המדריך לעלמה רודפת הממון

1
 

בית נֶטְלי, בידינגטון, דוֹרסֶטשייר, 1818

"אתה לא מתכוון להתחתן איתי?" שאלה מיס טלבוט בתדהמה.

"לצערי," השיב מר צ'רלס לינפילד, שארשת פניו התקבעה בעווית שחֶצייה התנצלות וחֶצייה התגוננות מפני שטף דברי התוכחה הצפויים. הבעה שפלוני עשוי לעטות כשהוא מבטל בצער הזמנה למסיבת יום הולדת, לא אירוסים בני שנתיים.

קיטי נעצה בו מבט המום. היא לא הצליחה להבין. קתרין טלבוט, או קיטי, כפי שכונתה בקרב בני משפחתה ומכריה הקרובים, לא התקשתה בדרך כלל להבין דברים. למעשה, היא היתה ידועה בחריפות שכלה ובכישרונה למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שונות. אבל עכשיו קיטי לא ידעה מה לומר. היא וצ'רלס תכננו להתחתן. זה מה שהיא ידעה שנים - ופתאום זה לא יקרה? מה היא אמורה לומר, מה היא אמורה להרגיש בתגובה לבשורה מרה כל כך? זה שינה הכול. אבל צ'רלס עדיין נראה אותו דבר, לבש בגדים שהיא ראתה אלפי פעמים, ברישול שרק העשירים יכולים להרשות לעצמם. אפודה מעוטרת ברקמה משובחת שמכופתרת עקום ומטפחת צוואר צעקנית ומקומטת שאפילו לא נקשרה אלא סתם נכרכה. מן הראוי היה שלפחות יטרח להתלבש באופן שמכבד את המעמד, חשבה קיטי במרמור גובר כשמבטה נעצר על המטפחת המחרידה.

קורטוב מזעמה הצליח כפי הנראה לחדור להבעת פניה, כי צ'רלס עבר בבת־אחת מגישה מכעיסה של התנשאות מתנצלת לזו של ילד קטן שנעלב.

"אין לך שום סיבה להסתכל עלי במבט הזה," הוא אמר. "הרי מעולם לא הובטחנו רשמית זה לזו."

"הובטחנו רשמית זה לזו?" רוח סוערת הפיחה חיים חדשים במפרשיה, והיא גילתה שהיא בעצם זועמת למדי. נבזה חסר תקנה שכמותו. "אנחנו מדברים על חתונה כבר שנתיים. התעכבנו עד עכשיו רק בשל מותה של אמי ומחלתו של אבי! הבטחת לי - הבטחת לי כל כך הרבה דברים."

"אלה היו סתם דיבורים של ילדים," מחה, והוסיף בעקשנות של פרד, "וממילא לא יכולתי לבטל כשאביך שכב על ערש דווי. זה לא היה המעשה הראוי כלל וכלל."

"אז עכשיו, אני מבינה, אחרי שהוא מת - עוד לא עבר חודש מאז שקברתי אותו - אתה יכול סוף סוף לנטוש אותי?" היא רתחה. "האם זה המעשה הראוי?"

הוא העביר את אצבעות ידו בשְׂערו בתסכול ועיניו נדדו לרגע אל הדלת.

"תקשיבי לי, אין טעם שנשוחח כשאת מתנהגת בצורה כזאת," הוא אמר, כמו מישהו שמואיל לשמור על סבלנותו למרות הקשיים שמערימים עליו. "אולי מוטב שאלך."

"שתלך? אתה בשום אופן לא יכול להטיח בי בשורה כזאת בלי להסביר את עצמך. רק לפני שבוע נפגשנו ודיברנו על חתונה במאי - בעוד פחות משלושה חודשים."

"אולי הייתי צריך לכתוב מכתב וזהו," הוא אמר לעצמו ושלח מבטי ערגה אל הדלת. "מרי אמרה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא פנים אל פנים, אבל אני חושב שמכתב היה פשוט יותר. אני לא מצליח לחשוב כשאת צועקת עלי."

קיטי שמרה בצד את הסיבות הרבות שהיו לה להתרגז, ובחושים של ציידת מלידה התמקדה אך ורק במידע החשוב שצץ פתאום.

"מרי?" קולה היה חד. "מרי ספנסר? ואיך בדיוק קשורה לזה מיס ספנסר? לא היה לי מושג שהיא חזרה לבידינגטון."

"כן, כן, היא חזרה, כלומר, כן," גמגם מר לינפילד ואגלי זיעה זעירים בצבצו על מצחו. "אמא שלי הזמינה אותה להתארח אצלנו לזמן־מה. ללא ספק יועיל לאחיותי לרכוש מכרה חדשה."

"ודיברת עם מיס ספנסר על סיום האירוסים שלנו?"

"למעשה, כן... היא גילתה הבנה רבה מאוד ביחס למצב - של שנינו - ואני מוכרח לומר שהיה נחמד ל... לדבר עם מישהו על זה."

שתיקה לרגע. ואז, בנימה כמעט אגבית, "מר לינפילד, אתה מתכוון להציע נישואים למיס ספנסר?"

"לא! כלומר, אנחנו כבר... אז חשבתי שיהיה הכי טוב לבוא לכאן, ו..."

"אני מבינה," אמרה קיטי, והיא אכן הבינה. "אם כך, אני מניחה שמגיע לך ציון לשבח על הביטחון העצמי שהפגנת, מר לינפילד. לא כל אחד יכול להציע נישואים לאישה אחת בשעה שהוא כבר מאורס לאחרת. בראבו."

"זה בדיוק מה שאת תמיד עושה!" קבל מר לינפילד, שאזר קצת אומץ סוף־סוף. "את מעוותת והופכת הכול עד שאני כבר לא יודע מימיני ומשמאלי. עלה בדעתך שאולי אני חס על רגשותייך? שלא רציתי לומר לך את האמת? הרי לא אוכל להגשים את הקריירה שאני רוצה לפתח בפוליטיקה אם אתחתן עם מישהי כמוך."

הלגלוג בקולו זעזע אותה. "ומה זה אמור להביע?"

הוא פרש את זרועותיו כמזמין אותה להסתכל סביבה. קיטי לא נענתה להזמנה. היא ידעה מה תִראה כי היא עמדה בחדר הזה כל יום מימי חייה. הספות הבלויות שניצבו קרוב ככל האפשר אל האח המחממת. השטיח למרגלות האח שפעם היה אלגנטי ועכשיו בלוי ואכול כוויות. מדפים שפעם היו עמוסים בספרים ועכשיו עמדו מיותמים.

"אנחנו אולי מתגוררים באותה עיר, אבל בעולמות שונים." הוא הניף שוב את ידיו. "אני בנו של בעל אחוזה! אמא ומיס ספנסר עזרו לי להבין שאני לא יכול לבנות לעצמי שם עם שידוך לא ראוי."

קיטי מעולם לא היתה כה מודעת לפעימות לִבה, שהיו עכשיו כהלמות תופים באוזניה. אם כך, היא שידוך לא ראוי?

"מר לינפילד," היא אמרה, בקול שקט אבל עם נגיעה ברורה של ארס. "בוא נודה באמת. לא היתה לך כל התנגדות לאירוסים שלנו עד לפגישה המחודשת עם מיס ספנסר היפה. בנו של בעל אחוזה, אתה אומר! כג'נטלמן, לא הייתי מצפה מהמשפחה שלך לעבור לסדר היום על התנהלות כגון זו. אולי אני צריכה לשמוח שחשפת את קלונך לפני שהיה מאוחר מדי."

היא הנחיתה כל מהלומה בדיוק ובעוצמה של מתאגרף מקצועי, וצ'רלס, מעתה לעולם מר לינפילד, נרתע לאחור מפניה.

"איך את מסוגלת לדבר אלי כך?" הוא הזדעזע, "אני ג'נטלמן מושלם. את מתחילה להיכנס להיסטריה." אגלי הזיעה הצטברו ומר לינפילד החל לנוע במקומו במבוכה. "אני מעוניין שנישאר ידידים טובים, את מוכרחה להבין, קיט -״

"מיס טלבוט," היא תיקנה אותו בנימוס קר. צווחת זעם חיפשה מוצא בתוך גופה, אבל היא הכילה אותה, ריסנה את כעסה והחוותה על הדלת בהינף יד קצר. "אם תסלח לי, אבקש שתמצא את הדרך החוצה, מר לינפילד."

הוא הנהן קצרות ונמלט כל עוד רוחו בו בלי להביט לאחור.

קיטי נותרה עומדת במקומה, בלי לזוז ובלי לנשום, כאילו בכך תמנע את המשך התרחשותו של האסון. לבסוף הלכה אל החלון שאור הבוקר שטף דרכו את החדר, השעינה את ראשה על השמשה ונשפה לאט את האוויר שהיה כלוא בריאותיה. מהחלון הזה היה אפשר לראות את הגינה כולה. הנרקיסים זה עתה התחילו לפרוח, עשבים שוטים פשטו עדיין בערוגות הירקות והתרנגולות הסתובבו וליקטו את מזונן בין השאריות. החיים בחוץ נמשכו, אבל בצד הזה של החלון, חייה נהרסו לחלוטין.

הן נותרו לבדן לגמרי. לא נותר להן עוד אל מי לפנות. אמא ואבא הלכו לעולמם, ודווקא בשעתה הקשה, בתקופה שבה היתה זקוקה לעצתם יותר מכול, היא לא יכלה לבקש אותה מהם. לא נותרה עוד נפש חיה שתוכל לפנות אליה לעזרה. בהלה אחזה בה. מה תעשה עכשיו?

היא עלולה היתה להישאר כך באותה תנוחה כל היום, אבל אחותה הקטנה, ג'יין בת העשר, התפרצה בסערה לחדר כעבור דקות אחדות ועל פניה ארשת חשיבות עצמית של שליח מטעם בית המלוכה.

"קיטי, איפה הספר של ססילי?" היא שאלה.

"הוא היה במטבח אתמול," ענתה קיטי בלי להזיז את מבטה מהחלון. הן יעשבו את ערוגת הארטישוק אחר הצהריים כדי להכין אותה לזריעה בקרוב. מרחוק, היא שמעה את ג'יין מעבירה את המסר לססילי.

"היא כבר חיפשה שם," היתה התשובה.

"תחפשו שוב." קיטי הניפה את ידה בקוצר רוח.

הדלת נפתחה ונסגרה בטריקה. "היא אומרת שהוא לא שם ושאם מכרת אותו, היא תכעס מאוד כי היא קיבלה אותו במתנה מהכומר."

"מספיק! לכל הרוחות," קיטי התרגזה. "תגידי לססילי שאני לא יכולה לחפש את הספר היקר שלה שקיבלה מהכומר, כי ארוסי נטש אותי כרגע ואני צריכה כמה דקות להתאושש, אם זאת לא בקשה מוגזמת!"

ברגע שג'יין העבירה את המסר הבלתי שגרתי לססילי, כל דיירי הבית - ארבע אחיותיה של קיטי וברמבל הכלב - ירדו לטרקלין ומילאו את החלל הקטן בהמולה.

"קיטי, זה נכון שמר לינפילד נטש אותך?"

"אף פעם לא חיבבתי אותו. הוא תמיד ליטף לי את הראש כאילו שאני ילדה קטנה."

"הספר שלי לא במטבח."

קיטי סיפרה להן בקצרה ככל יכולתה מה קרה, כשראשה שעון עדיין על שמשת החלון. בשקט שירד עליהן בעקבות החדשות הן החליפו מבטים מודאגים. כעבור זמן קצר ג'יין השתעממה והלכה אל פסנתר הכנף החורק. היא הפרה את הדממה עם מנגינה עליזה. ג'יין מעולם לא למדה מוזיקה, אבל חיפתה על היעדר כישרונה בלהט ובמכות חזקות על הקלידים.

"כמה נורא," אמרה לבסוף ביאטריס בת התשע־עשרה, האחות הקרובה ביותר לקיטי בגילה ובאופייה. "קיטי היקרה, אני מצטערת. את בטח שבורה."

קיטי זקפה את ראשה. "שבורה? ביאטריס, זה ממש לא העניין. אם לא אתחתן עם מר לינפילד, זה יהיה הסוף של כולנו. אבא ואמא הורישו לנו את הבית, אבל גם חובות עצומים. כספו של לינפילד היה הערובה להצלתנו."

"התכוונת להתחתן עם מר לינפילד בשביל ההון שלו?" ססילי שאלה בשיפוטיות. שאר האחיות תמיד סברו שבתור האינטלקטואלית של המשפחה, ססילי בת השמונה־עשרה נולדה עם מצפון מפותח יתר על המידה.

"בוודאי לא בשביל היושרה או הכבוד הג'נטלמני שלו," אמרה קיטי במרירות. "אני רק מצטערת שלא חשבתי להשלים את המהלך קודם. לא היינו צריכים לדחות את החתונה כשאמא מתה, ידעתי שאירוסים ארוכים הם פתח לצרות. ואבא חשב שזה לא הולם!"

"מה חומרת המצב, קיטי?" שאלה ביאטריס. קיטי בהתה בה בשתיקה שניות אחדות. איך תוכל לספר להן? כיצד תוכל להסביר את כל מה שעומד לקרות?

"המצב... חמור," קיטי אמרה בזהירות. "אבא לקח משכנתא שנייה על הבית מאנשים ידועים לשמצה. הדברים שמכרתי, כל הספרים, כלי הכסף, חלק מהתכשיטים של אמא, הספיקו כדי לרַצות אותם עד עכשיו, אבל באחד ביוני הם יחזרו. נותרו ארבעה חודשים. ואם לא יהיה לנו מספיק כסף, או לכל הפחות הוכחה שנוכל להתחיל לשלם להם, אז..."

"...נצטרך לעזוב? אבל זה הבית שלנו." שפתה של הארייט רטטה. האחות השנייה מלמטה היתה בהחלט רגישה יותר מג'יין, שלפחות חדלה לנגן וישבה בשקט על ספסל הפסנתר וצפתה באחיותיה.

קיטי לא היתה מסוגלת לספר להן שהאילוץ לעזוב את הבית אפילו לא היה הדבר הגרוע ביותר. מכירתו של בית נטלי תכסה בקושי את החובות, ולא יישאר שום דבר למחייתן. מאחר שלא היה להן לאן ללכת ולא היו להן מקורות הכנסה אחרים, העתיד צפן שחורות. לא תהיה להן ברירה אלא להתפצל. היא וביאטריס יוכלו אולי למצוא עבודה בסולסברי, או באחת מהערים הסמוכות, אולי כמשרתות בית, או אם יתמזל מזלן באמת, אפילו כמשרתות אישיות של נשות ממון. באשר לססילי, קיטי לא חשבה שהיא תסכים או תהיה מסוגלת לעבוד בשביל מישהו, אבל עם ההשכלה שלה היא תוכל לנסות למצוא את מקומה כמורה בבית ספר. הארייט היתה צעירה כל כך, ותצטרך גם היא ללמוד. במקום שמספק גם לינה וכלכלה. וג'יין... גברת פלמר מהעיר, למרות אופייה הנרגן, תמיד הפגינה חיבה מסוימת כלפי ג'יין. אולי היא תוכל לשכנע אותה לקחת את ג'יין תחת חסותה עד שגם היא תהיה בוגרת מספיק למצוא עבודה.

בדמיונה קיטי ראתה אותה ואת אחיותיה מתפזרות לכל עבר כעלים ברוח. האם יזכו להיות שוב ביחד, כמו עכשיו? ומה אם המציאות תהיה קודרת בהרבה מהתרחיש האפל ממילא? עכשיו היא ראתה אותן לבד, רעבות, מיואשות. קיטי עדיין לא הזילה ולו דמעה אחת על מר לינפילד. הוא לא היה ראוי לדמעותיה. אבל עכשיו גרונה החל לכאוב. הן כבר איבדו כל כך הרבה. קיטי היתה זו שנאלצה להסביר לאחיותיה שאמא לא תחלים. לבשר להן על מות אביהן. כיצד תסביר להן עכשיו שהגרוע מכול עוד לפניהן? היא לא מצאה את המילים. קיטי לא היתה כמו אמא שלהן, שיכלה לשלוף תחושת עידוד מחממת יש מאין כבמטה קסם, ולא כמו אביהן, שתמיד היה יכול לומר שהכול יהיה בסדר בביטחון מעורר אמון. קיטי היתה פותרת הבעיות של המשפחה, אבל המכשול החדש היה גדול מדי והיא חשה שלא תוכל להתגבר עליו בעזרת כוח הרצון בלבד. היא היתה רוצה כל כך מישהו לחלוק איתו את העול שהיה משא כבד לצעירה בת עשרים, אבל לא היה אדם כזה. אחיותיה תלו בה את עיניהן, בטוחות אפילו עכשיו שהיא תוכל לתקן הכול. כמו שתיקנה תמיד.

כמו שתמיד תתקן.

הזמן לייאוש עבר. היא לא תובס בקלות כזו. היא כבשה את דמעותיה וזקפה את כתפיה.

"יש לנו יותר מארבעה חודשים עד אחד ביוני," קיטי אמרה בכוחות מחודשים והתרחקה מהחלון. "אני סבורה שנוכל להספיק בזמן הזה לרשום הישג מיוחד במינו. כבר הצלחתי ללכוד ארוס עשיר בעיר כמו בידינגטון. אמנם לבסוף התברר שהוא נחש, אבל אין שום סיבה שלא אצליח פעם נוספת, ובקלות."

"למיטב ידיעתי אין עוד עשירים בסביבה שלנו," ציינה ביאטריס.

"בדיוק!" השיבה אחותה בעליזות, וברק משונה נצץ בעיניה. "ולכן איאלץ לנסוע אל קרקע פורייה יותר. ביאטריס - את אחראית עד שאחזור. אני יוצאת ללונדון."