תהיה לי הים

13.6.2002 יום ה׳

בחורה בשמלת כלה מהודרת, משובצת אבנים יקרות, רצה בשדרות רוטשילד. שערה הארוך, שעוצב לתלתלי בקבוקים וקושט בסיכות פנינה מזעריות ונוצצות כמו טיפות טל בקרני השמש הראשונות, התנופף ברוח החמה. בידה האחת החזיקה הכלה זר כלולות משובץ סחלבים ורודים, ובשנייה הגביהה במקצת את החצאית, כך שרגליה לא יסתבכו בתחתית האין־סופית של שמלת הקצפת שלבשה.

היה אפשר לחשוב שכל זה הנו חלק מסדרת הצילומים המיוחדים לאלבום החתונה הבלתי נשכח, אלמלא המבט המבוהל ששלחה הכלה מעבר לכתפה.

המכוניות בשני עברי השדרה המשיכו לנסוע באדישות בדרכן מכאן או משם, העוברים והשבים אולי הסתקרנו לרגע, אבל כבר היו מורגלים במוזרויות של השדרה, ולא ייחסו חשיבות רבה לכלה הרצה. רק מכונית אחת, שלא היה ניתן לזהות את צבעה מתחת לשכבה דקה של חול ולכלוך, הגיבה בצפירה ארוכה כשהכלה עדיין הייתה רחוקה ונראתה כנקודה קטנה לבנה ומקפצת.

הצפירה עדיין הדהדה, כשלמכונית נכנס גבר גדל גוף ורחב כתפיים, ובידו שקית קטנה של עוגיות. לפני שהספיק להתרווח במושב הנהג, העביר בקבוק מים לבחור שהפריע להפסקת הקפה ומאפה שלו, ושאל בקוצר רוח, "מה יש, גולן?"

אריק גולן סימן לבני להיות בשקט והגביר את עוצמת הקול במכשיר הקשר ששידר, "הכלה של האובייקט רצה בשדרות רוטשילד, שניים רגלית בעקבותיה. האובייקט בביתו."

אריק שפשף את ידיו זו בזו בהתלהבות כשהביט לעבר השדרה, מחפש את הכתם הלבן הזעיר שגדל ככל שהתקרב לרכבם. שותפו המשיך ללעוס את העוגייה בלאות, אבל גם זרק מבט חטוף לכיוון השדרה.

"למה הכלה של לינוביץ׳ בורחת?" שאל בני. גבותיו טיפסו מעלה בהפתעה, כשאריק ענה עם זיק בעיניים, "בוא נשאל אותה."

אריק לא הוריד את עיניו ממראת הצד, והתעלם מקריאת ההתפעלות של עמיתו, שאפילו שמט מידיו את העוגייה. הוא חיכה לרגע הנכון ותזמן את פתיחת הדלת והיציאה מהרכב בדיוק מושלם, כך שהכלה נבלמה והתנגשה בו.

"סליחה," אמר כנבהל. "את בסדר?" הוא נשען ביד אחת על הדלת הפתוחה של המכונית, ואת ידו השנייה השאיר באוויר, מוכן לתמוך בכלה שנעצרה בפתאומיות והתכופפה כדי להסתתר מאחורי המכונית ולקחת נשימה עמוקה. "אפשר לעזור לך?" הוא שלח מבט קצר מעבר לכביש, וגם היא הסבה את מבטה לאחור. שני בריונים בחליפות כהות רצו במהירות בשדרה. הכלה אספה עוד אוויר אל ריאותיה, מוכנה לחזור לברוח אחרי ההפוגה.

"תיכנסי," אמר אריק וסימן לה לכיוון הרכב.

מבטה המתרוצץ חלף על פניו לרגע, ואז קמה, פתחה בנחישות את דלת המושב האחורי ונדחסה אליו תוך קיפול זריז של שמלתה. כשהדלת נסגרה עליה, רכנה קדימה מעל עננה לבנה של תחרה ומשי, והתפרצה בסערה על הנהג המופתע שהתמהמה ולטש בה עיניים, "סע, סע, סע! מהר!"

"קדימה, בני, שמעת את הגברת." אריק החווה בידו קדימה. קולו היה שלֵו ורגוע, שולט במצב, מנוגד לגמרי לדרמטיות ששידרה הנוסעת ההיסטרית.

כשהרכב החל לנוע, אריק התעלם ממבטו ההמום של שותפו וריכז את מבטו בראי הפנימי, עוקב אחר הבחורה המבועתת. פניה היו צמודות לשמשה האחורית, ועד שלא נעלמו העצים הגבוהים, השדרה הישרה כסרגל, הבניינים ההיסטוריים שנשמרו מתחילת המאה, לא הפנתה את מבטה קדימה. הוא חיכה בסבלנות עד שתסדיר את נשימתה המאומצת. בראשו כבר החל לבנות את אסטרטגיית החקירה, שתגרום לה לענות על כמה שאלות נחוצות בנוגע לחתן שלה. הכלה התרווחה במושב באנחת הקלה, שסימנה לו שהוא יכול להתחיל לתשאל. תוכניותיו השתבשו כשהיא קפצה כאילו נעקצה והביאה את ידיה השלובות אל החזה, למשמע קול חזק שבקע ממכשיר הקשר, שהתעורר לחיים בחרחורים רמים בעיתוי גרוע במיוחד.

"הגיע הזמן להחליף את הגרוטאה הזאת," רטן אריק, ומיד כיבה את מכשיר הקשר. תחת מבטו הנוזף של שותפו, המציא הסבר צולע, "יש לו חיים משלו, והוא מחליף תחנות מתי שבא לו. אני כבר מסדר לנו איזה מוזיקה טובה."

הכלה לא התעניינה בדבריו, ועסקה בסידור קדחתני של חצאית שמלתה, עד שנעצרה באמצע פעולות היישור והקיפול ובהתה במכשיר הרדיו שניגן שיר של שלומי שבת, "הרי את מקודשת לי".

אריק מיהר לכבות את הרדיו. כדי לברוח ממבטו המוכיח של בני, הפנה את פניו אל הכלה. סנטרה ושפתיה נרעדו לרגע.

"מים?" למרות שהעריך שהסיכוי לעצור את גל הצונאמי המתקרב שואף לאפס, הוא ניסה להקדים את התרופה למכת הבכי שסער בעיניה. בהיסוס הושיט לה בקבוק פתוח כמעט מלא של מים מינרליים. היא עיקמה את אפה, נגעלת לשתות מבקבוק זר, ולחלחה את שפתיה היבשות. לפתע נלחצה כשהרכב החל להאט בצומת, צעקה לבני, "לא. לא. אל תעצור." היא סובבה את ראשה ימינה ושמאלה לבדוק שלא מתנהל אחריה מרדף. כשהרכב כמעט נעצר ברמזור אדום, לחצה על כפתור נעילת הדלת, שילבה את אצבעותיה אלה באלה, קירבה אותן לפיה ומלמלה משהו ברוסית.

"רק עצרנו ברמזור," אמר אריק וניסה ללכוד את מבטה החמקמק שסירב להתמקד בו. "אנחנו איתך. לאן להסיע אותך?"

היא נשכה את קצה שפתה התחתונה, משתהה עם התשובה.

"לא הבנתי, לאן?" התערב בני בקולו הסמכותי, שמיד זכה לתגובה, "הכי מהר והכי הכי רחוק." קולה דעך כשחלפו על פני חנות נוצצת של שמלות ערב אלגנטיות־בהגזמה באלנבי.

הטלפון הנייד של אריק התעורר לחיים והוא התרכז בשם שעל הצג. העיתוי של הילה היה גרוע.

"להתקשר למישהו, לחתן?" קולו של בני גרם לו לסגור את הטלפון בלי לענות. הכלה הנידה נמרצות בראשה והדמעות השתחררו מעיניה וחרשו בכמה ערוצים את לחייה הסמוקות, והמשיכה להניד את ראשה מצד לצד כמו בובת כלבלב על הדשבורד.

"אלוהים, מה עשיתי, מה עשיתי, מה עשיתי...״ מלמלה שוב ושוב.

אריק כחכח בגרונו כדי למשוך את תשומת לבו של שותפו וסימן בעיניו לכיוונה של הכלה הבוכייה. הבכי שלה הרחיק את הרגע שיוכל להתחיל לתשאל. כל רגע נוסף שהיא בתוך הדרמה שלה ולא מסוגלת להוציא מילה, הוא מסתבך יותר עם הפיקוד שידרוש הסברים. הוא כתב הודעה קצרה לדובדבני, ובכמה מילים ניסה להסביר מה קורה ולמה הכניס את הכלה של לינוביץ׳ לרכב שלהם.

כמה אפשר לבכות? הוא גישש בתא הכפפות ומצא חבילת ממחטות ישנה, ניער ממנה את האבק והושיט לכלה, שעדיין הייתה שקועה בתוך טראנס של בכי ומלמולים. בני נאנח אנחה כבדה והציע לה עוגיות שהיו עטופות במפית עם סמל של בית קפה, ״לא יודע מה עשית או לא עשית, אבל עוגיות תמיד עושות טוב על הנשמה.״

הכלה לקחה את הממחטות והתעלמה מהעוגיות, והמשיכה בבכי חרישי שנפסק מדי פעם כדי לקנח את האף בקול רם. הודעה קצרה מדובדבני אישרה להמשיך עם הכלה, גרמה לאריק לחייך ולהעביר את המסר לבני. הוא קודם הצביע באצבע המורה למעלה, ואז הרים אגודל. בני חייך בהקלה ואכל בנחת את עוגיות הבראוניז הקטנות שלו, שלא ייעלבו שדחו אותן, והצביע על השעון שעל מפרק כף ידו. כאילו שהוא בעצמו לא היה מספיק לחוץ להתחיל לחקור את הכלה, שאמנם כבר הפסיקה להזיל דמעות, אבל עדיין ישבה עטופה בצער ושיחקה בהיסח הדעת בטבעת היהלום שעל אצבעה.

״איך קוראים לך?״ אריק פנה אליה בטון ששידר נינוחות מרגיעה.

״ויקטוריה,״ משכה הכלה באפה והוסיפה את שם משפחתה כאילו זה פרט נחוץ, ״ויקטוריה ברגר.״

"נעים מאוד, שמי בני ברוך," נדחף בני, ולרגע שחרר את ההגה ונפנף בידו.

"אריאל גולן," שותפו שמר על רשמיות, למרות שכולם קראו לו אריק או גולן. הוא הושיט את ידו, אך ויקטוריה נרתעה ממנו, ומבטה נדד מעל ראשו אל המראה.

״איזה אוטו נוסע אחרינו?״ שאלה ורכנה קדימה כדי לראות טוב יותר במראה מה קורה מאחור.

״אאודי,״ שיקר אריק, ופניה של הכלה הלבינו. היא שחררה את החגורה והתכופפה, כמעט נשכבה על המושב האחורי.

״אסור שהוא יראה אותי,״ אמרה בבהלה.

״מי זה הוא? החתן?״ שאל אריק והפנה את ראשו לאחור, כביכול בודק מה קורה עם האאודי השחורה של לינוביץ׳.

ויקטוריה הרימה את ראשה, ״דני לא ייתן לי ללכת.״

״בנץ, תנסה לברוח מהאאודי השחורה.״ אריק לא הסתיר מבני חיוך קטן, שיראה גם הוא ששום אאודי לא רדפה אחריהם. בני קלט ושיחק אותה כאילו נלחץ ושינה את הנהיגה לפרועה יותר, עם חריקות של בלימות פתע וסיבובים חדים של ההגה.

״עקשן הבחור. יושב לנו חזק על הזנב,״ העיר בני ופנה לאחת הסמטאות המקועקעות בגרפיטי של פלורנטין.

״במה סיבכת אותנו?״ שאל אריק ושמע חבטה קלה. הוא התרומם מעל המושב, וכשראה מה קורה מאחור, שחרר בבהלה את חגורת הבטיחות.

ריח חזק של בנזין הכה בנחיריה של ויקטוריה, והיא הרגישה שמישהו נוגע בשורש כף ידה. היא פקחה את עיניה בבהלה וראתה את אחד הישראלים שנסעה איתם מודד לה דופק. השני עמד מחוץ למכונית ושאל מה קורה איתה. מה באמת קרה? למה היא שוכבת על הגב במושב האחורי? ואיפה דני? היא ניסתה לקום, אך הבחור עם הזיפים של כמה ימים והעיניים החומות הדואגות הזהיר, ״התעלפת. קחי עוד רגע.״

היא לא הקשיבה לו, ומיד נתקפה סחרחורת כשהתיישבה. הבחור קרא לה בשמה, כנראה כדי לוודא שהיא בסדר, והיא התאמצה להיזכר איך קוראים לו, ולמבוכתה לא הצליחה.

״ברחנו מדני?״ שאלה במקום, מול עיניה עדיין ריצדו נקודות שחורות.

״ברור. עם נהג כמו בני לא היה לדני סיכוי. היה לך מזל שנכנסת דווקא לאוטו שלנו.״ אריאל גולן קוראים לו, נזכרה ועצמה לרגע עיניים כדי להשתלט על הסחרחורת.

״אכלת? שתית משהו מהבוקר?״ שאל בני, והיא עפעפה כמה פעמים, עדיין מעורפלת. הם ראו את זה והחלו לדבר ביניהם על האמבולנס, אך היא עצרה אותם. ״שום אמבולנסים. אפשר להמשיך לנסוע? אני מבטיחה לא להתעלף שוב."

הבחורים החליפו מבטים ביניהם, ואריאל התיישב לידה ואמר, ״אני מבטיח שנמשיך לנסוע, אחרי שנוודא שאת בסדר.״

הוא הושיט לה בקבוק מים. בלגימות קטנות לגמה את כל המים שהיו בו. אריאל שלח את חברו לקנות עוד מים ונשאר לשבת לידה.

״חמש דקות וזזים,״ אמרה. המים גירשו את הסחרחורת ואת הנקודות השחורות מול עיניה, אבל הפחד הזדחל ללבה. אסור להיות שאננה, הסכנה לא חלפה. דני או החברים שלו יכולים להיות בכל מקום. גם בתחנת הדלק הזאת, גם בין המכוניות הנכנסות אליה לתדלק ויוצאות ממנה, או בין המתדלקים או בין הקונים בחנות הנוחות.

״איך את מרגישה?״ שאל אריאל, והיא הביטה על הזר שלה שהיה זרוק על הרצפה. הסחלבים הלבנים־ורודים נראו מוזרים בין הפחיות המשומשות ושקיות החטיפים הקרועות. ״ויקטוריה?״

״אתה יכול לקרוא לי ויקה.״ הישירה אליו מבט.

״את יכולה לקרוא לי אריק.״

היא שוב התרכזה בזר. היא חיכתה יותר מחודשיים להזמנה המיוחדת מחו״ל, בגלל הסחלבים המיוחדים. גם לחתונה חיכתה...

״איך את מרגישה?״

״כמו פיל עטוף פצפצים על קרוסלה מסתובבת,״ השיבה כדי שלא ישאל בפעם השלישית את אותה השאלה.

״אף פעם לא פגשתי פילים שמקבלים רגליים קרות ובורחים מהחתונה.״

היא הביטה בו בתימהון ושאלה, ״מה קשור רגליים לחתונה?״

״אומרים, ׳קיבל רגליים קרות׳ על מישהו שמפחד לעשות משהו. למשל, כלה שברגע האחרון מחליטה לברוח מהחתונה, כי...״ אמר בטון שואל וחיפש את עיניה לקבל תשובה. היא נשכה את קצה שפתה התחתונה כמנסה לעצור את מילותיה. הוא לא הבין את הרמז, שהיא לא רוצה לדבר. ״אף פעם לא קראת מחקרים על כך שהמחשבה על לבלות את שארית חייך עם בן אדם אחד, שאולי הוא לא האחד בשבילך, יכולה לגרום להתקף חרדה, ואפילו לביטול החתונה?״

היא הניחה רגל על רגל והקפיצה את רגליה בעצבנות כשהעירה, ״חתן פלוס כלה לא תמיד שווה חתונה, במיוחד כשהאחד שחשבת שהוא האחד מתברר כאפס מוחלט.״

״זה המקרה שלך?״ הרים את גבותיו בהפתעה, והיא סובבה את טבעת האירוסים על אצבעה. ״אבל למה היית חייבת לברוח?״

היא הסיטה את מבטה אל החלון ומשכה את קולר השמלה כמנסה לשחרר את הלחץ. נגמר לה האוויר, כאילו שוב רצה בשדרות רוטשילד. ״אני לא... לא... יכולתי ככה...״ נפנפה בידה כמו במניפה ופלטה ברוסית, ״אוי, מאמוצ׳קה. אין לי אוויר.״

אריק זינק ממקומו, הקיף את המכונית ופתח את הדלת לידה, ״בואי, קומי לאט, צאי מהאוטו לנשום קצת אוויר.״

״בחיים לא הרגשתי כל כך נורא.״ היא התיישרה לאיטה. סנטרה רעד, ושפתיה התעקלו, והיא ניסתה להסתיר בכף ידה את עיניה, אך לא הצליחה לעצור כמה דמעות שהסתננו בין המילים. ״אני לא מבינה מה עובר עליי.״

״יום מהסרטים.״ אריק ניסה לעודד אותה עם חיוך מבין. גם היא מתחה את שפתיה לצל של חיוך ומחתה בזריזות את הדמעות בכף ידה.

״זה לא יום מהסרטים. זה יום מהסרטים המצוירים, מהקרקס ומהתיאטרון ביחד. יום נפלא להתעלף בתחנת דלק.״

״אבל הבטחת לא להתעלף שוב.״ אריק הצחיק אותה, והיא אמרה, לעצמה יותר מאשר לו, "הבטחות חייבים לקיים.״

כדי להוכיח איזו גיבורה היא, קיפלה ויקה את החצאית האין־סופית שלה, ליפפה את שוליה על ידה ונתמכה לרגע בידו המושטת של אריק כדי לצאת מהמכונית. השמש סנוורה את עיניה, והיא צמצמה אותן והניחה את היד החופשית על החלון המאובק. סקרה במבטה את תחנת הדלק, מוודאת שדני או החברים שלו לא שם.

״את מסוגלת ללכת?״ שאל בספק. היא התנתקה מהחלון והשאירה עליו את עקבות כף ידה, ועשתה כמה צעדים קטנים ולא בטוחים. זה לא היה כזה נורא. היא התייצבה. ״בואי נשב קצת בצל.״

הוא סימן לכיוון שולחנות הפיקניק שעמדו תחת יריעת ברזנט כחולה, שנמתחה מעליהם ליד מנהרה לשטיפת מכוניות. בני הצטרף אליהם כשהחלו ללכת, ואריק אמר לו משהו בשקט, כך שלא הצליחה לשמוע, אבל בני לא המשיך איתם וחזר לרכב.

״ביקשתי מבני שישגיח עלינו מרחוק. אם הוא יראה אאודי שחורה, הוא מיד יודיע לנו ונסתתר בחנות.״

באזור השולחנות ישבו כמה אנשים שהמתינו שינקו את מכוניתם. אריק הצביע על השולחן הכי קרוב לחנות הנוחות. כשהתיישבו, הביטו הממתינים בסקרנות בוויקה, והיא רצתה להיעלם ולא לשמוע מזל טובים שהופרחו לכיוונה. היא הזדרזה להתיישב וסידרה את השמלה שתפסה את מושב העץ לכל אורכו.

״תשטפי פנים, זה יעשה לך טוב,״ המליץ אריק, שהתיישב מולה והזיז לכיוונה את בקבוק המים.

״אני לא יכולה,״ ויקה הנידה את ראשה לשלילה ושיתפה בקול שקט, השמור להמתקת סודות כמוסים, ״האיפור יתבלגן. לא אוכל לעמוד בזה.״

״באמת, זה מה שמעניין אותך עכשיו, האיפור?״ אריק קימט את מצחו ורכן מעל השולחן כדי לשמוע אותה מעבר לרעש של מנועי שואבי האבק.

״אם כבר להתעלף, אז לפחות בסטייל.״ חיוך התגנב לקולה המתחזק כשהרחיבה, ״אני מקייב, ושם חורף זה חורף, עם שלג והכול. מגיל אפס אימא לימדה אותי שבחורף חייבים להקפיד ללבוש גרביים ללא חורים, כי יש סיכוי מאוד גבוה להחליק, לשבור את הרגל ולהגיע לבית חולים. והדבר האחרון שאת רוצה שיגידו עלייך בבית חולים זה שיש לך גרביים עם חורים.״

״את רצינית או צוחקת עליי?״ היא הצליחה לבלבל אותו.

״רצינית לגבי להתעלף או לגבי בסטייל?״ בפנים חתומות, אבל בעיניים מחויכות, שאלה ויקה והזדקפה, תיקנה את ישיבתה והניחה את ידיה על השולחן.

אריק בקושי הצליח להחניק צחקוק, ורק כחכח בגרונו. הוא נאנח בהקלה, התיישב יותר בנינוחות, שחרר את אצבעותיו והניח את ידיו בחופשיות לצדי הגוף, ״אולי, בכל זאת, ליתר ביטחון, תשתי עוד קצת מים.״

״זה לא רעיון כל כך טוב,״ הנידה את ראשה והרחיקה מעליה את הבקבוק. לשאלתו האילמת השיבה בטון של מורה לביולוגיה, ״בגלל השילוב של פעולת השתייה, הפיזיולוגיה האנושית ומגדל אייפל הנפוח הזה שאני לובשת, שלא בנוי לביצוע שום פעילות יום־יומית וטבעית.״

היא העבירה את שתי ידיה אל עורפה, אל הקולר, והתרכזה בניסיון לפתוח את הכפתור העליון.

״אז הפתרון שלך זה לא לשתות ולהסתכן בהתייבשות?״ אריק הרים גבה ולגלג, ״ממש הגיוני.״

ויקה משכה בכתפיה, שיחשוב מה שהוא רוצה, והמשיכה להתעסק עם הקולר המציק. ״אם אתה כזה חכמולוג, אז תגיד איזה פתרון אחר יש.״ הרימה את אפה בהתנשאות לא מוסתרת ועזבה את הקולר. מרפקיה נשענו על השולחן, והיא השעינה את סנטרה על הגשר שיצרו ידיה, מוכנה להקשיב.

הוא התכוון לענות, אבל לא הספיק, כי מישהי התקרבה לשולחנם וביקשה ברכה מהחתן ומהכלה. האישה דיברה על ניסיון שלה להיכנס להיריון, על קברי צדיקים, וּויקה בהתה בה כאילו הייתה חייזר. לא הבינה מה רוצים ממנה. איזו ברכה?

״בכיף, למה לא,״ ענה אריק בשביל שניהם, ״אנחנו מברכים אותך בפריון, ובעזרת השם שתוך שנה מהיום ייוולד לך בן זכר.״

האישה הודתה לו והסתכלה בציפייה בכלה שמלמלה, ״בהצלחה.״

לאחר שהאישה המבורכת הלכה, הביטה ויקטוריה מסביב, ושוב פגשה מבטים מסוקרנים. היא משכה יותר מדי תשומת לב. גם אריק חשב ככה, ״כלות תמיד בולטות בכל נוף.״

״אז אני צריכה להפסיק להיות כלה.״

״את צריכה לפחות להחליף בגדים. יש לי איזה רעיון, אבל תבטיחי לפחות לשקול אותו לפני שתעשי פרצופים,״ אריק חייך קלות.

״אני?״ השתאתה ויקה והצביעה באצבע המורה לכיוונה. ״אני אף פעם לא עושה פרצופים, זה עושה קמטים.״ היא שרבבה את שפתיה בעלבון מעושה ותופפה בחוסר סבלנות על השולחן באצבעותיה, שנראו ארוכות יותר בגלל הציפורניים המשוחות בפרנץ׳ מניקור מושלם. ״נו, על מה חשבת?״ תלתה מבט קצר באריק ועברה עם הציפורן על שריטה בצורת גל שהייתה חרוטה בשולחן. ״אני לא במצב לעקם את האף. אלבש כל בגד.״

״גם אם אלה הבגדים שלי?״ אריק לא האמין כשראה שהיא מהנהנת בלי לחשוב יותר מדי.

״אני מוכנה לשים על עצמי שקית, רק כדי לשכוח כמה שיותר מהר שלבשתי בכלל את השמלה המקוללת הזאת ועמדתי להתחתן עם דני המקולקל,״ הודתה והשפילה את מבטה אל חצאית שמלתה, והעבירה יד על הבד הבוהק, המסנוור בלובנו.

״אני מבין שהבחור הסתבך איתך חבל על הזמן. מה הוא כבר עשה?״

ויקה מיד קטעה אותו, ובהתרסה הרימה את כף ידה פרושת האצבעות, מסמנת תמרור עצור, ״אפשר פחות דיבורים ויותר מעשים?!״

הוא צמצם את עיניו, מופתע מהתגובה שלה, אבל לא היו לה כוחות להיות נחמדה ומנומסת, כשכולם מסביב לוטשים בה עיניים או מבקשים ברכות. אילו רק היו מכירים את הסיפור שלה, היו מבינים שהיא ממש, אבל ממש, לא מקור טוב לברכות.

אולי לבני יהיה יותר מזל עם הכלה, והוא יצליח להשיג עדות על לינוביץ׳. גם הפעם, כמו בכל הפעמים שביקש את עזרתו בחקירות אחרות, סמך על שותפו ועל ניסיונו הרב. בני התיישב מול ויקטוריה וניהל איתה שיחה, בזמן שאריק משך זמן, עשה את עצמו מחפש בגדים בתיק שלו שהיה בבגאז׳. עוד לא הספיק לקחת את כל הדברים שלו מהדירה שהוא והילה שכרו יחד בגבעתיים. כשנפרדו לפני שבועיים, ארז את הדברים הנחוצים לו ביותר, שנכנסו לתיק הישן שנודד איתו מאז בין דירתו של בני ברמת גן לדירתם של הוריו בירושלים.

אריק שלף מהתיק מכנסי ספורט קצרים וחולצת טי, אבל לא מיהר למסור אותם לוויקה. הוא הכין תוכנית חלופית למקרה שגם בני לא יצליח לדובב אותה. לשם כך הוא התקשר למסעדת ״מרפסת הים״ וביקש לדבר עם רביד. השיחה איתו גרמה לאריק לחייך חיוך קטן וזחוח, שנמחק כשחזר אל בני והכלה, ובראשו מחשבות על החקירה שאולי לא תסתכם רק בדיבורים, ובמידת הצורך תעבור לשלב המעשים. על התיק הזה ועל עדותה של כלתו של לינוביץ׳ לא התכוון לוותר בקלות. גם אם זה אומר שיצטרך לחפש מקום אחר לישון הלילה, כי בני יזעם עליו.

״בנץ, תהרוג אותי אחר כך,״ ביקש אריק כשהם ישבו לבדם באוטו, בזמן שוויקה נכנסה לשירותים להחליף בגדים. ״קודם בוא נעשה הערכת מצב.״

״צריך לעשות פה בקרת נזקים.״ בני עדיין לא נרגע. ״אתה יודע על כמה נהלים עברנו?״

״הכול עליי, בסדר?״

״מה נכנס בך?״

״העדות שלה תאפשר לנו לתפוס את לינוביץ׳. אני רוצה להיות חתום על זה. אולי סוף־סוף התיק של מוניר יפסיק לרדוף אותי, ואוכל לקבל את התפקיד שמגיע לי. אתה לא מבין שזאת ההזדמנות שחיכיתי לה?"

בני תלה בו עיניים מכילות וקשוחות בו־זמנית, כמו אבא סבלני ביותר, שבכל זאת חייב לנזוף בבנו. ״יש דברים שלא עושים, גם כשמאוד רוצים להתקדם. לא מפרים פקודות ולא פועלים באימפולסיביות.״

״הייתי מוכרח לפעול. הכלה הייתה בסכנה ברורה ומיידית.״

״פעלת בלי לחשוב.״

״בנץ, תשאיר משהו לדובדבני. אני צריך שתחשוב יחד איתי לרגע...״ ביקש אריק, ומבטו של בני התרכך, ״איך אני מנצל את המצב וגורם לכלה לדבר על החתן?"

מבטו של בני שוב נעשה קשוח. "אם לא היית עושה את השטות ומכניס אותה לרכב שלי, אז יכולנו להתארגן, לבנות איזה פרופיל, להכיר את הטיפוס, לזהות את מנופי הלחץ שלה."

"יש לנו את הבריחה ההיסטרית שלה." אריק דיבר לאט כמו לעצמו, כמי שחושב בקול, "יש לנו את לינוביץ', שמגיב לזה באדישות. החתן לא זז מהבית. נותן לאירוע להתגלגל ללא מעורבותו הישירה, ללא פעולות אקטיביות שלו. זה לא לינוביץ' שאנחנו מכירים."

"הוא עדיין בהלם. בכל זאת, הכלה שלו ברחה."

״לינוביץ'? בהלם? אל תצחיק אותי, בנץ.״

״מה לדעתך קרה שם רגע לפני שוויקטוריה ברחה?״

״היא תפסה את החתן על חם. נבהלה ממה שראתה ועפה משם.״ פתאום כשאריק אמר את זה בקול לא היה כזה בטוח.

״תיאוריה יפה, אבל מחוררת, לא ראינו כלום במעקב.״ בני לא הצליח להוריד מהתלהבותו של אריק שאמר, ״זה בדיוק העניין! אנחנו לא, אבל ויקטוריה ראתה. וזה היה מספיק רע כדי להבריח אותה.״

אריק העביר את מבטו מבני אל ויקה שיצאה מהשירותים, לבושה מגוחך, כמו ראפר בבגדים שגדולים עליו בכמה מידות. היא ניסתה איכשהו להיטיב את לבושה והניחה לצדה את שקית הזבל השחורה שמתוכה הציצה פיסת בד לבנה.

״תראה אותה, בנץ. היא מפוחדת, אבודה, אין לה לאן ללכת. בטוח נצליח להוציא ממנה עדות אם נהיה לידה. זה הזמן, לפני שהיא מצליחה לארגן את המחשבות שלה.״

בני היה ספקן, וזה חלחל אל אריק, שהרגיש פתאום שאולי לקח על עצמו משימה גדולה מדי. "אתה איתי בזה, חבר, נכון?"

"כבר גררת אותי איתך לתוך הברוֹך הזה, עכשיו נזכרת לשאול?" בני נענע את ראשו בתוכחה, אך חייך והרגיע. ״ברור שאני איתך, גולן. על מה חשבת?"

״נלך כולנו יחד לאכול צהריים במסעדה הנחמדה הזאת ביפו, המקום ליד הים, איפה שרביד עובד.״

״עכשיו אתה מדבר!״ בני שפשף בהתלהבות את כפות ידיו זו בזו, אבל כשנזכר במחירים של המסעדה, כבר לא היה מרוצה כל כך. ״למה דווקא אצל רביד? יקר שם ואין עסקיות.״

״כי אם לא ילך לנו, נצטרך את עזרתו של רביד כדי להראות לכלה היקרה שלנו שכדאי לה לשתף פעולה.״ אריק חייך בשובבות, ושוב הביט לכיוונה של הכלה, שקשרה את קצות החולצה בקשר צדדי, שהפך את המראה שלה לפחות מגוחך. היא לא הייתה רגועה, חיפשה במבטה מישהו או משהו. אולי עדיין חששה שדני עלול להפתיע ולהופיע מולה. אולי פשוט לא זכרה איך הרכב שלהם נראה.

אריק יצא מהרכב, וּויקה קלטה אותו. משהו בהליכתה הזהירה והחוששת השתנה ונהיה בטוח יותר. מבטה נשלח כמה פעמים לכיוונו. הייתכן שהתחילה לסמוך עליו?

*המשך הפרק בספר המלא*