מבוא
עמדתי בחשכת הסלון בביתי, מפרקי ידי לבנים מעוצמת הלפיתה של ידית הגומי הדביקה של מחבט בייסבול קטן של ילדים. הבטתי דרך החלון אל הלילה וניסיתי נואשות להגן על רעייתי ועל בתי התינוקת מאדם מטורף שמעולם לא פגשתי. לא חשבתי איך זה נראה, או מה אעשה אם המטורף באמת יופיע. הפחד שהרגשתי העלים ממני את כל המודעות העצמית. במחשבות שהסתחררו בראשי חזרו שוב ושוב אותם הדברים.
הכול באשמתי, אמרתי לעצמי. בקומה העליונה יש לי תינוקת חדשה, בריאה ונהדרת, ואישה שאוהבת אותי. חשפתי את שתיהן לסכנה. מה עשיתי? מה אני יכול לעשות כדי לתקן את המצב? המחשבות האלה היו כמו נסיעה איומה ברכבת הרים שאי־אפשר לרדת ממנה.
עמדתי שם לכוד — לא רק בסלון ביתי החשוך אלא גם בסיוט שבתוכי. אני — חוקר שמנהל מעבדה שמתמחה בחקר השליטה העצמית, מומחה בהשקטת מחשבות טורדניות שיוצאות מכלל שליטה — מביט מבעד לחלון בשלוש בבוקר כשבידי מחבט קטן, ומתייסר לא בגלל אויב דמיוני ששלח לי מכתב מטורף אלא בגלל האויב שבתוך ראשי.
איך הגעתי למצב הזה?
המכתב והלהג
היום התחיל כמו כל יום אחר.
התעוררתי מוקדם, התלבשתי, עזרתי להאכיל את בתי, החלפתי לה חיתול, ואכלתי במהירות ארוחת בוקר. אחר כך נתתי נשיקה לאשתי, יצאתי מהבית ונסעתי לעבודתי בקמפוס של אוניברסיטת מישיגן. זה היה יום שטוף שמש, קר אבל שלֵו, באביב של שנת 2011 — יום שנדמה שהבטיח אור ושלווה גם במחשבות.
כשהגעתי לאיסט הול, הבניין הענקי עם קירות הלְבֵנִים שבו שוכנת המחלקה המפורסמת לפסיכולוגיה של אוניברסיטת מישיגן, מצאתי בתיבת הדואר שלי פריט יוצא דופן. מעל ערמת כתבי העת המדעיים שהצטברו בתיבה היתה מעטפה שהמען נכתב עליה בכתב יד. נדיר היה למצוא בתיבת הדואר שלי בעבודה מעטפות כתובות בכתב יד, ולכן הסתקרנתי לראות מה יש בתוך המעטפה. פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא אותו תוך כדי הליכה לעבר המשרד שלי. ואז זה קרה. עוד לפני ששמתי לב כמה חם נהיה לי, הרגשתי את הזיעה מחליקה על עורפי.
זה היה מכתב אִיוּם. מכתב האיום הראשון שקיבלתי אי־פעם.
בשבוע הקודם הופעתי לכמה דקות בחדשות הערב של רשת CBS ודיברתי על מחקר במדעי המוח שעמיתַי ואני בדיוק פרסמנו.3 זה היה מחקר על הקשרים בין כאב פיזי לכאב נפשי, שמצאנו שהם דומים אלה לאלה יותר מכפי שעלה ממחקרים קודמים. התברר לנו שלאמיתו של דבר, המוח קולט כאב רגשי וגופני בצורות דומות להפתיע. התברר ששיברון לב הוא מציאות פיזית.
התוצאות הלהיבו אותנו, אבל עמיתי ואני חשבנו שתשומת הלב למחקר שלנו תסתכם בהתעניינות מצדם של כמה עיתונאי מדע שירצו לכתוב עליו בקצרה. להפתעתנו הרבה, הממצאים נפוצו באופן ויראלי. רגע אחד עוד הרציתי בפני סטודנטים לתואר ראשון על הפסיכולוגיה של האהבה וברגע שלאחריו מצאתי את עצמי באולפן טלוויזיה בקמפוס, לומד במהירות איך להופיע בתקשורת. הצלחתי לעבור את הריאיון בלי להיכשל במילותי יותר מדי פעמים, וכעבור כמה שעות, הסיפור על המחקר שלנו שודר; חמש־עשרה דקות התהילה שלי כמדען צומצמו בערך לתשעים שניות.
לא ברור בדיוק מה היה במחקר שלנו שעורר את זעמו של כותב המכתב, אבל השרבוטים האלימים, ביטויי השנאה והמסרים המטרידים שהטקסט הכיל לא השאירו מקום לדמיון בנוגע לתחושות של הכותב כלפי. בה בעת, הם השאירו הרבה מקום לדמיון בנוגע למעשים שאליהם עלולות להוביל כוונות רעות כאלה. החמירה את חרדתי עוד יותר העובדה שהמכתב לא הגיע מרחוק. חיפשתי בגוגל את שם המקום שעל חותמת הדואר ועד מהרה התברר לי שהוא נמצא במרחק של בערך עשרים קילומטרים. מחשבותי התחילו להסתחרר בלי שליטה. צחוק הגורל היה שהכאב הרגשי שהתעורר בי עצמי היה עכשיו עז עד כדי כך שהרגשתי אותו ככאב גופני.
בהמשך היום, לאחר כמה שיחות עם אנשים בהנהלת האוניברסיטה, מצאתי את עצמי יושב בחרדה בתחנת המשטרה המקומית וממתין לתורי. השוטר שבסופו של דבר סיפרתי לו מה שקרה לי היה אדיב אבל לא כל כך השקיט את חרדתי. הוא נתן לי שלוש עצות: להתקשר לחברת הטלפונים ולוודא שמספר הטלפון בביתי יהיה חסוי, לפקוח עין ולשים לב לאנשים חשודים שמסתובבים בקרבת המשרד שלי, והעצה שמצאה חן בעיני יותר מכולן — לחזור כל יום הביתה מהעבודה בדרך שונה כדי להבטיח שאיש לא ילמד את השגרה היומיומית שלי. זה הכול. המשטרה לא התכוונה לשלוח כוח משימה מיוחד. הכול נשאר בידי שלי. זאת לא היתה בדיוק התגובה המעודדת שקיוויתי לשמוע.
באותו היום נסעתי הביתה בנתיב ארוך ומפותל דרך הרחובות נטועי העצים של אן ארבור וניסיתי לחשוב על דרכים להתמודד עם המצב. חשבתי לעצמי, בוא נעבור על העובדות. האם אני צריך לדאוג? מה אני צריך לעשות?
לדברי השוטר ולדבריהם של כמה אנשים אחרים ששיתפתי בסיפור, היו תשובות ברורות שיכולתי לתת לשאלות האלה. לא, אתה לא צריך להילחץ בגלל זה. דברים כאלה קורים. אתה לא יכול לעשות שום דבר נוסף. זה בסדר לפחד. פשוט תירגע. דמויות ציבוריות מקבלות איומי סרק כל הזמן ושום דבר לא קורה. זה יעבור.
אבל זאת לא היתה השיחה שניהלתי עם עצמי. במקום דברי ההרגעה האלה, המחשבות הנואשות שחלפו בראשי בזו אחר זו רק הלכו והתחזקו בלולאה אינסופית. מה עשיתי? צעק הקול הפנימי לפני שעבר למצב של השתוללות גמורה. האם להתקשר לחברת אבטחה? האם לקנות כלי נשק? האם לעבור לגור במקום אחר? כמה מהר אוכל למצוא מקום עבודה חדש?
במהלך היומיים שלאחר מכן, גרסאות של השיחה הזאת חזרו על עצמן בראשי שוב ושוב, וכתוצאה מהעצבנות הלך מצבי והידרדר. לא היה לי תיאבון, והדיבורים חסרי התועלת עם רעייתי על מכתב האיוּם חזרו על עצמם ורק הגבירו את המתח שנוצר בינינו. הצלילים הכי קטנים מכיוון חדרה של בתי מיד גרמו לי לקפוץ בבהלה ולחשוב שקורים לה דברים נוראים במקום לחשוב על ההסברים ההגיוניים: עריסה חורקת, גזים.
ולא הפסקתי להתהלך בעצבנות.
במשך שני לילות, בזמן שרעייתי ובתי ישנו בשלווה במיטותיהן, אני עמדתי על המשמר בפיג'מה בקומה התחתונה, החזקתי בידי מחבט של ילדים, והבטתי דרך החלון כדי לוודא שאף אחד לא מתקרב. לא היתה לי תוכנית פעולה למקרה שבאמת אראה מישהו אורב בחוץ.
ברגע המביך ביותר, כשחרדתי הגיעה לשיאה בלילה השני, התיישבתי מול המחשב וחשבתי לחפש בגוגל את המילים "שומרי ראש לאנשי אקדמיה" — רעיון מופרך במבט לאחור, אבל באותו הרגע הוא נראה לי הגיוני ודחוף.
להסתכל פנימה
אני פסיכולוג ניסויי ומדען מוח. אני חוקר אינטרוספקציה במעבדה לרגשות ולשליטה עצמית, מעבדה שייסדתי ושאני מנהל באוניברסיטת מישיגן. אנחנו חוקרים את השיחות שאנשים מנהלים עם עצמם בדממה, שיחות שיש להן השפעה עצומה על חיינו. השיחות הללו העסיקו אותי במשך כל הקריירה המקצועית שלי. אני מנסה להבין מהן השיחות האלה, מדוע אנחנו מקיימים אותן, וכיצד אנשים יכולים להשתמש בהן בדרך שתתרום לאושרם ולבריאותם ושתאפשר להם להיות פרודוקטיביים יותר.
עמיתי ואני חושבים על עצמנו כעל מכונאים של נפש האדם. אנחנו מזמינים אנשים להשתתף בניסויים מורכבים במעבדה, ואנחנו גם חוקרים את אותם הנושאים "בטבע", בחיי היומיום. אנחנו משתמשים בכלים מתחום הפסיכולוגיה וממגוון רחב של תחומים אחרים — רפואה, פילוסופיה, ביולוגיה ומדעי המחשב — כדי להשיב על שאלות קשות כמו: מדוע יש אנשים שנראה שמפיקים תועלת מהתמקדות בפנימיותם כדי להבין את תחושותיהם, בשעה שאותה ההתנהגות ממוטטת אנשים אחרים? איך אפשר לחשוב בהיגיון ובחוכמה בתנאי לחץ רעילים? האם יש דרכים נכונות ודרכים שגויות לדבר עם עצמנו? איך אנחנו יכולים לתקשר עם אנשים שאכפת לנו מהם בלי לעורר בהם מחשבות ורגשות שליליים ומבלי להגביר את המחשבות והרגשות השליליים שלנו עצמנו? האם אינספור ה"קולות" של אחרים שאנחנו נחשפים להם במדיה החברתית משפיעים על הקול הפנימי שלנו? חקירה שיטתית של השאלות האלה הובילה אותנו לכמה תגליות מפתיעות.
למדנו איך דברים מסוימים שאנחנו אומרים ועושים יכולים לשפר את השיחות הפנימיות שלנו. למדנו איך לפרוץ את המנעולים של דלתות נסתרות ופלאיות שיש לנו במוח — כיצד שימושים מסוימים בפלצבו, בקמעות, בלחשים ובמעשים טקסיים יכולים לתרום לחוסן שלנו. למדנו אילו תמונות כדאי להציב על שולחן העבודה שלנו כדי להחלים מפציעות נפשיות (רמז: תמונות של אמא טבע יכולות להיות מנחמות לא פחות מתמונות של האמהות שלנו), מדוע חיבוק של חיית צעצוע רכה יכול להקל ייאוש קיומי, איך לא לדבר עם בני זוג אחרי יום קשה, במה אנחנו בדרך כלל טועים כשאנחנו משתמשים במדיה החברתית, ולאן כדאי ללכת לטייל כדי להתמודד בהצלחה עם הבעיות שלנו.
ההתעניינות שלי בהשפעות שיש לשיחות שלנו עם עצמנו על מצבנו הרגשי התחילה הרבה לפני שחשבתי לפנות לקריירה מדעית. היא התחילה הרבה לפני שהבנתי באמת מהם רגשות. העולם העשיר, השברירי והמשתנה ללא הרף שאנחנו נושאים בין אוזנינו ריתק אותי כבר במעבדת הפסיכולוגיה הראשונה שכף רגלי דרכה בה: הבית שגדלתי בו.
גדלתי בשכונה של מעמד הפועלים בשם קָנַרְסִי בברוקלין. מגיל צעיר להפתיע אבי לימד אותי על חשיבותה של רפלקסיה עצמית. בזמן שרוב ההורים לילדים בני שלוש ודאי מקנים להם הרגלים של צחצוח שיניים ומלמדים אותם להתייחס בכבוד לאחרים, אבי חשב שיש דברים חשובים יותר. הסגנון שלו היה בדרך כלל בלתי קונבנציונלי, ומה שהעסיק אותו יותר מכל דבר אחר היה הבחירות הפנימיות שלי. הוא תמיד עודד אותי "להסתכל פנימה" כשהיו לי בעיות. הוא אהב לומר לי, "שאל את עצמך את השאלה." לא היה לי ברור בדיוק לאיזו שאלה הוא מתכוון, אבל ברמה כלשהי הבנתי מה הוא דוחף אותי לעשות: להסתכל פנימה ולחפש את התשובות בתוכי.
מהרבה בחינות אבי היה סתירה מהלכת. בזמן שהוא לא היה עסוק בתנועות מגונות לעבר נהגים אחרים ברחובות הרועשים והפקוקים של ניו יורק או בתרועות עידוד ליאנקיז מול הטלוויזיה בבית, יכולתי למצוא אותו שקוע במדיטציה בחדר השינה (בדרך כלל עם סיגריה תלויה מתחת לשפמו העבות) או קורא את ה"בהגווד גיטה". אבל כשגדלתי ונתקלתי בבעיות מורכבות יותר מההחלטה אם לאכול עוגייה אסורה או לסרב לנקות את החדר שלי, עצתו קיבלה משקל רב יותר בחיי. האם להציע לנערה שהתאהבתי בה בתיכון לצאת איתי? (ניסיתי, היא סירבה.) האם להתעמת עם חבר אחרי שראיתי אותו גונב למישהו את הארנק? באיזה קולג' ללמוד? התגאיתי בחשיבה הרציונלית שלי, והיה נדיר שההיעזרות שלי ב"מבט פנימי" כדי להגיע להחלטות הנכונות הכזיבה אותי (ויום אחד אחת מהנשים שהתאהבתי בהן אמרה "כן", והיא זו שאיתה התחתנתי).
אולי זה כלל לא מפתיע שכאשר הלכתי ללמוד וגיליתי את תחום הפסיכולוגיה, הרגשתי שזה התחום שתמיד נועדתי לעסוק בו. מצאתי את ייעודי. זה התחום שחקר את הדברים שאבי ואני דיברנו עליהם בנערותי, כשלא דיברנו על היאנקיז. נראה לי שהתחום הזה מסביר את ילדותי וגם פותח בפני דרך לעבר חיים בוגרים. הפסיכולוגיה גם נתנה לי אוצר מילים חדש. בקורסים שלי בקולג', לצד הרבה דברים אחרים, למדתי שהדבר שבעצם העסיק את אבי במשך כל שנות הורוּת הזֶן שלו (נטייה שאמי, שלא היו לה שום נטיות משונות, קיבלה אותה בשוויון נפש מפליא), היה רעיון האינטרוספקציה.
המובן הבסיסי ביותר של המילה "אינטרוספקציה" הוא פשוט תשומת לב פעילה למחשבות ולרגשות שלנו עצמנו. היכולת לעשות את זה היא מה שמאפשר לנו לדמיין, להיזכר, להרהר בדברים, ולהשתמש בפעילויות האלה כדי לפתור בעיות, להמציא דברים חדשים ולהיות יצירתיים. מדענים רבים, ביניהם אני, חושבים שהאינטרוספקציה היא אחת ההתקדמויות האבולוציוניות החשובות ביותר שמבדילות את בני האדם ממינים אחרים.4
הרעיון שבעצם תמיד הנחה את אבי היה שטיפוח יכולת האינטרוספקציה יעזור לי להתמודד עם כל סיטואציה מאתגרת שאיתקל בה. הוא חשב שהסתכלות מכוונת פנימה תוביל לבחירות נבונות ומועילות, והודות לכך גם לרגשות חיוביים. במילים אחרות, "התבוננות פנימה" היתה הדרך לחוסן ולסיפוק בחיים. זה היה הגיוני לגמרי, אלא שתוך זמן לא רב התחוור לי שיש הרבה אנשים שכל זה לגמרי לא נכון לגביהם.
בשנים האחרונות, גוף חדש ומבוסס של מחקרים הראה שכאשר אנחנו במצוקה, אינטרוספקציה היא פעילות שמזיקה יותר משהיא מועילה.5 היא מערערת את התפקוד שלנו בעבודה, פוגעת ביכולתנו לקבל החלטות טובות, ומשפיעה לרעה על היחסים שלנו עם אחרים. היא גם עלולה לקדם אלימות ותוקפנות, לתרום לשורה של הפרעות נפשיות, ולהגביר את הסיכון לפתח חולָיים גופניים. עיסוק לא נכון של ספורטאים מקצועיים במחשבות ובתחושות שלהם, עלול להוביל לאובדן היכולות שכל הקריירה שלהם מוקדשת להבאתן לידי שלמות. עיסוק לא נכון במחשבות ובתחושות עלול לגרום לאנשים, שבדרך כלל הם רציונליים ואכפתיים, לקבל החלטות פחות הגיוניות ואפילו פחות מוסריות. הוא עלול להביא להתרחקות של חברים גם בעולם הממשי וגם במדיה החברתית. הוא עלול להפוך מערכות יחסים רומנטיות ממפלט בטוח לזירות קרב. הוא עלול אפילו לתרום להזדקנות מואצת, הן במראה החיצוני והן במצב ה-DNA בתוך גופנו. בקיצור, לעתים קרובות מאוד, חשיבה לא מצילה אותנו ממחשבותינו אלא מולידה בתוכנו דבר מזיק.
להג.
הלהג הפנימי שלנו הוא מחשבות ורגשות שליליים שחוזרים ונשנים והופכים את כושר האינטרוספקציה הייחודי שלנו מברכה לקללה. הלהג הפנימי מסכן את תפקודנו, את קבלת ההחלטות שלנו, את היחסים שלנו עם אחרים, את אושרנו ואת בריאותנו. אנחנו חושבים על טעות שעשינו בעבודה או על אי־הבנה עם אדם אהוב והולכים לאיבוד בהרגשה הרעה שמציפה אותנו. ואז אנחנו חושבים על זה שוב. ושוב. אנחנו מביטים פנימה בתקווה להיעזר במאמן הפנימי שלנו אבל מוצאים שם במקומו את המבקר הפנימי.
השאלה היא, כמובן, מדוע. מדוע הניסיונות של אנשים "להסתכל פנימה" ולחשוב כשהם במצוקה, לפעמים מצליחים ולפעמים נכשלים? וחשוב לא פחות, כשאנחנו מוצאים שהיכולות שלנו להביט פנימה סוטות מהדרך הנכונה, מה אפשר לעשות כדי להחזיר אותן למסלולן? במשך כל הקריירה שלי עסקתי בשאלות האלה. למדתי שהתשובות נעוצות בשינוי אופיו של אחד החשובים מבין סוגי השיחות שאנחנו מקיימים בחיינו המודעים: השיחות שלנו עם עצמנו.
מצב ברירת המחדל
המנטרה לחיות ברגע ההווה הפכה שכיחה בתרבות של המאה העשרים ואחת. אני מעריך את החוכמה שגלומה בעיקרון הזה. במקום להיכנע לכאב על העבר או לחרדה מפני העתיד, הוא מייעץ לנו להתרכז בחיבור עם אחרים ועם עצמנו בהווה. ואף על פי כן, כמדען שחוקר את הפסיכולוגיה האנושית, אני לא יכול שלא לשים לב שהמסר הזה, שהכוונה מאחוריו טובה, מנוגד לביולוגיה שלנו. בני אדם לא בנויים להיאחזות בלתי פוסקת בהווה. זה פשוט לא מה שהמוח שלנו התפתח לעשות במהלך האבולוציה שלו.
בשנים האחרונות, שיטות מתקדמות שמאפשרות לנו לבדוק כיצד המוח מעבד מידע ולעקוב אחר ההתנהגות בזמן אמת לימדו אותנו על פעילותם של מנגנונים נסתרים בפסיכולוגיה האנושית, ובתוך כך חשפו דבר מפתיע על המין האנושי: שבשליש עד מחצית זמן העֵרות, אנחנו לא חיים בהווה.6
לא פחות מכפי שהנשימה היא תהליך טבעי, טבעי גם שאנחנו "מתנתקים" מהכאן ומהעכשיו, ומוחנו לוקח אותנו לאירועי העבר, לתרחישים מדומיינים, להגיגים ולחזיונות ולדמיונות פנימיים אחרים. הנטייה הזאת היא תופעה בסיסית בפסיכולוגיה שלנו, עד כדי כך שהוענק לה השם "מצב ברירת המחדל".7 זאת הפעילות שהמוח שלנו חוזר אליה אוטומטית כשלא מעסיקים אותו דברים אחרים. אני בטוח ששמתם לב שהמחשבות שלכם נודדות, כאילו מתוך רצון משלהן, כשאתם אמורים להתרכז במשימה כלשהי. אנחנו תמיד סוטים מההווה לעבר העולם המקביל, הלא־ליניארי של המחשבות והדמיון, ויכולים להישאב "פנימה" שלא מרצוננו ממש בִּן רגע. התופעה הזאת מעניקה לביטוי "חיי הרוח" משמעות נוספת וחדשה: חלק גדול מחיינו הוא באמת מה שקורה ברוחנו — אז מה בעצם קורה כשאנחנו נשאבים לשם?8
אנחנו מדברים לעצמנו.
ואנחנו מקשיבים למה שאנחנו אומרים.
התופעה הזאת סקרנה את האנושות והעסיקה אותה משחר התרבות.9 היו מיסטיקנים נוצרים מוקדמים שהקול שבראשם, ששב ופלש להתבוננות הדוממת שלהם, הטריד אותם עד בלי די. חלקם אפילו חשבו שהקולות האלה הם קולות של שדים. בערך באותה התקופה, במזרח, בודהיסטים סינים הגו תיאוריות בנוגע למזג האוויר הפנימי הסוער שעלול לעטוף את הנוף הרגשי בערפל. הם קראו לו "מחשבה מתעתעת". ואף על פי כן, ברבות מהתרבויות העתיקות ההן האמינו שהקול הפנימי הוא מקור לחוכמה, והאמונה הזאת נמצאת ביסודן של פרקטיקות בנות אלפי שנים כמו תפילה דוממת ומדיטציה (הפילוסופיה האישית של אבי). העובדה שבכמה וכמה מסורות רוחניות פחדו מפני הקול הפנימי, אבל בה בעת גם הכירו בערכו, מעידה על יחס אמביוולנטי לשיחות הפנימיות שלנו, יחס שנמשך גם בימינו.
כשמדברים על הקול הפנימי, אנשים חושבים מדרך הטבע על ההיבטים הפתולוגיים שלו. כשאני מדבר בפני קהל, לעתים קרובות, בפתח דברי אני שואל את האנשים שבקהל אם הם מדברים לעצמם בתוך ראשם, ותמיד ניכרת בפניהם ההקלה כשהם רואים שהרבה ידיים אחרות סביבם מתרוממות לאוויר. למרבה הצער, הקולות הנורמליים שאנחנו שומעים בראשנו (קולות ששייכים, לדוגמה, לעצמנו, לבני משפחה או לעמיתינו) יכולים לפעמים להשתנות ולהפוך לקולות בלתי נורמליים האופייניים למחלות נפש. במקרים כאלה, האדם לא מאמין שהקול בא מתוכו אלא חושב שהוא בא מישות אחרת (מאנשים עוינים, מחייזרים או מהממשלה, אם להזכיר מקורות שכיחים המיוחסים להזיות קוליות). חשוב להזכיר שכאשר מדברים על הקול הפנימי, ההבדל בין מצב חולני למצב בריא הוא לא הבדל דיכוטומי — פתולוגיה מול בריאות — אלא עניין של תרבות ושל עוצמה. המוח האנושי פועל באופן שגורם בערך לאחד מעשרה אנשים לשמוע קולות ולייחס אותם לגורמים חיצוניים.10 אנחנו עדיין מנסים להבין מדוע זה קורה.
השורה התחתונה היא שלכולנו יש בראש קול שבא לידי ביטוי בצורה כלשהי. שטף המילים שלנו הוא דבר בלתי נפרד מחיינו הפנימיים עד כדי כך שהוא נמשך אפילו כשמגבלות כלשהן פוגעות ביכולתנו להשתמש בקול.11 לדוגמה, אנשים שמגמגמים מדווחים שבמחשבותיהם הדיבור שלהם שוטף יותר מאשר בקול רם. גם חירשים שמשתמשים בשפת סימנים מדברים לעצמם, אבל לשפתם הפנימית יש צורה מיוחדת: הם מסמנים לעצמם בשקט, כפי שאנשים שומעים משתמשים במילים כשהם מדברים עם עצמם בפרטיות. הקול הפנימי הוא תכונה בסיסית של נפש האדם.12
אם חזרתם במחשבה על מספר טלפון כדי להיטיב לזכור אותו, או אם חזרתם בדמיון על שיחה ודמיינתם מה הייתם צריכים לומר בה, או אם עודדתם והנחיתם את עצמכם במילים במהלך פתרון בעיה או שימוש במיומנות כלשהי, הרי שהשתמשתם בקול הפנימי שלכם. רוב האנשים נעזרים בקולם הפנימי ומפיקים ממנו תועלת מדי יום ביומו. וכאשר הם מתנתקים מההווה, לעתים קרובות זה נעשה כדי לשוחח עם הקול הזה או לשמוע מה יש לו לומר — ולפעמים יש לו הרבה מה לומר.
מהלך המחשבות המילוליות שלנו פעיל עד כדי כך שלפי מחקר מסוים, אנחנו מדברים לעצמנו בקצב השווה להשמעת ארבעת אלפים מילים בדקה בקול רם.13 לשם ההשוואה, חשבו שנאומי "מצב האומה" המסורתיים של נשיאי ארצות הברית בימינו מכילים בערך ששת אלפים מילים ונמשכים בערך כשעה.14 המוח שלנו דוחס בערך אותה כמות של מילים לשישים שניות. המשמעות היא שאם אנחנו ערים בערך שש־עשרה שעות ביום נתון (זה נכון לגבי רובנו), ואם הקול הפנימי פעיל בערך במחצית הזמן הזה, אנחנו יכולים, תיאורטית, להשמיע לעצמנו בערך 320 נאומי "מצב האומה" בכל יום. הקול הפנימי שבראשנו הוא דברן מהיר מאוד.
אף על פי שרוב הזמן הקול הפנימי מתפקד היטב, לעתים קרובות הוא הופך ללהג פנימי בדיוק כאשר אנחנו צריכים אותו יותר מכול — כאשר רמת הסטרס שלנו גבוהה, כאשר דברים חשובים מוטלים על כפות המאזניים, ואנחנו נתקלים ברגשות קשים שדורשים מאיתנו קור רוח מרבי. לפעמים הלהג הפנימי הוא שטף בלתי פוסק של דברים שאנחנו אומרים לעצמנו ולפעמים יש לו צורה של דיאלוג עם עצמנו. לפעמים הוא מופיע כחזרה כפייתית על אירועים מהעבר (דישה במחשבות) ולפעמים כדמיונות עתירי חרדה של אירועים עתידיים (דאגה). לפעמים זאת היטלטלות אסוציאטיבית בין רגשות ורעיונות שליליים. לפעמים זאת היתקעות בתחושה בלתי נעימה אחת או ברעיון בלתי נעים אחד. תהיה אשר תהיה הצורה שבה הלהג מופיע, במצבים כאלה הקול הפנימי משתולל, הלהג מקבל את המיקרופון, ומה שקורה בראשנו לא רק מייסר אלא גם משתק אותנו, וזה עלול להוביל אותנו לעשות דברים שמזיקים לנו.15
וכך קורה שאנחנו מוצאים את עצמנו מציצים דרך החלון של הסלון בשעת לילה מאוחרת כשבידנו מחבט בייסבול קטן להצחיק.
החידה
אחת התובנות החשובות ביותר שהיו לי במהלך הקריירה שלי היא שהכלים הדרושים כדי להפחית את הלהג ולנצל את הקול הפנימי לטובה הם לא דברים שאנחנו צריכים להרחיק לכת בחיפושים אחריהם. אנחנו לא שמים לב אליהם אף על פי שלעתים קרובות הם נמצאים ממש לנגד עינינו ורק מחכים שנשתמש בהם. הם נוכחים בהרגלים המנטליים שלנו, בהתנהגויות הייחודיות שלנו ובשגרת היומיום, כמו גם באנשים, בארגונים ובסביבות שאנחנו באים עמם במגע. בספר הזה אציג בפניכם את הכלים האלה ואסביר לא רק כיצד הם פועלים אלא גם איך הם מצטרפים לכדי ארגז כלים שתהליכי האבולוציה יצרו עבורנו כדי לעזור לנו להתמודד עם השיחות שאנחנו מקיימים עם עצמנו.
בפרקים הבאים אביא את המעבדה אליכם ותוך כדי כך גם אספר סיפורים על אנשים שנלחמים בלהג הפנימי שלהם. תלמדו בו על חייהם המנטליים של סוכנת NSA לשעבר, של איש הטלוויזיה פרד רוג'רס, של זוכת פרס נובל מלאלה יוספזאי, של הכדורסלן לברון ג'יימס, ושל שבט מאיי טרובריאנד שבדרום האוקיינוס השקט, כמו גם על הרבה אנשים רגילים, כמוני וכמותכם. אבל בתחילת הספר נבדוק תחילה מהו באמת הקול הפנימי, ונביט בכל הדברים המופלאים שהוא עושה למעננו. לאחר מכן אוביל אותנו לצד האפל של השיחות שאנחנו מקיימים עם עצמנו, ושם נראה שללהג הפנימי יש יכולת חזקה להפליא לפגוע בגופנו, להזיק לחיינו החברתיים, ולהוריד את חיינו המקצועיים מהפסים. המתח הבלתי נמנע בין הקול הפנימי ככוח־על מועיל וכקריפטונייט הרסני שפוגע בנו הוא בעיני החידה הגדולה של החיים המנטליים האנושיים. איך זה שהקול שמשרת אותנו כמאמן הטוב ביותר הוא גם המבקר הכי גרוע שלנו? שאר הפרקים יתארו טכניקות מדעיות שיכולות להפחית את הלהג הפנימי — טכניקות שעוזרות לנו בקצב מהיר למצוא פתרונות לחידה של חיינו המנטליים.
הדרך להתגבר על הלהג הפנימי היא לא להפסיק לדבר לעצמנו. האתגר הוא להבין איך לעשות את זה בדרך אפקטיבית יותר. למרבה המזל, הן המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו והן העולם שסביבנו מתאימים להפליא לעזור לנו לעשות בדיוק את זה. אבל לפני שנגיע לדרכים לשלוט בקול שבראשנו עלינו להשיב לשאלה בסיסית יותר.
מדוע בכלל יש לנו קול כזה?