פ.ד. אוספנסקי
איזה באסה להיות בן 25 ולהרגיש שהכל אבוד, שכבר עשית את כל הטעויות שאפשר, שהשלכת הזדמנויות, שפיספסת את כל הרכבות. זה בדיוק מה שקורה לאיוון אוסוקין, שבאמת לא עולה על הרכבת הלאסימבולית שעליה עולה אהובתו, זינאידה קרוטיצקיה, ונשאר מאחור, להרהר על חייו ועל הבחירות שבחר, אלו שבזמן אמת נראו לו מגניבות ואאוטסיידריות וכעת הן כבורות שכרה לעצמו במו ידיו. "יוצא איפה שרציתי לבנות את חיי בדרכי שלי, אבל רק הרסתי אותם", מתנה הצעיר בפני חברו, "כולכם הולכים בנתיבים שגורים, אבל החיים והעתיד משתרעים לפניכם. ואני רציתי כל הזמן לקפוץ מעל הגדרות, אבל התוצאה היא שאין לי דבר, אין לפניי דבר". בייאושו, טוען אוסוקין אקדח ומבקש לסיים את חייו. כאן מקבל הטקסט תפנית משונה עם השורה הבאה: "איוון אוסוקין בא אל ביתו של קוסם אחד שהוא מכיר".
מכאן ואילך הנובלה, שפורסמה לראשונה ב-,1910 היא בעיקרה גילום ספרותי של רעיון השיבה הנצחית, רעיון שמקורו בפילוסופיה הודית, ומוכר לנו מקשת רחבה של יוצרים - מקהלת עד מישל גונדרי, כשהייחוס הידוע מכולם הוא לפרידריך ניטשה, שכתב ב'המדע העליז': "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין-ספור".
השיבה - או החזרה - הנצחית ניצבת גם במרכז הגותו של המיסטיקן הארמני גיאורגי איוונוביץ' גורדייף. אוספנסקי, מורה רוחני ומחפש נצחי שכתב הגות עוד לפני שפגש את גורדייף, נודע בסופו של דבר בעיקר כממשיך דרכו, וכמי שתיווך את עיקרי אמונתו של גורדייף ב'חיפוש אחר המופלא' - אותו ספר עב כרס שכרך מרוט שלו עשוי היה להיות מונח, לצד 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' ו'ספר התמורות', על מדף עץ, שעון על שתי לבנים, לצד מזרן בחדרו של המדריך בתנועה. 'חיפוש אחר המופלא' הוא סיכומן של שמונה השנים, בין 1916 ל-,1924 בהן היה אוספנסקי תלמידו של גורדייף ולמד ממנו את עיקרי "הדרך הרביעית", שמעוררת חשד כמו כל תיאוריה שכוללת חלוקה מספרית לא מנומקת, ובעיקר שימוש מופרז בספרה .7 כך כתוב שם: "היום הוא מה שהינו, משום שהאתמול היה מה שהיה. ואם היום הוא כאתמול, יהיה המחר כמו היום. אם רצונכם שהמחר יהיה שונה, עליכם לעשות את היום לשונה. אם היום אינו אלא תוצאה של האתמול, לא יהיה המחר אלא תוצאה של היום, באותו אופן בדיוק".
נחזור לאוסוקין, הצעיר המסכן שמאס בחייו: הוא מבקש מהקוסם הזדמנות שנייה, לחזור בזמן ולתקן, לא להחמיץ את ההזדמנויות, לקחת את הפניות הנכונות. הקוסם מסכים, אפילו בשאננות, שכן לשיטתו, אנחנו יודעים היטב את התוצאות של כל הטעויות שלנו, ובכל זאת עושים אותן. אוסוקין מתמרד: "אסוננו הוא שאנחנו זוחלים כמו חתלתולים עיוורים ואיננו יודעים היכן נמצא קצה השולחן שהניחו אותנו עליו. אסוננו הוא שאנחנו עושים דברים מגוחכים, מפני שאיננו יודעים דבר על מה שיקרה בעתיד". הוא משוכנע שהסיבוב הבא, בהנחה שיהיה מודע לו ככזה, יהיה שונה: "אם אדע ואזכור, אעשה הכל אחרת לגמרי... אשנה את כל חיי!" הקוסם נעתר, מוחה כף שלוש פעמים, משמיע לחש, זורה אבקה ואוסוקין מתחיל מחדש את חייו כנער גימנסיה, כשהוא נתקף תכופות בתחושת דז'ה וו. את סופו של הגלגול הנוסף הזה אתם יכולים לשער.
הקריאה בנובלה, בעיקר באופן שבו היא מובאת כאן, מעוררת אף היא תחושה של חזרה נצחית: חלקה השני והארוך, הוא למעשה פירוט של כרוניקת החיים האומללה הנפרסת בפנינו בחלקו הראשון: והחלק השלישי הוא למעשה חזרה על הראשון, פרט לפרק המסכם. לכל אלו הוסיפה ההוצאה את הסיום החדש שהוסיף אוספנסקי ב-,1947 ממש לפני מותו, כך שהתוצאה היא קריאה חוזרת ונשנית של אותם החומרים ממש, גם אם בווריאציות שונות. 'חייו המוזרים של איוון אוסוקין' יכול היה להיות פרוזה גדולה יותר, או חיבור פילוסופי עמוק יותר. על אף חינו, מדובר בעיקר בטקסט חדור מטרה עבור קהל המעוניינים להיחלץ מגורלם, "להתעורר". קריאה חברתית יותר, עם זאת, תגלה שדמותו הנוגעת ללב של אוסוקין, שרוב סבלותיו באים לו ממעמדו הכלכלי הנמוך, נשארת איתנו. לו רק היה יותר אמיד, לא היו בחירותיו הרות גורל כל כך, ולא היה נדרש קוסם כדי לתקנן.
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור ידיעות אחרונות 16/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >מבוא
ממערכת "הדרך הרביעית"
אילו הציעו לכם לחיות את חייכם מחדש, כיצד הייתם משתמשים בהזדמנות שניתנה לכם? גיבור הנובלה של אוספנסקי, איוון אוׂסוׂקין, חוזר בעזרתו של קוסם שתים־עשרה שנים אחורה, לימי בית הספר. הוא מקווה לשנות את גורלו ולהימנע מהטעויות שהביאו אותו בסיכומו של דבר למחשבה על התאבדות. ואולם, אחרי שנקלע שוב לשנות בחרותו, אוסוקין עובר צעד אחר צעד אותה דרך כמו בחייו הראשונים. האם יש מוצא מהמעגל הסגור? הקוסם, שהגיבור מגיע אליו שנית, משיב בחיוב.
לפניכם ספרו של פיוטר דֵמיאנוׂביץ' אוספנסקי, "חייו המוזרים של איוון אוסוקין". זוהי היצירה הספרותית היחידה פרי עטו. היא פורסמה לראשונה ברוסיה בשנת 1910 בשם "סינמה־דרמה", כשמלאו לאוספנסקי שלושים ושתיים שנים. בסוף ימיו פנה שוב אל הנובלה, תרגם אותה לאנגלית והעניק לה את השם הנוכחי. בשנת 1947 "חייו המוזרים של איוון אוסוקין" ראתה אור בהוצאה לאור הלונדונית "הולמס פרס".
אתם תתוודעו לגרסה הרוסית של הנובלה.1 הטקסט שלה נדפס על פי מהדורה משנת 1917, שכותרתה "סינמה־דרמה (לא לראינוע). נובלה אוׂקוּלטית ממחזור הרעיונות של 'החזרה הנצחית'." בנספח נכללו שני הפרקים האחרונים מהמהדורה האנגלית (התואמים את הפרק האחרון ואת הפרק המסכם בגרסה הרוסית), שעובדו ונערכו במידה ניכרת בידי המחבר, והם משקפים את ההתפתחות שחלה בהשקפת עולמו.
כדי להבין מה גרם לאוספנסקי לשנות את פרקי הסיום, עלינו לעקוב אחר השלבים העיקריים בהתפתחות השקפותיו.
אוספנסקי נולד במוסקבה בשנת 1878. הוא רכש השכלה מתמטית, אחר כך למד ביולוגיה ופסיכולוגיה. בשלב די מוקדם התחיל לפרסם מפרי עטו בכתבי עת. החל משנת 1907 אוספנסקי חוקר בפרוטרוט ספרות תיאוסופית ואוקולטית — את החיבורים של הלנה בּלָוַוטסקי, אָני בֵּזָנט וכדומה. הוא מגלה שהעולם הקיים אינו אלא חלק ממערכת כוללת, החסומה בפני חושיו של האדם הרגיל. הוא שוקע בניסויים יוצאי דופן, ש"מרחיקים אותו הרבה מעבר לגבולותיו של הניתן להכרה והאפשרי".2 אוספנסקי מבין שבפני האדם עשויות להתגלות אפשרויות אחרות, שיעזרו לו להשתחרר מהשפעות רבות של חוקי העולם החיצוני ולזכות בחופש רב יותר בבחירת גורלו.
בתקופה זו רואה אור הנובלה שלו "חייו המוזרים של איוון אוסוקין", שגיבורה מייחל נואשות לחיות מחדש את חייו שלא עלו יפה, ולתקן אותם בדרך זו. האפשרות ניתנת לו, אך כיוון שאינו מבין את הסיבות ואת החוקים הכלליים המנהלים את העולם, הוא חוזר גם בפעם השנייה על כל הטעויות שלו ומגיע לאותה תוצאה עגומה: מחשבות על התאבדות. "אבל מה לעשות?" קורא הגיבור. הקוסם, שעוזר לו בתמורות שלו, אומר שיש תשובה, אך מניח לאוסוקין לחפש אותה בכוחות עצמו.
גם אוספנסקי, בבואו לענות על השאלה "אבל מה לעשות?" מבין שמוכרחה להיות שיטה שיש בה כדי להסביר את חוקי העולם ולאפשר לצמצם את השפעתם על האדם. "דבר אחד ברור לי, לבדי לא אוכל לעשות דבר," כותב אוספנסקי.3 מחשבותיו פונות אל האסכולות הקדומות. הוא יוצא למסע במערב אירופה, ואחר כך במזרח. אך למרות שפע המידע שקיבל במהלך המסע, התשובה בנוגע לשיטה, התשובה על השאלה "מה לעשות?" עדיין לא נמצאה.
באביב 1915 נערכת פגישה אקראית, למראית עין, בין אוספנסקי לגיאורגי איוונוביץ' גוּרדיֶיף, שתקבע את הכיוון של כל חיפושיו העתידיים. גורדייף מעניק לו ידע על חוקי העולם, שהאדם הוא חלק ממנו, ושיטות מעשיות לפיתוח יכולותיו של האדם, המבטיחות את הקשר המודע שלו עם העולם.
גורדייף בנה את תורתו על פי עיקרון השאוב מהאסכולות מן המזרח הרחוק, שבהן יש חשיבות רבה לציות ללא עוררין של התלמיד למורה, עד שהתלמיד ירכוש יכולות שיאפשרו לו להתפתח באופן עצמאי. גורדייף שימר אף את עצם השם — אסכולה, מתוך אנלוגיה לבית ספר רגיל שמטרתו העיקרית היא לימוד.4 אך להבדיל מאסכולות המזרח, לפי גורדייף, אדם יכול לעשות עבודה גם "בעולם החולין", בלי לפרוש מחיי היום־יום.
העבודה על קניית השליטה בשיטה, בהדרכתו של גורדייף, נמשכה עד שנת 1918. מאז קיץ 1918 אוספנסקי התחיל להרגיש, לדבריו, שהוא אינו מבין עוד את גורדייף, או שהשקפותיו של גורדייף השתנו. הוא ממשיך להיפגש עם המורה, אך משתדל להימנע מעבודה משותפת איתו לטווח ארוך.
בשנת 1924 אוספנסקי מתבדל מגורדייף, ומסביר זאת בכך שהוא מתחיל להבחין בין האישיות של גורדייף לבין השיטה שהגה, אשר ברעיונות שהיא מושתתת עליהם הוא אינו מטיל כל ספק. מרגע זה ועד סוף ימיו אוספנסקי עובד באופן עצמאי: נותן הרצאות, מנחה קבוצות של תלמידים.
ב־1947, שנת חייו האחרונה, הוא פונה שוב אל הנובלה שלו שפורסמה מזמן, ומשנה את הפרקים האחרונים בה. נדמה לו שעתה נמצאה התשובה על השאלה שייסרה אותו: האדם אינו מסוגל לשנות דבר בכוחות עצמו. אם רצונו לזכות בחופש בחירה רב יותר, עליו למצוא מורה שהוא לא יחשוש להפקיד את חייו בידיו.
1 הגרסה הרוסית היא שתורגמה לעברית. כל ההערות הן של המתרגמת.
2 פ.ד. אוספנסקי, "הדגם החדש של היקום", סנט פטרבורג, 1993, עמ' 16 (П.Д. Успенский, Новая модель вселенной, СПб., 1993, с. 16).
3 שם, עמ' 18.
4 ברוסית, ובשפות אירופיות נוספות, אותה מילה משמשת בהוראה של "בית ספר" ו"אסכולה".
חלק ראשון
איוון אוסוקין
פרק 1
פרידה
תחנת רכבת.
קבוצת מכרים מלווה את זינאידה קרוּטיצקָיָה ואת אִמהּ לקְרים. בקרב המלווים — איוון אוׂסוׂקין, צעיר כבן עשרים וחמש.
ניכר באוסוקין שהוא מתרגש, על אף ניסיונותיו שלא להראות זאת. זינאידה מדברת עם אחיה הקצין, עם שתי עלמות, ואחר כך נפנית אל אוסוקין וניגשת איתו הצידה.
"אתה תחסר לי מאוד," היא אומרת בנימה גחמנית במקצת, "חבל לי שאינך יכול לנסוע איתנו. אם כי נדמה לי שאינך רוצה בזה במיוחד, אחרת היית נוסע. ההחלטה שלך להישאר רחוקה מאוד מכל הדברים שדיברנו עליהם."
אוסוקין נתקף התרגשות הולכת וגוברת. הוא משתדל לכבוש אותה ואומר במאמץ ניכר:
"איני יכול עכשיו, אבל אני אבוא. אני נותן לך את דברתי. אינך מסוגלת לתאר לעצמך כמה קשה לי להישאר כאן."
"איני יכולה לתאר לעצמי וגם איני מאמינה. אם אדם רוצה משהו כל כך, כמו שאתה אומר, הוא פשוט עושה. אני בטוחה שיש לך כאן פרשת אהבים, תודֶה. עם אחת התלמידות שלך. נכון?"
היא צוחקת.
דבריה של זינאידה והנימה שבה נאמרו מכאיבים לאוסוקין ופוגעים בו. הוא רוצה לומר משהו אך משתהה, ואחר כך אומר:
"את יודעת שזה לא נכון, את יודעת שכולי שלך."
"מניין לי לדעת," אומרת זינאידה ומשווה לעצמה ארשת מופתעת, "אתה תמיד עסוק. אתה תמיד מסרב לבלות בחברתנו. אף פעם אין לך זמן בשבילי. כל כך הייתי רוצה עכשיו שתבוא. תחשוב כמה זה היה יכול להיות שמח, לנסוע יחד."
היא שולחת מבט מבודח אל אוסוקין.
"שם, בקרים, היינו יוצאים לטיולי רכיבה, מתרחצים בים, היית קורא לי את שיריך. ועכשיו יהיה לי משעמם."
היא מזעיפה פנים ונפנית ממנו.
אוסוקין רוצה לומר משהו, אך אינו מוצא מה לומר ונושך את שפתיו.
"אני אבוא," הוא אומר.
"תבוא," אומרת זינאידה בשוויון נפש, "ובכל זאת משהו כבר אבוד. יהיה לי משעמם לנסוע לבד."
היא עושה פרצוף.
אוסוקין שוב רוצה לומר משהו.
"רק את ההווה אני מבינה," היא אומרת בקול נמרץ, "מה לי ולזה שמשהו יקרה מתישהו? אתה אינך מבין את זה, אתה יכול להיזון מן העתיד, ואני לא, אני איני יכולה."
"אני מבין הכול וקשה לי מאוד, אבל איני יכול לעשות שום דבר," אומר אוסוקין. "האם את זוכרת את בקשתי?"
"טוב, אכתוב לך, אבל איני אוהבת לכתוב מכתבים. אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש, חודשיים... ואחר כך אפסיק לחכות."
היא צוחקת:
"טוב, בוא נלך, אמא מוטרדת ממשהו."
הם ניגשים לקבוצה שליד קרון השינה.
אוסוקין והקצין, אחיה של זינאידה, הולכים אל היציאה מהתחנה.
"וַניָה,5 למה אתה קודר כל כך?" הלה שואל.
לאוסוקין אין שום חשק לדבר.
"לא, אני בסדר," הוא עונה בכל זאת, "נמאס לי מאוד ממוסקבה, גם אני הייתי רוצה לנסוע לאן שהוא."
הם יוצאים מדלת התחנה אל הכיכר. הקצין עוצר עגלון, עולה אל הכרכרה ונוסע משם.
אוסוקין עומד שעה ארוכה ומביט בעקבותיו.
"לפעמים נדמה לי שאני נזכר במשהו," הוא אומר לאט בינו לבין עצמו. "לפעמים נדמה לי ששכחתי משהו. לפעמים נדמה לי שהכול כבר היה פעם, בעבר... מוזר!"
אחר כך הוא מתבונן סביבו וכמו ניעור משינה.
"והיא נסעה. אני כאן לבד. רק לחשוב שהייתי יכול לנסוע עכשיו יחד איתה. אך הרי זה כל מה שאני מייחל לו כרגע! הדרך דרומה, אל השמש, ולבלות איתה יומיים — בבוקר ובערב! ואחר כך להתראות איתה מדי יום... וגם ים והרים. במקום זאת אני נשאר פה. והיא אפילו אינה מבינה למה איני נוסע. וגם אילו הבינה, זה לא היה מקל עליי כהוא זה."
הוא מפנה מבט אחרון אל תחנת הרכבת ויורד במדרגות בראש מושפל.
5 שם חיבה מ"איוון".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
