יום יום

מבוא

העיתונות היא הזרוע המודפסת של תקשורת ההמונים, והיא אינה זוכה בדרך כלל ליחס חיובי. רבים מחפשים בכל עת את חסרונותיה ומתעלמים בדרך כלל ממעלותיה. הנה לדוגמה שתיים מאלה: תומס ג'פרסון, הנשיא האמריקני השלישי, אמר: "לו ניתן לי לבחור בין ממשלה ללא עיתונאים ועיתונות ללא ממשלה — הייתי בוחר בלי שום פקפוק באפשרות האחרונה"; ובן ארצו ובן עמנו, מעידן מאוחר יותר, המחזאי ארתור מילר, אמר: "עיתון טוב אינו אלא אומה המדברת על עצמה".

ספר זה מבקש לספר את סיפורן של ארץ ישראל עד תש"ח ושל ישראל מאז ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת באמצעות עשרה יומונים שתיארו את מה שהתרחש כאן ובו בזמן הטביעו חותם, מי יותר ומי פחות, על אנשים, אירועים ותהליכים. היו ימים שהמושג "כתבו בעיתון" נחשב לכמעט יצוק בסלע. קורותיהם של העיתונים מאפשרים לקורא בן זמננו להציץ אל ההיסטוריה שלנו בהתהוותה.

הוצאת עיתון, אז כמו היום, איננה דבר קל ופשוט. ברל כצנלסון, האדמו"ר של תנועת העבודה, פעל במשך שנים להוציא יומון של הסתדרות העובדים. הוא נתקל בהתנגדות מבית, ורבים פקפקו ביכולתה של תנועת העבודה הצעירה לעמוד במעמסה של הוצאת יומון, בעיקר מבחינה כלכלית. אחד מהם הציג לו שאלה מסוג אחר: "בסדר, תאסוף חומר ותוציא את הגיליון הראשון. מה תעשה ביום השני?"

כצנלסון לא נבהל. היה לו חומר גם לגיליונות הבאים. בימים ההם וגם לאחר מכן הייתה מקובלת הדעה שעיתון, ובייחוד עיתון יומי, הוא לחם חוקה של כל תנועה, והעיתונות היא נשמת אפה של העת החדשה. אפילו הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג אמר, עוד בשנות השלושים, ש"העיתונות היומית היא הכוח המשפיע היותר כביר בעולם". ואין מדובר רק בעיתונות ציבורית־מפלגתית. באותם ימים צמחה גם העיתונות הפרטית־מסחרית, ודווקא היא ששרדה. העיתונות הציבורית כמעט נעלמה, ובימינו יש לה בסיס מצומצם רק במגזר החרדי.

ואלה היומונים המתוארים כאן בהרחבה: "הצבי / האור", "הארץ", "דואר היום", "דבר", "הבוקר", "הצופה", "ידיעות אחרונות", "על המשמר", "מעריב" ו"חדשות". מקומם בספר נקבע לפי שנת הופעתם.

מספרם של היומונים שראו אור בארץ מאז ראשית המאה העשרים מגיע לכשבעים. שלושה רבעים מהם בעברית והשאר בשלל שפות: מאנגלית, צרפתית ורוסית ועד ערבית. מספרם של העיתונים השבועיים, הדו־חודשיים והחודשיים מגיע בוודאי לאלפים, אך לא בהם עוסק ספר זה.

רק שלושה מעשרת היומונים המתוארים כאן שרדו עד היום. האחרים נכנעו לקשיים כלכליים, למיעוט קוראים ומודעות וגם לנסיקתם של אמצעי תקשורת חדשים כגון הטלוויזיה, האינטרנט ושאר האמצעים הדיגיטליים. אלה מסוגלים להביא את החדשות, הידיעות ומידע מכל סוג שהוא במהירות האור ממש. העיתונים המודפסים, לעומתם, משולים לצב. חדירתם של האמצעים החדשים לחיי היום־יום היא טוטלית, והתקשורת המודפסת בארץ ובעולם נאבקת כדי לשרוד. האם היא תצליח? ימים יגידו.

הספר "יום־יום" מבקש לקחת פסק זמן ולהחזיר את הגלגל לאחור: אל ימים שהיומון היה אמצעי התקשורת העיקרי, אל הדמויות שעמדו בראש העיתונים, אל העיתונאים שהרבה שנים כונו מתוך כבוד סופרים, אל ההצלחות, פריצות הדרך, כמו אל הכישלונות.

מבחינת חקר ההיסטוריה לא תמיד ניתן כבוד לעיתונות והיו אף שכינו אותה "הטיוטה של ההיסטוריה", כלומר בקושי חומר גלם. לא עוד. האוצרות התיעודיים המצויים במיליוני העמודים של העיתונים שראו אור בארץ, ושבעשרה מהם מתרכז הספר הזה, הם לבֵנים לבניין ההיסטוריה. יש בהם שפע עצום של מידע על כל פן של החיים וקשה, ואולי בלתי אפשרי, לערוך כיום מחקר היסטורי בלי להיעזר בעיתונות הכתובה.

ועם הבשורה הזאת נצא לדרך ל"ביקורי בית" בעשר מערכות (של עיתונים), שאפשר אולי להשוותן לעשר מערכות של מחזה — הלקוח כולו מן החיים בארץ הזאת.

ד"ר מרדכי נאור

הצבי / האור — העיתון היומי הראשון
העיתון הראשון בארץ ישראל, "הלבנון", הופיע בתחילת שנת 1863. מאז, במשך ארבעים וחמש שנה, הופיעו בארץ לא מעט עיתונים שבועיים, דו־שבועיים וחודשיים. עיתון יומי לא ראה אור תחת שמי הארץ עד 30 בספטמבר 1908.

אליעזר בן יהודה, עורך "הצבי" (שראה אור גם בשמות "האור" ו"השקפה"), השתעשע ברעיון להוציא יומון עוד קודם לכן, ופעמים מספר מתחילת המאה העשרים עד 1908 הופיע עיתונו (אז בשם "השקפה") כמה פעמים בשבוע, אבל בגלל התפוצה המצומצמת חזר מדי פעם למתכונת שבועית. ירושלים, מתברר, לא הייתה מוכנה עוד למהפך עיתונאי של ממש. וכך לדברי בן יהודה:

פה בירושלים אין עיתונים יומיים בשום לשון. רוב הקהל בכל ארצנו אינו קורא בשום עיתון אחר. אם כן, אפוא, ה"השקפה" הוא עיתון יומי היוצא פעם אחת בשבוע. […] מפני שאין הקהל פה יכול לשלם שש פעמים בשבוע — נדפס רק גיליון אחד.¹

בתחילת ספטמבר 1908, בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" שהתחוללה כמה שבועות לפני כן והרפיית היד הטורקית הקשה כלפי העיתונות, החליט בן יהודה להעז שוב. "השקפה" שבעריכתו החל להופיע כמה פעמים בשבוע (עד ארבע), ובן יהודה אף היה נחוש בדעתו לעבור בתוך זמן קצר למתכונת יומית. הדבר גרם לחיכוכים בינו לבין שותפו, המו"ל שלמה ישראל שיריזלי, שזה שש שנים היה ה"גב הכלכלי" של העיתון הירושלמי. שיריזלי סבר שירושלים של 1908, ואף ארץ ישראל היהודית (והעברית) כולה, אינן בשלות עוד ליומון.²

אולם לא איש כבן יהודה יוותר. בגיליונות ספטמבר 1908 חזר והדגיש שעד סוף החודש יראה אור העיתון היומי. הוא נקט כמה פעולות, ובהן פנייה אל ציבור הקוראים ואנשי העסקים ביישוב היהודי הזעיר של אז שיסייעו ליומון החדש. בגיליון ערב ראש השנה תרס"ט נקראו אנשי העסקים שלא להחמיץ את ההזדמנות, שכן "המנויים הולכים ומתרבים מיום ליום והעיתון היומי יהיה ביד כל איש בעירנו ובכל ארצנו ולכן הוא האמצעי הטוב ביותר להודיע ולפרסם בפני כל הקהל, כל דבר, כל סחורה חדשה וכיוצא בזה".³

בן יהודה גם הזעיק ארצה את בנו הבכור, בן ציון, הידוע יותר בכינויו איתמר בן אב"י, כדי שזה יקבל עליו את העריכה המעשית של היומון החדש. בן אב"י, "הילד העברי הראשון", החל לכתוב בגיל צעיר, והוא סייע לאביו ולאימו החורגת, חמדה בן יהודה, בהוצאת העיתון המשפחתי. תקופות ארוכות שהה באירופה ולמד שם על בוריה את מלאכת העיתונות המודרנית.

"מציצנות" נוסח 1909
ב־30 בספטמבר 1908 (ה' בתשרי תרס"ט), כאמור, ראה אור הגיליון הראשון של העיתון היומי הראשון בארץ. קוראיו הופתעו לגלות כי השם "השקפה" נעלם ואת מקומו תופס השם החדש־ישן "הצבי". בהסכם "הפרדת הכוחות" שנחתם בין בן יהודה לשיריזלי, נותר בידי שיריזלי הרישיון להוציא עיתון בשם "השקפה" ובן יהודה חזר לשם המקורי של עיתונו, "הצבי", שגיליונו הראשון (במתכונת שבועית) הופיע עשרים וארבע שנה לפני כן. העיתון היומי נשא מִספור חדש, שהופיע הן במספרים והן באותיות עבריות. בן יהודה היה העורך הראשי, וכבר בגיליון השישי נמסר כי איתמר בן אב"י חזר לארץ, והוא נכנס מייד לתפקיד העורך בפועל. בגיליונות שהופיעו אחר כך נכתב בראש הגיליון, לצד הלוגו בעברית ובאותיות לטיניות (HAZEVI), כי העורך הראשי הוא אליעזר בן יהודה והעורכים הם חמדה בן יהודה ואיתמר בן אב"י. בתוך זמן קצר ידעו הכול שהעורך האמיתי הוא איתמר בן אב"י בן העשרים ושש.

בחודשים הבאים למדו אנשי היישוב החדש בארץ ישראל להכיר עיתון מסוג חדש — עיתון־המון סנסציוני, כמקובל בכמה מארצות אירופה ובעיקר בארצות הברית. המושג "עיתונות צהובה" כבר היה קיים בימים ההם, ולעיתונה של משפחת בן יהודה היה מודבק התו הזה מ־1908 ואילך.

ראש התוקפים את העיתון היה הסופר יוסף חיים ברנר. ב־1910 כתב בשבועון הפועלים "הפועל הצעיר": "על עיתוניו של בית בן יהודה כבר דיברנו לא פעם. כבר העדנו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם. על הקוריוזים שלהם בכל גיליון וגיליון. על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעיתוני הרחוב היותר גרועים".⁴

ב"קוריוזים" התכוון ברנר לכל מיני סנסציות, אמיתיות ומדומות, שהתפרסמו בעיקר בגיליונות "הצבי", אבל גם בשאר העיתונים של בן יהודה: סיפורי הרפתקאות מסמרי שיער, סיפורים בהמשכים וקביעת כותרות רעשניות, מעשה שבעת ההיא נחשב ל"לא תרבותי". בן אב"י אף ייבא מאירופה את "פינת המודעה הקטנה", או בלשונו — "דואר הצבי", שפורסם בה מידע שעל גבול המציצנות, והיא זכתה לגינויים חריפים מפי מורים ואנשי רוח.

והנה שתי דוגמאות משנת 1909: "שתי עיניים תכולות ביקשתי. אולם שתי עיניים שחורות מצאתי. מצאתי ונכוויתי!" על החתום: ב"ג; "אל היונה השחורה: נשארה בידי ממחטה, ממחטה קטנה ויפה. האשיבנה או אשמרנה? [חתום] יבא". אבל פורסמו בה גם דברי חולין רגילים: "לא' שמאי, עקרון. בטובו לשלם לי את חובו. תלמידו פ' ".

כותרת ראשית: 1200
בי"ג באייר תרס"ט הופיע גיליון קס"ג (163) של היומון "הצבי". בן אב"י לא הסתיר את גאוותו על הצלחת עיתונו, ובראש הגיליון הופיע המספר 1200. למי שלא תפס במה מדובר הסביר העורך: "זהו המספר שאליו הגענו בימים האלה". משמע מדי יום ביומו מודפסים 1,200 עותקים של "הצבי" — היקף מדהים בתנאים של הימים ההם — ולעיתים קרובות, כך סיפר בן אב"י במאמר הראשי, אין די עותקים לשלוח למנויים בארצות אירופה.

כותרת 1200 בנושא תפוצת העיתון. הגיליון הראשון לא הובא בשל האיכות הירודה של המקור

מעניין להציץ בגיליון הזה ולראות מה עוד נכתב בו. הופיע בו המאמר "אנחנו", שעליו יסופר בהמשך הדברים, סיפור בהמשכים מאת הסופר הצרפתי אלפונס דוֹדֶה, ידיעות מיפו, ובהן שהרב של יפו והמושבות, הרב אי"ה קוק, שלח למשורר הנודע ביליק (ביאליק) שביקר אז בארץ מכתב ידידותי מאוד, וכן מכתב למערכת של ישעיהו קרניאל, שלאחר שלושים שנה הביא נושאו לידי הקמת אקו"ם, מוסד לשמירת זכויות היוצרים.

קרניאל כתב כי להקת "חובבי הבמה העברית" מעלה לאחרונה מחזיונותיו של הסופר שלום עליכם, "החביבים מאוד כידוע על קהל השומעים". דא עקא, על כל אלה המשתמשים בפרי עטו של שלום עליכם, "כדי למשוך את הקהל ולהרבות את הכנסותיהם", לא לשכוח את המחבר, שכידוע בעת האחרונה הוא חולה וזקוק לעזרה חומרית, "ולהקציע [להקצות] חלק הגון מההכנסות הבאות מהחזיונות לטובתו".

הכותב הביע את התקווה שאנשי התיאטרון בארץ יקבלו את הצעתו ברצון ו"יפה שעה אחת קודם".

מי ומי בכותבים?
אל אליעזר בן יהודה, שכתב בעיתון מדי פעם בפעם, הצטרפו בני משפחתו חמדה ואיתמר, כל אחד בתחומו. חמדה כתבה על אופנה, נושא שזכה להתעניינות ביישוב החדש ולקיתונות של שופכין ביישוב הישן. איתמר בן אב"י היה ממונה ב"הצבי" (שלאחר זמן שונה שמו ל"האור") על מאמרים בנושאי חוץ, אבל הרבה לכתוב גם על נושאי פנים, דהיינו החיים בארץ, ועל נושאים אחרים.

מלבדם גויסו גם כמה וכמה אנשי ספר וכתיבה מקרב אנשי היישוב החדש, בירושלים, ביפו ובמושבות. אברהם אלמליח מירושלים, למשל, ודוד יודה־לב־איש (יודילוביץ') מראשון לציון כתבו בענייני לשון; עמיתו למושבה של יודילוביץ', מנשה מאירוביץ', כתב על עבודות חקלאיות במושבות ועל מצבם של הפועלים החקלאיים; המילונאי יהודה גרזובסקי, שבחיי היום־יום היה פקיד בכיר בבנק אפ"ק, פרסם סיפורים מתורגמים בהמשכים (ראו לעיל); החוקר שמואל רפאלי כתב מדי פעם על מטבעות ארץ ישראל בימי קדם; ואיש ירושלים יוסף ממן פתח מדור מיוחד וחדשני — מן המתרחש אצל השכנים הערבים.

היה בעיתון גם מדור קבוע של "ירכתונים" — מונח עברי למילה "פֶלְיֵיטוֹנים" — רשימות הווי קצרות, משעשעות והומוריסטיות. בכותבים במדור זה היו אברהם סולומיאק, מנהל הדואר הרוסי בירושלים (לרוב המעצמות היו בטורקיה רבתי בתי דואר משלהן), וישעיהו קרניאל. המורה והסופר קדיש יהודה סילמן תרם כתבות, שאז נקראו "רפורטז'ות", על ענייני דיומא.

לעיתון היו כתבים גם במושבות השונות, ביפו, בערי האימפריה העות'מאנית, במצרים, ולפעמים פורסמו מכתבים שנשלחו מארצות אירופה. המשתתפים בעיתון לא קיבלו שכר סופרים. משפחת בן יהודה ממילא חיה מן היד אל הפה, ולפי עדותו של בן אב"י, הוצאת העיתון מדי יום ביומו הייתה מבצע קשה ביותר. אישים ידועי שם שהיו מוכנים להסתפק בשכר סמלי — נענו בשלילה.⁵

השרפה הגדולה
איתמר בן אב"י, העורך והעיתונאי שקנה את השכלתו התקשורתית בארצות מערב אירופה, עשה כל מאמץ ש"הצבי" יתקדם ככל האפשר במסלול מודרני. הדבר לא עלה לו ולמשפחתו בנקל בירושלים השמרנית.

סיפור שרפתה של טחנת הקמח "זרובבל" שתיאר בן אב"י בהרחבה בשלהי 1908 כמעט גרם לסגירת העיתון. וכך היה הדבר: באחת משכונות ירושלים עלתה באש, לפתע פתאום, טחנת קמח. זו הייתה שעת לילה ולשונות האש האירו את כל הסביבה. בבן אב"י ניעור החוש העיתונאי. הוא חש למקום, עמד מקרוב על חוסר אמצעי כיבוי, וכששב לביתו תיאר בפרטי פרטים את האירוע הדרמטי. למוחרת הופיעה ידיעה גדולה בעמודו הראשון של העיתון תחת הכותרת "התבערה השלישית בירושלים".⁶ (מתברר שלפניה היו שתי שרפות גדולות אחרות.) הכתבה המפורטת על השרפה תפסה את כל העמוד הראשון ונכללו בה כ־1,500 מילה. בן אב"י רצה להביא גם תמונה של השרפה שהייתה בידו, אך נאלץ לוותר על הרעיון, משום שהכנת גלופה בימים ההם חייבה תשלום עתק, וזה לא היה מצוי בידי מערכת העיתון.

הוא תיאר את האנשים שצפו בשרפה ולא עשו דבר, ועד מהרה הגיע לכמה מסקנות קשות. את אלה שם בפי הירח (לבנה בלשונו) שראה הכול מעל:

אתם מביטים ולא עושים מאומה. הצילו אחרים או הצילו את עצמכם. לכו, רוצו, נוסו, עשו דבר מה. איה משאבותיכם, איה מכביכם, איה המים שאצרתם לתכלית האש? איה כל אלה?

כך לחשה הלבנה ואנוכי ועוד רבים אחרים הבינונוה וקריאתה חדרה לליבותינו. אך אנחנו ידענו את אשר לא ידעה אולי היא: בירושלים הנרדמה, המתה, בירושלים המזרחית, לשווא תבקשו משאבות, לשווא תבקשו מְכַבִּים... קרק! קרק!

הכול נפל, נפל, ומהבניין שעמד שמה לא נשאר אלא שלד אבנים עגום, שחור מכבשן האש...

השערורייה פרצה שעות אחדות לאחר פרסום הידיעה. לדברי בן אב"י, המוחים לא היו קוראי העיתון אלא המשכילים בירושלים ובמושבות שנחרדו. "הכיצד" — ציטט בן אב"י את המקטרגים — "בעיתון הנושא את שמו של בן יהודה נעשתה שערורייה כזו? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך?" אחד מאותם מוחים, יהושע אייזנשטדט־ברזילי, מיהר אל בן יהודה וקרא לו לפטר את בנו הסורר, או לפחות להעמידו במקומו. והעיקר שיפסיק מייד עם ה"בולֶבַרדיות" (כינוי להמוניות אירופית). ברזילי איים שאם ימשיך בן אב"י בדרכו הנלוזה, הוא עצמו ושאר המשכילים יפסיקו לכתוב בעיתון ואף לרוכשו.

בן יהודה ורעייתו חמדה לא הסתירו את דאגתם. חרם של משכילי היישוב הקטן בעיר ובמושבות היה יכול להביא כליה על העיתון.

בן אב"י לא חזר בו. בנוכחותו של ברזילי הסביר כי ירושלים של תחילת המאה העשרים זקוקה לעיתון, לא לכתב עת רציני בנוסח העיתון "השחר" של פרץ סמולנסקין מלפני שלושים שנה, ואפילו לא כמו "החבצלת" החרדי, בעריכת ישראל דב פרומקין. "לא לשם כך הפסקתי את לימודי במכללה הברלינית ואם דרכי זאת — דרך כל עיתוני אירופה — לא תמצא חן בעיני העורך הראשי [בן יהודה] ומשתתפיו הקבועים של העיתון, אארוז את חפצי ואשוב אל לימודי בגרמניה".

האיום הצליח ובן אב"י המשיך בדרכו המקצועית. עם זאת הבטיח לאביו ולברזילי כי לא יפרסם עוד "תבערות ורציחות", כלשונו, בעמוד הראשון.⁷

*המשך הפרק בספר המלא*