איש כוכב

1

"כשאחיה את חלומי"
When I Live My Dream
(1967)

כְּשֶׁאֶחְיֶה אֶת חֲלוֹמִי, אֶקַּח אוֹתָךְ אִתִּי

רְכוּבִים עַל סוּס זָהָב, נִחְיֶה בְּטִירָתִי

עִם אֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים לְשָׁרֵת אוֹתָךְ

מְאֻשָּר לִשְׁמֹעַ אֶת צְלִיל קוֹלֵךְ

לא יכולתי להסתכל עליה. החלון היה פתוח. הזזתי קצת את הכיסא, כדי לראות את הרחוב. העצים בשלכת. אנשים החזיקו מטריות, התרחקו אל תחנת הרכבת. דיברתי אל הזגוגית. לונדון, תחילת סוף שנות ה80-. בסוף הערב היא קמה ועזבה. יצאתי מהדירה, פסעתי במורד הרחוב, עננים בראש, עצב בלב. עליתי על אוטובוס קומתיים לצד השני של העיר. ירדתי סמוך לרחוב השוק הסואן. שוק פשפשים, ערימות של תקליטים זולים, קסטות של הקיור ושל הקלאש, קלטות וידיאו של ברוס לי, ציורים, פסלונים מזכוכית... ובחזית ערימת התקליטים היה תקליט הבכורה של דיוויד בואי, שמעולם לא האזנתי לו. נראה לי מתאים, ביום שכזה, לקנות אותו.

השבועיים הבאים הוקדשו לתקליט. לבד, בשקט המוחלט שבדירה. מכל השירים כולם לכד אותי השיר האחרון שבצד הראשון, "כשאחיה את חלומי". יום אחד, מלמלתי לעצמי, יום אחד מישהי תהיה שלי באמת, ואנחנו נרכב על סוסי זהב ונחיה את החלום.

המפיק טוני ויסקונטי היה בן 23 כשפגש בלונדון את בואי בן ה-20. הם התיידדו במהירות וביום שבו נפגשו הלכו יחד לקולנוע, לצפות ב"סכין במים", סרטו של רומן פולנסקי. הם התענגו על הסרט ועל פס הקול המופלא שהלחין קז'ישטוף קומדה והחלו לעבוד ביחד. בואי היה מוטרד ממצבו של אחיו הסכיזופרן, טרי, ומהעתיד המעורפל שלו עצמו. ויסקונטי נעשה עבורו לתחליף אח בכור.

השיר "כשאחיה את חלומי" הוקלט ביום אחד בלבד, 25 בפברואר 1967. ויסקונטי אמר: "כל היופי בכתיבה של בואי נמצא בשיר התמים־לכאורה הזה. הוא מעין רומנטיקת סיקסטיז מתוקה ורכה, אבל מתחת לרובד הנגלה יש רובד סמוי של כאב. וזה מה שתמיד העצים את השירים של דיוויד. הם אף פעם לא מה שחשבת. כמו עץ שנראה אחרת בכל פעם שאור השמש משתנה, כך גם השיר הזה. וזה הקסים אותי".

התקליט, שבו ניסה בואי לחקות קצת את אנטוני ניולי ואת הקינקס, נכשל מסחרית ובואי נותר אלמוני.

2

"תעלומה בחלל"
Space Oddity
(1969)

בַּקָּרַת קַרְקַע לְמֵיג'וֹר טוֹם

קַח אֶת גְּלוּלוֹת הַפְּרוֹטֵאִין... וַחֲבֹשׁ אֶת הַקַּסְדָּה...

בַּקָּרַת קַרְקַע לְמֵיג'וֹר טוֹם

מַתְחִילִים בַּסְּפִירָה לְאָחוֹר, הַמְּנוֹעִים עוֹבְדִים

בְּדֹק אֶת הַהַצָּתָה וְהַלְוַאי שֶׁאֱלֹהִים יִהְיֶה לְצִדְּךָ

עֶשֶׂר, תֵּשַׁע, שְׁמוֹנֶה, שֶׁבַע, שֵׁשׁ, חָמֵשׁ, אַרְבַּע, שָׁלוֹשׁ, שְׁתַּיִם, אַחַת

מכיוון שנולדתי ב-1963, זכיתי לראות בטלוויזיה את האדם הראשון על הירח. נראה שהעולם השתנה ביום אחד. כולם התעניינו פתאום בחלל החיצון. בשנים שלאחר מכן, לכל אורך שנותיי בבית הספר ועד שהתגייסתי לצבא, היה החלל נוכח סביבנו, ילדי שנות ה70-: ספרי "מדע דמיוני", קלפים של אסטרונאוטים שהדבקנו בהתרגשות באלבום "העולם המופלא", הצגות יומיות של סרטי קולנוע שהציגו עלילות בחלל וסדרות טלוויזיה כמו "מסע בין כוכבים".

למדנו שבין המעצמות מתחולל מאבק על כיבוש החלל. זה היה כמו באולימפיאדה, או באליפות העולם בכדורסל ובכדורגל, רק שבמקום קבוצות היו חלליות ובמקום שחקנים היו טייסי חלל. התחרות בין המעצמות הציתה את דמיוננו. מי יגיע ראשון אל מחוץ לאטמוספירה? המורה הסביר לנו שבתחילת המירוץ לחלל, הובילה ברית המועצות: בשנת 1957 היא שיגרה את "ספוטניק 1", הלוויין הראשון ומאוחר יותר באותה שנה גם את ״כלבת החלל הסובייטית״ לייקה. בשנת 1961 היה זה הקוסמונאוט הרוסי האגדי יורי גגארין, שהיה לאדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל והראשון אי פעם שחג סביב כדור הארץ. גגארין שב בשלום לאדמת ברית המועצות והפך לגיבור בארצו ובעולם כולו.

אבל ב-20 ביולי 1969 השתנה מאזן הכוחות בין המעצמות. האמריקנים מימשו את תוכנית החלל ״אפולו 11״ והנחיתו לסובייטים נוק אאוט, כשהנחיתו שלושה אנשים על הירח.

בקולנוע פריז הקרינו הצגות חצות. צפינו שם ב-"2001: אודיסאה בחלל". היה ריח של גראס בחלל בית הקולנוע. בשל אהבה נכזבת ובהשראת סרטו של קובריק, שעובד לפי ספרו של ארתור סי קלארק, כתב בואי את סיפורו של אסטרונאוט, מייג'ור טום, שסטה מהמסלול, והוא כלוא בחללית לבדו, מרחף בחלל חסר אונים, לנצח.

בואי אהב מדע בדיוני. הוא קרא את הספר של קלארק והוקסם מהסרט. הוא צפה בו בווסט אנד, עם מאות צופים שהגיעו להקרנה דלוקים וישבו מול הרצף הוויזואלי המהמם וההזוי, שנע על המסך לצלילי המוזיקה של ריכרד שטראוס. הסרט של קובריק התאים לדור הצעיר של סוף שנות ה60-.

באחת הסצינות הראשונות בסרט, אחד האסטרונאוטים יוצר קשר עם בתו האהובה ביום הולדתה. "תגידי לאימא שהתקשרתי", הוא אומר לה. החיבור הזה, בין מסע בחלל, רחוק מהבית, לבין אהבה משפחתית, הקסים את בואי. והשיר שכתב הוא משל על בדידות, על חוסר ביטחון ועל כמיהה לאהבה.

קדחת החלל השתלטה על העולם ועל התרבות הפופולרית כבר בתחילת 1969. על השער של מגזין LIFE התפרסם תצלום של כדור הארץ מהחלל. בואי סיפר: "ישבתי עם כוס תה במטבח והבטתי בעיתון במשך ימים שלמים, על הכדור הכחול הזה, שהוא אנחנו".

הוא נחשב אז לאמן כה שולי, עוד זמר־כותב אנגלי, שלא יכול להשיג אפילו חוזה הקלטות ראוי לשמו. חוץ מזה, טוני ויסקונטי סירב להפיק עבורו מוזיקלית את השיר: "עזוב, דיוויד, זה סתם ניסיון ציני לעשות כסף מהבאז ומהטירוף הזה של סוכנות החלל". גם ג'ורג' מרטין סירב להפיק את השיר. בואי התאכזב, אבל גאס דאדג'ון, טכנאי סאונד ששמע את הסקיצה הראשונה, קפץ על ההזדמנות: "אני אעבוד איתך, דיוויד".

דאדג'ון היה בוגר בית הספר האגדי סאמרהיל. הוא החל לעבוד באולפן כמחלק תה והתקדם לתפקיד עוזר טכנאי. "במהלך ההקלטה גאס רעד מפחד", סיפר הבסיסט הרבּי פלאוארס. ״השיר היה כל כך משונה, יצור כלאיים, עם הסטיילופון והעיבודים לכלי קשת ומיתר... יצירה חצי עממית וחצי תזמורתית".

ההקלטה בוצעה ב-20 ביוני 1969 באולפני טריידנט שבלונדון (שם יקליט בואי את אלבומיו בתחילת שנות ה70-). דאדג'ון בנה את ההקלטה ביסודיות. כל פרט ופרט נרשם בדייקנות אובססיבית בגיר לבן על גבי לוח שחור באולפן. כלי המיתר כאן, הבס של פלאוארס שם והגיטרה באמצע.

ריק וויקמן, נגן הבית של האולפן, התבקש לנגן במלוטרון, אותו סינתיסייזר חלוצי ומיוחד, שכיכב בשיר "שדות תות לנצח" של הביטלס. "גאס ודיוויד חיפשו נגן מלוטרון שמכיר את הכלי היטב", סיפר וויקמן, קלידן וירטואוז, שניגן עם מיטב האמנים בבריטניה, ביניהם קט סטיבנס, אל סטיוארט, הסטרובס, יס ומגנה כרטה.

בניגוד למקובל באותם ימים, כשהמפיק היה כל יכול והזמר עשה מה שאומרים לו, הקלטת השיר ״תעלומה בחלל״ היתה שונה. דאדג'ון היה חסר ניסיון בהפקה. "הוא עבד כדי להשיג בהקלטה את מה שדיוויד רצה", אמר וויקמן. "העיבוד, ברובו המכריע, היה של דיוויד. הוא נסק שנות־אור מעל כל מה שהתעשייה עשתה וחשבה. אני חשבתי מיד שהוא מדהים ורציתי להמשיך לנגן איתו".

הסינגל עבר מיקס בסטריאו. צלילים עברו מצד לצד. קול א' ברמקול אחד, קול ב' — ברמקול השני. השיר גם היה ארוך מאוד יחסית לסינגל.

אבל מה היה קורה אילו לא השלימה אפולו 11 את משימתה? אילו היה מתרחש אסון? אף אחד לעולם לא היה משמיע את השיר הזה.

"זה היה סיכון גדול", הודה איש השיווק בחברת מרקורי, "אילו היה קורה משהו לאסטרונאוטים בחלל, היינו אבודים".

מרק בולאן, מלהקת טי רקס, נידב להקלטות את הגיטרה האישית שלו וגם השאיל לבואי סטיילופון (מכשיר מיניאטורי אלקטרוני שהומצא ב-1967). בולאן עמד מאחורי הקונסולה, לצד הטכנאי, במהלך הקלטת השירה. "מזל טוב, חבר", הכריז בסוף ההקלטה. "הרגע יצרת את הלהיט הענק הראשון שלך".