קורפס סקיוריטי 1 - אקסל

פרולוג
 

אלוהים, בבקשה, תדאג שהוא יאחר או שייתקע בפקק או שהבוס שלו יזדקק לעזרה. לעזאזל, בשלב הזה אפילו התפללתי שהשרוך שלו ייפתח. כל דבר שיעניק לי עוד חמש דקות.

אני שואפת אוויר בתסכול ונזכרת שהפסקתי להתפלל כבר לפני שנים. עשר שנים ליתר דיוק. היום שבו הוא יצא מחיי. היום שבו השמש כבתה ועולמי הפך אפור.

היום שבו כל חלומותיי הפכו לסיוטים. אני מתגעגעת לחלומות שלי, אני מתגעגעת לשמש ואני מתגעגעת אליו. מתגעגעת כל־כך, אף שאני יודעת שאני לא אמורה. אחרי הכול, מה הטעם להתגעגע לרוח רפאים?

קדימה... קדימה... אני מתחננת בשקט שיתחלף האור ברמזור. למה דווקא בפעם היחידה שאני מאחרת, אני חייבת לעצור בכל רמזור? פאק! תתחלף כבר, לעזאזל! אני יודעת שאם לא אגיע הביתה בעשר הדקות הקרובות, יתחיל בלגן שלם. ברגע שהאור מתחלף סוף סוף לירוק, אני לוחצת בחוזקה על דוושת הגז. כל מה שאני צריכה לעשות זה למהר והכול יהיה בסדר.

נכון?

בחמש ארבעים וחמש אחר הצהריים אני נכנסת לחנייה, מחנה את המכונית וממהרת אל הבית. למרבה המזל הייתי חכמה מספיק והפעלתי את סיר הבישול האיטי לפני שיצאתי. "אוקיי, אוקיי," אני ממלמלת לעצמי בזמן שאני מתרוצצת סביב האי במטבח. אם לא אמהר... לא, אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, אחרת הפחד ישתק אותי ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כרגע.

"נשימה עמוקה, איז... רק תנשמי," אני מזכירה לעצמי ומניחה את קערות הצ'ילי. אני עורכת את השולחן הכי מהר שאני יכולה, מוודאת שאין כתמים על הכוסות ושהסכו"ם מונח באופן מושלם. אני לא מתכוונת לחזור על אותן טעויות. אני ממהרת בחזרה אל המטבח ובודקת שכל כלי הבישול שטופים ומיובשים, ושאין זכר לכך שהשתמשתי בסיר הבישול האיטי החשמלי. יש לי בדיוק את הזמן הדרוש כדי לוודא שה'פרצוף' שלי, כפי שהוא קורא לו בחיבה, לא ייראה כאילו מיהרתי לבצע את כל המטלות שלי.

בשש וחמישה בדיוק אני שומעת את דלת החנייה נפתחת. תנשמי. כמה רגעים מאוחר יותר, הוא נכנס פנימה. כמובן שהוא לעולם לא יאחר. חס וחלילה שהוא יגיע הביתה דקה אחרי הלו"ז הקבוע שלו. העולם אולי יגיע לקיצו, השמיים אולי ייפלו וייתכן מאוד שחזירים יתחילו לעופף, אבל לא בעלי. לא. הוא תמיד בשליטה מלאה.

"ערב טוב, איזבל. איך היה היום שלך?" הוא שואל בזמן שהוא מניח את תיק המסמכים על הרצפה, את המפתחות בקערה ותולה את המעיל. כמובן שהוא מוודא שהמעיל תלוי באופן מושלם. קמטים לא מעיזים להתעסק איתו. אפילו הם יודעים שאסור להעיר את הדוב.

אחרי שהוא נפטר מהנייד, מהארנק ומכל הזבל שהיה לו בכיס, הוא מרים את עיניו הקרות אליי.

הוא מעניק לי בשתיקה את הרשות לדבר.

"ערב טוב, ברנדון. הכול היה רגיל היום. כיבסתי קצת, עשיתי את הסידורים שביקשת ממני והגעתי הביתה בסביבות שלוש. אמרת שהוריך שוקלים לבוא בסוף השבוע, אז רציתי לוודא שיהיה לי מספיק זמן לארגן את החדר הפנוי לפני שאני מתחילה לבשל את ארוחת הערב."

שקרים. הכול שקרים... מספיק אולי כדי לגרום לו לחשוב שלא יצאתי.

"המממ," הוא אומר בזמן שהוא מפשיל את שרווליו. "אז," הוא מרים את מבטו בחיוך שטני ובעיניים מתות, "זו לא היית את שראיתי טסה במורד רחוב אוק כמו מישהי שעטלפים מהגיהינום תקפו לה את הפגוש, איזבל?"

פאק. לעזאזל איתי.

"ברנדון, אני נשבעת שזה לא מה שאתה חושב," אני מצייצת. שיט, זה הולך להיות רע. "דִי בעיר, והיא רק רצתה לומר שלום ולהתעדכן טיפה. לא ראיתי אותה כבר חצי שנה." החיוך שלו מקפיא אותי. אני מייד מתחילה להתרחק. אוי שיט, אני מכירה את המבט הזה.

"איזבל... מה אמרתי לך לגבי דניס? הממ? אם אני זוכר נכון, זה היה משהו כמו 'אסור לך לדבר איתה, להתקשר אליה, לקבל ממנה שיחות ובטח שלא להיפגש איתה!'"

הוא מתקרב אליי ואני מחפשת נואשות דרך לברוח, אבל הוא חוסם את היציאה היחידה.

"זה כבר נאמר לך בעבר, וחשבתי שלמדת את הלקח לפני שישה חודשים. לא אמרת שזה הזמן שעבר מאז? מה אני צריך לעשות כדי שתכניסי את זה לראש הסתום שלך? אלוהים, את כלבה מטומטמת." עיניו קרות כל־כך בזמן שהוא חודר למרחב שלי. "איזה חלק בזה שאת שלי ורק שלי לא הצלחת להבין בפעם האחרונה שהכרחת אותי להסביר לך את זה? אני לא מתכוון לחלוק אותך עם אף אחד אחר. את שומעת אותי, איזבל?" הוא אומר את שמי כאילו הוא נגעל מעצם קיומו על הלשון שלו. עכשיו אני בפניקה. אני עם הגב לקיר ואין לי דרך לחמוק ממנו. "אין אף אחד בעולם המזדיין הזה שאת מוּתרת לו. רק לי. רק. פאקינג. לי!"

הוא ממשיך לצעוק עליי, עיניו בולטות והרוק שלו פוגע בפניי. "את רק זונה מטומטמת! נכון, איזבל? הייתי צריך ללכת לכיוון ההפוך בלילה של השרפה, הייתי צריך לדעת לזהות זונת ברים ממרחק קילומטר. אבל לא! זו אשמתך שהזין שלי לא הסכים ללכת משם."

הוא לוקח תנופה וסוטר לי בחוזקה על הלחי. אני מאגרפת את כפות הידיים, נועצת את ציפורניי בעור כדי לא לצרוח. אני מרגישה את הדם זורם במורד הצוואר מהחתך שנגרם, כנראה, ממגע הטבעת שלו בלסת שלי. אני אולי תקועה איתו, אבל אני לא אתן לו לשבור אותי.

"מה אמרתי לך, איזבל? בלי דניס! בלי לבלות את הצהריים בקשקושים כמו כלבות קטנות. את צריכה להיות פה. לנקות את הבית המזדיין, לבשל את האוכל המזדיין ולפשק את הירכיים השמנות שלך בשביל הזין שלי!" הוא מושיט יד אל קערת הצ'ילי ומרסק אותה בכל הכוח על הקיר. אני מביטה בחתיכות הבשר, בשעועית וברוטב שנמרחים על הקירות הצהובים העליזים. "ומה זה החרא הזה בכלל? אמרתי לך, כלבה מטומטמת, רציתי לזניה. זה נראה לך כמו לזניה?"

הייתי צריכה לדעת שזה יקרה אבל תשומת ליבי הייתה ממוקדת עדיין בקירות הצהובים העליזים ובגושי ארוחת הערב שזולגים עליהם. אני מסתובבת אליו בדיוק כשאגרוף שלו פוגש ברקה שלי, ולרגע מטשטש לי את הראייה. לפחות נראה שהמכה מכניסה קצת היגיון למוחי האיטי. אני מזנקת ימינה, מנסה לברוח במהירות מהמכה השנייה שאני יודעת שתגיע. מאוחר מדי — זה תמיד מאוחר מדי. אני סופגת את המהלומה בצלעות והיא מרוקנת את ריאותיי מאוויר. ברנדון תופס את שערי העבה באמצעות סיבוב כף ידו, ואני שוב נתונה לחסדיו.

הוא זורק אותי אל המסדרון בכוח שלהרגשתי משתווה לזה של עשרה גברים, ובועט בי בבטן. "כלבה מטומטמת. את פשוט לא מקשיבה. את שייכת לי. כל כולך שייך לי ולא לאף אחד אחר. אף אחד לא נוגע במה ששייך לי. בטח שלא פאקינג דניס! הזהרתי אותך שזה יקרה. לא, אני הבטחתי לך, מטומטמת אחת, שזה מה שיקרה אם תתקרבי אליה שוב." בעיטה — סטירה — אגרוף — בעיטה.

"את בחיים לא תלמדי, הא?" הוא מתנשף בכבדות ואני מנסה בכל הכוח לא לתת לאפלה לגבור עליי, למרות הידיעה שאחרי זה תגיע הפוגה. אני כבר לא עוקבת כמה זמן הוא עומד מעליי, צורח ומרביץ, מטיח מהלומות פעם בידיו ופעם ברגליו.

חופש — זה כל מה שאני כמהה לו כרגע.

אני עוצמת עיניים ומתעלפת.

כשאני מתעוררת, הבית חשוך. כל עצם, שריר ושערה על ראשי כואבים. אני לא מצליחה לנשום נשימה עמוקה מבלי לרצות למות. אני מרגישה רטיבות בחלקים שונים בראשי ובגופי. פאק. זה מעולם לא היה גרוע כל־כך. אני לא שומעת כלום באוזן שמאל. מה לעזאזל קרה לאוזן שלי? פאק, אני צריכה לזוז. אני חובקת את מרכז הגוף בזרועי ונעמדת לאט על רגליי. אני מביטה סביב בעיניי הנפוחות ומבחינה שארוחת הערב עדיין מונחת על השולחן. הקערה השבורה, הצ'ילי שהתייבש על הקיר ואפילו הכוסות הנקיות — כולם עדיין שם, לועגים לי. בצעד שקט ואיטי, אני מתקרבת לסלון. אין זכר לברנדון. אני גוררת את עצמי למטבח, המפתחות שלו לא שם. אלוהים, הוא לא פה. בכל שש השנים האחרונות, הוא מעולם לא השאיר אותי לבד בבית אחרי 'שיעור הענשה'.

אני הולכת לאורך הקיר, נתמכת בו עד שאני מגיעה אל התיק שלי. אני פותחת את הרוכסן הצידי ומושיטה יד אל הטלפון הנייד שברנדון לא יודע שיש לי. הוא אסר עליי להחזיק אחד ובכל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא מנתק את הטלפון הנייח ולוקח אותו איתו. אני בקושי רואה משהו, אבל זה מספיק כדי להדליק את הטלפון. אני מחליקה אצבע על המסך כדי לבטל את הנעילה. לבסוף, אחרי לחיצה על כמה כפתורים לא נכונים, אני מחייגת.

"הלו? הלו, איז? איז, את שם? הכול בסדר? איזזז?״ אני שומעת אותה. אפשר לומר שהיא צורחת, אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה. היא יודעת שלא הייתי מתקשרת סתם מאוחר כל־כך. בעצם, היא יודעת שלא הייתי מתקשרת בכלל.

אני נושמת נשימה רדודה ומשמיעה בקול צרוד את המילה היחידה שאני זקוקה לה כדי להביא אליי את הישועה.

"הצילו...."

ואז האפלה משתלטת עליי.

1
איזי

לא תמיד הייתי אדם חלש... האישה השבורה שאני היום. נהגתי לחלום, וכשחלמתי, חלמתי בענק. התוכניות שלי לעתיד היו זוהרות כל־כך שהן היו יכולות לסנוור. אני עדיין זוכרת את היום שבו חלומותיי ותוכניותיי התפוגגו כאילו לא היו.

פשוט לא ידעתי את זה אז.

באותו הזמן חשבתי שהכול יהיה בסדר. אחרי הכול, איזו ילדה בת שבע־עשרה לא חושבת שהיא בלתי מנוצחת?

היה זה צירוף מקרים שבאותו היום החלטתי שהגורל שונא אותי. לא, הוא לא שנא אותי. הוא תיעב אותי. אומרים שקארמה היא כלבה, אבל יש לי חדשות בשבילכם. קארמה לא יכולה לגבור על הגורל כשהוא מחליט שהוא צמא לדם.

הלוואי שידעתי מה גרם לגורל להוביל אותי לאבדון.

אולי זה היה רק מעצם העובדה שנולדתי? אני רוצה לחשוב שלפחות אז הכול היה בסדר. הוריי אהבו אותי, הם התפללו בשבילי והייתי כל עולמם. אז לא, אני לא חושבת שזה היה 'היום'.

אולי זה היה ביום שגנבתי למגי ג'ונס את הקינוח שלה. אבל מגי הייתה בריונית, אף פעם לא נחמדה ותמיד בולסת, אז אני רוצה להאמין שעשיתי לה טובה.

פעם גנבתי חטיף שוקולד מהמכולת, אבל ברצינות? אם זה היה העניין, הגורל היה רודף אחרי כל בני הנוער הדפוקים. תשפטו כמה שתרצו, אבל במקום שממנו אני באה זה כמו טקס חניכה.

לא, אני חושבת שהגורל החליט שהוא שונא אותי ביום שנכנסתי לתיכון 'דייל' ודרכי הצטלבה עם זו של אקסל. הגיוני שהסיבה לשנאתו תהיה גם ההסבר לכל הכאב שלי. הסיבה שאני משוכנעת שהגורל לעולם לא יאיר אליי את פניו. ולמה שהוא יאיר פניו אליי? הוא לקח ממני הכול. מחק כל דבר שאי פעם אהבתי במכה אחת.

יום אחד, אולי אפענח את הסיבה לכך שהגורל שונא אותי, איזבל ווסט. אבל עד אז אני חייבת להיות זהירה בכל הנוגע לחלומות ולתוכניות ללב ולנשמה שלי.

הגורל אולי שונא אותי, אבל זה לא ימנע ממני לקוות שיום אחד הוא ישכח מהצעצוע המועדף עליו. כשזה יקרה, אני מקווה שקארמה תשתעשע עם הגורל המניאק הזה.

כעבור שנתיים

השמש מחממת את עורי. אני אוהבת את מצב הביניים השלֵו הזה שבין שינה והתעוררות. זה מזכיר לי תחושת קהות. עדיין לא לחצתְ על המתג שמפעיל את המוח ונותן לו אישור לעבד ולזכור. את פשוט שם. השמש שמחממת לי את העור מזכירה לי שאני חיה. חיה ושורדת. אני נאנחת ומתגלגלת במיטה, צוחקת כשאני רואה את כרית הגוף הטיפשית שלבושה כמו גבר ועליה מצוירות פנים די ריאליסטיות. דִי התעקשה שאני צריכה אותה בחיי. התאוריה שלה הייתה שאם אני לא רוצה גבר, אז שלפחות לא אישן לבד, מה שזה לא אומר. הפסקתי לנסות להבין את המורכבות של דִי לפני הרבה מאוד שנים. היא חברתי הטובה ביותר כבר אחת־עשרה שנים. היא האחות שמעולם לא הייתה לי, ואני יודעת ללא צל של ספק שהיא תמיד תהיה שם בשבילי.

כשנפגשנו הייתי בת שמונה־עשרה וכעסתי על העולם, ואילו היא קיפצה ברחבי החדר בזמן סיור ההיכרות באוניברסיטה, וחייכה אל כל מי שהביט בה. מבט אחד בי והיא החליטה שאנחנו עומדות להיות החברות הכי טובות. אני חושבת שהיא זיהתה את הנפש השבורה בתוכי, ועם שמחת החיים המידבקת שלה החליטה שהיא תהיה התרופה שלי. היא הייתה לצידי בטוב וברע, והיה הרבה רע. היא הייתה עבורי המעודדת הכי גדולה, היא תמכה בי והצליחה להחזיר את האור אל חיי.

היא הרימה אותי כשנפלתי, הברישה ממני את האבק ועזרה לי להחלים.

היא עשתה את זה שוב לפני שנתיים. מבלי לשאול שום שאלות. היא עזבה הכול, רצה להציל אותי ועזרה לי להחלים שוב.

איבדנו את אחוות האחיות הזו לכמה זמן כשהייתי נשואה לברנדון. זה לא היה קל, אבל הצלחתי לשמור על קשר באמצעות שיחות גנובות ופגישות סודיות. ידעתי שהיא מודאגת. היא ידעה שהמצב בבית לא היה טוב, אבל די, כמו די, תמיד הגיעה עם חיוך ועם הידיעה שאם אני צריכה אותה — היא תהיה שם.

והיא לא שיקרה. היא עזבה הכול ורצה למשמע מילה אחת בלבד.

אני יודעת שהיא מרגישה קצת אשמה על שהכירה בינינו. זה לא מוצדק, אבל זה שם. אני רואה את זה בעיניה לפעמים אחרי שאנחנו חולקות כמה בקבוקי יין בינינו. היא מסתירה את זה היטב, אין ספק, אבל אני מכירה אותה, ועם לב כזה ענק, היא לא יודעת להתנהג אחרת.

פגשתי את ברנדון כשהייתי בת עשרים ואחת, נטולת דאגות ובחיפוש דרך להקהות את עולמי בשתייה ובמסיבות.

הוא היה הגבר הראשון שהעפתי בו מבט שני אחרי אקסל. עברו כמעט ארבע שנים והייתי מוכנה לנסות לאהוב שוב.

אוי, כמה שהייתי עיוורת.

ברנדון היה מושלם, לפחות כלפי חוץ. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים והוא כבר סיים את לימודיו באוניברסיטת צפון קרוליינה וביסס את עצמו במשרד רואה החשבון של אביו. הוא היה מוצלח ובמסלול מהיר להצלחה גדולה אף יותר. הוא לא היה גבוה מאוד, בערך מטר ושמונים ובעל גוף רזה ואתלטי, שיער חום ועיניים חומות. הוא היה החבר המושלם שהרעיף עליי מחוות רומנטיות, חופשות מפנקות, מתנות, הפתעות ועשה את כל הדברים הקטנים שעושים גבר לאידיאלי.

כעבור שישה חודשים התארסנו, וארבעה חודשים לאחר מכן שיניתי את שמי לגברת ברנדון האנטר.

ואז הברנדון שבו התאהבתי התחיל להשתנות. הוא התחיל להרחיק אותי בהדרגה מהמשפחה ומהחברים, והכי חשוב, הוא הרחיק אותי מדִי. הוא ידע שמכל הקשרים שהיו לי, הקשר איתה היה החזק ביותר. חיי הפכו לכלא ואני הייתי האסירה. אני יודעת שהסבים שלי דאגו, אבל הוא היה חלקלק ותמיד מצא תירוצים לכך שלא יכולנו לבוא. בפעמים הנדירות שבאנו לבקר הוא תמיד נקרא הביתה מסיבה כלשהי. את די היה לו קשה יותר לנפנף, אבל הוא עשה את זה או לפחות חשב שהוא עשה את זה. הוא היה טוב אני חייבת להודות, שתלטן ומניפולטור שאין כמותו.

והוא הפחיד אותי למוות.

המכות התחילו אחרי שנתיים של נישואים. ביקרתי את די בזמן שהייתי אמורה לאסוף את בגדיו מניקוי יבש. התגעגעתי לחברה הכי טובה שלי ובאמת חשבתי שאוכל לצאת ולחזור לפני שישים לב, אבל ברנדון האנטר שם לב לכל דבר.

בהתחלה זה לא היה נורא כל־כך. סטירה פה ושם בשל עלבון כלשהו שהוא חשב שמצדיק מכה. עם הזמן זה כבר לא הצריך יותר מדי. יכולתי להתעטש ואם זה לא מצא חן בעיניו, יום למחרת הסתובבתי עם פנס בעין.

הוא חישב את צעדיו נכון והותיר אותי שבויה. מנותקת מכל אלו שאהבו אותי ומפוחדת מזעמו, לא יכולתי לזוז לשום מקום.

אלו היו השנים שבהן התפללתי שאקסל ימצא את דרכו חזרה אליי. כל יום נורא שבו חטפתי מכת אגרוף מברנדון, ניסיתי לברוח בדמיוני למקום אחר. למקום שבו אקסל נמצא והוא יוכל להרחיק אותי מכאן, ולהיות הגיבור שלי. אבל בסופו של דבר הייתי צריכה להכיר בעובדות: הגיבור שלי איננו.

אני עוצמת את עיניי ומנסה לחשוב על התקופה שחיי היו המאושרים ביותר.

לפני שתיים־עשרה שנה למען הדיוק.

"אני לא מאמין שזה הלילה האחרון שלנו יחד למשך ששת החודשים הקרובים. אני הולך להתגעגע אלייך כל־כך, בייבי." אני מרימה את מבטי אל עיניו הירוקות. אלוהים, אני אוהבת את עיניו. אני יכולה להיות מאושרת רק מלהתבונן בפניו היפות במשך שעות.

לאבד את עצמי בתוכו.

איך אשרוד בלעדיו?

הבחור הזה שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר.

אני מניחה את ראשי על החזה החם שלו ומרגישה את פעימות ליבו החזקות מתחת לאוזני.

אני מכירה את הילד היפה הזה מאז הייתי בת ארבע־עשרה והוא אהבת חיי בשלוש השנים האחרונות. איך אצליח לעבור יום בלעדיו? על אחת כמה וכמה שישה חודשים?

"די, בייב. זה ייגמר לפני שתשימי לב בכלל, ואני אחזור להיות עם הבחורה שלי," אני שומעת אותו לוחש באוזני. הוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש.

אנחנו שוכבים במיטה הקטנה שלו כבר שעות, אבודים זה בזה. אני יודעת שהוא שונא להיות בבית הזה.

משפחת האומנה שלו לא רעה כל־כך. לפחות בהשוואה לאחרות. בני המשפחה רואים בו השלמת הכנסה, אבל הם עוזבים אותו לנפשו. לדעתי הם פשוט מחכים שיתחיל את מחנה האימונים כדי שיוכלו להחליף אותו באחר. הם לא היו רוצים שהקצבה שלהם תקטן, תאבי בצע שכמותם. הורי האומנה שלו מעולם לא אהבו אותי. אני לא חושבת שאבין אי פעם למה, אבל אקסל חושב שזה כי אני כל הזמן בסביבה בשלוש השנים האחרונות, תופסת להם מקום ואוכלת להם מהאוכל. מי יודע? אני לא יכולה לחכות שישתחרר מהם כבר.

אני לא מאמינה שהגבר היפה שלי עוזב מחר כדי להתגייס למארינס. אלוהים, המארינס... אקסל באמת עוזב. לא נתתי לעצמי לחשוב מה יכול לקרות לו אחרי שיעזוב. אקסל נולד לוחם, שורד. שום דבר לא יקרה לו ואני חייבת להאמין בזה.

הוא מתחיל לזוז תחתיי, מחליק מתחת לגופי ומתגלגל על הצד כדי להיות עם הפנים אליי. אני מביטה אל תוך עיניו ששוב בורקות, ומחייכת אליו. הוא באמת מושלם. שערו השחור והעבה מזדקר באי־סדר כתוצאה מאצבעותיי שעברו דרכם. עצמות לחייו החזקות והלסת המסותתת תמיד מזכירות לי כמה חסר מעצורים הוא יכול להיות. אני מטיילת עם אצבעי לאורך אפו הישר והמושלם, אל השפתיים העבות שבהן אני אוהבת לאבד את עצמי, ועוברת על קווי המתאר שלהן. שפתיו זזות והחיוך העצל הזה שאני אוהבת כל־כך מופיע על פניו.

"על מה את חושבת, נסיכה?"

"אלוהים, אקס, רק על כמה שאני הולכת להתגעגע אליך. מבטיח לחזור אליי?" אני שואלת אותו, הדמעות נקוות בעיניי והמלנכוליה התמידית שלא עוזבת מאז סיימנו תיכון ביום שישי, חוזרת שוב.

"נראה אותך מנסה להרחיק אותי ממך," הוא אומר ונשען כדי להגניב נשיקה שמכווצת לי את הבהונות.

לשונו מלקקת את שפתִי התחתונה ואז הוא תופס אותה בין שיניו ונושך קלות. אני פותחת את הפה כדי לתת לו להיכנס וללכוד את הגניחה שלו במורד גרוני.

בדחיפה קלה של כתפו, אני מגלגלת אותו תחתיי ומרגישה את הזין הקשה שלו מתחכך באיברי.

"מממ, בייב, כבר?" הוא נוהם.

"תמיד, אקסל. אני תמיד מוכנה בשבילך," אני אומרת בזמן שאני מרימה את עצמי כדי לעזור לו להיכנס אל תוכי.

בעוד אני מתחילה לזוז בקצב מושלם מעל גופו הרזה והמוצק, אני חושבת לעצמי כמה קשה יהיה להיפרד מהחבר שלי בתחנת האוטובוס מחר, בידיעה שלא אראה אותו שישה חודשים.

באותו רגע אני לא יודעת שהפעם האחרונה בה אסתכל אל תוך העיניים האלה תהיה כשהוא יסתובב לנופף לי לשלום בזמן שיעלה במדרגות האוטובוס. האוטובוס שייקח איתו את ליבי.

לב שלעולם לא יחזור אליי.

* * *

כמו שאמרתי, לא תמיד הייתי כזו אישה חלשה... אני לא חושבת שיש מישהו שמתעורר בבוקר ואומר, "היי, נראה לי שהיום אהיה חלש, שבור ודפוק לגמרי!" אני בוודאי לא עשיתי את זה. עבדתי קשה להפוך למי שאני היום. בעזרת ד"ר מקסוול ודִי כמובן, אני לאט לאט חוזרת להיות מי שהייתי פעם.

זה לא היה קל ועדיין יש רגעים קשים. אני לא יכולה לשמוע את שמי המלא מבלי שזה יחזיר אותי אחורה אל השנים שהייתי עם ברנדון.

לפני כשישה חודשים נקטתי צעדים להשלמת הגירושים שלנו. באותו הזמן התחלתי להחלים ולהמשיך הלאה. הקמתי חֶברה לעיצוב אתרים, משהו שתמיד אהבתי לעשות ושנראה לי כמו הבחירה המושלמת. הרגשתי יותר בנוח לעבוד מהבית שדִי ואני חלקנו. שם הייתי מוגנת יחסית.

ברנדון לא מקל עליי בשום צורה. אפשר היה להניח שלא יהיו לי בעיות להתגרש במהירות, עם דו"ח משטרה ותיעוד הביקורים בבית החולים שמוכיחים מה עשו לי הנישואים האלה. אבל לא... שום דבר לא בא לי בקלות. במשך כל הזמן הזה נלחמתי בו באמצעות עורכי דין כמובן. לא ראיתי אותו בפועל מאותו היום ששוחררתי מבית החולים לפני שנתיים.

זה גם היום שבו הצמד, די ואני, נהיינו שלישייה.

היום שבו פגשתי את גרג.

כשם שדִי היא אחותי, גרג הוא אחי.

קשרים הדוקים כאלה כמעט בלתי אפשרי לנתק.

גרג הוא השומר שלנו, בין שנרצה בזה או לא. הוא שומר עלינו ולא אכפת לו לבלות איתנו את סופי השבוע בצפייה בסרטי בנות ובאכילת ג'אנק פוד.

פגשתי את גרג ביום ששוחררתי מבית החולים שבו אושפזתי למשך שבוע כדי להחלים מהפעם האחרונה שברנדון היכה אותי. די הייתה שם לאסוף אותי. היא הגיעה במכונית גדולה שהייתה מלאה עד אפס מקום בארגזים. במבט לאחור אני יכולה לצחוק, אבל המבט על פניה כששאלתי אותה למה יש לה ארגזים — היה מבט שייכנס לפנתיאון. היא הביטה ישר אל תוך עיניי במבט הכי קטלני שלה ואמרה, "אחותי, אם את חושבת שאני מתכוונת להשאיר אותך כאן עם הבעל החרא שלך, את משוגעת. לא, אין מצב. נארוז אותך ונצא לדרך. העולם פרוש לרגלנו, או משהו כזה." לאחר מכן היא הסבירה שהיא דאגה שהשריף המקומי יפגוש אותנו שם כדי לוודא שברנדון הבן זונה לא ינסה שום דבר. די הייתה מוכנה לכל תרחיש. היא אמרה לי שלא רק המשטרה תהיה שם כדי לבחון את הכול, אלא שגם חברה הטוב יפגוש אותנו שם. היא לא נכנסה לפרטים ולא היה לי אכפת. רק רציתי שזה יהיה מאחוריי.

כשהגענו לבית שחלקתי עם ברנדון, הוא היה שם, רותח מכעס כמובן. אני ישבתי במושב הנוסע, רועדת כמו עלה נידף. די עזרה לי לצאת תוך שהיא מגוננת עליי בגופה הקטן. עיניי נשארו מושפלות עד שהן פגשו בזוג מגפיים ענקיים על השביל לבית שלי. עקבתי אחר המגפיים במעלה ירכיים עבות, חזה מוצק כמו אבן וזרועות חזקות, והרמתי מבט אל תוך עיניים כחולות עמוקות. הוא היה גבר ענק, גבוה ממני לפחות בראש. הבעתו הקטינה אותי אפילו יותר. קיוויתי שהוא לא ישים לב לזה, אבל שום דבר לא חמק מעיני האיש הזה. בזהירות, הוא ריכך את מבטו והכניס אותי תחת זרועו העבה שהניח על כתפי.

בזמן שהוביל אותי אל תוך הבית, הוא אמר בלחש, "אל תדאגי, מתוקה. אנחנו איתך עכשיו." אני לא יודעת מה זה היה, אבל כשפגשתי את גרג באותו היום, נרגעתי מייד רק למשמע המילים האלה.

כעבור שעה, שש שנים מחיי היו ארוזות בארגזים והועמסו על המכונית.

השארתי הכול ולקחתי רק בגדים, מסמכים חשובים, תמונות ילדות ואוצרות קטנים מחיי הקודמים שאותם החבאתי מברנדון. מאז לא הבטתי לאחור.

אני אולי מרגישה חיה, אבל אני עושה את זה עם הנגאובר עצבני. אני מביטה בשעון ומנענעת את הראש בו־זמנית. איך לעזאזל ישנתי עד שעה מאוחרת כל־כך? אהה נכון — די. די היא הסיבה. הבחורה המשוגעת חזרה אתמול בלילה וחשבה שאנחנו צריכות לבלות עם 'ג'ק דניאלס'. ביום מן הימים היא תיזכר שג'ק ואני לא חברים, מעולם לא היינו וגם לא נהיה. לילות עם ג'ק מביאים אותי תמיד לאותה נקודה - סובלת מהנגאובר ועצבנית. נו באמת, די. אני מקווה שהיא דאגה לארוחת בוקר. אהה... צהריים.

למה נתתי לה לשכנע אותי אתמול בלילה? הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שדִי חזרה הביתה מהעבודה עם שקית חומה גדולה, צורחת "משלוח אלכוהול, נבלה!" אני מניחה שזה מה שקורה כשחברים כל־כך הרבה זמן. היא ידעה שהייתי זקוקה לה וגם לג'ק, לעזאזל. אז ההכרזה שלה נתקלה בעיניים אדומות, מכנסי טרנינג בלויים וחברה הכי טובה בקופסת הגלידה השלישית שלה.

היא הכירה אותי וידעה שסוף השבוע עומד להיות כאוב עבורי.

אז במקום לתת לי לשתות את עצמי למוות לבד, היא הביאה שתי כוסות והשתכרה יחד איתי, עוזרת לי לשכוח, להקהות את החושים ופשוט הייתה שם בשבילי.

אני הולכת אל השולחן שלי בניסיון לפוגג את הערפל מאירועי אתמול בלילה. אני מסתכלת על לוח השנה השולחני ובודקת שוב ושוב את התאריך. כן, עדיין שמונה באוגוסט יום הולדתי השלושים, וגם יום השנה השתיים־עשרה ליום הגרוע ביותר בחיי. אני נכנסת למקלחת ללא עזרתו של גרג ולא יכולה למנוע ממחשבותיי לנדוד אחורה בזמן.

"סבתא!" אני צורחת. "סבתא, אוי אלוהים, סבתא! יש כאן דם, כל־כך הרבה דם, סבתא! מה לעשות? למה יש כל־כך הרבה... למה יש בכלל דם?" הצעקות שלי מעידות על היסטריה מוחלטת.

אין מצב שזה קורה! אין סיכוי שאלוהים יהיה אכזר כל־כך וייקח ממני גם את זה.

אני קורסת על ברכיי ומתקפלת אל תוך עצמי, צורחת ומתפללת... מתפללת וצורחת. מתייפחת ומייללת.

קולו של סבא מחלחל סוף סוף אל ראשי מלא הצער, כשהוא מרים את גופי ואוסף אותי אל תוך מכוניתו. "בואי, קטנה שלי. תחגרי חגורה והסירי דאגה מליבך המתוק. סבא איתך עכשיו."

אני מנענעת בראשי וחוזרת מאותו יום נורא. יום הולדתי השמונה־עשרה, שתיים־עשרה שנים מאוחר יותר, עדיין מכתים את כל ימי ההולדת שיבואו אחריו בכאב לב נוראי. יום אחד אני מבטיחה לעצמי, יום אחד אוכל להתעורר ביום הולדתי ולחייך.

* * *

אני מרגישה קצת יותר אנושית ממה שהייתי לפני חצי שעה, זורקת על גופי העירום חלוק והולכת לחפש את החברה הכי טובה שלי. אני נכנסת למטבח ומחייכת למראה פתק שדִי השאירה לי.

היי! הכנתי לך אוכל. תאכלי ותתקלחי כי אני בטוחה שאת מסריחה מאתמול. הייתי חייבת לרוץ למשרד אבל תהיי מוכנה כשאחזור בסביבות הצהריים. יש לנו ים קניות ופינוקים. כן, אין לך דרך לצאת מזה. אוהבת, אני!

אני מרימה את הסלט שהגיע מהמזללה שבהמשך הרחוב ומתיישבת בחיוך. הכינה אוכל בתחת שלי. יותר נכון, נסעה שתי דקות ושילמה למישהו שיעשה את זה. די תמיד עסוקה מאוד בימי שישי לפני סוף השבוע ועדיין היא מוודאת שאני מטפלת בעצמי. רגעים כאלה מזכירים לי כמה אני בת מזל שהיא בחיי. באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה. היא הצילה אותי מעצמי כל־כך הרבה פעמים. הידיעה שהיא תהיה כאן בעוד שעה היא רק עוד הוכחה לכך. היא יודעת שאני זקוקה לה בסוף השבוע הזה ולכן היא סוגרת הכול מוקדם יותר היום. אני מסיימת את ארוחת הצהריים ומסדרת את המטבח. אני חוזרת אל החדר שלי כדי לאסוף כביסה ולנקות קצת לפני שדִי חוזרת הביתה. עושה כל דבר שביכולתי רק כדי לשחרר את עצמי מזיכרונות רעים.

אני יודעת שהכוונות שלה טובות, אבל אני מעדיפה להישאר בבית לבד.

אני מבינה למה היא רוצה להעסיק אותי, באמת, אבל אני פשוט לא חושבת שאוכל לעשות את זה. עוד שנה 'נורמלית'. עוד שנה של געגועים אליו, אליהם, אל הכול.

מבט חטוף בשעון גורם לי למהר יותר. גברת 'שמחה וששון' תרחף פנימה בקרוב. אני לכל הפחות צריכה להיות מוכנה לפני שהקשת והנצנצים יתחילו איתי.

אני מפשפשת עמוק בתוך הארון שלי, מנסה ללא הצלחה למצוא משהו ללבוש היום ואז אני שומעת אותה... שרה. אני מרשה לחיוך משועשע להופיע על שפתיי. די זייפנית נוראית, אבל זה לעולם לא יעצור בעדה.

היא נכנסת בדילוג אל חדרי, מחייכת מאוזן לאוזן. "היי סקסית. אני רואה שהחלטת ללבוש את החליפה שבה נולדת. בחירה נחמדה אבל יכול להיות שלא ייתנו לנו להיכנס ככה לקניון. נדמה לי שיש חוקים נגד זה. אבל היי, כל הכבוד לך!" היא מפליקה לי על התחת ומושכת אותי אחריה אל המיטה.

"לעזאזל, די! אם הדלת סגורה, דופקים." אני מנסה להזעיף פנים מולה כמו שגרג תמיד עושה, אבל נדבקת בצחוק שלה.

היא נשכבת על בטנה השטוחה במיטתי. "אז... חברתי הסקסית והמבוגרת יותר, במה תכסי את גופך העירום היום? אני מניחה שזו הסיבה שאת חופרת עמוק בתוך הארון שלך."

"אני לא יודעת, די," הפעם אני לא חייבת להעמיד פנים שאני זועפת. "אנחנו חייבות לעשות את זה היום? אי אפשר פשוט להישאר בבית? אני באמת לא חושבת שאהיה חֶברה טובה בכלל." אני מתחננת לפניה, ואני מוכנה להתערב שאני נשמעת נואשת בדיוק כמו שאני מרגישה. אני יודעת שלא יהיה נעים להיות בסביבתי היום. תכננתי לחזור על מה שעשיתי אתמול בערב. להשתכר למוות. בריא? לא, אבל זה עובד. למה לנסות להרוס משהו טוב?

"איז, תרימי את התחת הרזה שלך ותתארגני. אנחנו ניסע לקניון, נקנה בגדים מהממים לשתינו, נלך למספרה ונתפנק לפני שגרג יגיע לאסוף אותנו לארוחת הערב הלילה. את לא הולכת לשבת לבד בבית. אני יודעת שזה התכנון אבל לא שוב, איז. לא השנה."

גבותיה מתכווצות והיא נראית כאילו היא עומדת לגרור אותי החוצה עירומה אם לא אסכים. אלוהים. אין טעם להתווכח איתה כשהיא ככה. אני פשוט אמצא תירוץ מאוחר יותר ואבריז לה ולגרג לטובת לילה בבית עם ג'ק.

התוכנית הזו נשמעת מבטיחה.