המלאך מאיסטנבול

שושלת מֶרְכָּדוֹ

באמצע המאה החמש עשרה, בזמן שנפתח סיפורנו, הייתה העיר טולדו בירתה של ספרד והעיר הגדולה בממלכה. טולדו ממוקמת בטבורו של חצי האי האיברי. משום מיקומה הגיאוגרפי הפכה העיר למרכז מסחרי ורוחני ושימשה מקום מפגש לשלוש הדתות:
ספרדים־נוצרים, ערבים־מוסלמים ויהודים, שחיו להם בשכונתם המגודרת.

בקצה הדרום מערבי של העיר, על גבעה הצופה על נהר טחו, חבוקה בין החומות, הוקמה השכונה היהודית, חודרייה. בלב השכונה, ברחובה הראשי, התנשא במלוא הדרו בית הכנסת הגדול והמפואר שנקרא אֶל טְרַנְסִיטוֹ. בסמוך לו ניצב בית מרכדו, שבו התגוררה משפחת מרכדו בן־חסיד שמנתה באותן שנים שלושים ותשע נפשות.

יחיד ומיוחד היה מבנה הקומתיים המרשים ונבדל מבתי השכונה הקטנים והצמודים. המבנה הוקם בסוף המאה השלוש עשרה, עת קמה שושלת מרכדו, ועבר בירושה מאב לבן. קירותיו עשויים אבנים כבדות, כרסתניות, עמידות בפני פגעי אדם וטבע. בליבו של המתחם הסתתרה לה חצר פנימית מרווחת, פטיו, במרכזה בריכת נוי עגולה, ובטבורה מזרקה בדמות אריה שמלועו פרץ סילון מים וזרם במעגל אין־סופי. הבריכה הייתה מוקפת גינה מטופחת של שיחי ורדים ושושנים בשלל צבעים, שריחם הטוב התפשט ברחבי הגינה ונכנס גם לתוך הבית דרך החלונות הפתוחים.

מלבד בית המגורים החזיקה המשפחה בבעלותה גם בית מלאכה לייצור תכשיטים ומטעי זיתים. העסקים התנהלו לפי המסורת השבטית. הבן הבכור של מייסד השושלת, שנקרא מרכדו, נכנס לנעלי אביו ולאחר מותו מילא את מקומו כראש המשפחה, כשהאחים ובניהם מצווים לכבדו, לציית לו ולעמוד לצידו. מעמדו של הבן הבכור היה ידוע מימים ימימה ולא ניתן לערעור. משום כך נשמרו יחסים טובים בתוך המשפחה ונמנעו מחלוקות ואווירה עכורה. לצד הכבוד והמעמד שזכה להם ראש המשפחה, הוטלה עליו אחריות כבדה: לנהל את העסקים, ללכד את המשפחה ולדאוג לרווחתה.

גם אשתו של מרכדו, כאם המשפחה, נשאה בנטל; בערבי שבת וחג אירחה את כל השבט. בתום התפילה בבית הכנסת התכנסו כולם, מקטון ועד גדול, בדירתו של ראש המשפחה לסעודה חגיגית. בסיומה פרשו הנשים למלא את חובתן, לפנות את השולחן ולהדיח כלים, ואילו הגברים ישבו להם בצוותא ושוחחו, כשהנערים הצעירים מקשיבים בשקט. השיחה נפתחה בדרך כלל בדברי פרשנות על דרשתו של הרב בנושא פרשת השבוע והמשיכה בענייני השעה.

לא קלים היו חייו של מרכדו בן־חסיד. היורש הוכשר לתפקידו כראש המשפחה כבר מינקות. בן שלוש היה כשנשלח ללמוד ב״חדר״. כשגדל למד עד שעות הצהריים בבית ספר רגיל, ובשעות אחר הצהריים, לאחר הפסקה של שעתיים, נשלח ללמוד תורה ויהדות אצל הרב הגאון אלקלעי. אם קרה שהתעייף או שניסה לפרוק קצת עול, היה אביו משוחח איתו, מלטף אותו בחיבה ומזכיר לו את גודל האחריות המצפה לו. ״עליך להתכונן לבוא היום,״ שינן באוזניו והוסיף, ״כדי להצליח צריך להזיע ולעבוד קשה.״

את המסר הזה ספג מרכדו מינקות והשקיע מאמצים מרובים לרכוש ידע והשכלה ולהטמיע את הערכים שהנחיל לו אביו: מחויבות למשפחה, כבוד לזולת, אמונה ושלום בית.

פעם, כששהה מרכדו הצעיר לצד אביו, היה עד למחלוקת שהתעוררה בין שני דודיו, הדוד סלומון והדוד ירחמיאל. אחד הפועלים התרשל בתפקידו. הדוד סלומון טען שיש לפטרו מיד, שמא ישמש המקרה דוגמה רעה לאחרים, והדוד ירחמיאל גרס שכיוון שאותו פועל נחשב מסור ואמין יש לתת לו הזדמנות נוספת. באו השניים לאחיהם הבכור להשמיע את טיעוניהם ולשמוע את דעתו. מרכדו הצעיר עמד כל העת בצד כעד ולא גרע עין מאביו. הילד ראה איך אביו מקשיב באורך רוח לכל אחד מהצדדים, הבחין בהבעות פניו המתחלפות ושמע אותו שואל במה התרשל אותו פועל.

״הוא הלך הביתה מוקדם עוד לפני שסיים את מלאכתו,״ השיב הדוד סלומון.

״מדוע עשה זאת?״

האחים סכרו את פיהם כי לא מצאו תשובה.

הרהר מרכדו הגדול לרגע ופנה לאחיו, ״האם לא מוטב לברר אצל אותו פועל מה גרם לו לחרוג ממנהגו בטרם נחרוץ את דינו?״

שנים הרבה זכר מרכדו הצעיר איך היה אביו נושא אליו את עיניו הטובות, החכמות, אחר כך שולח את זרועותיו, מחבק אותו ולוחש באוזנו, ״בני, הימנע מריב ומדון, התרחק מנקמנות וברח משרירות לב. אלה תכונות פסולות, ולעולם לא יעזרו לך להשיג את מטרותיך.״

מרכדו הצעיר נצר בליבו את דברי אביו והשתדל להימצא בחברתו בכל הזדמנות כדי ללמוד ממנו דברי חוכמה ודעת. בן עשרים כבר החל ללוות את אביו בעסקיו. ארבע עשרה שנה הספיקו לו כדי ללמוד את עקרונות המסחר ולהיות יד ימינו.

כשהיה בן שלושים וארבע, והוא כבר נשוי ואב לשני בנים ובת, השיב האב את נשמתו לבוראו, ומרכדו הבן נכנס לנעליו. כבר בימיו הראשונים כראש המשפחה הוכיח שהוא בשל ומוכן לתפקיד.

אמצע המאה החמש עשרה וליהודי ספרד נכונה תקופה רעה ונוראה. הרחוב רחש עוינות והשלטונות הטילו סדרת גזרות והגבלות על בעלי המקצועות החופשיים ועל הסוחרים. בכירי הקהילה, העשירים, בעזרת שוחד ושלמונים, הצליחו להיחלץ מעט מהגזרות, אבל חייהם של העניים, שידם אינה משגת, הפכו בלתי נסבלים. ומעל כל אלה ריחפו משפטי האינקוויזיציה. בעינויים אכזריים הודו הנחקרים בפשעים שלא ביצעו.

שמועות עקשניות שמקורן בארמון אלהמברה, שבו קבעו המלכים את משכנם החדש, סיפרו על לחצים עצומים שמפעילים הכס הקדוש מרומא והנזיר תומס דה־טורקמדה שכיהן כאינקוויזיטור הראשי. מאז התמנה לתפקיד ראש מנזר, ב-1452, ובחסותם של המלכה איזבלה הראשונה והמלך פרננדו השני, ניהל את מלחמתה של הכנסייה. הוא רדף אחרי כל מי שאינם נוצרים ומירר את חייהם. כבר לא דובר רק בגזרות. השלטונות החלו לדון בגירוש היהודים מהמדינה או בהמרת דתם בכפייה.

אווירה קשה של חוסר ודאות שררה, ובאין מוצא השליכו היהודים את יהבם על בכירי הקהילה שכיהנו במשרות בכירות, אחדים מהם הגיעו לדרגה של יועצי המלך.

משנכנס מרכדו הבן לתפקיד ראש המשפחה כבש בתוך זמן קצר יחסית מקום של כבוד בהנהגת הקהילה. תפקידו אמנם בא לו בירושה, אך בזכות תבונתו, נדיבות ליבו וכישוריו זכה בכבוד ובהערכה. באמצעות מתנות הצליח לרכוש את ליבו של המושל, שהכיר בו כמומחה בכלכלה והזמינו באופן לא רשמי להתייעצויות. הנוצרים, אנשי עירו, למדו להעריכו והדביקו לשמו את תואר הכבוד ״דון״, ועל כן נקרא ״דון מרכדו״.

היהודים הגדילו לעשות והוסיפו לשמו את תואר הכבוד ״רבי״, אף שלא הוסמך מעולם לרבנות. הקפדתו על קיום תרי״ג מצוות, ידיעותיו הנרחבות בדיני תורה, וכן תרומת המשפחה לבית הכנסת ותרומתו לקהילה כולה — כל אלה הצדיקו את התואר רב.

דון מרכדו מילא שורה של תפקידים חשובים. הוא היה פרנס בית הכנסת וכיהן כנשיא ויושב ראש ועד הקהילות היהודיות בטולדו וסביבתה. מפאת עיסוקיו המרובים נהג להתחיל את יומו בשעת בוקר מוקדמת. עם אור ראשון היה יוצא מהבית, לבוש חליפה כהה ומגבעת לראשו כיאה למעמדו, ולדש בגדו הצמיד מגן דוד מוזהב, כמי שאינו חושש להפגין את זהותו.

ביד ימין אחז מקל הליכה, לא מפני שנזקק לו — בריאותו הייתה טובה — אולם המקל שימש אמצעי הגנה מפני שודד או שיכור. וכך, בצעדים מדודים, פסע לבית הכנסת להניח תפילין ולתפילת שחרית. בתום התפילה המשיך לבית המלאכה המשפחתי, מרחק קילומטר אחד.

את בית המלאכה לייצור תכשיטי זהב ייסד כמאה ושמונים שנה קודם לכן סב סבו של דון מרכדו. מיום הקמתו לא החליף בית המלאכה בעלים. כל בורג ומסמר, כל צבת ואזמל, כל תבנית וכל תנור נשאו את חותמם של האבות המייסדים. והבן מרכדו, כשנכנס לתפקיד ראש המשפחה, עבר לנהל את העסק המשפחתי. לידו עזרו הדוד ירחמיאל והדוד סלומון, האחים של אבא, שהיו אמנם מבוגרים ומנוסים ממנו, אך בהתאם למסורת המשפחתית היו כפופים לו. הדוד ירחמיאל היה האחראי על ייצור התכשיטים, והדוד סלומון המשיך לנהל את החשבונות של בית המלאכה.

אותו בוקר, כשדון מרכדו עשה את דרכו כהרגלו לבית המלאכה, היו השמיים בהירים ונקיים מעננים, ואולם בנפשו של דון מרכדו התחוללה סערה. בשיחתו עם ראש העיר נרמז לו על גזרות נוספות שיוטלו בקרוב על היהודים. וכעת נוסף לו מקור דאגה: הכומר של הכנסייה הזמין אצלו מדליון זהב שנועד לקשט את פסלה של מריה הבתולה הקדושה, מגינת העיר טולדו. ברצון ובשמחה היה מוכן לוותר על הכבוד, אולם מי יכול לסרב לכנסייה ולהישאר בחיים, ועוד יהודי?

בית המלאכה של דון מרכדו נודע ברחבי ספרד כיצרן התכשיטים הטוב ביותר. עם עובדיו נמנו בכירי האמנים והמעצבים. ולא רק מסיבות אלו החליטה הכנסייה להזמין את המדליון דווקא אצלו, אלא משום שידעו שיהודי יתאמץ כפל כפליים לייצר מוצר ייחודי, שמא יואשם בביזוי הכנסייה, ודינו אחד — מוות על פי חוקי האינקוויזיציה.

כשהגיע דון מרכדו לבית המלאכה מצא על שולחן עבודתו את המדליון, יצירתו של פקו, האמן הבכיר במפעל שהיה נוצרי אדוק. בעודו בוחן ובודק את המדליון, נשמע דנדון פעמוני הכנסייה, וכאשר הצטרפו פעמוני כנסיות נוספים ניעור בו החשש שמשהו קרה. לא חלפו אלא דקות אחדות ושליח מיוחד מטעם הכנסייה הופיע וביקש את מדליון הזהב.

מיהר מרכדו והזעיק את פקו. זה הגיע חיוור ורועד כולו והציג בפניו את המדליון שעיצב. שליח הכנסייה בחן אותו מכל צדדיו, חיוך של שביעות רצון עלה על פניו, והוא מיהר להסתלק.

עוד זה הולך ובא שוטר וציווה על מרכדו, בשם המושל, לסגור את בית המלאכה ולהתייצב בכיכר הגדולה. בלב כבד עשה מרכדו כמצווה עליו, ועם שני דודיו וכל העובדים פנו לכיכר שהתמלאה במהירות. הוא מצא את עצמו מצטופף בין ההמונים. לאחר זמן מה הופיע המושל, מלווה בכרוז. הם נעמדו על גרם מדרגות הכנסייה, והכרוז פתח קלף מגולגל והכריז:

״מנשר מיוחד מטעם הוד מעלתם, המלך פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה, לאזרחי העיר טולדו. היום 10 בינואר 1492, זה עתה הגיעה הבשורה שצבא הרקונקיסטה כבש את העיר גרנדה. מעוזם האחרון של המוסלמים עבר לידי הנוצרים. בזה הסתיים השלטון המוסלמי על חצי האי האיברי.״

לכבוד הניצחון הוכרזו שלושה ימי חג. הכיכר צהלה. והצהלות גברו כשהמושל ציווה לפתוח את מחסני המזון והיין, לחלק אוכל ולמזוג משקה מתוך החביות, חינם אין כסף. עניים ודלפונים צבאו על נקודות החלוקה לזכות בארוחה חינם ובכוס שיכר.

התהלוכה ובראשה פסלה של מריה הקדושה, יצאה מתוך הכנסייה, לצווארה התנוסס מדליון הזהב המרהיב מבית המלאכה של מרכדו. אנשי ציבור, ובהם הקרדינל, הלכו בראש, ואחריהם צעדו בסך אלפי אזרחים. בשלושת הימים הבאים חגגו התושבים בשחוק ויין. הצרות נשכחו. הכול שיבחו את גבורת המלך שהנחיל תבוסה לצבא המוסלמים.

ואולם ההמונים לא שכחו את יחסם של היהודים כלפי הצבא המוסלמי כשכבש את חצי האי האיברי. הם לא שכחו את שיתוף הפעולה שלהם עם הכובשים. בכל הזדמנות האשימו אותם בחוסר נאמנות לשלטון. לפיכך יצאו היהודים למודי הניסיון לרחובות ונטמעו בין החוגגים, בעוד שבתוך תוכם קיננו תחושות קשות. באווירה זו הקדימו רבים להתכנס בבית הכנסת לתפילת ערב שבת והמתינו לדרשת הרב.

דון מרכדו ישב על כיסא המכובדים השמור לו וסקר במבט עגום את עמודי השיש הגבוהים של בית הכנסת, את הנרות הדולקים בנברשת המשתלשלת ממרומי התקרה ואת קירות ההיכל. הוא הביט בארון הקודש הפונה מזרחה, שתרמו בני משפחתו לזכרו של אבי המשפחה, ובתוכו טמונים ספרי התורה. מבטו נדד לכיוון הקיר החיצוני של בית הכנסת. בעבר קרה שפרחחים יידו אבנים והחלונות נשברו. בעקבות זאת נאלצו פרנסי הקהילה לאטום את החלונות, אבל הווילונות נשארו כדי לחפות על הקיר האטום. דון מרכדו שאל את עצמו מה יהא גורלו של המקום הקדוש והמפואר שנבנה לפני כמאה וחמישים שנה. האם יצליחו אויבינו לפרוץ את דלתות הכניסה הכבדות, העשויות עץ אלון עבה וסגורות במנעול ובמוט ברזל?

ברקע המשיך הרב את דרשתו. הוא נשמע זהיר ומאופק כשדיבר על בואם של ימים קשים והציע להמתין באורך רוח ולראות מה ילד יום. דבריו לא שכנעו את דון מרכדו. הוא חשב שצריך להקדים ולעשות מעשה והחליט להתייעץ עם בני משפחתו.

בשיחה נכחו הדוד סלומון ושלושת בניו והדוד ירחמיאל ושני בניו. דון מרכדו הביא עימו את בנו בכורו מרכדו, יורשו לעתיד. ראשון הדוברים היה המבוגר שבחבורה, הדוד סלומון, שניסה להרגיע. ״בכל שנה, כשמתקרב חג הפסח, מתגברים גילויי השטנה. עלילת הדם מזינה את אש השנאה, בזה אין חדש. אני צופה שזה עוד גל עכור שכמוהו עברנו ונעבור גם את זה.״

הדוד ירחמיאל החרה־החזיק אחריו והוסיף אזהרה, ״מעשה פזיז מצידנו יכול להביא כליה על המשפחה כולה.״

דון מרכדו שתק ונשא עיניו אל הצעירים שבמשפחה. הדם החם הזורם בעורקיהם זרם גם מגרונם. נחוש והחלטתי נשא סלומון, הבן הבכור של הדוד סלומון את דבריו ולא חסך בשבט לשונו: ״מאשימים אותנו ברצח ילדים, בגרימת מגפות, במתן הלוואות בריבית מופרזת, במה לא? ואתם, עם כל הכבוד, אתם אומרים שזה גל עכור שיעבור? אנחנו לא מתיימרים להיות חכמים יותר מכם, אבל בדבר אחד אנחנו בטוחים: מוכרחים לקום ולעשות מעשה.״

סלומון השתתק כמי שנגמר לו האוויר ונסתיימו טיעוניו. סומק קל התפשט על פניו כאילו חש שמא, חלילה, עבר על מצוות כיבוד אב.

מרכדו התמלא מבוכה. הוא קיווה לשמוע דעה אחידה ונתקל בשתי גישות מנוגדות שרק הוסיפו לתחושת הבלבול. רגע נמלך בדעתו ואמר, ״בעוד כמה ימים אודיע לכם את החלטתי.״

המשתתפים עזבו את החדר, בהותירם את דון מרכדו מכונס בכיסאו. הוא נחשב איש שקול, חכם ורחב אופקים. הוא זכה לחינוך תורני וכללי רחב. מיטב המורים הפרטיים לימדו אותו היסטוריה ותולדות האנושות. מלבד זאת שאב ידע מקריאה בספריהם של גדולי הפילוסופים ופרשני התורה, על כן הכיר הלכות עולם. הוא ידע שאם החלש חפץ חיים, הוא יפסע בין הטיפות, עיתים יעדיף לספוג מהלומות ולהרכין ראש.

עם זאת, בהכירו היטב את קורות היהודים בחצי האי האיברי הוא חשש ממהדורה חוזרת של מאורעות שנת קנ״א (1931), אז בוצעו פרעות ביהודים שהחריבו קהילות רבות; מאורעות אלו הביאו לאסון האנוסים. מבין היהודים שהתנצרו בכפייה היו שהשלימו עם גורלם והפכו נוצרים, והיו שהתנצרו רק למראית עין ונאלצו לחיות חיים כפולים.

לו רק אבא היה לצידי, חשב מרכדו ונזכר בערגה איך היה יושב ליד אביו, מקשיב להסבריו המלומדים, ואיך אביו היה מלטף את ראשו בכף ידו הרחבה ומזכיר לו כמה חשוב ללמוד, לרכוש השכלה, כדי להכין את עצמו לקראת ייעודו, ומדקרה של כאב פילחה את ליבו. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה קשה ומסובך ותובעני יהיה תפקיד ראש המשפחה, תפקיד שהגורל הועיד לו והוא לא יכול לחמוק ממנו.

אותו לילה נדדה שנתו, עד שאשתו סולטנה חששה לבריאותו וביקשה שישתף אותה בדאגותיו. הוא סיפר לה רק מעט מפני שלא רצה להדאיגה, וממילא, חשב, היא לא תוכל לסייע, והוא חיבק אותה ונשק לה על מצחה. ״דלה היא חוכמתי ואני חסר אומץ לב,״ התוודה באוזניה. ״ובני המשפחה ממתינים להחלטתי.״

אשתו ניסתה לעודדו ואולם גם מילותיה וליטופיה החמים לא פוגגו את המועקה שאפפה אותו. שלושה ימים ושלושה לילות עברו עליו בהתחבטויות ובייסורי הנפש, עד שהבין שאין לו ברירה, כמנהיג המשפחה עליו לקבל החלטה. הוא פנה לדוד סלומון וביקש ממנו למכור בהקדם את מטע הזיתים שבבעלות המשפחה, אף שהרווח הצפוי מוטל בספק. עובדי בית המלאכה הצטוו להגביר את ייצור הטבעות והצמידים.

אחר כך זימן אליו את הדוד ירחמיאל והורה לו לצאת עוד באותו לילה, עם בנו בכורו, לליסבון. העילה המוצהרת: קניית מתכות לייצור תכשיטים, אך לאמיתו של דבר הם נשלחו כבלדרים להעביר כספים לפורטוגל.

״הנה האישורים, חתומים בידי המושל,״ אמר דון מרכדו לדוד ירחמיאל והפקיד מעטפה בידו. ״מעבר לגבול בצד הפורטוגלי ימתין לכם פדרו, שהיה מקורב לאבא לפני שעבר לפורטוגל. אפשר לסמוך עליו. תן לו את המעטפה. ואחרי הפגישה איתו תמשיכו ישר לביתו של האדון אטיאס, האח של סולטנה. תמסרו לו דרישת שלום.״

ההחלטה שקיבל מרכדו והיוזמה שנקט ריפאו את מכאוביו, ובמקומם התמלא ביטחון עצמי ואמונה שהצעדים שהחליט עליהם יקדימו תרופה לגזרה. ואכן השערותיו התאמתו. המלכים הקתולים חתמו על צו המחייב את היהודים להתנצר, או לצאת מהמדינה בתוך שלושה חודשים.

מאמציהם של היהודים המקורבים למלכות, ובראשם שר האוצר דון יצחק אברבנאל, להעביר את רוע הגזרה, כשלו. אווירה של ייאוש ודיכאון ריחפה מעל הבתים שבהם נולדו וגדלו. מפעלי חיים שעברו מדור לדור, רכוש שצברו בזיעת אפיים, רחובות השכונה והסמטאות המוכרות כל כך — מכל אלה ייאלצו להיפרד.

אבל יצר החיים גבר. הבהלה והייאוש פינו את מקומם לפעלתנות קדחתנית. צריך למהר ולמכור את הרכוש ואת הנכסים, ואולם השכנים הנוצרים, השמחים לאיד, אינם ממהרים לקנות.

חסרי אונים שאלו יהודים רבים וטובים את עצמם ואת זולתם: ״לאן נלך? שמא מוטב לנו להתנצר ולשים קץ לתלאות ולסבל?״

זעקה גדולה לנוכח ״חולשת הרוח והנפש״ קמה בקרב הרבנים ושליחי הציבור. בבית הכנסת שהתמלא מפה לפה פנה הרבי הגאון אלקלעי בקריאה נרגשת אל קהל המתפללים: ״כשיצאו בני ישראל ממצרים לא הייתה להם שהות להכין צידה לדרך. תהיו סמוכים ובטוחים, עמוד הענן שהלך לפני המחנה של בני ישראל במדבר ילווה אותנו גם עכשיו, בצאתנו מהארץ הזו, כפוית הטובה.״

דברי הרבי הותירו את קהל מאמיניו נבוכים ותוהים שבעתיים.

זו הייתה שעתו היפה של דון מרכדו. חדור ביטחון עלה לתיבה ונשא את דבריו: ״אחים יקרים,״ קולו הדהד ומילא את ההיכל, ״הנצרות הכריזה מלחמה עלינו,״ הוא זעק ופרש את זרועותיו, ״הם רוצים בהשמדה רוחנית של עמנו. עיני העולם הנוצרי נשואות לכאן בציפייה לראות כיצד יסתיים המאבק. מי שנכנע לגזרה חותם במו ידיו על פסק דין מוות לאחיו היהודים החיים במקומות אחרים. מהמקום הקדוש הזה אני קורא לכם, לא להיכנע!״

התשואות שעלו מן הקהל וקריאות של הסכמה עודדו אותו להמשיך. ״לכו הביתה, הכינו את המיטלטלים שלכם וצאו לדרך!״ ודון מרכדו סיים את דבריו בקריאה נרגשת לבעלי היכולת שיעזרו למעוטי היכולת לקנות כרטיסי הפלגה לספינות היוצאות אל מעבר לים.

עוד באותו לילה כינס מרכדו את כל בני משפחתו והודיע להם: ״ציפינו לגזרה, רק לא ידענו מתי היא תבוא. מתוך זהירות וכדי להקדים תרופה למכה, כבר העברנו חלק נכבד מההון המשותף שלנו אל מחוץ להישג ידם של השלטונות. יש לנו די כסף שיספיק לבנות חיים חדשים לכולנו.״ והוא כבר החל לתכנן את צעדיו. בשלב ראשון יעברו לליסבון. שלטונות פורטוגל השכנה הסכימו, כצעד הומניטרי, לפתוח את הגבולות ולהכניס מגורשים לשטחה לזמן מוגבל של שישה חודשים. תקופה זו תאפשר להם לבחור את יעדם הבא: אמסטרדם שבהולנד או נסיכות ונציה, שם כבר יצרה המשפחה קשרים עסקיים עם כמה בנקים.

תוכניתו של דון מרכדו התבססה על ההנחה שהמשפחה בשלמותה תצא לדרך כשהיא מאוחדת ותחת הנהגתו. בחלומותיו הגרועים ביותר לא תיאר לעצמו שהמשפחה תתפצל. לכן, מה רבה הייתה הפתעתו כאשר הדוד ירחמיאל התייצב מולו וביקש את החלק המגיע לו מההון המשפחתי המשותף.

״מדוע?״ קולו של מרכדו נחלש, ״אתה לא סומך עליי?״

״אני סומך עליך,״ השיב הדוד ירחמיאל, ״אבל אני רוצה להיענות להזמנתו של גיסי שעבר לאחרונה עם בני משפחתו ממלגה לעיר הנמל אוראן שעל אדמת אפריקה, לחוף הים התיכון.1 הוא הבטיח לעזור לנו להיקלט במקום.״

אכזבה, כאב ועלבון הציפו את דון מרכדו, אבל הוא החריש ולא דיבר מטוב ועד רע. בסתר ליבו קיווה שישנה את דעתו. אולם הדוד ירחמיאל לא הותיר ספק באשר לכוונותיו, ״עדיף לצאת למקום שיש לנו שם קרובים המוכנים לעזור, לפחות בתקופה הראשונה, עד אשר נוכל לעמוד על הרגליים.״

מרכדו הרגיש כמי שהאדמה רועדת תחת רגליו. המשבר מטלטל את המשפחה ומערער את שלמותה, ודווקא בחלקו נפל הגורל לפלג את המשפחה. בייאושו הלך לשוחח עם הדוד סלומון. עולמו התמוטט כאשר שמע שהדוד תומך באחיו.

״אני מבין את רגשותיך, אולם בתנאים השוררים היום לא יהיה זה נבון לשים את כל הביצים בסל אחד.״ כדי להמתיק את הגלולה המרה הזכיר לו את המעשה שעשה יעקב אבינו כאשר נודע לו שעֵשָׂו, אחיו, בא לקראתו מלווה בארבע מאות מאנשיו. יעקב לא ידע אם פניו של עֵשָׂו לשלום או למלחמה, לכן חילק את אנשיו לשני מחנות: אם יותקף המחנה הראשון יוכל המחנה השני לברוח ולהינצל.

״מי כמוך מכיר את הסכנות בדרכים,״ המשיך הדוד ושטח את טיעוניו כדי למנוע פגיעה בכבודו של ראש המשפחה. ״שודדים שורצים בים וביבשה. בתנאים כאלה, להימצא יחד בספינה בים, או לצאת כולם בדרך היבשה, הסיכון הוא גבוה מדי. המשפחה כולה עלולה ללכת לאבדון. לכן נראה שאין ברירה, עלינו להתפצל כדי להמשיך את קיומה של השושלת.״ ואולי כדי להסתיר את סערת רגשותיו חיבק את דון מרכדו בחוזקה והוסיף, ״משום שאני מודע לסכנות הצפויות בדרכים, אני תומך בירחמיאל ומודיע לך שבדעתי להיענות להזמנת הסולטן העות'מני ולהתיישב בארצו.״

לנוכח נחישותם של דודיו, וכדי להימנע מריב ומדון התעלה דון מרכדו על רגשותיו והבליג. חלוקת הרכוש, כולל הכספים והתכשיטים, נעשתה ברוח טובה, מתוך ויתורים והתחשבות הדדיים.

יום הפרידה הגיע. שעות אחדות בטרם תצא כל משפחה לדרכה התכנסו כולם, ילדים ומבוגרים יחד. במאמץ עצום השתלט מרכדו על הרעד שבקולו כאשר התוודה, ״בתום שבעת ימי האבל על מות אבא הפקידה אימא בידי מדליון זהב שעליו חרוט דיוקנו של אבי אבינו מרכדו הראשון. קשה שלא להתפעל מהפנים המפיקות קדושה ומעיניו החודרות,״ והוא הציג בפניהם את המדליון היקר הנושא חותם אישי. מתחת לדיוקן נחרט באותיות עבריות: ״טולדו, רבי מרכדו בן־חסיד.״

בחרדת קודש עבר המדליון מיד ליד. כשהפכו את המדליון התגלתה חריטה בצורת אבני הכותל המערבי, שנקרא בפיהם כותל הדמעות, וברקע מתנוסס במלוא הודו מגדל דוד.

דון מרכדו חיכה עד שהמדליון יחזור אליו, ואז הרים מבט אל הנוכחים. ״נהוג במשפחה שלנו להפקיד מדליון זה בידיו של ראש המשפחה ביום שהוא מתמנה לתפקיד. באחד הימים מצאתי במקרה את התבנית שעל פיה נוצר המדליון. היא נשמרה בשלמותה. חשבתי לעצמי, למה מדליון אחד בלבד? האם האחים ובני הדודים אינם זכאים לו? הרי גם הם שייכים למשפחה. לכן יצרתי על פי אותה תבנית כמה מדליונים. כעת, כאשר המשפחה שלנו עומדת להתפצל ולצאת למסע, החלטתי להעניק מדליון לכל בן ובת משפחה שעדיין לא נישאו. את המדליונים האלה אני מפקיד בידי הוריהם למשמרת. מחובתכם לתת אותו בידיהם ביום חתונתם,״ והוא שתק רגע והוסיף בגרון חנוק, ״בקשה אחת בפי, עשו הכול כדי לזכור ולכבד את שם המשפחה שלנו.״ והוא סיים את דבריו בתקווה שבבוא היום תתאחד המשפחה מחדש.

●  ●  ●

בהתאם לתוכנית שגיבש ירדו הדוד ירחמיאל ובני ביתו דרומה והגיעו למלגה, ושם בעיר הנמל עלו על ספינה בבעלותו של ספן נפוליטני שהפליגה לאוראן. הספנים התגלו כשודדים. הם חמדו את רכושם של הנוסעים וגנבו כל מה שאפשר: מזון, בגדים, כסף ותכשיטים, בעוד רב החובל אוטם את אוזניו ומתעלם מזעקות הנוסעים. וכאילו לא די בכך, כשהגיעה הספינה למצר גיברלטר הפך הים את פניו וגליו הגבוהים איימו להטביע את הספינה.

הדוד ירחמיאל, שלא הורגל לתנאים מעין אלה, נפל למשכב. בלב ים נפטר וגופתו הושלכה למים. זה היה גורלם של הנוסעים שלא שרדו בתנאי המסע.

איכשהו חצתה הספינה את מצר גיברלטר ועגנה במפרץ סאוטה שעל אדמת אפריקה. סאוטה היא עיירת חוף עתיקת יומין שהקימו יורדי ים לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, והיא נמצאת בשטחה של מרוקו, אך שייכת לספרד. הנוסעים הצעירים והבריאים ירדו מהספינה המקוללת והותירו מאחור את הוריהם התשושים לגורלם.

על החוף פגשו קבוצה גדולה של מגורשים מקאסרס, עיירה בדרום ספרד שחיו בה יהודים רבים. הפליטים החדשים הצטרפו אליהם ויחד המשיכו בנדודיהם עד שהגיעו לעיר טטואן שבצפון במרוקו, שם התיישבו מתוך כוונה להתחיל חיים חדשים, אלא שהמפגש עם המקומיים יצר עימותים. המתיישבים החדשים היו משכילים יותר מיהודי המקום ושונים מהם באורח חייהם. הפערים מנעו חיבור בין שתי הקהילות. במשך השנים הצטמצמו הפערים. שתי הקהילות נטמעו זו בזו. לימודי היהדות פרחו. רבנים וצדיקים נולדו וחיו במקום, ואולם גורלם של בני משפחתו של ירחמיאל לא נודע. ענף זה של משפחת בן־חסיד נמחה.