פרפר בחושך

מבוא
 

יום אחד ב-2019, או אולי בשלהי 2018, אי־שם בסין, בתוך תא מיקרוסקופי של עטלף או של בעל חיים אחר, קרה אירוע מקרי לחלוטין שאיש לא היה יכול לצפות. את האירוע חולל וירוס — הטפיל הקטן הזה שאינו נראה בעדשות מיקרוסקופ רגיל ואפילו אינו מוגדר כבעל חיים. בווירוס, ששכן כטפיל במעמקי התא המיקרוסקופי, אירעה מוטציה, "טעות דפוס" קטנה, וכל השאר היסטוריה.

בדצמבר 2019 פרצה מגפת הקורונה בווהאן, עיר סינית המונה מיליוני תושבים, שעד אז לא ידעתי על קיומה. בינואר 2020 זוהה נגיף הקורונה החדש, וזוהה גם הרצף הגנטי שלו. הנגיף התפשט והתרבה באופן ויראלי כמו שרק וירוס יכול. בפברואר התפשטה המחלה אל מחוץ לסין, ובמרס־אפריל השתנה העולם.

שליש מהאנושות — כ-2.6 מיליארד אנשים — נכנסה לעוצר בית. הרכבות נעצרו, המטוסים קורקעו, הכבישים והרחובות התרוקנו. מיליוני עובדים הפכו לפתע למובטלים, בני האדם כיסו את פניהם במסכות, מפעלי התעשייה נסגרו, האור כבה במגדלי המשרדים, באולמות הקונצרטים, התאטרון והקולנוע, ואפילו האולימפיאדה בוטלה. בתי הספר, האוניברסיטאות ומכוני המחקר ננעלו, מאות אלפים נפטרו, ונאסרה התקהלות לצורך לוויות, תפילות או חתונות.

מאות מיליוני נשים, גברים וילדים ישבו ספונים בבתיהם מפוחדים, כשהם קשובים להודעות המבולבלות של הממשלות ולהסברים הסותרים של המדענים. כל הגנרלים, הצבאות, הטילים והנשק הגרעיני לא היו רלוונטיים מול האיום החדש והבלתי נראה.

בחודשים מרס־אפריל גם אני הייתי סגור בביתי כשאני מלא מחשבות ותהיות. כיצד קרה שהאנושות, שהיטיבה, לאחר מאות אלפי שנות מנוסה ומאבק, לנצח חיות־טרף עצומות, מסתגרת בחרדה מפני וירוס שגודלו קטן פי מאה מחיידק. למה המדענים ומכוני המחקר לא ידעו, לא התכוננו, ואין להם מושג כיצד להתמודד עם הבעיה. מה עוד צפוי לנו: אסטרואיד שיתנפץ על האדמה? תקופת קרח חדשה? אוקיינוס שיציף את היבשות? נשק גרעיני בידי טרוריסטים או בידי שליט מטורף? ואולי די בחיידק או בווירוס המתפשט כמו שפעת והורג כמו דֶבר? איפה הממשלות, האו"ם, המדענים, החוקרים והפרופסורים לרפואה? האם כבר אין מי שיודע, מי שיזהיר ומי שיאמר וינחה מה לעשות? היכן נעצרות היכולות של המדענים, המתכננים והמנהיגים? מי ומה יכול להחליפם?

ייתכן שהאסון המוחלט של האנושות יגיע דווקא מההתפתחות המואצת ומהרס כדור הארץ, וזאת בעטיים של הריבוי הטבעי, המדע, המלחמות, האטום, הטכנולוגיה והתכנון המגלומני. אם כך, כיצד נוכל להמשיך לחיות בלי שיש לנו מושג מה מחכה לנו מעבר לפינה?

האם ישנה, או לפחות תהיה, דרך להתנבא? הנוכל לעשות סדר בעולם והכול יהיה, סוף־סוף, מאורגן וצפוי? או שאולי דווקא הטבע, שיצר את עולמנו המופלא והנהדר, יודע גם ליצור את הסדר הנכון, ומומלץ לנו שלא נפריע לו?

בספר שלפניכם ניסיתי לתעל את התהיות, השאלות והמבוכה לחקירה מסודרת. נעזרתי בידע שצברתי וזכרתי, בחיטוט במעט ספרים שהיו לי ובכאלה שהזמנתי בדואר, אך בעיקר שאבתי מהאינפורמציה האין־סופית האצורה במנועי החיפוש הדיגיטליים.

נוכחתי שהשיוט בגוגל דומה לחשיבה הספונטנית שבה כל נושא גורר אחריו עניין חדש ושונה, ונזכרתי בהמלצה שקראתי פעם בספר העוסק בחינוך: שאלה פורייה היא כזו שהתשובה עליה גוררת לפחות שתי שאלות חדשות. מסעות הידע והסיבובים החדים והספונטניים לעולמות תוכן חדשים לא השכיחו ממני את התהיות הראשונות של ימי הקורונה, שאליהם חזרתי שוב ושוב עד לסיום כתיבת הספר. שיבצתי בספר גם אנקדוטות וסיפורים שהתגלו לי כבעלי ערך מוסף שאינו פחות ממאמרים אקדמיים סבוכים. נוכחתי שנאסים טאלב (Nassim Taleb), הפילוסוף ויועץ ההשקעות האמריקאי ממוצא לבנוני, צדק כשאמר שהמוח מיטיב לעבוד כשהוא משוחרר ממשמעת וממשימות, למשל במקלחת.

הרגשתי שהשיוט החופשי והקופצני שהכתיב לי הגוגל מתאים לא רק לקריאה אלא גם לכתיבה. הדילוגים והקפיצות מסחררים וגורמים להנאה מיוחדת. החל מסוף מאי 2019 ניסיתי לעשות קצת סדר ברשימות שהצטברו בשני חודשי סגר הקורונה. עצרתי כשנוכחתי שאם אמשיך יהיה בידי מחקר משעמם, מסוג המחקרים הנכתבים לשם קבלת קרדיט אקדמי. למען הנוחות, החלטתי לוותר על הערות שוליים או רשימות ביבליוגרפיות. מרבית הרעיונות הכתובים בספר אינם מקוריים, ואת שמות האחראים לחשובים שבהם ציינתי.

אז די לעסוק במבנה הספר, בואו ניגש כעת לעניין עצמו. כולי תקווה שתיהנו מהקריאה בו כשם שאני נהניתי מכתיבתו.

א. כאוס
 

13 הדקות
בנובמבר 1942 נשלח סבא שלי יצחק (אייזיק) כהן ונדנברג, ביחד עם אשתו מרתה ובתו הצעירה והיפה אינגה, מהכפר הקטן בורגסוויר (Borgsweer) שליד העיירה ההולנדית דלפזיל (Delfzijl), לאושוויץ. ב-23 בנובמבר 1942 הם הגיעו לאושוויץ בטרנספורט, ובאותו היום שלושתם כבר לא היו בין החיים. יצחק ונדנברג היה בן 59, מרתה בת 51, ואינגה בת 15. מותם של אייזיק, מרתה ואינגה לא היה הכרחי. בין חייהם ומותם האכזרי, שלהם ושל עוד כ-60 מיליון בני אדם, עמדו יד המקרה העיוור ו-13 דקות גורליות.

גאורג אלסר (Georg Elser) היה פועל גרמני פשוט בן 35 כשהחליט, בעקבות ליל הבדולח והסכם מינכן, להרוג את היטלר ולמנוע מלחמת עולם שנייה. אלסר, פועל־אומן (meister) שהתמחה בנגרות ובבניית שעונים, רכש ניסיון בחרטות מתכת במפעל שייצר מרעומים. הוא עבד גם במחצבה שבה למד לחצוב באבן ולהפעיל חומרי נפץ. ב-8 בנובמבר 1938 נסע אלסר למינכן והשתתף, ביחד עם למעלה מ-1,500 ותיקי התנועה הנאצית, בטקס השנתי לציון יום השנה לפוטש הכושל של היטלר בנובמבר 1923.

מדי שנה, ב-8 בנובמבר, היו מתאספים ותיקי התנועה ומנהיגי המפלגה באולם הגדול של מרתף הבירה (Bürgerbräukeller) ומאזינים בהתלהבות לנאום בן שעתיים של היטלר, שמאז 1933 היה הקנצלר, הפיהרר והדיקטטור של הרייך הגרמני. אלסר התרשם מסידורי הביטחון הקלושים במרתף הבירה והחליט לבצע את ההתנקשות שנה לאחר מכן, בכנס של נובמבר 1939. להתנקשות המתוכננת היו סיכויי הצלחה מצוינים. אלסר היה פועל פשוט, שלא היה שייך לארגון כלשהו, אבל הוא היה בעל יכולת תכנון מדהימה, כישורים טכניים מעולים, ובעל סבלנות, התמדה ונחישות. הוא פעל לגמרי לבדו ואיש לא היה שותף לסוד הכנותיו שנמשכו שנה. גורלה של המאה ה-20, כמו גם גורל אירופה וגורלו של העם היהודי היו בידיים נאמנות.

אלסר שרטט את מִתאר מרתף הבירה על כל חלקיו, תכנן את ההתנקשות וחזר לביתו שבהיידנהיים (Heidenheim), עיר קטנה כ-150 קילומטרים צפונית מערבית למינכן. מנובמבר 1938 ועד אוגוסט 1939 עבד אלסר, כאמור, במחצבה ובמפעל מתכת שיצר מרעומים לצבא הגרמני. באוגוסט הוא עבר למינכן כשברשותו 50 קילוגרמים של חומר נפץ ושני מרעומים. הוא שכר בית מלאכה קטן ובמשך כמה שבועות בנה בשיטתיות את המתקן, הכול כדי להשיג ביטחון מוחלט בפיצוץ ובתוצאותיו.

מאחורי דוכן הנואמים באולם הגדול של מרתף הבירה ניצב עמוד מסיבי שעוביו יותר ממטר וחלקו התחתון מצופה עץ. התקרה והיציע נסמכו על העמוד. מדי ערב הגיע אלסר למרתף הבירה והזמין לעצמו ארוחת ערב צנועה. כשהתקרבה שעת הסגירה עלה לקומה השנייה וסגר את עצמו בחדר הניקיונות. כשאחרוני האורחים הלכו והמקום נסגר, יצא עם כליו ממחבואו וכרע על ברכיו ליד העמוד, מאחורי דוכן הנואמים. לאחר שהסיר בזהירות את ציפוי העץ מתחתית העמוד החל בחציבת גומה. כדי למסך את רעש החציבה הוא הכה בפטיש רק כאשר שמע מהרחוב רעש של חשמלית או של מכונית. בבוקר, לפני פתיחת המרתף, הוא החזיר את ציפוי העץ למקומו וחמק החוצה עם כלי העבודה ושק שברי אבן שאותם פיזר ליד הנהר.

לאחר 35 לילות של עבודה מאומצת וסבלנית, הושלמה יצירת הגומה העמוקה בתחתית העמוד. ב-6 בנובמבר הניח אלסר בתוך הגומה ארגז שהכיל 50 קילוגרמים של חומר נפץ, שני מרעומים ושני מנגנוני השהיה. למחרת בלילה ציפה את דפנות הארגז בשעם, כדי לחסום את קול התקתוק, הפעיל את מנגנוני ההשהיה והחזיר את ציפוי העץ למקומו.

בול גרמני לזכרו של גאורג אלסר, הנושא משפט שאמר בחקירתו: "רציתי למנוע את המלחמה".

למחרת, 8 בנובמבר 1939 בשעה 20:30, כמדי שנה, היה היטלר צפוי לפתוח בנאום שהיה אמור להסתיים ב-22:00. המטען תוכנן לפוצץ את האולם בשעה 21:20 בדיוק.

היטלר הגיע בטיסה מברלין והיה אמור לחזור לבירה הגרמנית עוד באותו הלילה. בערב כיסה ערפל כבד את מינכן, ושדה התעופה נסגר. היטלר נאלץ לבטל את טיסתו ולהקדים את יציאתו ברכבת הלילה לברלין. הוא הגיע למרתף הבירה העמוס כשהוא מוקף בכל ראשי השלטון (פרט להרמן גרינג): גבלס, הימלר, היידריך ובורמן. הוא החל לנאום ב-20:10 במקום ב-20:30, סיים ב-21:07 במקום ב-22:00, ומיהר לעזוב את האולם ואיתו הפמליה ורוב הקהל.

ב-21:20 התרחש הפיצוץ בדיוק כמתוכנן. הפודיום הריק וסביבתו התרסקו לחלוטין, העמוד התמוטט והיציע והגג צנחו על הבמה. מהמעטים שנותרו באולם נהרגו שמונה אנשים ונפצעו 63. היטלר וההנהגה הנאצית עזבו את האולם בדיוק 13 דקות לפני הפיצוץ. כשזה התרחש הם שהו במכונית מוסקת שדהרה לתחנת הרכבת. על הפיצוץ נודע להיטלר רק בתחנת הביניים בנירנברג, והוא יחס את הצלתו למזל ולהשגחה העליונה המלווה אותו.