יבוא יום ויפתחו את הארכיונים

פתח דבר

האווירה באולם הישיבות שבו התכנס מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973 כדי לאשר את מצע המפלגה לבחירות הקרובות הייתה מתוחה וטעונה. 15 שעות של דיון הגיעו לשיא חדש של ביקורת מביתה של גולדה מאיר — מרכז מפלגת העבודה. מלחמת יום הכיפורים הסתיימה זמן קצר קודם לכן, וככל שחלפו הימים גברה הביקורת בחוגים הפוליטיים באופוזיציה ואף בקואליציה, בציבור ובאמצעי התקשורת על הכשלים בימים שקדמו למלחמה. הביקורת הזו לא פסחה על חברי מפלגת העבודה, מפלגתה של גולדה, שחלקם הצטרפו למבקרים. מלחמת יום הכיפורים והלכי הרוח בציבור יצרו סדקים בתמיכתם בהנהגתה של גולדה ובתפיסתה המדינית. כבר במהלך המלחמה ועוד יותר לאחר סיומה הלכו וגברו הקולות הרוטנים במסדרונות בית המפלגה. בין השאר הואשמה גולדה בכך שמדיניות ממשלתה הנוקשה והסרבנית באשר להתקדמות לשלום וליחסים עם הערבים הייתה הגורם הראשי לפרוץ המלחמה על תוצאותיה הקשות.

בדיון הסוער שמעה גולדה מעל בימת הנואמים דברי ביקורת מצד חלק מהדוברים ובהם מבכירי ממשלתה כמו סגן ראש הממשלה יגאל אלון ושר החוץ אבא אבן. השניים אומנם נזהרו בכבודה, אולם דיברו בחריפות רבה ויצרו רושם שאפשר היה אולי למנוע את המלחמה לו נקטה ישראל מדיניות אחרת קודם לפריצתה. הקולות האלו מפי מי שאך תמול שלשום קיבלו את מרותה ללא סייג ועתה קמו נגדה לא היו חדשים לגולדה. רק שבועיים לפני כן, בדיון בממשלה על הקמת ועדת חקירה (ועדת אגרנט) לבדיקת כשלי תחילת המלחמה, נוכחה ראש הממשלה עד כמה ערערו אירועי המלחמה את מעמדה גם בקרב שרי ממשלתה. כמה שרים מהשותפוֹת בקואליציה מתחו ביקורת חריפה על התנהלותה של ראש הממשלה בימים ובשעות שלפני פרוץ המלחמה.¹

הביקורת הזו מתוך חוגי מפלגתה, שאותה ראתה תמיד כביתה השני, כאבה לגולדה. היא דחתה את הביקורת שנשמעה ביו כותלי אולם הדיונים ואת הטענה ״שהייתה לנו מדיניות, ושבגלל המדיניות הזאת לא הגענו לשלום״. בתשובה לדברי הביקורת של סגן ראש הממשלה יגאל אלון, שטען שאימוץ ״תוכנית אלון״ יכלה לשנות את פני הדברים, היא אמרה שהתוכנית הייתה ידועה היטב לערבים והם דחו אותה. היא סקרה את היוזמות המדיניות לשלום של ממשלת ישראל לפני המלחמה, שנתקלו כולן בסירוב מצרי, וטענה: ״לפי מיטב הכרתי ומצפוני, עשינו כל מה שהיה בידינו לעשות כדי לזכות [...] אפילו בסדק [בחומת ההתנגדות הערבית]״. הניסיונות לא צלחו כי הערבים לא השלימו עם קיומה של ישראל.²

הדיון הזה יש בו כדי ללמד שלצד הנרטיב של ״המחדל המודיעיני״, שהייתה לו השפעה ניכרת על הדיונים שנוגעים למלחמת יום הכיפורים, החל להתהוות נרטיב נוסף: מלחמת יום הכיפורים פרצה כתוצאה מכישלון המהלכים המדיניים במזרח התיכון, וממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר, ולצידה שר הביטחון משה דיין, נושאת בעיקר האשמה לכישלונות האלו אם לא בכולה מכיוון שזו הייתה ממשלה סרבנית. אילו לא דחתה ממשלה זו כל הצעה להסדר מדיני שעלתה על סדר היום ואילו לא ״דחתה את ידו המושטת לשלום של נשיא מצרים סאדאת״, היא יכלה למנוע את המלחמה.

יתר על כן, בעוד רבים שיבחו את המנהיגות הישראלית בימי המלחמה עצמה, החלו עם השנים לצוץ האשמות כלפי גולדה מאיר גם באשר לניהול המלחמה. בשורה של תוכניות דוקומנטריות בתקשורת הואשמו היא ושריה, ובעיקר חברי המטבח המדיני־ביטחוני המצומצם שלה — משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי — כמי שהנהיגו את ישראל במלחמה בצורה כושלת. גולדה עצמה, כך נטען, לא הבינה בסוגיות הצבאיות, איבדה את עשתונותיה בימי המערכה והייתה שרויה בפניקה.

כך הפכה גולדה ממנהיגה רבת חשיבות ועתירת זכויות בכל הקשור לתנועה הציונית ולמדינת ישראל לדמות ראויה לגנאי ולקלון בזיכרון ההיסטורי הישראלי.

למנהיגי ישראל בתקופה ההיא, ובייחוד לגולדה מאיר, יש חלק ניכר בהיותם של נדבכים חשובים בעשייתם נסתרים מעין הציבור. בניגוד לפוליטיקאים של ימינו, הדואגים להביא לידיעת הציבור את פעולותיהם ומעשיהם, היא שמרה את קלפי העשייה המדינית והביטחונית קרוב לחזה ונמנעה מלחשוף את המהלכים שנעשו בפני מי שלא נמנו עם חוג יועציה הקרובים ובכלל זה רוב שרי הממשלה. גולדה המשיכה בשמירת הסודיות עד יום מותה, ונמנעה לפרסם את הדברים בראיונות ואפילו בספרה האוטוביוגרפי ״חיי״.

דרכנו אל הספר
בהיותנו קצינים צעירים בצה״ל בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, האחד בתותחנים והאחר בשריון, חווינו שנינו את תחושת הביטחון והעליונות שאפיינו את מרבית העם ובוודאי את המשרתים בצה״ל באותו הזמן. חשנו שאנחנו ״על גג העולם״, ולפחות בעיני עצמנו היינו מוחזקים כצבא איכותי ו״חד כתער״. לא ייחסנו חשיבות רבה לפער העצום ביחסי הכוחות שהיו ערוכים זה מול זה לאורך תעלת סואץ ובקו הפסקת האש ברמת הגולן. דימוי הצבא המצרי ממלחמת ששת הימים, שתמונת חייליו החולצים נעליהם ונסים יחפים על נפשם, הוא שעמד לנגד עינינו עד שפרצה המלחמה, ואז — עולם שלם של אמונות ודימויים התפורר וקרס. אנו — חגי, קצין תותחנים בשירות סדיר בסיני, ומאיר, קצין מילואים בחטיבת שריון ברמת הגולן — נושאים בתוכנו עד היום את המצבים, את הקולות ואת המראות הקשים של המלחמה. הכרנו אישית רבים מהנופלים, בהם חברים, בני מחזור ובני משפחה, ואף חיילים ופקודים אשר נשארו לשרת באוגדת סיני, ביחידות הקו הראשון, וספגו את הגל הראשון של המתקפה המצרית.

היינו שותפים לגל ההלם ששטף את כולנו, למחאות על תוצאות המלחמה, על הדרך אליה, על מחירה הכבד בדמים, ועל מה שנראה כניסיונות של הדרג המדיני לחמוק מאחריות לתוצאותיה. יתרה מזאת, גם אנחנו היינו חלק מהרוב בעם שהאמין שאפשר היה למנוע את המלחמה ואת תשלום מחירה הנורא לו נקטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר מדיניות אחרת.

ברבות השנים פנינו למחקר היסטורי ודרכינו הצטלבו בעת ששנינו עסקנו במגעים ובתיאומים המדיניים בין ישראל לארצות הברית ולמצרים בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים: מאיר בעבודת הדוקטור שלו, שהייתה הבסיס לספרו ״קפיצה למים הקרים״: המגעים המדיניים בין ישראל, מצרים וארה״ב בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, 1970-1973, וחגי בעת עריכת ספר ההנצחה גולדה מאיר, הרביעית בראשי הממשלה: מבחר תעודות ומבואות מפרקי חייה (1898-1978) בארכיון המדינה. נחשפנו לכמות עצומה של מסמכים מקוריים בתיקי ארכיון המדינה והארכיון הלאומי האמריקני, המתעדים בזמן אמת את העשייה המדינית של ממשלת גולדה לפני המלחמה.

מן המסמכים עלה דבר שונה, חדש ובלתי ידוע לציבור, והוא עורר רצון להעמיק ולחקור ולהגיע לתובנות ברורות יותר של מה שקרה שם. מברק אחר מברק, פרוטוקול אחר פרוטוקול, תזכיר אחר תזכיר, נגלה לעינינו להפתעתנו סיפור אחר, שונה מהסיפור שקנה לו שביתה בליבנו ובלב רבים אחרים, והוא חייב אותנו להתמודד עם מה שידענו עד אז. התברר לנו שלממשלת ישראל הייתה מדיניות אחרת מזו שנוהגים לייחס לה, מורכבת ורבת פנים הרבה יותר. נוכחנו לדעת שחלק נכבד מהתדמית של גולדה ושל ממשלתה נובע מאי־ידיעה. פרקים משמעותיים מהעשייה המדינית לפני המלחמה נותרו עלומים ובלתי מוכרים עד שנפתחו המסמכים. הדבר נכון אף יותר לתקופת המלחמה. רק בשנה האחרונה נחשפו רוב המסמכים העוסקים בדרכה של ממשלת ישראל בניהול המלחמה. עובדות רבות שנותרו מאחורי הקלעים ראו עתה את אור השמש.

מצירוף של אין ספור מסמכים שתיעדו בזמן אמת את עשייתן ואת החלטותיהן של גולדה מאיר ושל ממשלתה, ממחקרים עדכניים וממקורות רבים נוספים התקבלה תמונה שאין לתארה אלא כעוול שנעשה לגולדה מאיר ולמורשתה בניהול המדינה. גילויים אלו לא יכלו להישאר בינינו לבין המסמכים וסופם שהניבו שותפות מיוחדת בספר זה, שמיועד לציבור הרחב, בעיקר זה שגדל על ה״נרטיבים״ ופתוח להתבוננות מחודשת באחד הפרקים הקשים בתולדות מדינת ישראל. ספר שבו יוצגו עובדות ותהליכים, חלקם בלתי מוכרים, הקוראים תיגר על מה שהתקבע במשך שנים.

בחרנו להתמקד בשני תחומים המתכנסים לכדי מסכת כרונולוגית בשלשה שערים: השער הראשון עוסק בעשייה המדינית בשנים 1969-1973, זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים וקשורה אליה. מתוארים בו עיקרי התהליכים המדיניים אשר התרחשו באותן השנים, שהיו רוויות בעשייה מדינית: כיצד התנהלה ממשלת ישראל מול המתווכים שבאו והלכו וניסו לקרב בין הצדדים ולהגיע להסדר? האם הציגה הנהגת ישראל יוזמות מדיניות משלה ואם כן, אילו הן? כיצד פעלו האמריקנים והאם באמת הציג נשיא מצרים סאדאת הצעות שלום פשרניות ומתונות שיכלו להתקבל על דעת ממשלת ישראל ולקדם את הצדדים להסדרים מונעי מלחמה? המציאות שהתבררה לנו היא שממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר אינה נושאת לבדה באשמה בחוסר ההתקדמות המדינית בשנים שקדמו לאוקטובר 1973, ונראה שאף לא בעיקר האשמה. חלק ניכר מהאשמה מוטל על כתפיה של מצרים בראשות סאדאת, ואף על כתפיו הרחבות של הממשל האמריקני ובעיקר על הנרי קיסינג'ר, שניהל בדרכו הייחודית את עיקר ניסיונות התיווך האמריקניים בשנים 1971-1973, השנים המכריעות בדרך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

בספרנו התמקדנו במגעים המדיניים עם מצרים, שלא היו כמובן המגעים המדיניים היחידים שהתנהלו באותן השנים. ראש הממשלה גולדה מאיר ניהלה מגעים אינטנסיביים עם מלך ירדן חוסיין ונפגשה עימו פנים אל פנים כמה וכמה פעמים. בפגישות האלו נוצרו יחסי קרבה והבנה בין שני המנהיגים, ונבנו מעין יחסי אי־לוחמה בלתי רשמיים בין שתי המדינות.³ אולם מכיוון שבישראל קיים עדיין חיסיון מלא על התיעוד של המגעים עם ירדן באותן השנים לא רצינו לבסס פרק כה משמעותי וחשוב רק על מקורות משניים ועל פרסומים זרים. אנו מקווים שיבוא יום ויותר לחוקרים לעיין במסמכים ולספר גם את התהליך המרתק והבלתי מוכר על מגעיהם של גולדה, דיין ואחרים עם הירדנים, תהליך העומד בסתירה מוחלטת להצגתם כסרבני שלום סדרתיים.

השער השני בספר מוקדש להתרחשויות בלשכת ראש הממשלה, שבהן שלובים היבטים מדיניים, מודיעיניים וצבאיים בחודשים האחרונים לפני שפרצה האש. התרחשויות אלו חושפות כיצד נפערים ומתרחבים בהדרגה הסדקים בשלושת היסודות של תפיסת הביטחון — ההרתעה, ההתרעה והביטחון ביכולתו ובמוכנותו של צה״ל גם לעת מלחמה כוללת — שעליהם נשענו עיקר העמדות וההחלטות של הנהגת המדינה.

מתוך משבר הולך ומחריף, כאשר שלושת היסודות הללו מכזיבים, ולנוכח ידיעות זורמות על קריסה של המגננה הישראלית בקווים ובמוצבים בדרום ובצפון ושחיקה הולכת וגוברת של כוחותינו, החלה הממשלה לנהל את המלחמה.

במציאות זו נפתח השער השלישי של ניהול המלחמה. נחשפות בו ההתרחשויות בלשכת ראש הממשלה גולדה מאיר בקריה בתל אביב מה-6 באוקטובר ועד ה-31 בו. התנהלות הדרג הצבאי לרבדיו השונים במלחמה, מרמת החייל היחיד ועד למטכ״ל והעומדים בראשו, כבר תוארה בעשרות ספרים ואולי במאות. לכן מיקדנו זו הפעם הראשונה את ההתבוננות בדרך שבה פעלו הממשלה ושלוחותיה בימי האפר והאש של אוקטובר 1973.

רישומי השיחות והדיונים בלשכת ראש הממשלה בתל אביב, הפרוטוקולים של ישיבות קבינט המלחמה והממשלה, חילופי המברקים הרבים עם שגרירות ישראל בוושינגטון ושיחותיהם של השגריר ועוזריו עם גורמים אמריקניים, כל אלה מציגים את הדרמה ההפכפכה והמרתקת שהתחוללה בלשכה כשקברניטי ישראל התמודדו עם השינויים התכופים ועם התפניות החדות שהתחוללו בחזיתות הלחימה ובחזית המדינית. כך נחשפים רכיבים והיבטים שאינם ידועים על הדרך שבה ניהלו קברניטי ישראל את המלחמה.

מעבר להפתעה המרה של תוצאות הקרבות בימים הראשונים, כניסה לעומק ההתרחשויות בלשכת ראש הממשלה טרם פרוץ המלחמה ובמהלכה יש בה כדי להפריך את הטענה שההנהגה הישראלית הופתעה לחלוטין מעצם פרוץ המלחמה ומדרכי הפעולה שנקטו המצרים במהלכה. כמו כן מבקשים אנו לחדש ולחשוף רכיבים והיבטים שאינם ידועים על אודות דפוסי ההנהגה וניהול המלחמה בהובלתה של גולדה מאיר כפי שהם משתקפים מן הדרך המורכבת והמפותלת שבה התפתחה מלחמת יום הכיפורים.

מנהיגות זו לא הייתה כושלת, מבוהלת ומבולבלת אלא נחושה ואמיצה. היא קבעה לעצמה מטרות ברורות בתחילת המלחמה וחתרה להשגתן ללא מורא גם ברגעים הקשים ביותר, ואת רובן היא אף השיגה.

הגיעה העת להאיר את המציאות ההיסטורית באור שונה וחדש, נאמן לעובדות ולתמונת התצרף המורכבת העולה ממסמכים שנחקרו כאן בפעם הראשונה. זו גם העת לקרוא תיגר על נרטיבים שלדעתנו אינם מבוססים על עובדות ועל תיאורי אירועים בזמן התרחשותם אלא נסמכים בחלקם על זיכרונות, על מאמרים בתקשורת ועל טענות של פוליטיקאים שלא היו בסוד העניינים כולם או שהכירו רק את חלקם באותן השנים. עבודתנו נסמכת בעיקרה על מסמכים ארכיוניים ראשוניים שנחשפו בשנים האחרונות (בארכיונים בארץ ובחו״ל), ונשענת גם על עיתוני התקופה, על מחקרים עדכניים הבוחנים את היבטיה של המלחמה מזוויות ראייה שונות ועל פרספקטיבה היסטורית של קרוב לחמישה עשורים. ציטוטים רבים הובאו מהתעודות המקוריות ובמקומות בהם הושמטו משפטים סומן [...]. על בסיס כל אלו יכולנו לבחון באופן מבוסס, אותנטי, מאוזן ואחראי את הנרטיבים שהתקבעו, להתמודד איתם, ואם עולה הצורך אף להפריכם, וכן לחשוף, להעלות ולהציף דגשים והיבטים שנעדרו ושמקומם נפקד או עומעם בהיסטוריוגרפיה העשירה העוסקת במלחמה.

תודות
כתיבה של תוצרי שנות מחקר ועבודה במערכות הציבוריות — ארכיון המדינה, צה״ל והמוסד — היא מסע לא פשוט שהרבה התלבטויות ובדידות בו, ואיתנו היו בני המשפחה הקרובים ובעיקר, רעיותינו הניה בוימפלד ובתיה ברקאי צורף, שאף קראה את הספר כמגיהה ותרמה לשלמות כתב היד. להן אנו מוקירים תודה והערכה.

מעבר למעגל המשפחתי היה זה צבי זמיר — 'צביקה', שיזם, עודד, וסייע בעצה ובחומר ליציאה לדרך ארוכה של בחינת היבטים אודות מלחמת יום הכיפורים שלא זכו לחשיפה ולהכרה ציבורית בהיותן מנוגדות לדעות שהתקבעו בציבור הרחב. כדרכו צביקה היה נאמן למה שראו עיניו ולהבנותיו את גולדה מאיר בשנות עבודתם המשותפת לפני המלחמה ובמהלכה.

אפרת מס הייתה אתנו מראשית הדרך וליוותה את עבודתנו כצוות שכותב ביחד כל אחד בתחום בקיאותו, לא הרפתה עד לגיבושה של מסכת כתובה השוזרת את שלושת ההיבטים המובילים את הספר ללא הפרד בין מחבר אחד לשני. מאותה פגישה ראשונית בנובמבר 2017 בה גובש רעיון הספר ועד להשלמתו והוצאתו לאור, החזיקה את מושכות העריכה וההפקה במסירות האופיינית לה.

עמוס חורב ומכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה תמכו והאמינו בנחיצותה של עבודת הנמלים בין אלפי המסמכים עד לעיצובה כספר לקהל הרחב. לכם תודה גדולה.

ליהודית שמש שבדרכה השקטה והנעימה ערכה לשונית את פרקי הספר המורכב והמגוון ביד מקצועית, בוטחת ומנוסה, והשיאה עצות מועילות.

לתמי צ'פניק שליוותה אותנו בראשית הדרך וסייעה בגיבוש ראשוני של מתכונת הספר, מסורה הערכה.

תודות לארכיונים אשר העמידו לרשותנו את חומריהם, ובמיוחד לארכיון מדינת ישראל שמרבית החומרים הארכיונים ששמשו אותנו לכתיבת הספר מצויים באוספיו. תודה מיוחדת לעובדיו. שעמלו כדי לחשוף ולפרסם את חומרי המלחמה. עבודתם אפשרה לנו להעמיק ולחקור עד לניואנסים הדקים ביותר של ניהול מלחמת יום הכיפורים על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר ושריה.

תודות לפרדי עיני ואמנון רשף שקראו בקפידה האופיינית להם את כתב היד והפנו תשומת לבנו לחסר ולמיותר. כל אחד תרם מתוך בקיאות והכרות בלתי אמצעית עם פרק זה או אחר בספר והביאו בכך לשיפורים חשובים.

לישראל כרמל, למעין אל־און פדר ולצוות הוצאת הספרים כרמל תודות על שזכינו וחשנו בהערכה וברצון לפרסם ספר זה דווקא בשל ההיבטים החדשים בו אודות מלחמת יום הכיפורים.