המחקר בנושא הרפואה והשואה ראשיתו עוד בתקופת השואה עצמה, ומאז לא חדלו לחקור את הנושא הזה בישראל ובעולם כולו. החלו במחקר ניצולי שואה שתיעדו, כתבו ושימרו את החומר שאספו, וממשיכים בו אנשי מחקר, צאצאיהם של ניצולי שואה וגם מי שאינם צאצאים של משפחות ניצולי שואה. דומה שהנושא על כל היבטיו — ההיסטוריים, האתיים, הרפואיים והחברתיים — לא יחדל להעסיק את החוקרים מכל תחומי האקדמיה, בארץ ובעולם, הן בשל הפחד והפלצות שמעוררת זוועת הרפואה הנאצית והצורך להמשיך לחקור וללמוד אותה לטובת האנושות כולה; הן בשל ההשתאות לנוכח תעצומות הנפש והגוף הבלתי נתפסות של הקורבנות בתקופת השואה ולאחריה, ושל מי שניסו, בכל דרך, לרפאם ולהקל את סבלם עליהם.
את נקודת מבטם של אסירי המחנות על רופאים שטיפלו בהם ממצה תיאורו של הסופר אלי ויזל, ניצול המחנות אושוויץ ובוכנוולד:
עם זאת, בתוך מחנות הריכוז, בין האסירים, הרפואה נחשבה עדיין למקצוע אציל. כמעט בכל מקום רופאים, ללא מכשירים או תרופות, ניסו נואשות להקל על סבלם של האומללים מבין חבריהם האסירים, גם אם זה עלה להם במחיר בריאותם או חייהם־שלהם. הכרתי מספר רופאים כאלה. עבורם, כל אדם ייצג לא רעיון מופשט אלא עולם שלם, על סודותיו, אוצרותיו ומקורות הייאוש והכאב שלו, והאפשרויות הדלות שלו לנצח את המוות ואת שליחיו. ביקום לא אנושי, הם נותרו אנושיים.1
עליית שארית הפליטה לישראל הביאה עימה רופאים ששרדו את השואה, וככל אנשי שארית הפליטה הם היו צרובי טראומה והיה עליהם להסתגל מחדש לחיי החופש בחברה חדשה. החברה החדשה, לעומת זאת, הייתה שרויה במאבק על עצמאותה ועל הקמת המדינה, ולא היו בידיה זמן ואמצעים להבינם ולקולטם. המחקר שלפניכם בא להציג את תולדות המפגש בין רופאים ניצולי שואה ובין החברה בארץ־ישראל.
המונח "ניצולי שואה", או "ניצולים", הוא אחד מארבעת המונחים הרווחים במחקר ההיסטורי הדן בניצולי השואה, והוא המקיף מכולם. השימוש בו החל עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, ובשנות המחקר ההיסטורי שאחריה הורחבה מאוד הגדרתו, עד להגדרה הגורפת של הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה בשנת 2003, ולפיה ניצולי שואה הם "כל היהודים שבמשך פרק זמן מסוים לפחות חיו במדינות שנשלטו בידי הנאצים או שהיו בעלות בריתם, או שנמלטו ממדינות אלה כדי להינצל".2 שלושת המונחים הנוספים הם "שרידי השואה" או "שורדי השואה", "עקורים" (Displaced Persons, ובקיצור DP) ו"שארית הפליטה". השימוש במונח "שורדי השואה" או "שרידי השואה" דומה לשימוש במונח "ניצולים", ובמנשר ניצולי השואה משמשים המונחים "ניצולים" ו"שרידים" יחדיו.3 עם זאת, השימוש בו נובע מהטענה הנשמעת בעשור האחרון, ולפיה "רוב היהודים ששרדו את השואה לא ניצלו באמצעות פעילותם של אחרים. הם שרדו [...] בשנות המלחמה בגטאות, במחנות וביערות לא משום שאחרים סייעו בידם. הביטוי שורדים מבטא את העובדה שהנאצים שאפו להשמיד את כולם, אך משיקולים שלהם [...] השאירו חלק מן היהודים בחיים".4
המונח "עקורים" פירושו מי שנעקרו וגורשו מבתיהם, נשלחו למחנות כפייה או למחנות השמדה, ובתום המלחמה היו בדרכי אירופה או במחנות. דליה עופר מסכמת כי מונח זה והמונח "ניצולים" מתארים מצב אובייקטיבי;5 לעומתם, המונח "שארית הפליטה", שמקורו בתנ"ך,6 מקפל בתוכו את השקפת העולם הנטועה בתנ"ך על חורבן, על גלות וגאולה ועל הקשר ביניהם. מונח זה מתאר תפיסה אידיאולוגית של מנהיגי היישוב ושל הניצולים עצמם, ולפיה על־אף החורבן יש סיכוי למימוש הציונות ולהמשך הקיום היהודי.
במחקר זה נעשה שימוש בעיקר במונח "ניצולים" או "ניצולי שואה", אך כל אימת שמדובר ברופאים הניצולים במחנות העקורים נעשה שימוש במונח "שארית הפליטה", משום שמונח זה היה שגור בפי נציגיהם של הרופאים האלה.
בסוף 1944 היו בארץ־ישראל 2,247 רופאים יהודים בעלי רישיון מנדטורי לעסוק ברפואה.7 בסוף 1947, לאחר עלייתם של ראשוני הרופאים ניצולי השואה, עלה מספרם לכ-2,480.8 כ-1,340 רופאים עלו ארצה מקום המדינה ועד סוף שנת 1952, תקופה הנקראת "תקופת העלייה הגדולה" או "העלייה ההמונית" (ובהם גם ישראלים שלמדו רפואה בחו"ל וחזרו בתום לימודיהם וישראלים שהפסיקו ללמוד וחזרו ארצה עם פרוץ מלחמת השחרור). כ-80 אחוזים מהרופאים שהגיעו היו ניצולי שואה, והם עלו בעיקר בשנים 1951-1948.9 בשנת 1952 היו הרופאים הניצולים כשליש מרופאים בישראל. בתקופת העלייה הגדולה עלו ארצה 712,234 עולים, כ-46.5 אחוזים מהם יוצאי הארצות שנשלטו בידי הנאצים או שהיו בעלות בריתם, ורובם עלו בשנים 1949-1948.10 בתום העלייה הגדולה גדל מספר אזרחי ישראל היהודים פי 2.13 בערך, מכ-671,900 נפש בשנת 1948 לכ-1,429,800 נפש בסוף 1952.11 מכלול נתונים זה מלמד שבתקופת העלייה הגדולה היה שיעור הגידול במספר הרופאים בישראל קטן משיעור הגידול של כלל האוכלוסייה. מ-1953 ועד סוף 1957 נוספו 1,002 רופאים בעלי רישיונות, כ-36 אחוזים מהם סיימו לימודי רפואה במזרח אירופה,12 וכך נשמר משקלם היחסי של הרופאים הניצולים בקרב הרופאים בישראל.
נקודת המוצא של המחקר הזה היא ההנחה שהמפגש בין הרופאים הניצולים לבין החברה הישראלית היה חלק מהמפגש של כלל ניצולי השואה עם החברה הישראלית, אך הוא הושפע גם מארבעה גורמים ייחודיים שעמדו בבסיסו: הגורם הראשון — נושא הבריאות היה אחד הנושאים הקשים ביותר שמדינת ישראל התמודדה עימם בשנים הראשונות להקמתה, ומשום כך עמד עניינם של רופאים אלה בלב העיסוק בנושא הבריאות. הגורם השני — רוב הרופאים הניצולים נקלטו בישראל במערכת הבריאות הציבורית. יהודית שובל ועפרה אנסון כותבות שמערכת הבריאות הציבורית יצרה דואליות במעמדם החברתי של הרופאים בישראל: בהיותם רופאים הם יכלו להימנות עם העילית החברתית, אך כיוון שהם נקלטו בעיקר במערכת הציבורית, היה מעמדם שזור בסממנים של מעמד הפועלים.13
הגורם השלישי הוא מאפייניו הייחודיים של מקצוע הרפואה, והם: 1. לרופאים, כקבוצה, השפעה ניכרת על השירות הרפואי, על מערכת הבריאות שבה הם עובדים, על התפתחות מגזר הבריאות ועל עיצובו;14 2. מקצוע הרפואה מתאפיין בהמשכיות מקצועית בשל שנות ההכשרה הממושכות ותחושת הייעוד שבמהותו; 3. חשיבותו של המקצוע נובעת גם ממרכזיותו במסורת היהודית; בבסיסו של מקצוע הרפואה עומדת מערכת יחסי אמון אישי רופא־מטופל. לדברי פרופ' יוחנן בן בסט, מקצוע הרפואה הוא "אב־טיפוס של פרופסיה. 'פרופסיה' היא סוג של מקצוע המחייב ידע ומיומנויות מעמיקים, אחראיות [כך במקור — ר"ה] ויושרה, שרות לחברה ומגע ישיר עם הלקוחות. החוקרים ממדעי החברה רואים בפרופסיה מקצוע בעל שני אפיונים: ראשית, הפרופסיה נהנית מדרגה גבוהה של אמון הציבור [...] שנית, הפרופסיה היא סמן (אינדיקטור) לנורמות חברתיות".15
מישל פוקו, היסטוריון ופילוסוף, כתב על מקצוע הרפואה:
הרפואה, יותר מכל מדע אחר של האדם, קרובה למערך האנתרופולוגי המשתית את מדעי האדם כולם. מכאן גם נובעת יוקרתה בצורות הקונקרטיות של הקיום [...]. הרפואה מציגה לאדם את פניה העיקשים והמרגיעים של סופיותו; היא דשה במוות, אך גם בה בעת מרחיקה אותו; היא שבה ומזכירה לאדם את הגבול שהוא נושא בקרבו, אך עם זאת מדברת אתו על אותו עולם טכני שהנו הצורה המצוידת, הפוזיטיבית והמלאה של סופיותו.16
הגורם הרביעי שהשפיע על המפגש בין הרופאים הניצולים לחברה הישראלית קשור בפרק עמידתם של הרופאים היהודים במערכות הרפואה היהודית שהוקמו בגטאות, במחנות הריכוז, במחנות העבודה ובקרב הפרטיזנים. מרים עופר הראתה כי המערך הרפואי היהודי שהוקם בתקופת השלטון הנאצי הוא תופעה שאין לה אח ורע במקרים אחרים של רצח עם.17 יהודה באואר, בהגדירו את המונח "התנגדות" בהקשר של תגובת היהודים למדיניותם של הנאצים, עוסק גם במונח "עמידה", ובין הדברים שהוא כולל ב"עמידה" נמנית "עבודתם של רופאים, אחיות ומחנכים שכוונה, מדעת, לשמור על בריאות ולטפח כוחות נפש, כדי לאפשר הישרדות אישית וקבוצתית";18 בתיאוריהם של רופאים ניצולים עמידה זו משמעה עמידה על המשמר ולחימה.19
עם השחרור המשיכו הרופאים הניצולים בעבודתם במחנות ששוחררו. כך תיאר פרימו לוי, ניצול אושוויץ, את המרפאה שבה רוכזו החולים בימים הראשונים שלאחר השחרור: "הרופאים, מרביתם חולים בעצמם, היו כמה עשרות בלבד, וחסרו לגמרי תרופות וחומרים סניטריים, בעוד שלפחות שלושה־רבעים מחמשת אלפים החוסים במחנה נזקקו לטיפול".20 על כוחות הנפש של אסירי המחנות ששוחררו בשלזיה תחתית, אסירים שהחלו מיד בפעולות השיקום, ובכלל זה בהקמת בתי חולים מאולתרים, כותבת בלה גוטרמן:
כוחות הנפש הללו היו טמונים עמוק בנפש אסירי המחנות לשעבר [...] עתה הופנו כוחות אלה אל פעולות השיקום. בתוך ימים אחדים התארגנו בתי־חולים מאולתרים בחלק מן המחנות [...] ניתן להצביע על שני שלבים ברורים בפעולות השיקום: השלב הראשון כלל טיפול בחולים בתוך המחנה עצמו [...] בשלב השני הוקמו בתי־חולים חדשים ביוזמתם של האסירים לשעבר.21
במחנות העקורים על אדמות גרמניה, אוסטריה ואיטליה היו הרופאים הניצולים הראשונים שהקימו, בסיוע הג'וינט (American Jewish Joint Distribution Committee, JDC) והצבא האמריקני, את בתי החולים היהודיים.22
לא כל הרופאים הניצולים שעלו ארצה לאחר השואה עסקו ברפואה בתקופת השואה: היו ביניהם מי שלא יכלו לעסוק במקצוע; היו שהסתירו את עובדת היותם רופאים מחשש לחייהם;23 היו מי שלימודיהם נקטעו בגלל המלחמה ולא הספיקו לקבל את התואר, והיו מי שהחלו ללמוד רפואה לאחר השואה. מי שעסקו ברפואה בימי השואה עשו זאת בתנאים קשים, רחוקים מכל חידושי הרפואה והטכנולוגיה בשירות הרפואה והתחבטו בשאלות מוסריות של חיים ומוות. מי שסיימו (או החלו) ללמוד רפואה לאחר המלחמה מצאו בקרבם את הכוח להמשיך בלימודיהם, ובסביבה תומכת מצאו את האמצעים לכך. אלו גם אלו המשיכו להאמין בייעודו של המקצוע, ללמוד ולהשתלם, כפי שנדרש מהם במערכת הרפואה בישראל, ולהכשיר את עצמם לעבודה במערכת רפואית שהייתה חדשה להם. המחקר הזה עוסק ברופאים הניצולים שעלו ארצה כקיבוץ אחד, משום שכולם נתפסו בחברה הישראלית כניצולי שואה וגם ראו בעצמם ניצולים.24
בשנת 2006 הוציאה ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) לאור אסופת מאמרים בנושא רפואה ושואה שהתפרסמו בביטאוניה בשפה העברית משנת 1946 ועד סוף שנת 2005,25 "הנצחה ועיטור כבוד לרופאים היהודים שניסו כל דבר כדי להקל על הסבל במעט שעמד לרשותם".26 מועד הוצאת האסופה לא היה מקרי. משנות התשעים של המאה העשרים התרחב מאוד המחקר בנושא השואה והחברה הישראלית. המפגש בין ניצולי השואה לחברה הישראלית, שהחל עוד במחנות העקורים על אדמת גרמניה, היה לנושא מחקר רב־תחומי, העוסק אומנם בשואה, אך גם בצידה האחר — בחזרה לחיים, בתקומה. היסטוריונים, חוקרי ספרות, אמנות, קולנוע ותיאטרון, סוציולוגים וכלכלנים חוקרים את הנושא על כל היבטיו. נושא הרפואה והשואה היה לנושא לימוד בבתי הספר לרפואה בארץ, והמפגש של רופאים ושל מערכת הרפואה בארץ עם ניצולי השואה היה לאחד מנושאי המחקר גם בתחום הרפואה. בתחילת שנות התשעים יצאו לאור גם ספרי זיכרונות של שניים מבכירי הרופאים בישראל, שניהם ניצולי שואה. הם העלו את זיכרונותיהם על הכתב בהיותם כבר גמלאים, לאחר קריירה רפואית מלאת מעש: קשת בענן,27 ספרו של ד"ר נח קפלינסקי, יליד סלונים, שהיה רופא בגטו סלונים, והיה במחנה עבודה ובמחבוא; ואסיר תקווה,28 ספרו של פרופ' משה פריבס, יליד ורשה, שעם תחילת המלחמה התגייס כרופא לצבא הפולני, נפל בשבי הסובייטי וגורש לסיביר.
ד"ר קפלינסקי עלה ארצה בשנת 1945, היה רופא נשים, ולימים יושב ראש ארגון רופאי קופת חולים כללית ויושב ראש ההסתדרות הרפואית, וכן דיקן משנה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. קפלינסקי היה גם פעיל פוליטי: הוא היה מראשי המפלגה הפרוגרסיבית, לימים המפלגה הליברלית העצמאית, וחבר מועצת עיריית חולון מטעם מפלגה זו. בתפקידיו הציבוריים הִרבה קפלינסקי לעסוק בנושא השואה.
פרופ' פריבס עלה ארצה בשנת 1951, התמנה לדיקן משנה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, לימים היה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, דיקן בית הספר ונשיא האוניברסיטה, ובשנת 1990 זכה בפרס ישראל במדעי החיים. בשנת 1955 כתב פריבס כי על רופאי ישראל יהיה לשקוד במשך 50 השנים הבאות על שיקומה הרוחני והגופני של העלייה הגדולה, וכן להיות מוכנים לקראת גל עלייה נוסף בכל עת.29
שניהם נתנו לספריהם שמות שמקורם בתנ"ך,30 שמות המשלבים את זיכרון השואה עם תקווה והתחדשות, וייחדו בהם פרקים לאירועים ולזיכרונות הקשורים בקליטתם בארץ. מכוח תפקידם במערכת הרפואה בארץ נושאים זיכרונותיהם האישיים גם אופי ציבורי.
הראשון שעסק בנושא המפגש בין החברה הישראלית לבין ניצולי השואה היה רופא ניצול שואה, ד"ר מרק דבורז'צקי. דבורז'צקי היה רופא בגטו וילנה, ובזמן חיסול הגטו נתפס והובל למחנות הריכוז באסטוניה. הוא שכל בשואה את רעייתו, את אמו, את אביו ואת שתי אחיותיו. דבורז'צקי עסק ברפואה מאז הסמכתו לרופא בשנת 1935 בווילנה, ומשנת 1946 לא חדל לחקור את השואה ואת הרפואה בשואה. לימים הקים דבורז'צקי את הקתדרה ללימודי השואה באוניברסיטת בר־אילן. בשנת 1953, השנה הראשונה לחלוקת פרסי ישראל, קיבל את פרס ישראל במדעי החברה על ספרו ירושלים דליטא במרי ובשואה, הדן בחיי היהודים בווילנה בתקופת הכיבוש הנאצי.31 דבורז'צקי היה גם פעיל בולט במפא"י. הוא השתתף בוויכוח על קבלת כספי השילומים מגרמניה, ובדיון בנושא זה שנערך בישיבת מרכז מפא"י ב-13 בדצמבר 1951 התנגד נחרצות לשילומים, ואף התעמת עימות קשה עם דוד בן־גוריון. דבורז'צקי הראה שעיקרו של המפגש עם החברה הישראלית היה תחושת הזרות שחשו הניצולים ואי־יכולתם של מי שלא עברו את השואה להבין את הניצולים.32 על אי־היכולת להבין את הניצולים כתב גם בכתיבה אישית, נרגשת וזועקת.33 במחקריו שעסקו בהיבטים החברתיים, הביולוגיים והמוסריים של השואה ובתוצאותיה, התמקד דבורז'צקי בנקודת מבטם של הניצולים.
העיסוק בנושא השואה הורחב מאוד במחקרים היסטוריים שנכתבו ב-25 השנים האחרונות, והוא נחקר הן מנקודת מבטם של הניצולים, הן מנקודת המבט של החברה והממסד. אפשר לסווג את המחקרים לפי תת־הנושאים: המפגש עם נציגי היישוב עוד באירופה, במחנות העקורים ובקפריסין;34 המפגש עם היישוב היהודי בארץ־ישראל והנהגתו לפני הקמת המדינה;35 המפגש בין הניצולים לבין מגזרים בחברה הישראלית, כמו כוחות המגן,36 ההתיישבות העובדת37 והחברה החרדית;38 מפגש בין מגזרים מקרב הניצולים לבין החברה הישראלית — לדוגמה, לוחמים ופרטיזנים,39 נשים,40 סופרים וציירים,41 יוצרים בתחום הקולנוע והתיאטרון42 ועליית הנוער;43 מפגש לפי נושאים, כמו הניצולים ועיצוב תודעת השואה44 וזיכרון השואה בישראל.45 כפי שמעיד שמו, גם הספר שערכה דליה עופר, ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה, מתאר מגוון סוגיות במפגש מנקודת מבטם של הניצולים בלבד.46
המחקר שלפניכם שייך לקבוצת המחקרים העוסקים במפגש שבין מגזרים מקרב הניצולים לחברה הישראלית בארץ־ישראל, אך אזכיר תחילה מחקרים אחדים העוסקים במפגש בכללו. על ראשיתו של המפגש בין החברה הישראלית לניצולי השואה, שהחל כאמור במפגש של השליחים הארץ־ישראלים עם שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה, כתבה עירית קינן, וציינה שלא רק השליחים אלא היישוב הארץ־ישראלי כולו נכשלו בקליטת הניצולים: "הסיוע הנפשי לניצולים, התמיכה האוהדת והמקרבת, נדחקו הצידה ולעתים התחלפו בפטרונות. ניצולי השואה נתפסו כמי שזקוקים לא רק לסיוע פיסי, אלא גם להדרכה מוסרית ולשיקום חברתי וחינוכי לאחר שערכיהם החברתיים התערערו במהלך המלחמה".47 לתיאור תחושת הבדידות שחשו ניצולי השואה מביאה קינן את דבריו של אבא קובנר:
בעדות משנת 1985 סיפר אבא קובנר שהבדידות היתה הדבר העמוק ביותר והמרכזי ביותר לאחר המלחמה. [...] באותה עדות דיבר על כך שבטיפול בניצולים לא ניתנה הדעת על הייחודיות שבעולמו של כל ניצול בפני עצמו. "חשבו רק שצריך לשקם אותם. איך אמרו? 'אבק אדם צריך להחיות אותו'. את העובדה שקודם כל זה אנשים מוכי תחושת בדידות איומה, שלא מצאו בשובם הביתה לא את הוריהם ולא את אחיהם, שזקוקים היו לקצת אנושיות ואהבה, את זאת לא מכרו בשוק בישראל".48
מבין ההיסטוריונים שחקרו את המפגש בין ניצולי השואה לבין החברה בישראל, הייתה חנה יבלונקה הראשונה שדנה בנושא בכללותו מנקודת מבטם של הניצולים ומנקודת מבטה של החברה הישראלית. היא הצביעה על הדו־ערכיות שמצאה בחברה הישראלית הקולטת כלפי הניצולים הנקלטים. דו־ערכיות זו באה לידי ביטוי בשם ספרה — אחים זרים. קבלת הפנים לניצולים נשאה אופי חגיגי של אתוס לאומי, ועם זאת, היה אי־אמון באיכותה האנושית של עלייה זו. לא הייתה מדיניות קליטה כוללת, ולא היה יחס כולל לעליית הניצולים הבוגרים (להבדיל מהיחס לילדים ולנוער). לדעתה, לא החברה הישראלית היא שקלטה את ניצולי השואה אלא הם עצמם חדרו לתוכה ואימצו את הישראליות על כל מרכיביה:
ולמרות כל הקשיים נקלטו מרבית עולי שארית הפליטה בישראל, הקימו משפחות, ובהתאם להשכלתם ולהכשרתם המקצועית נקלטו במגזרי החיים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בארץ. ואולם בולטת בהקשר זה העובדה, כי אנשי שארית הפליטה נקלטו בארץ "קליטה יחידנית". האימפקט הציבורי־הקולקטיבי שלהם קשה ביותר לאיתור בשנותיה הראשונות של המדינה.49
על־פי יבלונקה:
סיפורם של הניצולים בישראל הוא סיפור יוצא דופן של קבוצת מהגרים גדולה, שבעברה טראומה חסרת תקדים בתולדות האנושות, הגיעה למדינה חדשה בשלבי היווסדה, וכבר בדור הראשון הפכה למעצבת של התרבות הלאומית. [...] העולים הניצולים, שהיו ברובם צעירים, יודעי קרוא וכתוב, הניחו בישראל תשתית רחבה לביסוסה של החברה הישראלית בכלכלה, בביטחון, בתעשייה, בהתיישבות ובאופן מפתיע גם בתרבות. עלייה זו גם לא שתקה! ההיפך הוא הנכון: עליית הניצולים עסקה באופן אינטנסיבי ונרחב בעיצוב זיכרון השואה ותיעודה, עד שזו הפכה למרכיב מרכזי בזהות הלאומית הישראלית.50
דוד שערי מבחין אף הוא בין הקליטה היחידנית של ניצולי השואה, שהייתה בבחינת הצלחה, לבין תרומתם של הניצולים העולים כגוף קיבוצי. הוא מוצא שהתרומה הקולקטיבית לעיצוב החברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה צנועה למדי.51
דוד סימרוט בדק כיצד נערך היישוב בישראל בשנים 1948-1945 לקלוט את ניצולי השואה, והוכיח, שלא כמו ממצאיה של יבלונקה, שהיישוב היהודי בארץ־ישראל פיתח יחס מיוחד כלפי שארית הפליטה. יחס זה התבטא בדאגה ובסולידריות, והניע את הקולטים לפתח כלים טובים יותר לקליטתה. עם זאת, היישוב הושפע מהדימויים השלילים שנקשרו לעלייה זו והתקשה לטפל במקרי מצוקה בקרב העולים.52
במרחק זמן של 35 שנות עבודה עם ניצולי שואה כתב הפסיכיאטר פרופ' הלל קליין, יליד קרקוב ששרד את הגטו ואת מחנה העבודה פלשוב, על המפגש בין הניצולים, כיחידים, לבין החברה הישראלית:
למדנו שהחברה התעלמה לעתים קרובות מצורכי הניצולים בביטחון, במתן ובקבלת אהבה מתוך בעיותיה היא ושהניצולים, שניצבו זמן ממושך מול מציאות זו, הבינו שעליהם לוותר על משאלותיהם המודעות והלא־מודעות. הם למדו — הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית — שעליהם להתאים את חלומותיהם האוטופיים למציאות הפסיכו־סוציאלית בחברה שהייתה שטופה ברגשות אשמה על אי־יכולתה לסייע ולהציל ואשר השתמשה לפיכך במנגנוני הכחשה והימנעות ביחסה אל הניצולים. חברה שהתייסרה בעצמה בחרדות מפני מלחמה ובפחדים מפני הרס עצמי וחוסר אונים בהתמודדות עם הסביבה העוינת ועם התוקפן החבוי בכל אחד ואחד. בתהליך ההסתגלות לחיים גילו הניצולים את הכוחות הנפשיים הטמונים בהם, שבאו לידי ביטוי בשלבים השונים של חייהם לאחר המלחמה, הן במחנות העקורים והן מאוחר יותר בתקופת ההגירה ובתהליך בניית חייהם במולדתם החדשה.53
קליין סיים את לימודי הרפואה במינכן לאחר המלחמה ועלה ארצה בשנת 1959. הוא שייך לקבוצת הרופאים הפסיכיאטרים ניצולי שואה שעסקו בטיפול בניצולי שואה ובחקר הנושא ועסק גם בחקר השואה בכללו.54 ראייתו את המפגש בהיותו רופא, חוקר, מטפל וניצול שואה בעצמו מוסיפים ממד חשוב לממצאי המחקרים הרבים, הן באשר לניצולים הן באשר לחברה הישראלית.
מבין המחקרים שעסקו במפגש במגזרי החברה השונים, המחקרים שעסקו במפגש העולים הניצולים עם כוחות המגן ועם ההתיישבות העובדת עשויים להעשיר את המחקר על קליטת הרופאים במגזר הבריאות, בשל הדמיון בין המגזרים האלה בשלושה היבטים:
1. בשלושת המגזרים האלה היה מחסור בכוח אדם, משום שמשימותיהם הלאומיות התרחבו מאוד עם הקמת המדינה: צה"ל היה זקוק למתגייסים נוספים לשורותיו במלחמת השחרור, לאחר שכוחותיו נשחקו ונידלדלו מאוד מאז החלה; התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים היו זקוקות לחברים נוספים כדי לעמוד במשימות ההתיישבות שהתרחבו בשל מדיניות הממשלה; מגזר הבריאות היה זקוק לרופאים בשל פריסתה החדשה והמתרחבת של מערכת הבריאות ובשל ההידרדרות בבריאות האוכלוסייה, במיוחד בקרב העולים.
2. הניצולים תרמו למגזרים האלה בעצם כניסתם והשתלבותם במשימותיהם: בגיוסם לצה"ל הגדילו הניצולים את כוח האדם הלוחם בצבא ברבע;55 בתנועה הקיבוצית, שמספר קיבוציה גדל מ-126 בשנת 1945 ל-217 ב-1952, הם היו כוח אדם רענן ויוצר והצילו קיבוצים במשבר,56 ובתנועת המושבים הם סייעו במלאכת ההגנה לאורך הגבולות, בהספקת מזון טרי לשווקים במקום מקורות ההספקה מהיישובים הערביים, ובהגדלת כוחה המספרי של התנועה.57 במגזר הבריאות היו הרופאים הניצולים תוספת כוח אדם ניכרת ואיישו מקומות שלא היה אפשר לאיישם ברופאים ותיקים.
3. בכניסתם לשלושת המגזרים האלה הם היו לשותפים בנשיאת נטל המשימות הלאומיות.
את המפגש של הניצולים עם כוחות המגן חקרו עמנואל סיון, יעקב מרקוביצקי וחנה יבלונקה.58 סיון חקר את השתתפותם של עולי שארית הפליטה במלחמת השחרור ואת המפגש בינם לבין ילידי הארץ, והבליט את חלקם ואת תרומתם של מי שעלו עד שנת 1947. על המפגש הכואב ועל היחסים הדו־ערכיים בין עולי שארית הפליטה לבין תושבי הארץ כתב:
מצד העולים החדשים ההערצה מלווה טרוניות לא מעטות על הארץ ויושביה, ואילו מצד הוותיקים נכונות עקרונית לקליטה מתוקף העמדה האידיאולוגית, הבנה (שכלתנית לפחות) של משמעות השואה והזדהות עם קורבנותיה — כמכלול ולאו דווקא כפרטים. אך לכל אלה נלווים חשדנות לגבי "חומר אנושי גלותי לא טוב", הנגוע בפגעי החיים במחנות הריכוז והעקורים וכן ספקות לגבי יכולתם כלוחמים.59
מרקוביצקי ויבלונקה חקרו את חלקם ואת השתלבותם של מתנדבי גח"ל והעולים החדשים במלחמת העצמאות,60 ומצאו כי מעורבותם של העולים בשנים 1949-1948 בשדה הקרב הקנתה להם "לגיטימציה לשוויון עם ילידי הארץ".61
שלמה בר־גיל, עדה שיין וחנה יבלונקה חקרו את תולדות המפגש בהתיישבות העובדת.62 בר־גיל הראה כי הניצולים שנקלטו בקיבוצים, לרבות מי שעזבו אותם לאחר שנים אחדות, יצאו נשכרים מאוד מתהליך הקליטה הכולל, מאחר שהם נהפכו, ולו לזמן־מה, מפליטי שואה לחלוצים ולאנשי קיבוצים, שנחשבו העילית החברתית בישראל בשנות החמישים, והרעיון הקיבוצי מילא תפקיד חשוב בשיקומם הנפשי. הקיבוצים יצאו נשכרים משום שזכו בתוספת כוח אדם ניכרת, שעשתה אותם לתנועה גדולה וחשובה. הם גם זכו בתרומתם של הניצולים, שניכרה רק בחלוף השנים, כשהניצולים השתלבו בהנהגות קיבוציהם ומילאו בהם תפקידים חברתיים חשובים. אשר לקליטה הכפרית במושבים, שיין מצאה שקליטתה של שארית הפליטה במושבים לא הייתה קליטה עצמית אלא פרי של מדיניות מכוונת של הממשלה ושל ארגוני ההתיישבות. לדעת שיין, במושבים, כמו בקיבוצים, שני הצדדים נזקקו זה לזה וחיזקו זה את זה, ועם זאת, נשזרו בתהליך הזה חוויות של כישלון, משברים כלכליים ועזיבות, וגם הצלחות. ואולם משמצאו הנקלטים כי לא התאימו לחקלאות קמו ועזבו לעיר, ושם מצאו את פרנסתם, מהלך שבזכותו לא התקבע סיפור כישלון קליטתם זה בכלל סיפור המפגש עם החברה הישראלית. על־פי יבלונקה, קליטת הניצולים בתנועה הקיבוצית
לא הייתה סיפור הצלחה ואף לא סיפור אהבה. חרף המודעות ששררה בתנועה הקיבוצית לצורך הקיומי שלה בעולים, על אף ניסיונותיה הכנים לקלוט את הניצולים תוך התחשבות של ממש במצוקותיהם הייחודיות ורגישויותיהם, וחרף נכונות חברי הקיבוצים לוויתורים חומריים לא־מעטים, מצאה שארית הפליטה ברובה את דרכה לערים. [...] גם המפגש עם אלה שהיו אמורים לתווך בין העולים לוותיקים, היינו הנוער הקיבוצי, נסתיים במפח נפשי עמוק. וכך נכזבה תוחלתם של הקיבוצים לקלוט בקרבם את ניצולי השואה.63
נושא אחר חשוב בעניין קליטת הרופאים היה קליטתם בשוק העבודה. דליה עופר בדקה את היקלטותם של עצורי קפריסין בחברה הישראלית64 ומצאה כי הם השתלבו בחברה הישראלית במהירות רבה והזדהו עם חזונה ועם בעיותיה. ציטוט שהיא מביאה מדבריו של אחד מחברי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית מסכם את הנושא: "העלייה הזו טובה מבחינת העבודה: כל חששותינו לא היו מבוססים, אנשים רוצים לעבוד".65 במחקרה הסוציולוגי על אודות העולים במחנות העולים בשנים 1950-1949 מצאה יהודית שובל, בין השאר, כמה ממצאים הקשורים לענייננו.66 האחד, שהמורל של ניצולי השואה היה נמוך מזה של שאר קבוצות העולים, אך היה נתון פחות לתנודות בעקבות מצבי לחץ הקשורים בתנאי חייהם במחנות העולים;67 והאחר, שעולים יוצאי אירופה שהיו בעלי השכלה גבוהה יותר, צעירים יותר ושהו זמן רב יותר במחנות, היו בעלי אפיוני תעסוקה גבוהים ושאיפות תעסוקה גבוהות יותר בהשוואה לעולים שלא הגיעו מארצות אירופה, אך הם היו פגועים יותר בהיותם מובטלים.68
ככלל, קליטתם התעסוקתית והחומרית המהירה יחסית של ניצולי השואה נבעה, במידה לא מבוטלת, מהתיישבותם באזור המרכז ובמרכזים עירוניים בעיקר, דבר שהיה אופייני גם למפת ההתיישבות של הרופאים הניצולים.69
המחקרים העוסקים בהיסטוריה החברתית של הרפואה בארץ בתקופת העלייה הגדולה רלוונטיים אף הם למחקר זה, משום שהם מאירים את נושא קליטתם של הרופאים הניצולים במערכת הבריאות, במיוחד בריכוזים שבהם הם היו רוב ניכר — מערך המרפאות ומוסד מלב"ן (מוסד לטיפול בעולים נחשלים).70 חיים דורון, שפרה שורץ ושלמה וינקלר חקרו את התפתחות רפואת המשפחה בישראל, שצמחה מתוך הרפואה הכללית, תחום רפואי שהיה השכיח בקרב הרופאים הניצולים.71 אחד מקשייה של רשת המרפאות הקהילתיות בקופת חולים כללית בתקופת העלייה הגדולה היה לדבריהם הרכב הרופאים שעבדו במרפאות: "הרכב הרופאים היה בגילאים גבוהים מאוד, חלקם לאחר גיל הפרישה, חלקם למדו בבתי הספר לרפואה [...] במקומות שונים בעולם. הרופאים היו דוברי שפות שונות, ולכן היו להם קשיי תקשורת עם אוכלוסיית העולים".72 עם זאת, חוקרים אלה מדברים על הכשל המערכתי, שהתבטא בעיקר במחסור הקשה ברופאים בכפר ובפריפריה, בניתוק בין רפואת הקהילה למערכת האשפוז ובניתוק בין מערכת האשפוז הכללית לרפואת הנפש, ובין הרפואה המונעת לרפואה הטיפולית.
לאור כל האמור לעיל עמדו במרכז המחקר ארבע שאלות: 1. מה היו דפוסי הקליטה של הרופאים ניצולי השואה בארץ, מה היו ציפיותיהם, וכיצד הם תפסו את תהליך קליטתם; 2. כיצד נתפסו הרופאים הניצולים בעיני החברה הקולטת, וכיצד נתפסה החברה הקולטת בעיניהם; 3. האם הותירו הרופאים הניצולים את רישומם במערכת הבריאות, בעיצוב זיכרון השואה ובתודעת השואה; 4. הרופאים הניצולים, כרוב הניצולים, שיקמו את חייהם, ו"עלו על הדרכים שבהן היו חייהם יכולים להתנהל לפני השואה",73 אך זוועות השואה והצלקות שהותירה לא נמחו מעולם. השתקמותם העצמית, שהייתה גם שיקום מקצועי, הייתה קשורה בשיקומה הרפואי של העלייה הגדולה רבת־החולי, מחד גיסא, אך גם בזיכרון אישי צורב של העבודה ברפואה בשואה, מאידך גיסא. מכאן נשאלה השאלה: מה היה חותמו של הזיכרון האישי־המקצועי הזה על עבודתם היום־יומית על־פי התיעוד והזיכרונות שהותירו?
אשר לשאלה הראשונה, הנחת המחקר הייתה שהחברה הישראלית, שהייתה נתונה במלחמת השחרור והתמודדה עם גלי העלייה הגדולה ועם השבר הגדול בבריאות, נזקקה לרופאים עולים כשם שנזקקה לכוח אדם בצה"ל ובהתיישבות העובדת, אך בסחף האירועים והנסיבות לא השכילה ליצור דפוסי קליטה מוכוונים ומוסדרים, ומשום כך גם לא אמדה נכונה בשנים הראשונות את ערכה של תרומתם למערכת הבריאות ולחברה בכלל. מנגד, הרופאים חשו בזרות, אף שהכניסה המיידית שלהם למערכת הבריאות תרמה להיקלטותם המהירה בתוכה, והודות לכך, גם לקליטתם בחברה הישראלית.
בעניין התפיסות ההדדיות, שבהן עוסקת השאלה השנייה, הנחת המחקר הייתה שהחברה הישראלית תפסה את הרופאים העולים כפי שתפסה את כל הניצולים, והם היו בעיניה "אחרים", טרגיים, מי שהעברית אינה שגורה בפיהם ואינם דומים לרופאים בני הארץ. כל זאת אף־על־פי שבין הרופאים הניצולים היו רופאים שמסלול לימודיהם וניסיונם המקצועי היו דומים לאלה של הרופאים בני הארץ, ושבין האחרונים היו רופאים שעלו ארצה רק שנים מעטות לפני השואה. הנחה נוספת הייתה שהרופאים עצמם תפסו את החברה הישראלית קודם כל מנקודת המבט שממנה התנהלו עיקר חייהם המקצועיים — מערכת הרפואה. במערכת זו, בהיותם רופאים כלליים (רובם) ורופאי ילדים, הם היו אמונים על גידולו של דור חדש ובריא בארץ, ודמותו של דור זה התגלמה בדמות הצבר, שבעיניו הם היו "אחרים".
הנחת המחקר בשאלת השפעתם של הרופאים הניצולים (השאלה השלישית) הייתה שהרופאים הניצולים הטביעו את חותמם גם במערכת הבריאות, וגם בזיכרון השואה והרפואה בשואה. להשפעה זו היו ארבע סיבות: משקלם המספרי בכלל רופאי ישראל והמענה שנתנו לצורכי הבריאות של המדינה בעצם כניסתם למערכת; פועלם במערך הרפואה היהודי בשואה ובמחנות העקורים; הקשר בין השואה לאתיקה רפואית, למחקר רפואי, לניסויים בבני אדם ולהסכמה מדעת לטיפול רפואי; ולבסוף, פעילותה של אגודת הרופאים שרידי השואה, הגטאות, המחנות והיערות, שהייתה אחד מארגוני הניצולים שהתאגדו בארץ על הבסיס המשותף של טראומת השואה. כאלה היו גם ארגוני הניצולים יוצאי ערים או ארצות מוצא משותפות (לנדסמנשפטים) שהתאגדו לשם הנצחה ותיעוד של קהילותיהם שחרבו בשואה.
אשר לשאלה הרביעית, הנחת המחקר הייתה שהרופאים עצמם חשו שעבודתם בארץ נשאה את חותם היותם ניצולי שואה, ושעובדת היותם ניצולי שואה תבוא לידי ביטוי בזיכרונותיהם על עבודתם הרפואית בארץ.
מחקר זה עוסק בתקופה שמתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנת 1957. בשנים אלה הגיעו ארצה שלושה גלי עלייה של רופאים ניצולים: הגל הראשון, 1948-1945 — בשנים האלה הגיעו ראשוני הרופאים הניצולים, מי שעסקו ברפואה בשואה ונמנו עם ההנהגה הרפואית בתקופת השואה או לאחריה במחנות העקורים או במחנות הגירוש (באי מאוריציוס ובאי קפריסין). רופאים אלו היו הראשונים שהביאו ארצה את המידע על הרפואה בשואה, על החולי, על פשעי הנאצים ועל פועלם של הרופאים היהודים. הגל השני, 1952-1948 — בתקופה זו עלו רוב הרופאים הניצולים, שורדי הגטאות, מחנות העבודה ומחנות הריכוז. הייתה זו תקופה של שבר גדול במערכת הבריאות בארץ. הגל השלישי, מאמצע 1956 ועד סוף 1957 — בתקופה זו חודשה העלייה ממזרח אירופה, ומפולין תחילה. מ-1953 ועד 1956 עלו ארצה רופאים אחדים, ובהם רופאים שיצאו מארצות מזרח אירופה עוד לפני 1952 לארצות אחרות באירופה, ומסיבות שונות, כמו לימודי רפואה, דחו את עלייתם. הייתה זו תקופת ההתבססות של מערכת הבריאות בישראל, כחלק מהתבססות מדינת ישראל והחברה הישראלית, ושל הפקת לקחים משנות העלייה הגדולה.
שנת 1955 חתמה אפוא את פרק עליית הניצולים שביקשו לעלות ארצה לאחר השואה, ושנת 1956 פתחה את הגל השלישי, שהוא פרק עלייתם של מי שהחליטו לעלות רק אחרי שנכזבה תקוותם לשוב למקום ולחברה שמהם גורשו ולהיטמע בהם. שנת 1957 הייתה שנת שיא במספר העולים שהגיעו ארצה עם חידוש העלייה ממזרח אירופה, עלייה שנמשכה ברציפות עד שנת 1961, ושנת שיא בשיעורם של הרופאים ניצולי השואה בכלל הרופאים העולים: 93 אחוזים מהרופאים שהגיעו ארצה מיולי 1956 ועד סוף שנת 1957, רובם מפולין, היו ניצולי שואה. לאחר המלחמה הצליחו רבים מהם להשתלב בעמדות חשובות ובתפקידים בכירים במערכת הרפואה הממשלתית והצבאית בפולין ומצבם הכלכלי היה איתן. המניעים הראשונים לעלייתם היו התגברות גילויי אנטישמיות כלפיהם ופתיחת שערי פולין לפרק זמן קצוב. הממסד הישראלי נערך לקליטתם, והם זכו גם לעזרתם ולתמיכתם של בני משפחה ושל עמיתים למקצוע, ניצולי שואה שעלו ארצה בשני גלי העלייה הקודמים, ושבסיועם לעולי 1957 סגרו את מעגל הקליטה שלהם עצמם.
מחקר זה מתבסס על שבעה סוגי מקורות: חומר שנאסף בכמה וכמה ארכיונים;74 ביטאוני הרופאים של ההסתדרות הרפואית,75 של ארגון רופאי קופת חולים כללית,76 של קופת חולים של ההסתדרות הכללית ושל איגוד הרופאים חברי ההסתדרות הכללית;77 עיתונות יומית בת התקופה, ובעיקר העיתונים דבר, חרות, מעריב ועל המשמר (עיתונים אלה נבחרו כדי להרחיב את קשת הדעות); מקורות ומאגרי מידע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד הבריאות, משרד העבודה, הסוכנות היהודית ושנתוני ממשלה;78 ספרי זיכרונות שפורסמו, ספרים של ארגוני עולים,79 ספרים ומאמרים של קבוצות רופאים לפי התמחות,80 וכן זיכרונות כתובים שלא פורסמו שמסרו לי הכותבים עצמם או בני משפחותיהם; עדויות בכתב בארכיונים העוסקים באיסוף ובתיעוד החומר מתקופת השואה; מידע בכתב שקיבלתי במענה לפניותַי לארגוני ניצולי שואה בישראל, להסתדרות הרפואית ולרופאים גמלאים, רובם בכירים לשעבר במערכת הבריאות;81 וראיונות ושיחות אישיות עם 14 רופאים ניצולים ועם 47 בני משפחה של רופאים ניצולים שנפטרו.
לאיתור אוכלוסיית המחקר שימשו אותי המקורות האלה: רשימת הרופאים שקיבלו רישיונות לעסוק ברפואה במדינת ישראל מהקמת המדינה ועד אוקטובר 1952, שהפיק משרד הבריאות ביוני 1953;82 ילקוט הפרסומים;83 ביטאוני הרופאים;84 כ-500 עדויות של רופאים ניצולים השמורות בארכיון יד ושם, וכן חומר ארכיוני בדבר שמות רופאים עובדי מוסדות רפואיים למיניהם.
לבד מהקשיים הטכניים,85 יש באיתור המידע על קורות רופאים ניצולים קשיים מהותיים. אחד הקשיים במחקר השואה הבנוי על מקרה פרטי וממנו חותר אל הכלל הוא בתפיסתו של הפרט את עצמו: האם הוא רואה עצמו ניצול שואה? בשיחות אישיות שקיימתי עם שתי בנות משפחה של רופאים המתאימים להגדרה הרחבה של ניצול שואה שהוזכרה לעיל, הדגישה מרואיינת אחת כי בעלה המנוח מעולם לא ראה עצמו ניצול שואה אלא מי שהצליח לעלות ארצה מבעוד מועד; בתו של רופא אחר פקפקה בהגדרתי את אביה המנוח ניצול שואה. נכונים הדברים גם במהופך, יש מי שראו בעצמם ניצולי שואה, אך לא התאימו להגדרה שהייתה נהוגה בעבר. בהקשר זה די להזכיר כי ד"ר דבורז'צקי, שהגדרתו את המונחים "ניצולי שואה" ו"שארית הפליטה" כללה את "ניצולי הגטאות, ניצולי מחנות הריכוז, ניצולי יערות הפרטיזנים, ניצולי החיים בעבר הארי, ניצולי ארצות שנכבשו על ידי הנאצים, יהודים מפולין שברחו לרוסיה הסובייטית ולוחמים לשעבר ונכים מצבאות בעלות הברית השונים",86 לא כלל במחקריו יוצאי אסיה ואפריקה. כך גם חנה יבלונקה, שהרחיבה הגדרה זו, וכללה בה את כלל יהודי יבשת אירופה שסבלו ממאורעות הנאצים, הן במישרין — גטאות, מחנות והסתתרות, הן בעקיפין — אובדן המשפחה, בריחה וגירוש מארצות הכיבוש הנאצי.87 בכמה מהמקורות ההיסטוריים עצמם, כמו מסמכי המוסדות הרפואיים או ארגוני הרופאים, מוזכר שרופאים ניצולי שואה הם יוצאי מדינות אירופה, ואילו הדוחות הסטטיסטיים על אודות הרופאים בישראל עד סוף שנות החמישים כינסו את נתוני כל הרופאים יוצאי אסיה ואפריקה לנתון אחד, שכלל את הארצות שבהן נשקפה סכנת קיום לקהילות היהודיות בעקבות הכיבוש הנאצי עם הארצות שלא נשקפה בהן סכנה.88 בשל מקורות המידע שעמדו לרשותי, הגדרת המונחים "ניצולי שואה" ו"שארית הפליטה" שעמדה בבסיס המחקר הזה היא הגדרתה של יבלונקה דלעיל. מתוך מקורות המחקר עלה בידי אפוא למצוא מידע על 460 רופאים ניצולי שואה.
קושי אחר נובע מכך שמערכת הבריאות לא ייחדה את הרופאים הניצולים מכלל הרופאים העולים. בפי עמיתים למקצוע, ובעיקר בביטאוני ההסתדרות הרפואית וארגון רופאי קופת חולים של ההסתדרות הכללית, הם נקראו, כמעט בעת ובעונה אחת, "רופאים עולים",89 "פליטים",90 "ניצולים",91 "רופאים משארית הפליטה",92 "הרופאים מחו"ל",93 ו"רופאים חדשים".94 ואולם במסמכים רשמיים, בחילופי מכתבים בין מעסיקים במערכת הבריאות, בדיוני הכנסת והממשלה, בעיקר מתקופת העלייה הגדולה, הם נקראו בעיקר "רופאים עולים". אומנם הרוב המוחלט של הרופאים העולים היו מהארצות שנשלטו בידי הנאצים או שהיו בעלות בריתם, אך היחס לכלל הרופאים העולים כאל מִקשה אחת מַקשה לבחון כיצד ראו המעסיקים את הרופאים הניצולים.
קושי נוסף עולה מן העדויות העומדות לרשות החוקר: המקורות החשובים ביותר על אודות הרופאים ניצולי השואה הם עדויותיהם בכתב, בארכיונים העוסקים בתיעוד החומר מתקופת השואה, בספרי זיכרונות שפורסמו או בספרי זיכרונות וביומנים שיועדו לבני משפחה בלבד. ואולם הנושא העיקרי בעדויות אלה היה קורותיהם בשואה, והם אינם כותבים כלל, ובמקרים נדירים כותבים מעט, על קורותיהם עם עלותם ארצה, שהם נושא המחקר הזה.
ספרי הזיכרונות, עדויות בכתב ובעל פה, וכן מידע שעלה בשיחות שקיימתי עם ניצולים ובני משפחותיהם היו בעלי ערך רב למחקרי בשל מיעוט התיעוד שהשאירו הרופאים הניצולים עצמם (כמו כלל הניצולים)95 לעומת התיעוד הרב הקיים במוסדות רפואיים, כמו קופת חולים כללית, הסתדרות מדיצינית הדסה ומשרד הבריאות. עובדה זו יש בה כדי להטות את המחקר להצגת עמדת הממסד בעיקר. סיבה נוספת לחשיבותם של ספרי הזיכרונות והתיעוד בעל פה ובכתב היא העובדה שהמחקר הזה, שעניינו קבוצת הרופאים הניצולים, מחייב לעיתים גם דיון ביחידים מתוך הקבוצה. ואולם בשל חיסיון החומר הארכיוני המכיל מידע אישי, חומר זה סגור בפני החוקרים. למכלול התיעוד האישי ניגשתי מתוך מודעות לבעייתיות הכרוכה בו מבחינת תמונת המציאות הסובייקטיבית העולה ממנו, מבחינת הזמן הרב שחלף בין האירועים לבין תיעודם, ובכל הקשור לעדויות בעל פה — גם מבחינת מעורבותם של המראיינים בעדות שהונצחה.96 ספרי זיכרונות ועדויות בכתב משמשים פה לכותביהם, לעמדותיהם ולהלך רוחם וכך הצגת זווית הראייה של הנקלטים משלימה את זווית הראייה של הקולטים.
ולבסוף, בתורי אחר קורותיהם של רופאים ניצולי שואה מתוך רצון ללמוד על הכלל, השתדלתי לכבד את פרטיותם של הנחקרים, וככל שיכולתי הזכרתי בחיבור זה רק את הפרטים וההיבטים הקשורים לנושא המחקר ושאין בהם כדי לפגוע בכבודם ובפועלם.
שתי הערות כלליות ראויות להדגשה בתחילת הדברים. האחת, באשר לרופאים עצמם: כפי שכבר נרמז לעיל, נושאו של הדיון שלפנינו הוא הרופאים כקבוצה, אך מכורח הדיון היה צורך לא אחת להזכיר סיפורים אישיים של רופאים מסוימים. המידע על אודותם נכתב בזהירות ובכבוד, ובמידה הדרושה למחקר עצמו בלבד. התואר הקליני או האקדמי שהוזכר במהלך החיבור היה תוארם בסוף המסלול המקצועי שלהם, גם אם בתקופה הנדונה היה תוארם נמוך יותר. מדינת ישראל קלטה כ-1,700 רופאים ניצולי שואה עד סוף 1957, והם תרמו לחברה הישראלית בעבודתם הרפואית בעיתות המשבר בבריאות ובתקופות הביסוס וההתייצבות. רבים מהם היו לבכירים במערכת הבריאות ולמחנכים של דורות רופאים. העובדה שרק מעטים מהם הוזכרו בעבודה זו בשמם אין בה כדי לפגוע בעבודתם, בתרומתם ובזכרם של מי ששמותיהם לא הוזכרו. יש לזכור גם שחומר ארכיוני העוסק בפרט חסוי על־פי־רוב מפאת צנעת הפרט, וכך נחסמה בפנַי הגישה למספר לא מבוטל של תיקי ארכיון במוסדות כגון גנזך המדינה, ארכיון צה"ל וארכיון שירותי בריאות כללית.
הערה שנייה נוגעת לרופאים שאינם ניצולי שואה ולמגזר הסיעוד: המחקר הזה עוסק במקומם של הרופאים ניצולי השואה במערכת הבריאות בישראל, אך אין בכך כדי לפגוע כהוא זה בתרומתם של הרופאים בארץ־ישראל ורופאים עולים מכל הארצות, מארצות הרווחה, מארצות דרום אמריקה ומארצות צפון אפריקה. כמו כן, כמובן, אין בכך כדי לגרוע מתרומתו שלא תסולא בפז של מגזר הסיעוד, האחיות והאחים, לקידום הבריאות בישראל.
כמה מזיכרונות הילדות החרוטים בליבי קשורים ברופא המשפחה של משפחתי — איש מבוגר שחיוך רחב וממתק היו שמורים עימו תמיד לכל אחד מהילדים הרבים שהיו בין מטופליו. הוא האריך תמיד בבדיקות ובשאלות, והיה רושם את הפרטים בכרטיס החולה ביד שמספר כחול היה חקוק עליה. יום אחד הגיע רופא זה לביתנו בשעות הערב המוקדמות, מבלי שנקרא — הוא קיבל את תוצאות הבדיקות של אבי ונחרד, כמו היה זה בן משפחתו, ורצה למסור אותן בדרך שחשב שהיא הטובה ביותר בעבור אבי. לימים, משפרש לגמלאות, הוחלף ברופא מבוגר אחר, נוקשה, נטול חיוכים וממעט בשיחה וברישומים. הרופא החדש הוכתר בפי המבוגרים בתואר "הדיאגנוסטיקן הטוב ביותר", וכשחלתה אימי במחלה קשה הוא היה בעבורה ובעבורי הטוב והחם שברופאים. לימים נאמר לי שהוא הגיע ארצה בשנות השלושים. דמותם של הרופאים האלה ומפגשַי היום־יומיים עם אנשי מערכת הבריאות בארץ הביאוני להתמסר למחקר שלפניכם.
הערת
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
