בת הטוחן

פרק 1 – האירוסין

היה זה יום חג בטחנה של האב מֶרֵלְיֶיה, בעת ערב של יום קיץ נעים. שלושה שולחנות נישאו לתוך הגן והוצבו קצה לקצה. הכל מוכן, בהמתנה לאורחים.

כולם ידעו ברחבי הכפר על האירוסין שאמורים להתקיים היום, בין פרנסואז, בתו של מֶרֵלְיֶיה, לבין דומיניק, איש צעיר ובטלן, אך חינני עד כדי כך שלא היתה אשה בסביבות הכפר שנתנה בו עיניים ונותרה שוות נפש.

מקום נחמד, הטחנה של האב מֶרֵלְיֶיה. שוכנת בלב רוקרז, לצד כביש ראשי הפונה בחדות. הכפר נמתח לאורך רחוב אחד, ושורות של צריפים משני צידיו, נמוכים, לבנים. בדיוק בנקודה זו בה מתעקל הרחוב, נפרשים שדות נרחבים, עצים אדירים, תוחמים את נהר המוֹרֶל, מטילים על שיפולי העמק צללים משיבי נפש.

בלורן כולה אין בנמצא מראה טבע משובב כמו כאן. מכל עבר, מן המורדות והשיפועים, מזדקפים עצים עבותים, שליטי יערות, מושלים בכיפה זו מאז ומעולם, ממלאים את האופק בירוק-עד, מתנופף ומרשרש.

ובהמשך, דרומית, נפרשת השפלה, בפוריות מדהימה, משובצת עד אפס מקום במשבצות קטנות, בגדר טבעית.

מלוא הדרה של רוקרז מתגלה בפינת ירק צוננת זו. גם בימים החמים ביותר של חודשי תמוז-אב, נהר המוֹרֶל יורד מן היערות של גַנִי ונדמה כאילו אוסף לעצמו את כל רעננות העלים, תחתיהם הוא זורם למרחק רב, ונושא עמו את המיית וצללי היער המלא חיים.

ומקור הקרירות אינו רק הודות לנהר. נחלים וערוצים לרוב זורמים בפכפוך בין השתילים בחורשות. לא תוכל לקחת צעד אחד בלי להיתקל באיזה מעיין מתפרץ. ובעת שאתה עושה דרכך במשעולים הצרים, תוכל לשוות בנפשך כאילו הנך צועד מעל מערכת בריכות תת-קרקעיות, הכמהות אל אוויר וקרני שמש מבעד לשכבות האזוב מעליהן, והן מנצלות כל שקע ונקיק, אף הזעיר ביותר, בסביבות שורשי עצים וחריצי סלעים, כדי לנבוע ולהתגשם למעיינות זכים כבדולח.

קולות הלחישה של נחלים אלה, רבים וגבוהים עד שהם גוברים על שירת הבּוֹל-פִינְק. כמו לעמוד בלבו של גן קסמים, ומפלים נופלים סביבך מכל עבר.

השדות למטה רוויים. עצי ערמון ענקיים מטילים צללים שחורים כפחם. עצי צַפְצָפָה מגדרים את השדות לאורכם, כחומות ענפים מרשרשים. צמד שדרות מקבילות של עצי דולב אדירי ממדים נמתחות עד לטירת גַנִי העתיקה, שהיא עתה גל חרבות.

באזור זה, שלא טועם טעם בצורת, משגשגים צמחים מכל מין וסוג בשפע רב. למטה, בשפלה המשרעת בין גבעות מיוערות, נפרש גן פרחים טבעי, ככר נרחב. והעצים המזדקפים נראים כערוגות ענק. שמש צהריים מטילה קרניים חורכות, הצללים מכחילים על פני האדמה, הצמחים מתכנסים לשינה נעימה בחום, ורוח קרה, קַרְחית, מרשרשת לפרקים בינות לעצים.

בשקשוק מטרטר הפיחה טחנתו של האב מֶרֵלְיֶיה רוח שובבה לתוך הטבע הפראי. המבנה עצמו, עשוי טיח וקורות עץ, נראה עתיק כאילו עומד כאן מששת ימי בראשית. שקוע בחלקו במימי המוֹרֶל, המתנקז בנקודה זו לבריכה צלולה.

סכר נבנה, והמים היכו מגובה כמה מטרים בגלגל הטחנה, שהסתובב בחריקות, גונח כנשימה כבדה של משרת נאמן, שהזקין יחד עם משק הבית. כאשר קיבל האב מֶרֵלְיֶיה המלצות להחליפו, הוא הניד בראש ואמר, שככל הנראה, גלגל צעיר יהיה עצלן יותר ולא בקי מספיק בדרישות התפקיד. והוא העדיף להטליא ולתקן את הגלגל הישן בכל מה שהצליח להניח עליו את ידיו. פּסיסֵי חבית, ברזל, אבץ או עופרת חלודים עד הלשד. הגלגל הזקן נראה גאה יותר בצורתו המעוקמת והמוזרה, אזוב ועשב מכסים אותו. כאשר היכו בו המים בקצף מכסיף, היה מנצנץ ונראה כאילו על גופו המוזר עד מחרוזת צִדְפַּת פְּנִינִים.

חלק הטחנה שרגליו טבלו בנהר המוֹרֶל, יצר רושם של קִמְרוֹן ברברי שננטש שם. מחצית הבניין בנויה על גבי עמודים, המים באים והולכים מתחת לרצפה המנומרת בחורים עמוקים, עד שניתן היה לצוד שם צלופחים וסרטני נהרות בהמוניהם, עניין שהתפרסם ברחבי האזור כולו.

מתחת לאשד היה האגן צלול כראי, ובעת שהיו המים רוגעים מקצף הנוצר בפעולת הגלגל, ניתן היה לראות להקות דגים גדולים שטים על פניו בתנועות איטיות כיחידת שיוט צבאית.

מדרגות מטות לנפול הובילו אל הנהר, שם עגנה סירה אל יתד. יציע עץ הזדקר מעל לגלגל. חלונות פתוחים, שנקבעו באקראי. זו ערבוביה של פינות, חלקי קירות, תוספות בנייה מאוחרת של קורות וגגות, שהעניקו לטחנה מראה של מצודה עתיקה, פרוקת נשק.

הקיסוס ושפע זנים של צמחים מטפסים בלמו את הסדקים הרחבים יתר על המידה, ועטו גלימה ירוקה על המבנה העתיק. עלמות  שחלפו במקום היו משרבטות את טחנתו של האב מֶרֵלְיֶיה באלבומים שלהן.

בצד שפנה אל הדרך היה המבנה איתן יותר. שער אבן הוביל אל חצר רחבה שהיתה מגודרת משני צידיה בסככות ואורוות. לצד באר, פרח אוּלְמוּס ענק שכיסה מחצית מהחצר בצל. ברקע, נראו ארבעה חלונות של הקומה הראשונה, נסתרים מאחורי שובך יונים.

הרהבתנות היחידה שהציג האב מֶרֵלְיֶיה היתה טיוח מחודש של חזית המבנה מדי עשר שנים. זה עתה נצבעה, והיתה מסנוורת את הכפר כולו בעת שזרחה עליו השמש בצהרי היום.

במשך שני עשורים היה האב מֶרֵלְיֶיה ראש העיר של רוקרז. כולם רחשו לו כבוד מפאת העושר שצבר לעצמו. לפי הערכה נאמד הונו בשמונים אלף פרנקים שנאגרו פרוטה לפרוטה.

כאשר נשא לאשה את מדליין גילארד שקנתה לו את הטחנה כנדוניה, היו ברשותו זוג זרועותיו החזקות בלבד. מדליין מעולם לא הביעה חרטה על הבחירה, משום שבאופן מהיר ונמרץ ניהל את העסק. עתה מתה עליו אשתו והוא נותר אלמן עם בתו פרנסואז.

אכן, יכול היה לנוח ולהניח לגלגל הטחנה לנמנם במעטה האזוב שלו, אולם צעד כזה היה משעמם אותו יתר על המידה. ובעיניו, נראה היה הבית כמת. לכן המשיך לעמול להנאתו.

האב מֶרֵלְיֶיה היה זקן גבה קומה, פניו קפואות, מעולם לא הביע צחוק ולמרות זאת היה לבו שמח. הוא נבחר לתפקיד ראש העיר בשל הונו וכן בשל יכולתו לעטות רושם רב בעת שהיה עומד בטקס חתונה.

פרנסואז מֶרֵלְיֶיה הגיעה לגיל שמונה-עשרה. היא לא נחשבה ליפה בבנות האזור משום שלא היתה חסונה דיה. עד גיל חמש-עשרה אף היתה מכוערת.

אנשי רוקרז לא הצליחו להבין, שבתם של האב והאם מֶרֵלְיֶיה, אשר שניהם היו בריאים וחזקים, צמחה חולנית ובעלת רושם מיוסר. אולם בגיל חמש-עשרה, עדיין שברירית, הפכו פניה ליפות בתבל. היו לה שיער שחור, עיניים שחורות, והיתה ורודה כאפרסק. חיוך תמידי ריחף על שפתיה, לחייה העלו גומות חן, ומצחה הנדיב נראה כאילו מכותר בקרני שמש. למרות שלא נחשבה חסונה לפי אמות המידה של האזור, היתה הרחק מלהיות רזה, רק שלא היה בכוחה לשאת שק תבואה. ככל שגדלה הלכה ותפחה עד שהיתה עגולה ומעודנת כשְׂלָו. שתיקותיו הארוכות של אביה גרמו לכך שהיתה מלאה במחשבות מגיל צעיר. אם חייכה בתכיפות, היה זה כדי לרַצות אחרים, מטבעה היתה רצינית.

כל נערי הכפר חיזרו אחריה, בעקבות ההון יותר מאשר בשל דרכיה האציליות. סוף-סוף מצאה את בחיר לבה והדבר עורר שערורייה בקהילה.

בעברו השני של נהר המוֹרֶל התגורר צעיר גבוה בשם דומיניק פֶּנקֶר. הוא לא היה שייך לרוקארז. לפני עשר שנים הגיע מבלגיה כיורש של דודו שהשאיר לו אחוזה קטנה על גבול יער גַנִי, ממש מול הטחנה, כמטחווי רובה. הוא הגיע כדי למכור את הנכס, כך אמר, ולשוב הביתה. אולם נראה שהאזור הקסים אותו, משום שלא עזב. הוא נראה מעבד את השדה ומלקט את הירקות הבודדים מהם התקיים.

עסק בציד ובדיג. פעמים אחדות נתפס על-ידי שומרי היערות וכמעט הוגשה נגדו קובלנה רשמית. חיי החופש, וקיום מעסקים מפוקפקים גרמו לכך שהאיכרים נתנו בו עין רעה. הוא הוכתר כצייד ללא רישיון הנופל על רכוש אחרים. בכל מקרה, היה עצלן, ניתן היה לראות אותו ישן על כר דשא דשן בעת שכולם עבדו. גם הצריף בו חי, על גבול היער, בצל העצים, לא נראה כמקום מגוריו של איש צעיר וישר דרך.

אם היה מתרועע עם זאבים בחורבות גַנִי לא היו זקנות המקום מתפלאות על כך. למרות כל זאת הסתכנו צעירות באזור בהגנתו, משום שאיש מפוקפק זה היה גבר שבגברים. עדין וגבוה כצַפְצָפָה, עורו לבן מאוד, שיער וזקן פִּשְׁתָּנִיים שהבהיקו כזהב תחת אור השמש.

בוקר נחמד אחד סיפרה פרנסואז לאב מֶרֵלְיֶיה על אהבתה לדומיניק, וכי אין בדעתה להינשא לשום אדם אחר לעולם.

נקל לדמיין את גודל עוצמת המהלומה שספג האב מֶרֵלְיֶיה באותו יום. כדרכו משכבר הימים, לא פצה את פיו, אלא נותר שקוע בהרהורים. רק הלך הרוח העליז, שהיה מורגש בסביבתו, דעך ונעלם. גם פרנסואז התקדרה. הם לא החליפו מילה שבוע ימים.

מה שטרד את מנוחתו של האב מֶרֵלְיֶיה היה הרצון לדעת, איך הצליח נבל של צייד ללא רישיון, להפיל את הבת שלו ברשתו. דומיניק לא דרך בטחנה מעולם. הטוחן צפה וראה את האביר הזה מעברו השני של המוֹרֶל, שרוע על העשב ומעמיד פני ישן. פרנסואז יכולה היתה לראות אותו מבעד לחלון חדרה. אם כן הכל ברור, הם החליפו מבטים מבוישים מבעד לגלגל הטחנה הזקן, וכך ניצתה אהבתם.

שבוע חלף. פרנסואז נעשתה רצינית וקודרת אף יותר. האב מֶרֵלְיֶיה נותר מכונס בשתיקתו. ערב אחד הביא לפתע את דומיניק הביתה מבלי להודיע על כך לאיש. באותו זמן עסקה פרנסואז בעריכת השולחן לסעודה. היא לא נתפסה לתדהמה, רק הוסיפה לשולחן עוד צלחת, סכין ומזלג. אולם גומות החן שבו להופיע על לחייה, וחיוכה התחדש.

באותו בוקר התדפק האב מֶרֵלְיֶיה על דלת הצריף של דומיניק בגבול היער, שם נפגשו ושוחחו שלוש שעות בדלתות סגורות וחלונות מוגפים. איש לא ידע מה היה תוכן שיחתם, הדבר היחיד שהתברר הוא, שמרגע צאתו את הצריף, החל האב מֶרֵלְיֶיה להתייחס אל דומיניק כאל חתנו. סביר בהחלט שעלה על כך שזהו בחור הגון שהיה משים עצמו ישן על כר הדשא כדי למשוך אליו את אהבתן של עלמות.

רוקארז כולה התקוממה. נשים התאספו לצד דלתות צריפיהן והתקשו למצוא מילים חדות מספיק כדי להגדיר את אווילותו של האב מֶרֵלְיֶיה, שאסף אל חוג משפחתו אדם מוקע. הטוחן הניח להן להרבות בלהג. ייתכן שנזכר בנישואיו שלו. גם הוא היה חסר פרוטה שחוקה בעת שנישא למאדליין ולטחנה שבאה יחד עמה. והנה, לא מנעה ממנו העובדה להיות בעל טוב.

באופן מפתיע, קטע דומיניק את הבַּרבֶּרֶת ברגע שהחל לעבוד בנמרצות כזו שהדהימה את הכפר כולו. שוליית הטוחן נקרא לשרת בצבא ודומיניק לא השלים עם העסקתו של אחר במקומו. הוא נשא שקים, נהג בעגלה, נאבק בגלגל הטחנה הישן שסירב להסתובב, וכל זאת עשה ברצון טוב וחדווה שהבריות הגיעו ממרחק כדי לחזות בו מתוך סקרנות בלבד.

האב מֶרֵלְיֶיה צחקק בשתיקתו. גאה לראות שהעריך נכון את הברנש הצעיר. אין כאהבה כדי להמריץ ולעודד בחורים צעירים. בתוך כל העמל הרב הזה, פרנסואז ודומיניק העריצו זה את זה. הם לא התמכרו לשיחות אוהבים. רק חיוכים עדינים ליוו את מבטיהם החטופים.

עד לאותו זמן לא אמר האב מֶרֵלְיֶיה דבר על נושא החתונה והם כיבדו את שתיקתו, בהמתנה לעת שיעלה רצון מלפני הטוחן. סוף-סוף, יום אחד באמצע יולי, הוא ארגן שלושה שולחנות שימוקמו בתוך החצר, בצל האוּלְמוּס הגדול. הוא הזמין את חבריו ברוקארז לבוא באותו ערב ולהצטרף אליו בהרמת כוס יין.

כאשר התמלאה החצר וכל אחד החזיק את כוס היין בידו, הרים האב מֶרֵלְיֶיה את כוסו אל-על ואמר, "לעונג הוא לי להכריז בפניכם, כי פרנסואז תבוא בברית הנישואין עם העלם הזה בתוך חודש ימים, ביום לואיס הקדוש."

כוסות שקשקו, ונשתו בשאון רב. כולם חייכו. האב מֶרֵלְיֶיה הרים שוב את קולו ואמר, "אמץ אל לבך את ארוסתך, עתה זו זכותך."

הם התחבקו, מסמיקים עד לקצות אוזניהם, בעוד כל האורחים מריעים בשמחה רבה. זו היתה חגיגה של ממש. הם הריקו חבית יין קטנה. בהמשך, כאשר נותרו רק ידידים מקורבים ביותר למשפחה, התנהלה השיחה ללא הפרעה. הלילה ירד, בהיר וזרוע כוכבים. פרנסואז ודומינק ישבו על ספסל זה לצד זה, ולא אמרו דבר.

איכר זקן סיפר על המלחמה, שהכריז הקיסר כנגד פְּרוּסְיָה. כל צעירי הכפר כבר יצאו לחזית. רק אמש עברו שוב חיילים באזור, זו הולכת להיות לחימה כואבת.

"הבלים!" אמר האב מֶרֵלְיֶיה באנוכיות של איש מאושר. "דומיניק הוא זר, הוא לא ייצא למלחמה. ואם יגיעו לכאן הפְּרוּסִים, הוא יישאר באזור כדי להגן על אשתו."

המחשבה שייתכן והפְּרוּסִים יגיעו לכאן, נשמעה כהלצה טובה. הצבא יטיל עליהם כניעה מוחצת והעניין יסתיים במהרה.

"כבר ראיתי אותם, כבר ראיתי אותם," דקלם האיכר הזקן בקול חלול.

דממה השתררה. והם חזרו לשתות. פרנסואז ודומיניק לא שמעו דבר. הם נטלו בעדינות זה את ידו של זה מאחורי הספסל, כך שאיש לא ירגיש בהם. הכל נראה מאושר בעודם במקומם, מבטם צולל אל חשכת הלילה.

איזה לילה חמים ונהדר היה זה! הכפר שקע בשינה משני צידי הדרך הלבנה, בדממה אינסופית. לפרקים הופרעה הדממה בקריאת תרנגול שהתעורר טרם זמנו. משב רוח מתמשך ועובר מן היערות, חולף על גגות הצריפים כמו מלטף אותם. האחו הנתון בצללים קודרים, התעטפו בהוד מסתורין חלומי, וכל המעיינת והנחלים שפכפכו באפלה, נדמו כנשימה קרירה וקצבית של הכפר בשנתו.

מדי פעם היה גלגל הטחנה העתיק, כאבוד בנמנום, נדמה כאילו חולם הוא ככלבי השמירה הנובח קלות מבעד לנחירותיו, חרק תחתיו, דיבר לעצמו, נע בגלי המוֹרֶל, שהנעים במנגינה עמומה וממושכת, של קני עוּגָב.

מעולם לא ניסכה שלווה עמוקה כזו על פינת חמד מאושרת יותר.