתק,ומיוחד.כתוב בצורה נפלאה. ציון 10 כוכבים ממשיכה לחלק השני
גם אותו בלעתי, שלושתם ביממה אחת, הסוף טוב, כמו שצריך, רומנטי, מעלה חיוך
טרילוגיה מעולה הבטן מתהפכת, אפל ומותח.. לא הצלחתי לעצור עד שלא סיימתי את שלושת הספרים.
אמלה איזה טרילוגיה אש🔥🔥🔥לא יכולתי להניח את הספר לרגע!
סדרה נפלאה שאי אפשר להפסיק לקרוא בשבוע וחצי סיימתי את כל השלושה מומלץ למרות התיאורים הקשים ספר שנכנס למחשבות גם שעוצרים את הקריאה
מטלטל מרגש סיימתי את שלשת הספרים בנשימה אחת
דיברתי חמש כוכבים רק כדי שיופי למעלה התגובה שלי. אוי השם ישמור ספר נוראי. הכתיבה שטחית בלי עומק בלי רגש. כתוב בצורה מבולגנת, החלק של הגבר מסופר בגוף שלישי שזה מוריד מחווית הקריאה. לדעתי הספר יותר מדי קיצוני ולא אמין, איך אפשר להתאהב במישהו שחוטף אותך שמתעלל בך ואונס אותך זה לא ברור לי. שלא תטעו קראתי הרבה ספרים בז’אנר הזה והיו הרבה ספרים שאהבתי מאוד אבל הספר הזה ספציפית פשוט לא טוב. קניתי את הספר לאחר שקראתי את התגובות הכל כך טובות עליו אבל חד משמעית הספר מזעזע.
במילה אחת… woowww!! טרילוגיה סוחפת.. לילה ללא שינה.. לא יכולתי לעזור את הספר, מפורט מעניין ובלי הרבה בולשיט… ספר על אהבה אמיתית כנגד כל הסיכויים! שווה שווה שווה קריאה!!!
אמאלהה לא הצלחתי לנשום כל הספר. אחד הספרים ששבו אותי לגמרי 🥺🥰
אימלללל'ה!!! טרילוגיה מטורפת. מעניינת. סוחפת. מקנאה במי של קרא עדיין🤣
ווואווו...... טרילוגיה מטורפת. אין רגע דל. קראתי את שלושת הספרים ביומיים. פשוט מהמם וסוחף.
ספר מושלם. עלילה סוחפת, כתיבה סורמת. נהניתי מכל רגע
סיימתי את שלושת הספרים, הייתי נותנת 10 כוכבים.. כתיבה גאונית.. דמויות סוחפות ועגולות עם עומק ואופי, בעיקר אהבתי את דמות האישה שבעניי יצגה אצילות נפש וניקיון כפיים" לאורך כל הסיפור. עלילה מטורפת שסחפה אותי ברמות ויש בה אמיתויות וטוויסטים. כל החלוקה בטרילוגייה הזאת מוצדקת. כל ספר נכתב טוב כעלילה ולא נמרח, (בפרוש אין כאן עניין עסקי בלנסות להרוויח יותר כסף). התאהבתי בסופרת. ממליצה, רוצו לקנות.
טרילוגיה מעולה, כמו טלנבולה! כתיבה נהדרת, עלילה סוחבת. .
שלושת הספרים סוחפים!! מזמן לא נהנתי ונסחפתי עם הדמויות. ממליצה לקרוא את שלושת הספרים!! עוצר נשימה! תהנו!
סיימתי ביומיים את הטרילוגיה טרילוגיה סוחפת
מושלםםםם !!! איזה סיום יפה לטרילוגייה הזאת. סיימתי אותה ביומיים ונהנתי מכל רגע!
וואוווו למי שאוהבת את הז'אנר הזה מומלץ בחום זה החלק השני והוא סוחף עוברת לחלק האחרון
וואווו איזה טרילוגיה מושלמת נגנה על כל רגש מושלם ❣️
וואווו איזה טרילוגיה מושלמת נגנה על כל רגש מושלם ❣️
וואווו איזה טרילוגיה מושלמת נגנה על כל רגש מושלם ❣️
לא דומה לשום דבר שקראתי. אי אפדר לנשום. רצה לשלישי
מה אני יכולה להגיד…. בכי ,אושר ,אהבה בין הטרילוגיות האהובות עליי
טוב, מה אגיד לכם? יש כמה בעיות בספר הזה:. כתוב בגוף שלישי, סגנון כתיבה דיי מבולבל, הרבה תיאורי מחשבות לגבי העבר, עתיד והווה...אבל, הטרילוגייה מעניינת, הרבה טוויסטים, מזוויעה ויחד איתה מרגשת ,שונה מבחינת סגנון חיים - זלזול והשפלת נשים אצל הבדואים(עולם שלישי😱) ולמרות כל זאת הטרילוגייה מלווה במחשבות ותיאורי סקס בצורה מדהימה.... לא יכולתי להפסיק לקרוא עד שנגמר... חייבת להגיד שאין בכלל מה להשוות לספר "ג’וקר", שהיה נוראי ומזעזע... נתתי צ’אנס לטרילוגייה הזו כי היא נכתבה ע"י הסופרת הזו בלבד ולא עם שותפתה לכתיבת הספר ”ג’וקר" - ואני שמחה על כך! הטרילוגייה הזו היא מסוג הספרים שאחרי שמסיימים לקרוא אותה, ממשיכים ל"חיות" אותה בראש ובלב עוד לפחות כמה וכמה ימים אחריי ...ובוודאות תחזור אליו בהמשך לקריאה נוספת...❤🧡💛💚💙💜🤎
Woow אחד גדול. מהממםם , לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. רוצו לקרא ❤
טוב, יש לי הרבה להגיד אבל אשמור את זה לחלק האחרון של הטרילוגיה. כן אגיד, סיפור טוב ושווה קריאה...בעיניי כמובן...
הספר הכי טוב שקראתי השנה וואו סוריאליסטי מצד אחג וציורי ומעניין מצד שני חובה
ממליצה ביותר. אחת הטרילוגיות האיכותיות שקראתי בחיי. עלילה מרתקת, קופצים מיד מספר לספר מרוב שמעניין ומותח.
אמאלה מטורף קצת נמתח אבל רצה לספר השני
טרילוגיה מעולה סוחפת ומרתקת שאי אפשר להניח מהיד. גרמה לי להפסדי שינה של 2 לילות לבנים. שאפו להוצאה על מציאת האוצר הזה ופרסומו. עלילה קצבית ומהפנטת. אל תקשיבו לזו המתלוננת על אורך העלילה כפי הנראה אינה חובבת קריאה ויש לה אג’נדה משלה למתן ניקוד נמוך חמישה כוכבים פלוס ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️
סדרה יפה מאוד, נוגעת בנושא חשוב וכאוב, אהבתי את הגיבורה שנלחמה על חירותה וזכויותיה ולא נשברה, ממליצה בחום
יוצא מן הכלל 🔥 הרבה זמן לא ערכתי בינג׳ קריאה בלהיטות כזו הסידרה הזו שאבה אותי לתוכה. מקורית, קולחת, מהפנטת ומרגשת חשוב לא לקרוא ביקורות קטנוניות של בנות שסובלות מחוסר יכולת אמיתית לפרגן ומחפשות בכוח ליקויים שאינם קיימים. חמישה כוכבים פלוס ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️ לו ניתן הדירוג שלי היה 10 כוכבים
מדהים ומהמם ממזמן לא נשאבתי כך לספר וואו ….שאפו על תרגום והוצאה לאור של סידרת ספרים נדירה זו. גיבורה ייחודית עוצמתית העומדת איתנה בפני גורלה וגבר חזק וקשוח החושק בה חמישה כוכבים פלוס ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️
אשכרה סיפורי אלף לילה ולילה. אין רגע דל. לא יכולתי להניח מהיד. ריתק אותי. ממש הפתעה לטובה הטרילוגיה הזו
טרילוגיה שהשאירה אותי ללא אוויר. אמא כמה שהסיפור מהמם הדמות הנשית היא אישה חזקה ולא מוותרת על כלום ועדנאן גבר מושלם עם עיניים ירוקות שחודרות לנשמה. אהבתי מאוד מאוד את הסיפור שלהם. ואני יודעת שאחזור לקרוא שוב את הטרילוגיה כי קשה לי לוותר על הדמויות. תודה לאריאלה ולהוצאת דיווה על תרגום הספרים. ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️
וואוו, עוצמתי כל כך שאי אפשר לעזוב את הספר, כבר רצה לקרוא את השני
סדרה מעולה מומלצת כל כך סיימתי תוך יומיים את כל השלושה. סיפור מעולה,כתוב עוד יותר טוב, הדמויות סופר חזקות יש הכל בספר! מזמן לא קראתי משהו טוב כך כך תודה להוצאת דיווה על הזכות
איזה ספר מעלף אני במתח עצום עוברת לחלק האחרון. טרילוגיה מעלפת ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️
וואוו ספר מעולה הרגשתי שאני בתוך סרט. סגנון שונה ויפה. אהבתי עוברת לחלק השני 💋♥️💋♥️💋♥️💋♥️
וואוו אחד גדול, הספר השלישי בטרילוגיה מטורף
טרילוגיה מהממת, רק שאפשר היה לסכםם אותה בשתי ספרים
טוב הספר השני מעולהההה רוצו לרכוש ולקרוא כי זה וואוווו אין לי מילים ממשיכה לספר האחרון ופוחדת שיגמר. 2 ספרים ראשונים סיימתי תוך יומיים ממליצה בחום!
טוב אמלה ואבלה לא יודעת מה עוד להגיד לא יכולה לעזוב את הספר ביום אחד סיימתי ברור שממשיכה להבא. מזמן לא הייתי כל כך מרותקת לספר כל כך מומלץ!!!!
סיימתי את הטרילוגיה אחרי לילה לבן😴 אי אפשר להפסיק לקרוא! הסופרת הזאת מטורפת ממליצה בחום❤️🔥🔥
הגעתן עד לכאן? חכו חכו לסוף המוח שלי התפוצץ היה לי לילה לבן אבל שווה כל רגע ...
הטירוףףף ממשיך בצורה הכי טובה שיש ספר מטורף ומטריף חזק ומעניין לא לבעלי לב חלש ואלינור טועה! ביקורת כל כך מוטעית
מי שבחרה לתרגם את הסידרה מלכה ממלכת הספרים !!! ספר מושלם יש לי עור ברווז ממנו ממליצה בטירוף למי שאוהבת את זה קשוח ;)
הסופרת הזו שיחקה לי בראש מהעמוד הראשון ועד סוף הטרילוגיה המטורפת הזו. אני עושה מינוי לכל הספרים שהיא אי פעם תכתוב. מה זו הטרפת הזו? אני רוצה עוד מהספר הזה. אולי ספר על אמינה או דמויות משנה אחרות. טרילוגיה מעולה.
אם חשבתי שג'וקר טירוף, שהחלק הראשון טירוף, אז הסופרת רק הוכיחה לי כמה אני טועה, הטירוף עלה דרגה. ספר שאי אפשר להניח מהיד. לקחת יום או לילה חופש מהעולם ולקרוא ברצף.
הסופרת שוב עושה את זה. טירוף מארץ הטירופים.
לא יכולתי להוריד מהידיים אהבתי מאוד שווה כל שקל
אוקיי וואו ממש הרגשתי את הוויב הערבי/בדואי הרגשתי שאני במדבר והחום מכה את העור שלי, הצלחתי לשמוע את הצלילים והמנגינות ולשמוע את צליל הדירות הסוסים טרפתי את הספר תוך שעות בודדות ואני עוברת לספר השני💗 אעדכן
קשה לי לחשוב שיש עולם כזה ספר מטלטל
העלילה הייתה מעניינת מאוד, הכתיבה באמת באמת מעולה ובאמת הדמות הנשית היא אחת המעניינות הסיבה שנתתי 4 כי הגבר הראשי הוא חתיכת נבלה
הספר השלישי קצת יותר נמרח אבל טרילוגיה מעניינת מאוד
מאד נחמד גם תהפוכות אך גם חוזר על עצמו. פנטזיה שקשה לעזוב
נהנתי מהחלק הראשון מקווה שהחלק השני גם יהיה ככה בזרימה
לא כל אחד יתחבר לסגנון ספרים הזה. בדיעבד זה ספר שתלטני מאוד, גס ולא מפתיע לאנשים שמכירים את התרבות הערבית. לא הייתי ממליצה לאנשים בעלי לב חלש.
עצוב מזעזע וקשה להאמין שיש עולם כזה
העלילה של הספר סוחפת, אבל התיאור והשפה שמשתמשת בה הכותבת לא אמינה בעיניי. הפירוט מוגזם והצורת דיבור מוקצנת ולא אמינה בעיניי, למרות הסביבה בה העלילה מתרחשת.. אבל עלילה סוחפת מאוד וכן נהניתי לקרוא את הספר, פשוט יש המון נקודות לשיפור בעיניי והפואנטה לפעמים מתפספסת בדרך.
חוזר על עצמו מאד. רק לקראת הסוף- מותח
הוא כתוב בצורה די מבולגנת בעיני ולא התחברתי לדמויות. לא חושבת שאמשיך לשאר מה שקורה לעיתים נדירות מאוד שאני לא מסיימת סדרות.
אהבתי מאוד את העלילה. מה שכן 3 כוכבים רק בגלל הצורה שבה מסופר בגוף שלישי על הגיבור, זה ממש הפריע לי, כי אני באופן אישי אוהבת יותר לקרוא כשהדמות עצמה מתארת את מה שעובר עליה ולא כמו בספר שמספרים עליו.
טרילוגייה יפה אבלללל ארוכה. המון מחשבות ותיאורים שדי חוזרים על עצמם. באיזשהוא שלב התחלתי לדלג על דפים
הספר השני קצת פחות טוב מהראשון. הדמות הנשית די מעצבנת, מוצגת כטיפשה ולא רק נאיבית וזה מקשה לחבב אותה או להתחבר להערצה המוגזמת כלפיה. בעצם חוץ משיעור בהיר ועיניים מוזרות אין בה כלום וכולם משתגעים אחריה ללא סיבה. יכלו לבנות אותה בצורה יותר עגולה מעבר לנטו מראה. גם הגיבור קצת מעייף בחוסר התחכום והוויסות שלו. איבדו את העניין שלי אז לא נראה לי ממשיכה לשלישי
נתתי שתי נקודות רק על העלילה. זהו. אין שום דבר טוב בספר הזה. השיח ברמה נמוכה, כתיבה על הפנים כאילו ילדה בת 16 כתבה את הספר שלא מבינה את הדמויות, קחו בחשבון שיש פה אונס חוזר ונשנה, יש לרשום אזהרות טריגר! הספר השלישי חוזר על עצמו, הרבה דברים לא הגיוניים, אכזריות שאין בה הגיון, אין קשר של אהבה בין הדמויות, מבוסס על תאווה ותו לא. ספר הזוי, לא מאמינה שקראתי, סתם עשה לי הרגשה רעה. דרך אגב, אני מאלו שאוהבות אפל והארדקור אבל הספר הזה ברמה הכי נמוכה שיש מכל הבחינות
ספר חמוד כתוב בצור ילדותית ומאוש נמרח, חוזר על עצמו שוב ושוב לא ממליצה לקרוא
אחח כמה אפשר להרוג דמות בספר מיותר והורס את הכל
תקשיבו, אני רק בפרק החמישי אבל כל הספר הזה ממש ממש ערבי כל השמות פה הם אסאד, איבן אל סעיד ודברים כאלה, יש איזכורים ליהודים, לתל אביב, הכל פה נשמע ומרגיש ממש ערבי אני בפרק החמישי וזה מרגיש כמו חטיפה של חמאס, אני רצינית אותי זה ממש מזעזע, לא יודעת מה איתכן, אבל אני ממש חובבת את הז'אנר האפל וזה יותר מדי בשבילי
קראתי את כל הטרילוגיה, לא יודעת למה. העלילה שטחית וסתמית ומופרכת. היא מתרחשת במצרים, אבל אין קשר בין המציאות לבין הספר, הכותבת מתייחסת לכל הבדואים/מצרים/ערבים כמכלול, מלא סטיגמות מופרכות ודי מזעזעות. תיאור הנשים דוחה ובכלל הדמויות מזעזעות. תיאור ההתאהבות מגעיל ולא מציאותי (מי תתאהב עד כלות באדם שאנס אותה). הקיצר, קניתי והתחרטתי על הזמן שבזבזתי בשביל ספרי הזוועה האלו. אל תעשו זאת לעצמכן
זבל. מתפלא שהשפה העברית הסכימה להעביר מדמנה כזו.
קשוח כואב קשה מרסק במובן הלא טוב אינני יודעת למה קראתי את כל 3 הספרים אולי כי חיכיתי לאור שבקצה המנהרה לצערי הגיע מאוחר מידי ולא ממש מציאותי כמי שאוהבת לקרוא שוב ושוב את אותם הספרים קטלגתי את הטרילוגיה כקשה לקריאה לא מומלץ התאורים של האונס והזלזול בנשים קשים מידי עבורי
לא הבנתי איך היא מתאהבת בו. הוא מגלה את כל הסימנים של גבר אלים.
כמות הפעמים שהוא אונס אותה בספר זה פשוט זוועה ואני לא מצליחה להבין איך היא מתאהבת בו בסוף??? הוא ליטרלי אנס אותה יותר מדי פעמים ולעולם לא הביע על זה חרטה
מיגע וארוך מיותר לחלוטין היה אפשר לסיים את הספר הזה ב2 חלקים וזהו ,דילגתי על הכל רק בשבילי לדעת את הסוף .
פרק 1
"תאייתי לי שוב את שמך המלא."
"אנסטסיה יליסייבה."
"יבסייבה?"
"יליסייבה. כמו השם יליסיי..."
"הבנתי," דבריי נקטעים, "פשוט לא שמעתי אותך, לא דיברת ברור."
אישה צעירה שחורת שיער ישבה ליד שולחן כתיבה קטן במשרד שנראה נחמד. המראה שלה מסוגנן ומכובד: תספורת מוקפדת, מעט מאוד איפור, ידיים מטופחות וציפורניים ארוכות. לא עדשות מגע, אלא משקפיים אופנתיים עם חישוקי זהב קטנים על הידיות. היא נראתה אמינה ומזמינה דווקא בגלל המראה הרגוע, המחושב והקריר שלה. כשראיתי אותה במשרד הקטן הזה בשכונה הוותיקה בעיר, התעודדתי. בהתחלה הטלתי ספק במייל שקיבלתי בתגובה למודעת חיפוש העבודה שלי כמטפלת או אומנת. הקפצתי את המודעה במשך כמה חודשים, אפילו שילמתי על קידומה ופרסמתי שוב ושוב, ללא הועיל. הזמינו אותי לכמה ראיונות עבודה, אבל תמיד נדחיתי ומכל מיני סיבות: הגיל שלי לא התאים, היעדר ניסיון קודם ואפילו בגלל שאני לא נשואה. בתוך כך היו עוד הרבה דברים אחרים שלא התאימו להם, גם פרטים קטנים ומעליבים כמו צבע שערי. הם טענו שבלונדיניות לא יכולות להיות חכמות במיוחד, שאנחנו סתם בובות חסרות שכל.
אחת מהנשים שראיינה אותי אמרה לבעלה כשהייתי בדרכי ליציאה מביתם, "בשביל מה אתה צריך את הברבי חסרת המוח הזאת עם עיניה הגדולות והשיער הבהיר? מה היא כבר יכולה ללמד את הילד שלנו? גם כן מורה. רק עשתה עיניים לכל הכיוונים."
נעלבתי כל כך שפרצתי בבכי. הסיבה שהבטתי לכל הכיוונים הייתה כי מעולם לא ראיתי פאר שכזה, והשיער שלי בהיר עד כדי לובן באופן טבעי כי זו מוטציה גנטית. אני לא לבקנית רק פגומה. אמרו את זה לאימא שלי עוד כשהייתה בהיריון איתי, הזהירו אותה שהעובר עתיד להיוולד פגום. נולדתי בריאה, אבל הרופאים לא האמינו בכך, ובכל שנה בדקו וחיפשו אצלי מחלות, פגמים ותסמונות, עד שהתבגרתי מספיק כדי לסרב להיבדק.
גם צבע עיניי אינו רגיל – כחול כהה כמעט סגול. אני משתדלת להרכיב עדשות מגע או משקפיים כדי שאנשים לא ינעצו בי מבטים או ייבהלו ממני. בגלל הבעיות הגנטיות הקשורות לעור שלי, בחודשי הקיץ אני עלולה להישרף עד כדי כוויות ולהתכסות בשלפוחיות איומות וענקיות. לכן, גם בחום היוקד ביותר אני תמיד לובשת חולצות עם שרוול ארוך וחצאיות עד הקרסוליים. אני לא אוהבת את המראה שלי, אני מרגישה חריגה. כנראה בגלל זה גם בחורים לא התעניינו בי, הלובן הלא טבעי של עורי ושערי דחה אותם. אנשים לא אוהבים כשמישהו שונה מהם ובאופן כל כך מופגן. בדרך כלל שונאים אנשים כאלה ומציקים להם ללא סוף. לי לא כל כך הציקו, אבל גם לא היו לי חברים, רק ליזה שהייתה חברה שלי עוד מהילדות.
כשהתבגרתי, ניסיתי לצבוע את שערי יחד עם הגבות והריסים. עם הגבות הסתדרתי, אבל השיער לא ספג את הצבע בשום פנים ואופן, רק גוונים מסוימים, ועם הזמן זה הפסיק להפריע לי. למדתי המון, רציתי להתקבל ללימודי ההוראה באוניברסיטה, ולא היה לי זמן לחשוב על איך שאני נראית. בעיקר אחרי שאבא נפצע בעבודה ונאלצתי לעזור הרבה לאימא. ליזה נישאה לבן זוגה סרגיי ועברה לעיר אחרת ומאז דיברנו רק בטלפון ובהתכתבויות.
"את פשוט צעירה ומיוחדת מדי, נסטיה, לכן נשים לא רוצות להכניס אותך הביתה. גם אני לא הייתי מכניסה אותך. ברור שאת סומכת על הגבר שלך, אבל... בשביל מה לשים לו פיתוי ממש מתחת לאף? ועוד כזה פיתוי אקזוטי. את צריכה להיות שמרטפית במשפחה חד הורית, אבל ממתי יש לאימהות האלה כסף? נשים שהגבר נטש אותן חיות מהיד לפה במדינה שלנו בדרך כלל, אין להן כסף לחיתולים שלא לדבר על שמרטפית."
"ואולי זה ההפך? אולי הן חושבות שאני מפחידה ולא רוצות שהילדים ייבהלו."
"זה מפחיד כמה שאת טיפשה! תסתכלי על עצמך, כשאת הולכת ברחוב כולם מסובבים אחרייך את הראש. את מיוחדת, יוצאת מן הכלל, יפה כמו בובת חרסינה, הייתי מתה לצבע שיער כמו שלך."
"ומה אני אמורה לעשות? לא מקבלים אותי, אפילו לא לעבודות ניקיון או טיפול בקשישים. אני צריכה עבודה, ליזה. את יודעת שאבא שלי פצוע ומובטל עכשיו, ואימא שלי קורעת את עצמה בניסיון לפרנס את כולנו וגם לממן את השיקום שלו."
"ומה עם הביטוח מטעם החברה שבה הוא עבד?"
"שום דבר. הם אומרים שהוא אשם, שהוא הפר את כללי הבטיחות, הם אפילו מצאו עדים. הם לא מתכוונים לשלם פרוטה, וכדי לפנות לעורך דין – צריך כסף. אף אחד לא יטפל בתיק הזה ככה סתם מרוחב ליבו."
"אולי תעבדי בתרגום? את יודעת ערבית ואנגלית."
"ניסיתי ומדי פעם מזמינים ממני תרגומים, אבל זה לא מספיק ולא מאפשר לנו לשרוד. לא התקבלתי לעבודה בחברת תרגום, הם רוצים עובדים רק עם ניסיון ובמתכונת פרילנס, גם אם הייתי מתקבלת לא היה בזה כדי לעזור. אנטון וּוֶרה עולים לכיתה ה' השנה, צריך לקנות להם ציוד לבית הספר, לשלם על החוגים ואני חייבת שכר לימוד לאוניברסיטה. בעצם מה אני מספרת לך, את הרי יודעת את כל זה. אימא שלי עובדת בשתי עבודות ועוד תופרת בלילות. יד ימין שלה רועדת כל הזמן."
"אני לא יודעת מה להגיד לך, מתוקה שלי. נסי לפרסם מודעות באינטרנט, אולי מישהו יפנה אלייך. רק תיזהרי, לא חסרים עכשיו רמאים ושקרנים שמנסים לנצל אנשים. את רוצה שאלווה לך כסף?"
"לא. אנחנו גם ככה חייבים לך כבר."
אחרי השיחה עם ליזה פרסמתי מודעה. אף אחד לא פנה אליי עד שיום אחד קיבלתי מייל תשובה מחברת השמה בחו"ל שהזמינה אותי לריאיון עבודה במשרד של חברה ידועה. ציפיתי לזה בנשימה עצורה על אף שהכתובת נראתה לי מוזרה. בדרך כלל המשרדים בעיר שלנו ממוקמים במרכז, אבל המשרד הזה היה ממוקם בחלק נידח של העיר. חששתי, אבל קולה הנעים של האישה ששוחחה איתי בטלפון, הרגיע אותי.
"בעיר הזאת פתחנו רק משרד אחד לראיונות עבודה. אנחנו מייצגים חברה ענקית, שיש לה סניפים בערים הגדולות ביותר במדינה, ומגייסים כוח אדם לבתי חולים, מוסדות טיפוליים, בתי ספר וכן לאנשים פרטיים במדינות אירופה והמזרח התיכון. אין לך מה לדאוג, הכול חוקי ושקוף. את יכולה לחפש את שם החברה שלנו באינטרנט ולקרוא שם את כל המידע. אנחנו פועלים בשוק כבר יותר מעשר שנים. סומכים עלינו – גם הלקוחות המבוססים שמקבלים מאיתנו שירות וגם העובדים. תגיעי למשרד שלנו ביום רביעי, אני קובעת לך פגישה לשעה עשר ורבע בבוקר. תביאי איתך תעודת זהות, דרכון, תעודת לידה, תעודת בגרות ואישור רפואי מקיף. אין צורך בתמונה, יצלמו אותך במקום אם יוחלט שאת מתאימה לנו. לא לאחר! יש תור ופגישות לפנייך וגם אחרייך."
הלב שלי דהר משמחה. תודה לאל! סוף סוף אוכל לעזור להורים שלי במשהו. האווירה בבית שלנו הלכה והעכירה, אבא החל לשתות הרבה לאחר הפציעה. הוא לא השתולל, לא פגע בנו או באימא, הוא פשוט נכנע בהדרגה ושקע במרה שחורה. אמר על עצמו שהוא חסר תועלת, לא יוצלח ושהוא שוקל לעזוב כדי להקל על אימא. כמובן שהם היו מתפייסים אחר כך. היא הייתה בוכה, הוא היה מנחם אותה... ואני נותרתי לבכות בחדרי כי הבנתי שאני לא מסוגלת לעזור להם בכלום, שאני רק מכבידה עליהם עם הלימודים שלי.
לטפל באנטון וורה ולעזור להם עם השיעורים, רק בזה יכולתי לסייע לאימא. אחר כך אבא מצא איזו עבודה מהבית. התחילו להביא לו חלקי מכונות כלשהם והוא היה משייף אותם מכל הצדדים בעזרת מסור מיוחד, רק שזה גרם לו לשיעול ועיניו דמעו כל הזמן. עם זאת כולנו הבנו שמדובר בשכר, לא הרבה, אך בכל זאת. הרופאים אמרו שהוא זקוק לשיקום איכותי, ושבעזרת הטיפול המתאים ייתכן שהוא אף יתאושש לגמרי ויוכל להתהלך בלי קביים. אבל מאיפה לנו כסף לשיקום הזה? ידעתי שאם אמצא עבודה ואסע, לאימא יהיה פה אחד פחות להאכיל ובכך אעזור להם כלכלית. ורה כבר לא ילדה קטנה, היא תסתדר עם עבודות הבית, ואנטון ילד טוב, הוא כבר עזר לאבא עם חלקי החילוף של המכונות. הם יסתדרו בלעדיי ואולי אף יהיה להם קל יותר.
במהלך הנסיעה למשרד התחלתי לדמיין איך אחזור מחו"ל יפה, שחומה משמש ועם מתנות. אנטון וורה יצווחו מהתרגשות ואימא תבכה. אני אתן לה את הכסף ואגיד לה שתיקח את אבא למרכז הרפואי במוסקבה שם הוא יחלים ויחזור ללכת, ואנחנו נחזור להיות משפחה מאושרת.
ישבתי מול נטליה נציגת החברה (וכן, בדקתי את החברה הזאת וקראתי הרבה משובים מהללים ומשבחים) ומוללתי באצבעותיי את השמלה היפה ביותר שהייתה לי: כחולה כהה, בגובה הברכיים, עם שרוולים קצרים ועיטורי זירקונים בשולי המחשוף. ליזה קנתה לי אותה במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה, ולבשתי אותה בדיוק פעמיים. בכל פעם שוֶרה הייתה רואה אותה עליי, היא הייתה צורחת שגם היא רוצה כזאת. קופיפה קטנה.
"ציינת שאת דוברת שלוש שפות זרות. צייני את רמת השליטה שלך בהן באמצעות הקפת מספר מאחת עד עשר. עשר – שליטה מלאה, אחת – לא יודעת בכלל."
הקפתי את הספרה תשע, בכל זאת זו לא שפת האם שלי.
"ערבית?"
"כן, תמיד התעניינתי בתרבויות המזרח. סיימתי קורס לימודי ערבית וגם תרגלתי באינטרנט. לא היה לי ניסיון רב בפועל, אבל אני יודעת טוב מאוד לקרוא ולכתוב. אפילו תרגמתי כמה פעמים מערבית לרוסית."
הרגשתי שאני או הסיפור שלי לא עניינו אותה כלל. לא היה לה אכפת איך אני יודעת את השפה או מהיכן, אבל היא נאלצה להראות עניין.
"האם יצאת אי פעם מגבולות הארץ לצורכי עבודה, ואם כן לאילו מדינות? האם הואשמת בשהייה או בעבודה לא חוקית בחו"ל?"
"לא, כמובן שלא. אף פעם לא הייתי בחו"ל."
הטלפון הנייד שלה צלצל והיא הלכה לצד החדר כדי לדבר. שמעתי את דבריה על אף שניסיתי לא לצותת.
"אני מבינה. אבל אין כאלה סתם ככה ברחוב, והן גם לא מגיעות לפה בכמויות. בינתיים יש לי רק בשבילו, בשבילך אין אף אחת. מה אני אעשה? אתפוס אותן בתחנות אוטובוס? תמסור לאסאד שבינתיים אין כלום. חוץ מזה, אתה יודע טוב מאוד בעצמך שאי אפשר לקחת כל אחת. הן צריכות לעמוד בכל הדרישות כדי שאחר כך לא יהיו בעיות שאני ממש לא צריכה. ואני זוכרת לגבי החוב! אסאד יודע שאני אחזיר הכול... אני... הבנתי. לא צריך... בבקשה! אמרתי לך, הבנתי הכול. בסדר, אני אשתדל מאוד למצוא."
היא חזרה לשולחן, התיישבה על הכיסא בחינניות והתבוננה בי עם עיניה היפות והכהות, סידרה קלות את משקפיה ובחנה אותי בעיון בעודה נושכת את קצה העט שלה.
"את נשואה? ילדים?"
"לא."
"את גרה עם בן זוג?"
"לא, אין לי בן זוג. אני גרה עם ההורים ועם אחי ואחותי," מיהרתי לענות. השאלה שלה הביכה אותי מעט.
"במה ההורים עובדים?"
סיפרתי לה הכול והפעם לשם שינוי הרגשתי שאני מעניינת אותה. היא שאלה על הפציעה של אבא שלי ואפילו המליצה על רופאים שאפשר לפנות אליהם. היא הקשיבה בעניין, הנהנה בראשה ורשמה משהו בדפדפת שהייתה על השולחן. לכן השאלה שלה הפתיעה אותי, "יש לך מראה ממש לא רגיל. לא ניסית לפנות לסוכנויות דוגמנות? אנחנו מלהקים בנות לכל מיני תוכניות ריאליטי. עם הנתונים המיוחדים שלך, היית יכולה להשתתף במשהו כזה. אנחנו עושים אודישנים ממש עכשיו, משלמים מקדמה והבנות מייד נוסעות כקבוצה לצרפת."
הנדתי בראשי לשלילה. מה פתאום דוגמנות. אני?! אני אפילו לא יודעת להתלבש כמו בן אדם ובטח שלא נועלת נעלי עקב.
"לא, זה לא מתאים לי. הרבה אנשים מלחיצים אותי, אני לא מרגישה נוח על במה ולא מסוגלת להחזיק מיקרופון ביד. לא, לא, לא. אני לא אצליח בזה, אין סיכוי. זה לא מתאים לי. אני צריכה עבודה כשמרטפית או מטפלת."
החיוך נמוג מפניה מייד, יחד עם האמפתיה שהייתה כנראה מזויפת.
"הבנתי. אז לא. יצלמו אותך עכשיו במסדרון, ובעוד כמה דקות אעדכן אותך לגבי המשרות שיש לנו להציע לך. אני אבדוק בכרטסת הלקוחות שלנו, לא בטוחה שאוכל למצוא משהו, אבל אשתדל."
צילמו אותי, לא במצלמה איכותית אלא במצלמה של טלפון נייד, על רקע קיר לבן ליד המדרגות מחזיקה את הדרכון, עם חיוך ובלי. צילם אותי גבר שלא ראיתי קודם במשרד, בעל זקן ועיניים אפלות. הרגשתי את מבטו סורק את גופי כמעט כאילו השתמש בידיו. לסיום הוא קרא לי 'סוכרייה' ונעלם לתוך המשרד.
לא ממש אהבתי כזאת תשומת לב מצד גברים. זאת אומרת, זה לא שלא אהבתי, פשוט התרגלתי להיות עוקצנית כי בדרך כלל התחילו איתי רק מתוך סקרנות. בחור אחד אמר לי את זה פעם ישירות, ולא סתם אחד אלא זה שהייתי מאוהבת בו או כך חשבתי לפחות:
"בא לי לראות אם את לבנבנה כל כך בכל מקום. הבחורים אומרים שאת צובעת. תני לי לצלם ולהראות להם!"
הרבצתי לו. לא, לא סטירה או משהו, החטפתי לו אגרוף של ממש לפרצוף, כך שירד לו דם מהאף.
"כלבה חיוורת מסריחה שכמוך! את חושבת שלמישהו בא עלייך? כולם רק רוצים לראות את הכוס שלך, אם הוא דומה לאלו של כל הלבקניות. יצור דוחה שכמוך!"
התיישבתי על ספסל ליד הקיר ואחזתי בחוזקה ברצועות התיק שלי. ליזה אמרה לי בבוקר שאם יציעו לי להצטלם בעירום, אז כדאי שאברח משם מייד. בינתיים לא הציעו לי שום דבר כזה, והחברה נראתה מכובדת למדי. הגיוני שבעיר קטנה כמו שלנו באמת אין צורך במשרד מפואר.
לעיתים קרובות אנחנו משכנעים את עצמנו בכל מיני דברים, מחפשים יתרונות במקומות שכמעט שאין בהם שום דבר חיובי, רק כדי לא להתאכזב, רק כדי למצוא את מבוקשנו. רציתי נואשות שהמזל יאיר לי פנים, קיוויתי כל כך שאוכל לעזור להורים שלי ושהם יתגאו בי. כמובן שזה לא היה חלומה של אימא שלי, אך לא פחדתי משום סוג תעסוקה. כל עבודה מכבדת את בעליה, ככה סבא שלי נהג לומר.
ידעתי שאנחנו צריכים לדאוג לאנטון ולוֶרה, לתת להם השכלה טובה עד שיגדלו, לטפל באבא כדי שמצבו ישתפר ואז הכול יהיה בסדר ונחיה באושר כמו פעם.
"אנסטסיה!"
קפצתי על רגליי בהפתעה והתיק נפל מידיי. מיהרתי לעבר דלת המשרד.
"שבי."
"מצאת משהו בשבילי?"
"מצאתי מקום אחד. משפחה ערבית חילונית מחפשת שמרטפית ועוזרת בית שדוברת את השפה. הם גרים בפאתי פריז בבית פרטי. זו משפחה מכובדת, היא מורה והוא פוליטיקאי. את מתאימה להם."
כמעט שבכיתי מרוב שמחה.
"אני מתאימה להם? דיברת איתם? הם ראו תמונה שלי? כל כך מהר, כיצד זה ייתכן?"
נטליה הביטה בי בדאגה.
"כמובן שהם ראו אותך. שלחתי להם תמונה והצגתי את הכישורים שלך, בצירוף ההמלצות שיש לך."
"וואו, תודה רבה רבה לך! אין לך מושג עד כמה אני זקוקה לעבודה."
הייתי מאושרת, רציתי לרקוד ברחבי המשרד הזה ואפילו לנשק את האישה הזאת.
"ודאי שאני מבינה, בגלל זה אני שולחת אותך למשפחה מכובדת ומהוגנת שחיפשה הרבה מאוד זמן עובדת טובה שגם יודעת ערבית."
"תודה רבה. אני מעריכה את זה מאוד."
"רגע, יש כמה פרטים קטנים שעלייך לדעת."
מה כבר יכול להיות? בעיני רוחי כבר ראיתי בית נפלא בפריז, ילדים שחורי שיער ובעלים מקסימים.
"בגלל שאת היחידה שנוסעת לפריז, תצטרכי לנסוע יחד עם הדוגמניות. אנחנו לא יכולים לקנות לך כרטיס בודד אז תצטרפי לקבוצה."
הנהנתי בשמחה ורציתי לצרוח מרוב התרגשות.
"מייד אתחיל לארגן לך את אישור היציאה מהארץ וכרטיס. הטיסה יוצאת הלילה."
"מה זאת אומרת הלילה?"
הופתעתי.
"כן, הלילה. עכשיו תיסעי יחד עם עבאס, הוא יסיע אותך למשרד השני שלנו, שם הבנות מחכות לטיסה שלהן. תצטרכי למלא את כל המסמכים, להצטלם עוד כמה תמונות בשביל אישורים ותעודת עובד של החברה שלנו. אחר כך תיסעי הביתה לארוז, ובערב ניפגש במשרד השני."
"נותנים את כל האישורים האלה כל כך מהר?"
"בוודאי, אנחנו חברה גדולה ומתוקשרת. הכנתי העתקים לכל המסמכים שלך. הרקע שלך נקי לחלוטין, אין לך שום תיקים במשטרה, אני לא רואה שום סיבה לעיכובים. סעי עם עבאס, בהצלחה."
"תודה רבה לך."
ברכב לקחתי מייד את הנייד שלי וחייגתי לליזה.
"ליזקה! את לא מאמינה מה קרה! מצאתי עבודה!"
"די! איפה?"
"בצרפת! כבר מחר אני אהיה בפריז, ליזה! בפרייייז. איזה מזל יש לי, אני המומה!"
עבאס התיישב במושב לידי וחייך לעברי חיוך דוחה. התרחקתי ממנו והתקרבתי לדלת.
"ומה תעשי בפריז?"
"אני אהיה מטפלת במשפחה מאוד מכו..."
באותו רגע הרגשתי דקירה בצוואר. זה כאב כל כך, פי נפער לרווחה והנייד עף מידי. ניסיתי לשאוף אוויר, פניתי לעבאס, משתנקת ללא שליטה ומנסה להיאחז באצבעותיי במושב הרכב. איפשהו מרחוק שמעתי את ליזה צועקת, "הלו! נסטיה! הלו!" ואחר כך שקט.
"זהו זה, סוכרייה מתוקה שלי, עכשיו כולך שלי. נכון שעבאס לא עשה את זה כואב?"
הוא הלך והתקרב אליי ולא הייתי מסוגלת לזוז, ראייתי התערפלה לחלוטין. פאניקה ובעתה קרעו את חזי והאוויר פרץ בשריקה מזעזעת מבעד לפי הפעור למחצה... עשיתי כל מאמץ לצרוח, אבל רק חרחורים בקעו מגרוני.
"איזו ילדונת יפה. צחה כמו שלג, ציצים עגולים וקשים כמו שעבאס אוהֵב. אלקק את הפטמות שלך. אני עומד לאהוב ללקק ולינוק מהן."
הרגשתי את ידיו על החזה שלי, מצמצתי בחוזקה אך לא יכולתי לצעוק. בחילה גאתה בי מרוב גועל, דמעות צרבו את עיניי.
"עבאס יעשה את זה צ'יק צ'ק. אף אחד לא ידע. רק להיכנס ולצאת. כזאת מתוקה..."
פיו הנוטף רוק נגרר על הצוואר שלי והרגשתי את רגליי מפושקות בכוח, ועדיין לא הצלחתי לצרוח... ופחדתי, כל כך פחדתי.
"תעיף את הידיים שלך, אידיוט! זו הסחורה של אסאד. העשירית, האחרונה. אם תזיין אותה, המחיר שלה ירד מייד. היא בתולה. יש לך חמש אלף דולר מיותרים?"
מבעד לערפל ראיתי את פניה של נטליה... לא יכולתי אפילו להזיל דמעה או להגיד מילה. היא הרימה את העפעף שלי ומיששה את צווארי בחיפוש אחר דופק.
"אתה אפילו לא מסוגל להרדים אותן כמו שצריך, דפוק. תן לי את המזרק."
חשתי עוד דקירה, הפעם בכתף. הכול התערפל מול עיניי ושקעתי לתוך האפלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
