שפת התהומות

א.

מאיר הניח את הדיסק והעמיס את הפלדה על כתפו. אוזניו עוד צללו כשהדף ברגלו את דלת הלול ודחף את הברזל פנימה. הוא משך את שרוול חולצת העבודה הכחולה אל כף ידו, התבונן בחורים השחורים הקטנטנים שנוצרו במהלך הריתוך, והספיג בבד הגס של החולצה את הזיעה שניגרה על מצחו ופניו. הוא חש במשא הימים הכבד רובץ עליו ועל גופו, כמעט עד מעבר לכוחו לעמוד בו. מותה של הילה וחודשי המחלה הארוכים יצקו צער בתנועותיו. אמנם קריאת התרנגולים הכריחה אותו לזנק מדי שחר מבדידות המיטה הזוגית אל עמל היום, אבל בלילות היה עדיין איתה, קורס תחת כאבי הפנטום של נוכחותה. הוא עצר לרגע, שאף ארוכות מהאוויר הקריר, התבונן בעננים שהצטברו ממערב והתחילו לגלוש לעבר המושב, ניגב גם את הצוואר והעורף הרטובים וסגר את שער הלול.
כשהשפיל פניו אל הרצפה והעמיס אל שכמו את מרסס הגב, הבחין באיתן שקרב אליו בצעדים אטיים מהקראוון שניצב בחלקת הבן הממשיך. הוא הבין מיד. מראה בנו הנע באטיות חלחל עמוק לתוכו, צורב כמו חומצה. בעווית רבת־שנים שלח יד לנרתיק העור המשופשף שהוצמד לחגורה, לוודא שהכול בסדר, ששום דבר לא זז, שלפחות המזמרה עוד שם. עם כל צעד נוסף של איתן חש שהחבל הולך ומתהדק סביב צווארו. הטינה הקבועה ביניהם החריפה את הכאב. כבר עשר בבוקר, הרהר לעצמו, וזה הולך לו כמו איזה פרילאנס, כאילו אין עבודה, אין משק, אין שום דבר שצריך להספיק היום. צינת בוקר קפואה עלתה מרגלו השמאלית והעירה כאב ישן ודוחק שטיפס בחוליותיו ועלה עד לראשו.
הם ניצבו זה מול זה, האב והבן: מאיר בנעלי עבודה כבדות, מכנסיים דהויים וגרביים ספוגים בזיעה ובאבק לול, סוקר במבטו את סוודר האלפקות העדין, מכנסי הג'ינס המשופשפים וסנדליו הקלילים של איתן העומד מולו.
"זהו," מדד איתן את מילותיו. "אני עוזב." עיניו הישירו לתוך עיניו של מאיר כשהוסיף, "לא יכול להיות פה יותר, אפילו לא שנייה. אתחיל במדבר ואחר כך... נראה."
מאיר הוריד את מכל הריסוס מגבו, הניח אותו בכבדות על הרצפה ונשען על עמוד השער. רטט מהיר חלף בלסתו הימנית ונבלם בקושי, בכוח, במאמץ הסתרה עילאי. "אתה כבר ילד גדול, איתן," שמע כמו ממרחק את עצמו עונה באטיות מרוסנת. הוא גירד בעורפו וקולו הפך עבה ועמום, כאילו הגיע מתוך באר עמוקה. "רק עשה לי טובה. תשאיר לי מפה עם הציר שאתה מתכנן."
"אין לי ציר אבא," השפיל איתן את עיניו לקרקע. "אני מתחיל באזור מחרס דלל או חֶבֶר. לא יודע לאן אמשיך, נגב, סיני, אולי אחתוך למזרח, נראה."
"בכל זאת. תשאיר לי מפה של האזור שתתחיל בו, תסמן בערך," הורה מאיר, "ותהיה זמין, לא כמו בטיול הגדול שלך."
"אני לא לוקח טלפון," אמר איתן בשקט והרים את עיניו בחזרה. "גם אמא לא לקחה."
"אמא לא היתה לבד, היא היתה עם תמר," ענה לו מאיר. קולו שב להיות נוקשה וקצר. "אתה לוקח טלפון. נקודה. זאת לא שאלה."
"לא לוקח שום דבר," אמר איתן וזיק נדלק בעיניו. "אני לא בן שש. לא מעדכן אותך כל יום איפה אני נמצא, ואני יוצא עוד רגע."
"אל תתחיל שוב, פשוט כדי להזעיק עזרה אם תצטרך," סיכם מאיר את השיחה, עייף מלהסביר דברים פשוטים. הוא ידע שהעימות ביניהם הרבה יותר עמוק, שזו בִּיצת הרפש העתיקה שרוחשת בינו לבין בנו, אבל יום עבודה שלם המתין לו. "טוב," סינן לעבר איתן. "אז לפחות מפה תשאיר לי."
הוא הסתובב, העמיס את מכל הרעל הכבד על כתפיו וגרר את רגליו בלאות לעבר הטרקטור האדום שחנה בסככה. גל הזעם שתקף אותו נפרק בבעיטה ברגב אדמה גדול, אבל הדקירה בקרסול ופירורי האדמה שהתפזרו רק העצימו את תחושת החידלון שנעצה שיניים מכרסמות בחזהו. נכון שהעזיבה של איתן היתה צפויה, לפחות מאז ארוחת הבוקר ההיא על הדֵק, אחרי השבעה, ואף על פי כן היא צרבה בתוכו ובאה לו פתאומית כברק, מהירה וחזקה מדי.
בדיוק כמו מותה של הילה. היא דעכה על הספה במשך חודשִים ונגמרה לו לאט־לאט מול העיניים, ובכל זאת הוא לא היה מוכן. המוות כמו זינק בבת אחת ממערתו, טרף אותה בציפורניו והשאיר אותו מרוקן, נטול אחיזה, מתנודד מעל התהום. כאילו לא ידע שזה עומד לקרות בכל רגע. כאילו לא ידע שזה בדרך.
הוא פסע עוד כמה פסיעות לכיוון הטרקטור ואז הסתובב.
איתן נותר במקומו, זקוף, ללא ניע, מביט לעברו במבט בהיר, ישיר.
אתה לא נפרד ממנו ככה, שמע את קולה של הילה מהדהד בתוכו, זה הבן שלך.
הוא המתין קמעה, הרהר והחליט. "איתן," קרא לו ופרש ידיו לרווחה, מופתע מרכות לא מוכרת שהופקה מגרונו, "בוא, בוא רגע, בוא לפה."
בנו קרב אליו בהיסוס מתנדנד, מתלבט אם אכן הבין את דברי אביו, נע בצעדים קטנים כמי שאינו מאמין לקול ששמע, למה שעיניו רואות.
מאיר פרש את זרועותיו אבל הסתבך, בידו האחת אחז במרסס והיד האחרת הונחה בגמלוניות על כתפו של איתן במין חצי חיבוק. הוא אף פעם לא חיבק את בנו, תמיד השאיר מחוות כאלה להילה, היא היתה החבקנית והנשקנית. הוא הסתפק בללמד אותו לנהוג ברכבי המשק, לנווט את הטרקטור עם מכלי הפרי בין גזעי התפוחים, לרוצץ באבן גדולה את ראשי הצפעים שהזדחלו אל הלול או לבתק בטורייה את גולגולתם הרחבה המשולשת. נו טוב. אם כבר אז כבר. משהו פרפר והסתבך במעמקי בטנו. הוא ניסה להתארגן מחדש, ונפנה שוב לחבק את איתן, הפעם בשתי ידיו. הוא חָבַק והניף אותו כמו שמרימים חבית זפת לגג הלול, הצמיד אותו לחזהו בזרועותיו המחוספסות, נשען לאחור, חש לרגע את הולם הלב של בנו נוגע בחזהו, ומיד התעשת, ננער, תפס את עצמו, הביט בשעון וצמצם את עיניו. "תעשה לי טובה, איתן," סינן לעברו, "גם אם אתה עוד כועס על כל העולם, אל תעשה שטויות. אין לי כוח להתחיל לחפש אותך במזרח."
הוא סילק חיפושית זבל שחורה שטיפסה על שרוולו, ופתאום נזכר. "אה... כמעט שכחתי. תקפוץ לחדר השינה שלנו. הכנתי לך משהו, סוג של מתנה, על המיטה של אמא."
"מה אמרת?" פלט איתן, ועיניו נפערו. "אתה? מתנה? לי?"
"קשה להאמין, מה?" גיחך מאיר במרירות. ידיו נעו באי־נוחות ומבטו שב להיות קשה. "טוב, בקיצור," סיכם. "תשמור על עצמך, כן?" הפנה לו עורף וצעד בתכליתיות לעבר הפרגוסון הישן. אחרי כעשרה מטרים של תנועה מוכוונת עבודה הוא שמע קול מאחוריו:
"אבא -"
מאיר הסב את פניו.
איתן עמד מולו בגוף רפוי וכתפיים מובסות. "אני אשאיר לך מפה, ואקח פלאפון," הפטיר בשקט. "אבל הוא יהיה כבוי. רק אם אצטרך אפעיל אותו. אני לא מעדכן כל יום."
מאיר הנהן בראשו בשתיקה, הסתובב, והמשיך ללכת אל הטרקטור.
"ואבא -"
שוב מאיר הסתובב.
"אני צריך את המפתחות של הרכב. בשביל להיפרד מנגה."
הוא התכופף, טפח על כיסיו בחיפוש, שלף צרור מפתחות עם שלט שבור מכיס הצד הקטן וזרק לבנו.
"הרישיונות במגן שמש. בשלוש אני צריך את הרכב."
"יהיה אצלך הרבה קודם."
מאיר שוב נע לעבר הטרקטור, טיפס בכבדות אל מושב הנהג, התאמץ לשפר את ישיבתו על המסעד, אחז בכוח בהגה העגול והדק ושלח את ידו להתניע. הסטרטר קרטע והשתעל על ריק. הפרגוסון הישן והקר לא מיהר להיענות לחיזוריו. הוא הרעיש, השתנק וכבה. מאיר התכופף, ליטף את גב המכונה הישנה בכף ידו, חימם את הסולר במצתי הלהט, וחייך לעצמו בשביעות רצון כשנהמת העונג של גרגור המנוע הוותיק והנאמן הדהדה ברחבי חצר המשק.