עד אחרון הפחדים

פתח דבר

הגופות נמצאו באחד מימי שלישי. יומיים אחרי שהמשפחה החמיצה את הטיסה חזרה הביתה. שישה ימים אחרי שפסקו כל המסרים והפרסומים ברשתות החברתיות. הפוסט האחרון היה תמונת סלפי, שהראתה כי הם הגיעו למקסיקו: האבא והאימא משרבבים שפתיים בהגזמה, הנערה המתבגרת ורודת לחיים ומבוישת, הבן הצעיר מרכיב משקפי שמש מפלסטיק ומחייך חיוך נטול שן.

הדירה השכורה לא הייתה מול הים, אלא מבנה קטן ליד השביל המשובש, בקצה סמטה לא סלולה, מובלע בסבך ג'ונגל שלצידי הדרך בטוּלוּם. הריח היכה בבת אחת בפניו של השוטר המקומי, כשמנהל האתר פתח את דלת הכניסה. העוזרת שתפקידה היה לנקות אחרי האורחים ישבה על מרפסת הבטון, כפות ידיה ממוללות מחרוזת תפילה, פניה רטובות מדמעות.

הבית להט מחום.

ורחש כולו זמזום זבובים.

אבל למרות צחנת הריקבון שעמדה באוויר, לא היה דם כלל. שום סימנים לדבר עבירה. זה היה הרגע שבו השוטר הבין שהוא מוכרח להסתלק משם.

תוך שעה חצו גברים בחליפות מגן את חצר הבית בצעדים כבדים, עיניהם ממוקדות בחיישני האוויר שבידיהם. הם מצאו את האם שוכבת על הספה, קפואה, וספר בכריכה רכה ניצב כמשולש על חזהּ. בחדר השינה, הילדה שכבה על המיטה המסודרת, הטלפון הנייד שלה עדיין לפות בכף ידה. הילד היה מכורבל בשמיכתו היטב, שוכב בשלווה עם בובת דובי לידו.

הצוות בדק את כירת הגז ואת דוד החימום.

אחר כך הם יצאו חרש מהפטיו כדי לבדוק את צינור הגז החיצוני. פניהם היו קודרות. ואז הם גילו את עקבות הדם. ואת האב — או את מה שנשאר ממנו בכל אופן.

1
מאט פַּיין

"לילה קשה? אתה נראה כאילו ישנת איתנו פה בחוץ."

מאט בחן את לוח השחמט תוך התעלמות מהאיש כהה העור והמצומק שישב מולו ליד השולחן הרעוע בפארק וושינגטון סְקוֶור.

"לא קר לך? איפה המעיל שלך?"

"שְשש, רֶג'י," אמר מאט, וביטל את השאלות בתנועת יד. "אני מנסה להתרכז." הוא המשיך לרקוח במוחו את המהלך הבא על הלוח. משב רוח בוקר קריר נדחק אל הפארק, ומאט חיכך את כפות ידיו זו בזו כנגד הקור. היה בהחלט קר מדי בשביל חודש אפריל.

רג'י פלט קול משועשע מגרונו. "קח את כל היום. זה לא ישנה."

זה שנתיים שמאט לא ניצח אף משחק נגד הבּוֹבּי פישֵר ההומלס של וֶסט וילג'. מאט תהה לפעמים מה הביא את האיש הנבון כל כך אל הרחובות, אך מעולם לא שאל אותו. הוא הזיז את הרץ שלו, ולכד את הרגלי ל־ז'7.

רג'י נד בראשו כמאוכזב ממנו. בלי להתיק את מבטו מהלוח אמר, "מה, חזרת כרגע ממסיבה או משהו?"

"כן, בגוֹדַארְד." מאט הטה את ראשו לכיוון אולם גודארד, בניין לבנים בצבע חום ממש מעבר לפארק.

"גודארד? מסתובב עם בחורות משנה א'," אמר רג'י ופלט צחוק צרוד. הוא ידע על אוניברסיטת ניו יורק יותר מרוב הסטודנטים שלמדו בה. ואולי זה העניין; אולי הוא למד פעם באוניברסיטה.

זה היה מוזר, כי אנשים בטחו במאט בדרך כלל, שיתפו אותו בסיפור חייהם, בסודותיהם, בבעיות שלהם. הוא הניח שפשוט יש לו מין פרצוף כזה. או אולי מפני שהוא ביכר להקשיב ולהתבונן על פני דיבורים. ו־אוו, איך שרג'י ידע לדבר, ועוד איך. ובכל זאת ועל אף להגו הבלתי פוסק לא נידב רג'י שום רמזים על חייו לפני הפארק. מאט חיפש סימנים לסיפור הרקע. היה לו, לבחור, תיק דמוי צבאי ירוק; אולי הוא היה חייל פעם. ידיו וציפורניו היו תמיד נקיות למשעי; אולי עבד בעבר בתחום הרפואה. שפת הרחוב שלו לפעמים נשמעה אמינה ולפעמים מאולצת. אולי הוא מסתיר את זהותו האמיתית, אולי הוא נמלט מפני החוק, פושע. או אולי הוא סתם אדם שנקלע למצוקה, שאוהב לשחק שחמט, ושלא מרגיש צורך להצטדק על סגנון חייו באוזני סטודנט נודניק.

"גבר כלבבי. מבלה כל הלילה עם התלמידות." רג'י צחקק שוב. "ומה חושבת על זה הג'ינג'ית היפה שלך?"

שאלה הוגנת. אבל הג'ינג'ית היפה הזאת נפרדה ממאט אתמול. לכן הכמות המוגזמת של אלכוהול בפאב הפְּרפֶּל הֶיְיז. לכן האַפְטֶר פּארטי בגוֹדארד והקפיצה השובבה למעלה עם דִינָה (או שמא דֵיְינָה?). לכן שבע בבוקר בפארק עם שיער סתור ושום דרך לחזור למעונות — כי כרטיס הזיהוי שלו, המפתח לחדר והטלפון נשארו בכיס המעיל שאבד.

רג'י הניע את הצריח שלו ל־ז'8 וחייך חיוך צהוב שיניים ומרוצה. "אני מתחיל לשאול ת'צמי איך התקבלת למוסד המעולה הזה." רג'י הביט בבניין הקבלה. דגלה הסגול של אוניברסיטת ניו יורק התנוסס עליו והתנופף ברוח.

"אתה מתחיל להישמע כמו אבא שלי," אמר מאט, והניע את הצריח שלו ל־ה'1. מבטו התרומם אל רג'י. "שח."

רג'י הניע את המלך שלו אל ד'8, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

מלכה ל־ז'3. המט היה בלתי נמנע.

"בן ז..." אמר רג'י. הוא צעק לשחקן באחד השולחנות האחרים. "יוֹ, אלייז'ה, תראה מה זה. אַפְלק הביא אותה בניצחון." רג'י תמיד כינה את מאט בן אפלק. זה היה מבחינתו קיצור הגנאי של בחור לבן.

"שמור נפשך מהאיש השקט," ציטט רג'י מטקסט שמאט לא זיהה, בטון של מטיף דת. "כי בעוד שאחרים מדברים, הוא מתבונן. ובעוד שאחרים עושים, הוא מתכנן. וכשכולם נחים לבסוף, או־אז הוא מכה."

רג'י שמט שטר מרופט אל השולחן.

"אני לא לוקח את הכסף שלך." מאט נעמד ומתח את גבו.

"נראה לך," אמר רג'י, והעיף בתנועת אצבע את השטר לכיוונו של מאט. "אתה סטודנט לקולנוע — אתה תזדקק לזה," צחקק.

מאט חפן את הכסף בחוסר רצון. הוא הביט מעלה על העננים הכהים שהתגלגלו אל שמי העיר. הוא אהב את ריח הגשם הממשמש ובא. "לפחות תרשה לי להזמין אותך לארוחת בוקר בחדר האוכל. נשארו לי כמה ניקובים בכרטיסיית הארוחות."

"עזוב," אמר רג'י. "לא נראה שהם התלהבו מזה כל כך בפעם האחרונה."

רג'י צדק. גם לליברליזם־הלימוזינות יש גבולות, הבין מאט לאחר שנים שבהן נמנה עם אוכלוסיית הסטודנטים הפריווילגית של אוניברסיטת ניו יורק. הוא היה עוף מוזר בעיני רוב חבריו ללימודים, יצור א־פוליטי מהמערב התיכון.

"על הזין שלי," אמר מאט, והחווה בידו לרג'י לבוא איתו כשלפתע שמע קול מוכר מאחור.

"הנה אתה. חיפשנו אותך בכל מקום."

מאט הסתובב וראה את רכז המעונות שלו. למה שרכז המעונות יחפש אותו? פיליפ הופיע בדרך כלל רק כשהמוזיקה הייתה רועשת מדי או כשהמסדרונות היו אפופי ריח גראס.

"יש סוכני אף־בי־איי במעונות," אמר פיליפ בטון מודאג. "הם רוצים לדבר איתך."

"סוכנים?"

"כן, בלשי האף־בי־איי הגיעו היום בשש בבוקר. הם אמרו שאתה לא עונה לטלפון."

"מה הם רוצים?" שאל מאט. זה כנראה קשור לאחיו הגדול. הכול קשור לדני מאז הסדרה התיעודית הדפוקה ההיא.

"אני לא יודע. אבל אם אתה עושה משהו אסור מחוץ למעונות, אני לא..."

"תירגע, בנאדם. אני לא..." מאט השתתק לרגע ולקח אוויר. "תודה שיידעת אותי. אלך לראות מה הם רוצים."

פיליפ פלט אנחת ייאוש והתרחק משם באיטיות.

"הסתבכת בצרות?" שאל רג'י.

"אני חושב שכדאי שאלך לבדוק את זה. נדחה את ארוחת הבוקר לפעם אחרת?"

רג'י הנהן. "תיזהר, אפלק. שום דבר טוב לא יצא אף פעם מסוכני אף־בי־איי שדופקים בדלת בשש בבוקר."

כעבור חצי שעה ישב מאט על מיטת המעונות הקטנה שלו, והחדר הסתחרר סביבו.

ראשת צוות הבלשים — מאט לא הצליח לזכור את שמה — דיברה שוב, אבל המילים נשמעו בערבוביה. כשמאט לא הגיב, הסוכנת התכופפה מולו במבט מודאג. השותף שלה, בחור צנום וגבוה בחליפה כהה, היה ברקע והעביר משקלו מרגל לרגל.

"דיברתי עם דיקן הסטודנטים," אמרה הסוכנת, "והם ארגנו לך ייעוץ להתמודדות עם אובדן. ואל תדאג בקשר לקורסים שלך."

מאט ניסה לקום אבל רגליו ננעלו, והדם עלה במהירות לראשו. הסוכנת הובילה אותו בחזרה למיטה.

"כולם?" שאל מאט. היא אמרה לו את זה כבר פעמיים, אבל הוא מיאן להאמין.

"אני כל כך מצטערת."

אימא.

אבא.

מגי.

טומי.

הוא הזדקף שוב, אמר משהו, והלך בצעדים כושלים לשירותים. הוא צנח על ברכיו ורוקן את קיבתו לתוך האסלה. הוא חיבק את הקערה המלוכלכת ולא היה בטוח כמה זמן נשאר שם ככה.

בשלב מסוים שמע נקישה חלושה על הדלת.

"רק רגע, כבר יוצא," הצליח לחלץ מפיו. הוא אחז בחוזקה בכיור ומשך את גופו מעלה. הוא פתח את הברז והתיז מים על פניו. אחר כך הביט בבבואתו במראה. הוא נראה כמו שהרגיש.

כשחזר לחדר, הסוכנת הייתה שם לבד אחרי שהשותף שלה הסתלק.

"איך יכול לקרות דבר כזה?" שאל מאט. קולו נשמע לו זר, צרוד ומרוחק.

"משערים שזו הייתה תאונה מוזרה, דליפת גז. אבל אנחנו מנסים לרדת לשורש העניין. זה בטיפול של הבולשת ושל מחלקת המדינה. פנינו לרשויות במקסיקו. אני יודעת שזה העיתוי הכי גרוע שיכול להיות, אבל אני חייבת לשאול אותך כמה שאלות."

מאט התיישב בחזרה והנהן לאות הסכמה.

"אני מבינה שהם היו בחופשה."

"א־הא, חופשת האביב של אחותי ואחי." המילים נתקעו בגרונו. "הם החליטו לנסוע ברגע האחרון. החופשה שלי לא חפפה לחופשה שלהם ולכן לא יכולתי..." הוא השתתק, נלחם בדמעות.

"מתי שמעת מהם בפעם האחרונה?"

מאט הרהר בכך. "אימא שלי שלחה לי הודעה מנמל התעופה ביום שהם נסעו. מגי שלחה לי הודעה לפני כמה ימים." הוא הרגיש דקירת אשמה. הוא לא קרא, ובטח שלא הגיב למסרון מאחותו הקטנה.

"ומה עם אבא שלך?"

הוא הניד את ראשו, וקהות חושים התפשטה בכל חלקי גופו. הם לא דיברו מאז הריב שלהם על חופשת חג המולד. ליבו שקע. הדבר האחרון שמאט אמר לו —

"לעניין סדר ההתרחשויות — כדי שנבין מה קרה — חשוב שנראה את ההודעות האלה. אם לא אכפת לך?"

"כן, בטח. אבל הטלפון שלי, הוא במעיל שלי ששכחתי איפשהו אתמול בלילה."

"אתה יודע איפה?" שאלה הסוכנת. היא הייתה מתחשבת, אבל מאט הבחין שהיא מתחילה לאבד את סבלנותה.

"אני חושב שהוא בבר." אמש לקח את ערימת הבגדים הקטנה שלו וחמק החוצה מחדרה של הבחורה. המעיל נשאר מן הסתם בבר.

הסוכנת הנהנה. "אוכל לקחת אותך לשם."

"אני לא חושב שפתוח שם בשעה כל כך מוקדמת."

"מה שם הבר?"

"פּרְפֶּל הֶיְיז ברחוב 13 מזרח."

הסוכנת הוציאה את הטלפון שלה וניגשה לקצה השני של החדר. היא הביטה בעד החלון המנוקד טיפות גשם ולחשה הוראות למישהו מעבר לקו. "לא מעניין אותי. פשוט תורה להם לשלוח לשם מישהו מייד," אמרה וחזרה אל מאט.

"תהיה מסוגל ללכת איתי לבר?" הסוכנת התקרבה כמה צעדים לכיוון הדלת.

מאט הנהן, כשקוע בטראנס.

"רוצה לקחת מעיל או מטרייה? יורד גשם."

מאט הניד את ראשו ויצא אחריה.

קהל קטן התקבץ במסדרון, סטודנטים שלטשו בו את מבטיהם. מאט לא היה בטוח אם מפני שהשמועה על משפחתו התפשטה או כי הם חשבו שבאו לעצור אותו או משהו כזה.

הסוכנת — הוא עדיין לא הצליח לדלות מזיכרונו את שמה — התקדמה במהירות לעבר המעלית. כשנכנסו שאל מאט, "כבר דיווחו על זה בתקשורת?"

הסוכנת נעצה בו מבט ידעני. "זה הגיע לתקשורת, אבל עדיין לא פרסמו את שם המשפחה שלך. מחכים קצת עד שבני המשפחה יעודכנו."

"את יודעת מה יקרה כשזה ייוודע להם, נכון?" מאט נד בראשו בגועל. הסדרה התיעודית הארורה ההיא של נטפליקס.

הסוכנת הנהנה.

דלתות המעלית נפתחו לרווחה, ושם קיבלו את פניהם המוני עיתונאים והבזקי מצלמות מסנוורים.