בית סלאו 2 - אריות מתים

1

פיוז קפץ בסווינדון, וכל תנועת הרכבות לכיוון דרום־מערב שותקה. הצגים בפדינגטון מחקו מועדי יציאה וסימנו הכול ב"איחור", ורכבות מעוכבות סתמו את הרציפים. ברחבה, תיירים חסרי־מזל התגודדו סביב מזוודות, ואילו נוסעים מנוסים יותר פרשו אל הפאבים או התקשרו הביתה עם אליבי יצוק בברזל בטרם התאחדו עם מאהביהם חזרה בעיר. ושלושים ושש דקות מחוץ ללונדון, רכבת נוסעים מהירה לכיוון ווּסטר האטה ואז בלמה באזור ריק על מסילה הצופה אל התמזה. אורות בתי סירה נקוו על פני הנהר, מאירים צמד סירות קאנו שנעלמו מהעין ברגע שדיקי בואו הבחין בהן: שני כלי שיט שבריריים הבנויים למהירות, מפלחים את המים בערב קריר של חודש מרס.

נוסעים מלמלו מכל עבר, הציצו בשעונים, התקשרו בטלפונים. דיקי נכנס לדמות והשמיע צִקצוק של תסכול, אך הוא לא ענד שעון, ולא היה לו למי להתקשר. הוא לא ידע לאן הוא נוסע, ולא היה לו כרטיס.

שלושה מושבים ממנו החוליגן התעסק במזוודה שלו.

הכריזה ניעורה לחיים בזמזום.

"כאן מנהל הרכבת. אני מצטער לבשר שלא נוכל להמשיך הלאה בגלל תקלה במסילה באזור סווינדון. כרגע אנחנו —"

הפרעה בשידור והקול דמם, אף שניתן היה לשמוע אותו במעומעם ממשיך לשדר בקרונות סמוכים. ואז הוא שב:

"— חזרה לרדינג, שם ימתינו אוטובוסים חלופיים —"

דבריו נענו באנקת תסכול המונית ובלא מעט קללות, אבל מה שהרשים את דיקי בואו במיוחד היה המוכנוּת המיידית. ההודעה עוד לא תמה, וכבר נעטו מעילים וקופלו מחשבים ניידים, אבזמי תיקים נסגרו ומושבים פונו. הרכבת הוסטה למסילה אחרת, ואז הנהר החל לזרום בכיוון הלא נכון ותחנת רדינג נגלתה שוב לעין.

השתרר כאוס כשהנוסעים נפלטו אל רציפים עמוסים, ואז הבינו שאינם יודעים לאן ללכת. גם דיקי בואו לא ידע, אבל עניין אותו רק החוליגן, שנבלע מיד בים האנשים. אך דיקי היה סוכן ותיק מכדי להילחץ. הכול חזר אליו בהדרגה. כאילו לא עזב את ספארי המרגלים מעולם.

אלא שבימים ההם הוא היה מוצא חלקת קיר ומעשן סיגריה. כאן זה היה בלתי אפשרי, מה שלא מנע מתשוקת הניקוטין לצבוט בקרביו, או מדקירה פתאומית, חדה כעקיצת צרעה, לצרוב בירכו, ממשית כל כך שהשתנק. הוא תפס באותה נקודה, וידו התחככה קודם בפינת מזוודה אדישה ואז בלחותה הדוחה והחלקלקה של מטרייה. נשקים קטלניים, חשב. אנשי התשע־עד־חמש נושאים כלי נשק קטלניים.

הוא נישא הלאה עם ההמון, אם ירצה ואם לאו, ופתאום הכול הסתדר, משום שהצליח שוב לבסס קשר עין: החוליגן, כובע מסתיר את ראשו הקירח, מזוודתו תחובה תחת זרועו, עמד ליד המדרגות הנעות לגשר הולכי הרגל. כשהוא כלוא בין עוברים ושבים דשדש דיקי על פניו ובמעלה המדרגות הנעות, ובראשן חמק לפינה. היציאה הראשית מהתחנה שכנה מצידו הנגדי של הגשר. הוא שיער שזה הנתיב שבו יבחרו כולם, מרגע שיתקבלו הנחיות בעניין האוטובוסים.

הוא עצם עיניים. היום לא היה יום רגיל. בדרך כלל בשעה כזאת, קצת אחרי שש ושלושים בערב, כל הקצוות החדים כבר שויפו: הוא היה קם בשתים־עשרה, אחרי חמש שעות תנומה טרופה. קפה שחור וסיגריה בחדר שלו. מקלחת אם היה צורך. ואז ל"סטאר", שם גינֶס וויסקי צ'ייסר היו או מסדרים אותו או משגרים לו הודעה שמוטב להימנע ממוצקים. התקופה הסוערת שלו הייתה מאחוריו. אז היו לו רגעים של חוסר אמינות: בהיותו שתוי בלבל בין נזירות לזונות ובין שוטרים לחברים. כשהיה פיכח הוא יצר קשר עין עם רעיות לשעבר בלי סימן להיכרות מצידו, ורק הקלה מצידן. תקופה קשה.

אבל אפילו אז לא קרה לו שחוליגן רוסי ליגה א' חלף על פניו בלי לקלוט מי הוא ומה הוא.

דיקי שם לב שמשהו קורה: נשמעה הודעה בעניין האוטובוסים, וכולם ניסו לחצות את הגשר. הוא התעכב מול הצג מספיק זמן לתת לחוליגן לעבור, ואז הניח לעצמו להינשא קדימה, שלושה גופים חמימים מאחוריו. קרוב מכפי שהיה אמור, אך לא ניתן לִצפות כוריאוגרפיה של המון.

וההמון הזה לא היה מרוצה. אחרי שנדחק דרך שערי הבקרה שבצד הנגדי, הוא הסתער על צוות התחנה, שפייסו, התווכחו והצביעו על היציאות. בחוץ היה רטוב וחשוך, ולא היו אוטובוסים. ההמון גדש את הרחבה. לחוץ באחיזתו שמר דיקי בואו על קשר עין עם החוליגן, שעמד וחיכה ברוגע.

מסע שהופרע, חשב דיקי. בתחום הזה משחקים עם הקלפים שמקבלים — הוא שכח שהוא כבר לא בתחום הזה — והחוליגן בטח ידע מה יש לו ביד עוד לפני שירד מהרכבת. הוא ילך עם הזרם, לא יעשה עניינים, ימשיך בדרך בכל אמצעי שיתאפשר. לאן תוביל אותו, לא היה לדיקי מושג. הרכבת נסעה לווסטר, אבל עצרה בהרבה תחנות לפני. החוליגן עשוי לרדת בכל מקום. דיקי ידע דבר אחד: גם הוא ירד שם.

והנה האוטובוסים, שלושה במספר, הגיעו מעבר לפינה. ההמון נדרך, נדחק קדימה, והחוליגן הפליג בים האנשים כמו מפלסת קרח באוקיינוס הארקטי, כשדיקי חומק בסדקים שבשובְלו. מישהו קרא הנחיות, אבל לא ניחן בקול הדרוש. הרבה לפני שסיים כבר הוחרש במלמולי אנשים שלא הצליחו לשמוע.

אבל החוליגן ידע מי־מה־מו. החוליגן התקדם אל האוטובוס השלישי, לכן התגנב דיקי בכאוס שבשובלו, ועלה עליו גם. אף אחד לא ביקש כרטיס. דיקי פשוט המשיך ללכת עד למושב האחרון, שאפשר לו להשקיף אל החוליגן, שני ספסלים לפניו. דיקי התמקם והרשה לעצמו לעצום עיניים. בכל מבצע יש רגעי שקט. כשהם מגיעים, עוצמים עיניים ומסכמים את המצאי. הוא היה קילומטרים מהבית, עם בערך שישה־עשר פאונד עליו. היה שמח למשקה, ולא עתיד לזכות במבוקשו בזמן הקרוב. אבל לצד החיוב, הוא כאן, זה קורה עכשיו, והוא לא קלט כמה התגעגע לזה: לחיות את החיים בעומק, במקום לצלוח אותם ברדודים.

שזה מה שעשה כשקלט את החוליגן. ככה מולו בסטאר. לסת של אזרח הייתה צונחת לשולחן: מה לעזאזל? מקצוען, גם בדימוס זה מכבר, הציץ בשעון, רוקן את הגינס, קיפל את הפוסט ויצא. הסתובב ליד סוכנות ההימורים שתי דלתות הלאה, נזכר בפעם האחרונה שראה את הפרצוף הזה, ובחברת מי. החוליגן היה שחקן קטן. החוליגן החזיק את הבקבוק, שפך את תכולתו היישר לפיו של דיקי, שנפער כאילו הוחזק במלחציים. ניצב בלי שורות דיאלוג. לא החוליגן הזה הוא שהעביר סמרמורת בגבו של דיקי... עשר דקות אחר כך הוא צץ, ודיקי התמקם מאחוריו: דיקי, שהיה מסוגל לעקוב אחרי סמור ביער, ובטח ובטח אחרי רוח רפאים נשכחת. צל מן העבר. הד מספארי המרגלים.

(ברלין, אם אתם מתעקשים. ברלין הייתה ספארי המרגלים בעבר, כשהכלובים אך זה נפתחו ובריונים מבוהלים יצאו מכל החורים כמו חיפושיות מבול עץ שהפכו אותו. לפחות פעמיים ביום היה מגיע לדלת איזה נכס לעתיד מיוזע וטוען שהוא מחזיק את יהלומי הכתר במזוודת קרטון: מידע הגנתי, יכולות טילים, סודות רעילים... ועדיין, למרות קדחת הפעילות, הכתובת הייתה על החומה שאך זה פורקה: העבר של כולם חוסל, ואיתו גם עתידו של דיקי בואו. רוב תודות לך, חביבי. חוששני שכבר איך צורך יותר ב... אה, כישוריך... איזו פנסיה? כך שמטבע הדברים הוא נדד חזרה ללונדון).

הנהג הכריז משהו שדיקי לא קלט. הדלת נסגרה בנשיפה והצופר נלחץ פעמיים, ברכת שלום לאוטובוסים מתמהמהים. דיקי שפשף את ירכו במקום שבו נדקר מפינת המזוודה או מחוד המטרייה, וחשב על המזל ועל המקומות המוזרים שאליו הוא גורר אותך. למשל, מרחוב בסוהו לתוך הרכבת התחתית ושוב החוצה ממנה, לתחנת פדינגטון, והלאה לרכבת, והלאה לאוטובוס הזה. הוא לא ידע אם מדובר במזל טוב או רע.

כשהאורות כבו האוטובוס הפך לרגע לצל נודד. ואז הדליקו הנוסעים את הנורות שמעליהם, ומסכים כחולים בהקו מעלה ממחשבים ניידים, ואגרופים כרוכים סביב אייפונים הוארו בלובן רפאים. דיקי שלף את הנייד שלו מכיסו, אבל לא היו לו הודעות. אף פעם לא היו הודעות. כשעבר על רשימת אנשי הקשר שלו הבחין כמה קצרה הייתה. שני מושבים קדימה, החוליגן גלגל את העיתון שלו לאלה, תחב אותו בין רגליו ותלה עליו את כובעו. אולי הלך לישון.

האוטובוס הותיר את רדינג מאחור. מבעד לחלון נפרש שטח כפרי חשוך. במרחק־מה, רצף יורד של אורות אדומים ציין את הארובה של דידקוט, אבל מגדלי הקירור של תחנת החשמל לא נראו לעין.

הטלפון הנייד נח כרימון חי בידו של דיקי. הוא העביר אגודל על לוח המקשים, חש בפטמה הזעירה על המקש האמצעי, שמאפשרת למקם אצבעות בחושך. אבל איש לא חיכה בשקיקה למילותיו של דיקי. דיקי היה שריד מן העבר. העולם המשיך הלאה, ומה כבר יוכל לכתוב? שראה פרצוף מפעם והוא עוקב אחריו הביתה? למי כבר יהיה אכפת? העולם המשיך הלאה. הוא זנח אותו מאחור.

כיום הדחייה רכה יותר. דיקי שמע לחשושים מזדמנים בין השיטין בסוהו, שכיום אפילו לחסרי התועלת ניתנת הזדמנות. השירות, כמו כולם, כבול בחוקים ותקנות: פיטרת את חסרי התועלת, והם גררו אותך לבית הדין לעבודה על אפליה כנגד מאותגרים תועלתית. לכן תקע השירות את חסרי התועלת באיזו שלוחה שכוחת־אל והפיל עליהם מסמכים, הצקה בירוקרטית שנועדה לגרום להם להתפטר מרצונם. קראו להם הסוסים האיטיים. הכישלונות. הלוזרים. קראו להם הסוסים האיטיים והם היו שייכים לג'קסון לאמב, שאליו התוודע דיקי בתקופת ספארי המרגלים.

הנייד שלו השמיע צפצוף, אבל לא התקבלה הודעה, רק אזהרה שהסוללה עומדת להיגמר.

דיקי הכיר את ההרגשה. לא היה לו מה לומר. תשומת הלב עברה הלאה והתמקדה במקום אחר. מחשבים ניידים זמזמו וטלפונים ניידים לחששו, אבל לדיקי לא היה קול. לא תנועה, מלבד מתיחה רפה של אצבעותיו. הפטמה הזעירה באמצע לוח המקשים גירדה תחת אצבעותיו.

הייתה הודעה חשובה להעביר, אבל דיקי לא ידע מה היא, וגם לא למי עליה להישלח. לכמה דקות מאירות היה מודע להיותו חלק מקהילה חמימה ולחה, נושם את אותו אוויר, שומע את אותה הנעימה. אבל הנעימה חמקה מטווח שמיעה, נשמטה מזיכרון. הכול דהה מלבד המראות שמבעד לחלון. הנוף המשיך להתפרש, קפל שחור אחד אחרי משנהו, זרועים נקודות אור, כמו פאייטים על צעיף. ואז היטשטשו האורות והתעמעמו, והאפלה כיסתה את עצמה בפעם האחרונה, ואז נותר רק האוטובוס שנשא את מטענו בן־התמותה אל תוך הלילה, לכיוון אוקספורד, לשם יביא נשמה אחת פחות מכפי שאסף, אז בגשם.