יום שישי 7 ביולי 1939
יום שישי שנוא עלי. פרוסת בקלה עם תפוחי אדמה מבושלים. בנו של השוער הלך לקנות לי מאתיים גרם נקניק. בסתר. בחדרי אני עורך לי סעודת מלכים. בחוץ השמים אפורים. האור עגמומי.
מעולם לא ניהלתי יומן. עד כה. אינני בטוח שזה רעיון טוב.
*
הנחתי על הגרמופון תקליט של קארוּזוֹ. בדיוק לפני מנוחת הצהריים. בשקט־בשקט. "Vesti la giubba e la faccia infarina, la gente paga, et rider vuole qua…"* הביצוע הזה הוא הטוב מכולם. בלי אנפופים. המחט מחליקה על החריצים, מלטפת את החומר. האפרכסת רוטטת בלי להרעיד את קולו של הטנור.
[* מתוך האופרה "הליצנים" של ליאונקָוואלוֹ: "לך ולבש את המקטורן, אפר את פניך, הקהל משלם ולצחוק הוא משתוקק". כל ההערות של המתרגם.]
כואב לי החזה. הוא מכווץ לי את כל פלג הגוף העליון, כמו בעווית.
יום ראשון 16 ביולי 1939
היום יום ראשון. השבוע היה רע. מכל הבחינות. אבל היום שמש זוהרת מאירה את החצר.
ההכנות לפסטיבל בעיצומן. הייתי רוצה מאוד לערוך סיור ליד אולם הפסטיבלים. זה תלוי בנשימה.