תעלומת הסוס הנעלם

1. ממרומי המצודה

"לא הִשְתַּנְתָּ במכנסיים מרוב פחד?" שאל עומרי את יותם אחרי שגלי סיימה לספר על הרגעים בהם המרגל האירני המקורזל, כמעט הצליח לברוח, בעודו מחזיק את יותם כבן ערובה, קְנה האקדח נעוץ בגבו וּכְלֵי הנשק של המאבטחים מוטלים על הקרקע.

"ברור שפחדתי," אמר יותם, "במיוחד כשהייתי בטוח שדרור, החבר הכי טוב שלי, כבר מת ושגם אני אוטוטו מצטרף אליו, אבל האמת היא שהכל קרה כל כך מהר שלא ממש הספקנו לפחד. עכשיו, כשאני מדבר על זה, הכל נשמע הרבה יותר מפחיד."

געיית הפרות הרועות בשדות המצהיבים לאחר הקציר, שדה המלפפונים הנטוש, שאון הטרקטור החורש את האדמה, השמיים הכחולים והשמש שלא מזמן החלה לטפס במזרח, כל אלה היוו את התפאורה לשני הנערים ושתי הנערות שישבו בראש מגדל חבילות חציר גבוה, ופטפטו בהתלהבות.

מאז שזכרו את עצמם, בילו גלי ויותם את חופשת חגֵי תשרי בקיבוץ שוֹמְרָת הסמוך לעכו שבצפון, משום שבו התגוררו בני דודיהם, תמר בת ה-41 ועומרי בן ה-21, שהיו חביבים עליהם במיוחד. הוריהם, הדוד אבירם והדודה שירלי, אהבו מאוד את חיי הקיבוץ ועברו להתגורר בו מיד לאחר שהשתחררו מהצבא. אבירם, אחיה הצעיר של טליה, אמם של גלי ויותם, שימש כמנהלו של מפעל האריזות של הקיבוץ.

גם השנה, כמו בשנים עברו, הגיעו גלי ויותם לבלות כאן את חופשת חג הסוכות. כאן נהנו מהמרחבים, מהשקט, מהאוויר הצלול ובעיקר מהמשחקים ומההרפתקאות שחוו יחדיו. החבורה שמחה להיפגש, להחליף חוויות, לרכל, לעשות מעשי קונדס וסתם להתפרע.

תעלומה השכן שממול פוענחה על ידי גלי, יותם וחבריהם אך לפני כמה שבועות ותמר ועומרי לא שבעו מלשמוע שוב ושוב כיצד עקבו אחרי המרגלים האיראנים וכיצד הצליחו לסכל את מזימתם לְחַבֵּל בניסוי של הטיל הסודי "זיז".

"חבל שלא הזעקתם אותנו כדי לעזור לכם," התרעמה תמר, "הייתי תוקעת בכיף את הטייזר בעורפו של המתולתל האיראני."

"אני מת לפגוש את אמנון ולראות את הקרוון המדליק שלו," הוסיף עומרי, "אולי תזמינו אותו לבקר?"

יותם פתח את פיו כדי לענות, אך הבעת פניה של תמר, כמו גם האצבע שזקפה מול שפתיה ועיניה המצומצמות לכדי חריץ, עצרו אותו מלהמשיך.

"תסתמו ותקשיבו!" לחשה.

ממקום מושבם במרומי מגדל החציר הגבוה, יכלו הארבעה לשמוע בבירור קולות של שני אנשים אשר שוחחו ביניהם בקול נמוך ובהתלהבות.

תחילה לא הבינו על מה השניים מדברים, אבל ככל שהם התקרבו, התגברו הקולות וכשנעצרו ממש למרגלות המצודה, הצליחה החבורה להבין כל מילה.

"... מה אתה לא מבין? איברהים הודיע שהפעולה תתבצע היום בלילה. זה אומר שאתה חייב להשיג את הקוד עד הערב. אין אפשרות אחרת. מה לא ברור!?" נשמע קול גברי במבטא רוסי .

"תראה יורי, הסברתי לך שזה בכלל לא פשוט כמו שזה נראה. ניסיתי כבר כמה פעמים להשיג את הקוד המחורבן הזה, אבל הבְּרָכָה הזאת שוֹמרת על הסוס כאילו הוא הזהב שבפוֹרְט־נוקס." ענה השני בקול גבוה וצפצפני.

"מה זה פורט נוקס?" שאל בעל המבטא הרוסי.

"אתה באמת לא יודע?" לגלג חברו, "ככה קוראים לבנק שבו שומרים את אוצר הזהב של ארצות הברית," ענה בנימה קצת מתנשאת.

"אז מה אתה מציע?" התרעם הרוסי שענה לשם יורי, "שנודיע לאיברהים שאנחנו לא מסוגלים לבצע את חלקנו במבצע? תגיד יא אהְבל, כמה הזדמנויות היו לך לעשות קוּפָּה כזאת כמעט בלי להתאמץ?"

"בסדר, בסדר," ענה בעל הקול הצפצפני בהכנעה," את המפתח כבר שִכְפלתי אבל את הקוד לא הצלחתי להשיג. כבר שבועיים אני מסתובב ליד הבְּרָכָה הזאת אבל בכל פעם שהיא מקישה את הקוד, היא מסתירה את הקודן."

גלי, יותם, תמר ועומרי ישבו קפואים במקומם ולא הוציאו הגה. היה ברור שהדוברים שעמדו ופטפטו למרגלות מגדל החציר עליו ישבו, לא העלו בדעתם שיש מי שמקשיב להם.

"יש לי רעיון," אמר יורי, "אולי תשתמש בחומר שאפשר לראות רק באור אולטרה־סגול? ראיתי בטלוויזיה תוכנית תחקירים על ניקוי חדרים בבתי מלון. הם ריססו חומר כזה בשרותים ועל המיטות ואחר כך ראו איפה ניקו ואיפה לא. אחרי שהיא תסתלק נוכל לראות על איזה מספרים הבְּרָכָה שלך לחצה."

"וואלה? אתה ממש גאון." התלהב הציפציף, "אתה יודע אולי איפה אפשר להשיג חומר כזה?"

"עד כאן חביבי. אתה באמת רוצה שאני אעשה את כל העבודה במקומך?" כעס הרוסי, "תבדוק. אולי בחנויות לחומרי בניין."

"בסדר תירגע, אבדוק בעצמי." ניכר היה שהאיש מאוכזב מחוסר שיתוף הפעולה של חברו, "מזל שעם ההקלטות סיימתי כבר שלשום," רטן.

"באמת מזל!" אמר יורי בהתנשאות.

"במחשבה שנייה," התרעם הציפציף, "אתה מדבר הרבה ועושה מעט. זרקת עלי את כל העבודה השחורה, ואתה מה? מסתובב עם הטנדר הלוך וחזור ועושה קולות של איש חשוב."

"אני אשם שאותך קיבלו לעבודה בקיבוץ ואותי לא?"

"מה זה קשור? למה למשל אתה לא יכול להשיג לי את החומר לגילוי הקוד, הא?" יש לי לגמור לנקות את כל החרא ברפת, אחר כך גם באורווה ועם כל זה גם לחלץ את הקוד. אתה לא מבין שאני ממש לחוץ בזמן?"

"מצטער אחי. אני לא יכול לעזור!" ענה יורי בפסקנות, "קבעתי להיפגש עם איברהים. יש לו עדכונים ואנחנו חייבים לעבור על כל הפרטים. אתה מבין שיש לנו עוד מיליון דברים לִסְגור?"

"יאללה, בסדר, אני כבר אטפל בעצמי במשימות שלי," אמר הציפציף בהכנעה, "מתי נפגשים עם איברהים ועם ג'מילה?" שאל.

"כשאדע, אעדכן אותך. אני רק מקווה שעד אז תסיים את כל מה שאתה צריך לסיים. בלי הקוד אנחנו יכולים להסתבך כהוגן," אמר הרוסי.

"טייב, יאללה, אין לי זמן לפטפוטים מיותרים. הבְּרָכָה הזאת לא מסכימה שאתקרב לאורווה לפני שאסיים את העבודה ברפת. אני מקווה שהיא לא תעשה לנו בעיות."

קולם הלך ונחלש.

החבורה הספיקה לשמוע את הרוסי שואל:

"מתי אתה חושב שתסיים?" אבל את התשובה כבר לא שמעו.

הם ישבו המומים, מנסים לעכל את הדברים ששמעו.

עומרי התרומם בזהירות והציץ לכיוון ממנו הגיעו הקולות. האחרים עשו כמותו.

הם הספיקו לראות שני גברים - האחד רחב גוף, גבוה, בעל שיער בלונדיני ואילו השני היה נמוך קומה, רזה, שחום עור ולראשו רעמת שיער שחור כפחם. השניים התרחקו ונעלמו מעבר לפינת הרפת.

גלי היתה הראשונה שהתעשתה. בלי לומר מילה, קמה ממקומה והשתלשלה בחֶבֶל שהיה קשור למיתר, שהידק את אחת מהחבילות שממנו היה בנוי מגדל החציר.

היא הציצה מעבר לפינת הרפת וראתה את השניים הולכים ומתרחקים לכיוון הכביש המוביל למרכז הקיבוץ, תוך שהם ממשיכים לשוחח ביניהם, אבל מהמרחק הזה לא יכולה הייתה לשמוע על מה הם מדברים.

הם נעצרו ליד טנדר שחור וגדול שעל ארגזו היה מותקן גגון הפתוח בחלקו האחורי. הטנדר חנה בשולי הכביש הראשי של הקיבוץ.

השלושה הצטרפו אליה והחבורה עמדה ותִצְפתה לעבר השניים שהמשיכו לשוחח ביניהם בתנועות ידיים נמרצות.

"אולי נתקרב כדי לשמוע על מה הם מדברים?" הציע עומרי.

בטרם הספיק מי מהם להגיב, נכנס הבלונדיני לטנדר ונסע לכיוון מרכז הקיבוץ כשהוא משאיר מאחור את חברו.

הרזה עמד במקומו מהורהר ולאחר כמה שניות החל לחזור במרץ לכיוונם.

"בואו נתחבא!" קרא עומרי ומיהר להיכנס לתוך הרפת.

הם מצאו מסתור מאחורי מכונת החליבה וראו את הבחור, צעיר בעל מבנה גוף רזה, באמצע שנות העשרים לחייו, נכנס לתוך הרפת כשהוא שקוע בהירהורים. הוא ניגש אל מריצה שעמדה בצד, הסיע אותה למכלאות והחל לגרוף ולהעמיס עליה את החומר המסריח בצבע חום, שהיה מפוזר שם בשפע.

ארבעתם הציצו לעברו בזהירות. הם היו תקועים ולא יכלו לצאת בלי שיראה אותם.

גלי הוציאה את הטלפון וצילמה את האיש.

הרפת היתה ריקה מפרות. ככל הנראה הוציאו אותן לשטחי המרעה הטבעי כדי שאפשר יהיה לנקות את המכלאות ללא הפרעה. ברפת לא היתה נפש חיה חוץ מהם ומהבחור הרזה שהיה שקוע בהעמסת זבל פרות לתוך המריצה. לפתע עצר, הניח בצד את האת והוציא את הטלפון הנייד מכיסו.

"חיים, זה שׂשׂון. מה שלומך?" אמר בקול רם.

עכשיו הם ידעו גם את שמו.

"תשמע, חיים, אני צריך חומר שאפשר לראות רק בתאורה אולטרה סגולה. יש לך משהו כזה?"

הם לא שמעו את התשובה שקיבל.

"בספריי זה מצוין. ופנס אולטרה סגול יש לך?"

"יופי. כמה זה עולה?"

הוא השתהה רגע ואז אמר: "אתה רציני? למה כל כך יקר? טוב עזוב. מתי אפשר לבוא לקחת? ...בסדר. אהיה אצלך בחנות תוך שעה־שעתיים."

שׂשׂון החזיר את הטלפון לכיס מכנסיו והמשיך להעמיס את המריצה. כשזו היתה מלאה, הרים אותה ויצא אל מחוץ לרפת כדי לרוקן את תוכנהּ על ערמת זבל פרות שהלכה וגבהה בסמוך.

החבורה ניצְּלָה את ההזדמנות והתגנבה במהירות החוצה. הם חזרו וטיפסו למרומי המצודה והתיישבו בצל שהטילה חומת חבילות החציר.

"הצלחתם להבין על מה השניים האלה קִשְקשו? על איזה קודן הם דיברו ומה זה הנוזל האולטרה סגול הזה?" שאלה תמר.

"זה בכלל לא נשמע קשקוש!" אמרה גלי בפסקנות, "אין ספק שהם מעורבים באיזושהי מזימה. משהו הולך לקרות כאן עוד הלילה!"

הסקרנות והחשדנות שאפיינו את גלי הביאו אותה למסקנה שהשיחה ששמעו איננה תמימה.

"יש משהו בדברייך," הסכימה תמר, "מה את חושבת שהם זוממים?"

"הם דיברו על משהו שהם מתכננים לעשות עוד הלילה בקיבוץ. מה בדיוק? קשה לדעת. אנחנו חייבים לעקוב אחריהם כדי להבין במה מדובר. מישהו חושב אחרת?" אִתְגרה גלי את האחרים והפנתה אליהם מבט שואל.

פה אחד הסכימו שהשיחה המקרית שהגיעה לאזניהם בהחלט חשודה וכי הם חייבים לרדת לשורש העניין.

"אין מצב שאנחנו יכולים להתעלם ממה ששמענו. זוהי תעלומה שאנחנו חייבים לפתור. אולי יורי הוא בכלל מרגל רוסי, שׂשׂון מחבל איראני ושניהם מתכננים לחטוף את בְּרָכָה, שהיא בכלל סוכנת מוסד שהופכת חיזבלונים לסוסים." אמרה תמר כשחיוך גדול על פניה.

כולם פרצו בצחוק מרוסן כדי לא למשוך את תשומת ליבו של השחרחר, שהמשיך לעבוד ברפת במרץ.

"על איזה סוס הם דיברו?" החזיר יותם את החבורה לדיון רציני בשיחה המסתורית ששמעו.

"יש הרבה סוסים בחווה של הקיבוץ, אבל רק ספייק מוגן על ידי שער וקודן כמו שהזהב בפלוץ נחס מוגן," אמרה תמר.

"פורט נוקס יא אהבלית," תיקן אותה יותם בחיוך, "נראה שהשׂשׂון הזה יותר אינטליגנטי ממך," הקניט אותה.

תמר הוציאה לשון וצחקה.

"מישהו מכם ראה את השׂשׂון הזה לפני כן?" שאלה גלי, "מהדיבורים שלו אפשר להבין שהוא כבר כמה שבועות עובד בקיבוץ ודי מתמצא במקום."

"אני לא זוכר שעד היום נתקלתי בטיפוס הזה," אמר עומרי.

"גם אני בחיים לא ראיתי אותו," הוסיפה תמר.

"כולם מכירים כאן את כולם?" שאל יותם.

"חברי הקיבוץ מכירים, אבל יש די הרבה עובדי חוץ זרים שאינם מוכרים," הסביר עומרי.

"איפה אנחנו יכולים לברר מיהו הששון הזה?" שאלה גלי.

"ניכנס למזכירות ונשאל את חָגַי. הוא האחראי על עובדי החוץ," אמר עומרי.

"תַרְאי רגע את התמונה שצילמת," ביקשה תמר מגלי.

היא הביטה בה בתשומת לב ואז עשתה זום לאזור כף היד של שׂשׂון.

"תיראו איזה שעון משוכלל יש לבחורצ'יק הזה שטובל את ידיו בזבל פרות במרץ כזה. אני חושבת שזה אָפְּל־ווֹטְש. אם אני לא טועה השעונים האלה נחשבים להכי יוקרתיים מבין כל השעונים החכמים," אמרה.

"אז מה?" שאלו השלושה כמעט במקהלה.

"אתם רציניים? תסבירו אולי מדוע איש שיש לו שעון יוקרתי כל כך ירצה לעבוד ברפת של הקיבוץ ויסכים להוציא משם זבל?" שאלה.

" זה באמת נראה קצת מוזר," אמר עומרי, "אבל זה לא אומר שהוא פושע או משהו כזה. אולי הוא סתם פְריק של שעונים והוא מוכן לעבוד בחרא כדי להשקיע את כל החסכונות שלו בשעון אָפְּל חדיש."

"יש מצב," אמר יותם, "אני מכיר ילד מהחוג טיפוס שלי שאוסף בקבוקים וחוסך שקל לשקל כדי לקנות אוזניות הכי יקרות שיש."

"גם הלבוש שלו לא בדיוק מתאים לעובד בזבל פרות. מי בא עם חולצה מפונפנת למקום כזה?" הצביעה תמר על התמונה.

"אתם זוכרים על מה עוד הם דיברו?" חזרה גלי לנושא העיקרי, "בואו ננסה להבין קצת יותר מה קורה כאן."

"הם דיברו על 'לעשות קֻפָּה', על סוס ועל קודן שהם צריכים לפרוץ, או משהו כזה," אמר יותם.

"הם גם הזכירו את בְּרָכָה," הוסיפה גלי.

"כל הדיבורים ששמענו בשיחה הזאת מובילים איכשהו לאורווה." אמרה תמר, "אולי הם זוממים לעשות משהו לספייק. אולי לגנוב אותו?"

כמו כל ילדי הקיבוץ, ביקרו תמר ועומרי לעיתים תכופות בחוות הרכיבה ואהבו לטפל בסוסים ולרכוב עליהם. אולם מכל הסוסים שבאורווה, ספייק היה הסוס החביב עליהם. הם לא החמיצו הזדמנות לטפל בו, לרחוץ אותו, להבריש את פרוותו או סתם להסתובב סביבו ולפנק אותו.

גם גלי ויותם הכירו אותו מביקוריהם במקום ואהבו אותו מאוד. הוא נראה והתנהג ככלבלב מגודל והזכיר להם קצת את כתם ונמש, צמד הכלבות התאומות האהובות עליהם כל כך. ספייק היה אחת הסיבות לכך שאהבו לבקר בקיבוץ.

"כשפועל שעובד ברפת של הקיבוץ עונד שעון אָפְּל יקר על היד ומגיע לעבודה ברפת כאילו הגיע לחתונה, זה מעורר חשד." אמרה גלי תוך שהיא סוקרת את התמונה של ששון, "וחוץ מזה אני לא מבינה משהו," המשיכה,"אם השׂשׂון הזה מת לעבוד דווקא באורווה, למה הוא עובד ברפת?"

"מי שמנקה זבל פרות בקיבוץ בדרך כלל הוא עובד זמני או עובד חדש. זו לא עבודה נחמדה וסדרן העבודה מטיל את הג'וב הלא נעים הזה על החדשים. הוא כנראה מן כולבויניק כזה שעושה את העבודות הפחות נעימות ברפת ובאורווה," הסבירה תמר.

שקט השתרר והארבעה שקעו במחשבות.

"מישהו יכול להסביר לי מה זה בדיוק הנוזל הזה שהוא רוצה לקנות," שברה תמר את השתיקה.

"אם המשימה של שׂשׂון היא להשיג את הקוד ובְּרָכָה החשדנית לא מאפשרת להציץ ולראות על אילו לחצנים היא מקישה, הוא יוכל לדעת על מה היא לחצה אחרי שהיא תסתלק, ובתנאי שהלחיצות שלה השאירו סימנים,"הסביר עומרי, "כמו שהיורי הזה אמר, ראיתי ביוטיוב שיש נוזל שקוף שמאפשר לראות איפה נגעו כשמאירים עליו עם תאורה אולטרה סגולה."

כחובב גאדג'טים הירבה עומרי לשוטט באתרים שברשת ולחפש חידושים והמצאות.

"וואלה? זה נשמע הגיוני," אמרה תמר.

"בדיוק!" אמר עומרי, "הבלונדי יעץ לשׂשׂון לקנות חומר שמגלה איפה האצבעות נגעו וכך לגלות מהן הספרות של הקוד."

גלי הביטה לעבר נקודה נעלמה במרחב, שקעה במחשבות ואז אמרה:

"הפתרון הזה ממש לא משהו. הוא יגלה על אילו מקשים היא לחצה, אבל הוא לא יֵדַע מהו סדר הלחיצות. אם הקוד הוא בן ארבע ספרות, יש לו 000,01 אפשרויות, שלא לדבר על קוד בן שש ספרות."

"את רצינית? איפה למדת לחשב את זה?" שאל עומרי בהתפעלות.

"אני אוהבת מתמטיקה. למדנו הסתברות בשיעורים של נוער שוחר מדע במכון ויצמן."

"וואלה? אז חינוך ביתי זה לא רק לקום מאוחר ולראות טלויזיה כל היום?" צחק עומרי וזכה לתנועת יד מבטלת מצד בני דודיו.

"אני דווקא לא מסתדרת עם המקצוע הזה," אמרה תמר בפרצוף עגום, "אבל בכל זאת יהיה אחלה אם תסבירי איך הגעת למספר האפשרויות שיש לשׂשׂון עם קוד של ארבע ספרות."

"זה די פשוט," הסבירה גלי, "אם יש עשר ספרות, מאפס עד תשע, ונניח שיש רק שני לחצנים שכל אחד מהם יכול להיות אחד מעשרת הספרות, אז כל מספר יכול להיות בקומבינציה עם כל מספר אחר. זה כמו מטריצה של לוח הכפל שיש בה 01X01 פתרונות," הסבירה.

"זה אומר שיש 001 אפשרויות לחיצה עם קודן של שני לחצנים," אמר עומרי.

"בדיוק," אמרה גלי, "אז כמה אפשרויות יש לשלושה לחצנים?"

"01X01X01, כלומר 000,1!" מיהרה תמר להגיד.

"אוקיי. אז עכשיו ברור למה במקרה של ארבעה לחצנים יש 000,01 אפשרויות. אין מצב שהם יוכלו לפצח את הקוד בערב אחד, אם הם ינסו לנחש אותו בדרך האידיוטית הזאת," אמר עומרי.

"יוצא שהטמבלים האלה חיים בסרט." סיכם יותם, "החומר המופלא שהוא רוצה למרוח על הקודן לא פותר להם שום בעיה. מזה יוצאת אחת משלוש אפשרויות: או שלא הבנו את מה ששמענו, או שיש להם דרך כלשהי לגלות את סדר הלחיצות, או ששׂשׂון ויורי לא מבינים מה הם עושים."

"לי נראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה. יש להם דרך לגלות את סדר הלחיצות, אבל אנחנו לא עלינו עליה עדיין," אמרה גלי.

החבורה שוב השתתקה ושקעה במחשבות.

"מה עושים עכשיו?" שאל עומרי תוך שהוא מכרסם מלפפון שמן, שהיה מונח שם כשָריד לקרב המלפפונים שרק אתמול ניהלו. קרבות המלפפונים היו המשחק החביב עליהם מזה שנים. המלפפונים שאספו בשדה הנטוש אחרי הקטיף, שימשו אותם כתחמושת והם לא הפסיקו את הקרב עד שכולם היו מכוסים מכף רגל ועד ראש בנוזל ירוק ודוחה.

"אני מציעה שקודם כֹּל ניגש לאורווה כדי לוודא שספייק בסדר," אמרה תמר, "נתחקר קצת את בְּרָכָה ונסתכל איך נראה הקודן הזה ואיך היא פותחת את השער. אני נזכרת ששׂשׂון הזכיר גם מפתח שהוא כבר הספיק לשכפל."

"כשנהיה שם ונראה על מה מדובר, אולי נצליח לפענח את תעלומת יורי, שׂשׂון וזבל הפרות," צחק יותם.

"אוי, שכחנו לגמרי מהשׂשׂון הזה. אני מקווה שהוא עדיין מפנה את הזבל ברפת," אמרה תמר בבהלה והתרוממה לעמדת תצפית.

מהמקום שבו ישבו במרומי המצודה, לא יכלו לראות את המתרחש בתוך הרפת.

"אני יורדת לראות מקרוב אם הוא עדיין שם," אמרה גלי ומיהרה להשתלשל מטה. הפזיזות בקבלת החלטות ובהוצאתן לפועל, הייתה אף היא תכונה אופיינית של הנערה הזאת.

החבורה עקבה אחריה מלמעלה כשהתקרבה לרפת בצעדים מדודים. היא עמדה שם כמה שניות, הציצה ואז נעלמה מעבר לפינה.

הם המתינו זמן מה ומשלא חזרה, החליפו ביניהם מבטים והזדרזו לרדת ולהתקרב בזהירות למקום בו נראתה לאחרונה.

כשהסתכלו לתוך הרפת, נדהמו. הרפת היתה ריקה מאדם!

"מה עובר על הגלי הזאת? לאן היא נעלמת כל הזמן בלי להגיד מילה?" שאל עומרי.

"אני מתקשרת אליה," אמרה תמר.

השלושה המתינו בדריכות שגלי תענה.

במקום מענה שמעו להפתעתם את צלילי הטלפון שלה, מגיעים ממרומי המצודה.

הם החליפו מבטים ומיהרו לטפס למעלה.

הטלפון של גלי מונח היה על חבילת חציר, מיותם וגלמוד.