הכל מתחיל בתנועה

פרק ראשון — מספרת השבט

הגעתי אל יער האמזונס עם קבוצת "החוזרים לטבע" קצת לפני סוף המילניום. הקבוצה התחילה מרעיון של ניואנס, אומן ומורה שהכרתי בלונדון, אשר גיבש סביבו קבוצת אנשים שרצו לחיות אחרת, בעולם התמים יותר, ה"לא מערבי", לחיות כמו שבט, במקום טבעי שהקדמה טרם הגיעה אליו.

הכרתי את ניואנס בהיותי נערה בת שלוש עשרה, בחוג אומנות שהדריך במרכז הקהילתי. לאחר שנתיים בחוג, הציע לי לעבור ללמוד בסטודיו שלו. הוא נהג לשלב מתבגרים בחלק מקבוצות המבוגרים שלימד באופן פרטי. כיוון שהוא הציע זאת רק לתלמידים בעלי כישרון ייחודי, שלדעתו היו בוגרים מכפי גילם, ההשתתפות בחוג עוררה בי גאווה והמשכתי בו במשך כמה שנים.

אהבתי את האווירה בסטודיו. הוא לא התערב ביצירה שלי ונתן לי יד חופשית, ואף שהיה לי הרבה ידע להשלים ברישום ריאליסטי, הוא לא דחק בי והעריך את הייחודיות שבציורים שלי, בניגוד לאימא שלי, שהסבירה לי שוב ושוב שזה נהדר שיש לי דמיון, אבל אם לא אדע לשלוט ביסודות הרישום לא אוכל להתקדם. הוא היה סבלני והאמין בי וזה אפשר לי להעז ולהתנסות גם בדברים שהיו קשים לי יותר. כשהייתי כבת שבע־עשרה הוא הקים את הקבוצה, שממנה צמח השבט שלנו. הוא אסף אנשים גם ממקומות אחרים באירופה, כל מיני טיפוסים מיוחדים בעלי כישרונות שונים. בחודשים האחרונים של שנת 1999 החלטתי סופית להצטרף. אימא שלי שנאה את הרעיון שאסע למקום מרוחק כל כך ו"אבזבז את הזמן שלי" במקום להמשיך ללמוד בקולג' ממנו הייתי אמורה לצאת גם עם מקצוע שלא רציתי בו. זה רק גרם לי עוד יותר לרצות לנסוע.

הסיפור הזה מתחיל לאחר שחיינו ביער כבר שנתיים בשבט. היו זוגות מעטים שהגיעו עם תינוקות ופעוטות, הייתה אם אחת שבאה עם שני מתבגרים. לא היה בית ספר. הם היו אמורים ללמוד מאיתנו, המבוגרים סביבם. חווינו קשיים, הן מבחינת תנאי המחיה והן מבחינת האווירה החברתית בשבט. היה כעס באוויר. ציפורים וצפרדעים מתו סביבנו בכמות לא סבירה. התירס יצא רקוב והבננות לא הבשילו. כמה ילדים חלו ובכו ללא הפסקה. לילה אחד, דסטיני, אחת הילדות המתוקות ביותר שהכרתי, קדחה מחום, ואני עזרתי לרייצ'ל, אִמהּ, לטפל בה.

"בואו נפנה אל השמאן מליסבואה, הוא הכי קרוב לכאן והוא מבין בזה", הציע רוי.

"אני יודע שאתה מאמין בשמאנים, אבל אני סומך יותר על אוסקר, הוא בכל זאת למד רפואה", אמר ריצ'ארד, אביה של דסטיני.

"אתה אבא שלה, זכותך להחליט, אבל אני לא חושב שזה יעזור, רק יבזבז זמן", הזהיר רוי. הוא צדק. אוסקר לא ידע לאבחן את המחלה לפי הסימפטומים שמהם דסטיני סבלה.

חששתי שמא דסטיני חלתה במחלה שנגדה היא לא חוסנה. אוסקר הסביר לי כי לילידים פה יש אולי חיסון טבעי נגד המחלה שתקפה את דסטיני אבל גופה של הילדה, שנולדה באנגליה, אינו יודע להתמודד עם מה שתקף אותו. דאגתי. לא ידעתי מה יוכל שמאן לעשות במקרה הזה — האם יעשה טקס לגירוש שדים ורוחות רעות או שישתמש בצמחי מרפא? היה לי ברור שצריך לקחת את דסטיני לבית החולים הקרוב ביותר וניסיתי לחשוב איך להציע זאת בצורה משכנעת, מבלי שיחשבו שאני עוקפת את סמכותם של רוי או של ניואנס. אם זו לא הייתה דסטיני, לא הייתי מתערבת. אני מספרת הסיפורים של השבט, ענייני בריאות הם לא התחום שלי. לא לשם כך נסעתי אל האמזונס. אבל אהבתי את דסטיני ודאגתי לה ושלומה היה חשוב לי יותר מהיחסים עם ניואנס.

"לדעתך אפשר לסמוך על האיש מליסבואה שיצליח לרפא אותה?" שאלתי את רוי וניסיתי להסתיר את חרדתי.

"למה לא?" הוא שאל, מופתע מהשאלה. "הרי הוא המרפא של כל אנשי ליסבואה והכפרים באזור".

"וזה הולך לו? תוחלת החיים שם גבוהה?" הסתבכתי בשאלות מטופשות.

"חשבתי שאת מאמינה ברפואת השמאנים", אמר רוי בעלבון. רוי הוא יליד פרו, והוא מאמין גדול ברפואה השמאנית.

"כן, בשביל הילידים היא מתאימה, אולי גם בשבילי, אבל לא הייתי רוצה להמר על החיים של ילדה בת ארבע", העזתי לומר.

"אז בשביל מה הגענו לכאן?" שאל רוי. הוא ניסה להישמע מאופק אבל הרגשתי שהוא כובש את כעסו. "איך תבוא לידי ביטוי החזרה אל הטבע אם בכל בעיה נרוץ אל הרפואה המערבית?" הוא תבע לדעת ואני הרגשתי נזופה.

"על מה אתה מדבר? זה לא שהצעתי להטיס אותה לאנגליה, רק שאלתי..."

"כן, כן", קטע אותי. "את חושבת שאני אידיוט? את חושבת שאני לא מבין לאן מובילות השאלות התמימות שלך?"

"בסך הכול התכוונתי להציע שניקח אותה למרפאה באיקיטוס או בנאוטה סיטי. מה כל כך נורא בזה?"

"זה לא נורא אבל גם לא מעשי. אין לנו איך לקחת אותה. מצטער".

"למה? איפה הסירה שלנו?"

"אצל ניואנס. הסירה השנייה נרקבה".

"מה זאת אומרת?" הופתעתי.

"היא הייתה עשויה מעץ שכנראה היה חולה, או נרקב. או שטרמיטים עשו את זה. אני לא יודע".

"אז איך חשבת לקחת אותה לליסבואה?" שאלתי בטון לחוץ.

"אנחנו יכולים לסחוב אותה על אלונקה", הפטיר.

"זה ייקח שעות".

"כן, שעתיים וחצי. יש לך רעיון יותר טוב?"

כשאני חושבת על כך היום — כנראה שזה היה הרגע שבו המסע שלי החל. תחושת התסכול שלי מכך שלא יכולתי לעזור לדסטיני חלחלה בי וגרמה לי לחשוב מה היה קורה לולא הייתי זונחת את הפוטנציאל שהיה בי ואת החלום שלי. כמובן שאם הייתי עושה זאת אולי לא הייתי נמצאת כאן, באמזונס, עם דסטיני, אבל זה לא משנה.

אוסקר ורוי לקחו את דסטיני אל השמאן, אבל הם לא הספיקו להגיע אליו בזמן והיא נפטרה בדרך.

התאבלתי יחד עם הוריה, הרגשתי כאילו אני קרובת משפחה שלה, במובן מסוים זה מה שהייתי. גידלנו את הילדים בקהילה, וכל המבוגרים היו כמו משפחה של הילדים שלא היו שלהם. אבל היא לא הייתה עבורי סתם כמו עוד אחיינית, ממש אהבתי לבלות איתה.

דסטיני ואני היינו מסתכלות יחד על החיות, קוראות להן בשמות וממציאות עליהן סיפורים. היא הייתה מראה לי את העננים ומסבירה לי באיזה מצב רוח הם היום. אפשר לומר שהיא נתנה לי הרבה השראה לסיפורים שהייתי מספרת לאנשי השבט.

לאחר מותה, ימים שלמים לא דיברתי עם אף אחד, שבועיים לא סיפרתי אף סיפור, כי כל פעם שניסיתי לחשוב על סיפור, נוצרו אצלי רק מחשבות קודרות.

ניואנס לקח אותי לטיפול. הוא היה בטוח שזה יעזור לי, ובאמת, אחרי רייקי ומדיטציה הצלחתי להרגיש אמיצה מספיק כדי לחזור לתפקידי.

באותו הערב, לבקשתו, ישבתי שוב מול אנשי השבט. הוא הכיר את הרוגע הנמסך על כולם, גדולים כקטנים, כאשר הם שומעים את הסיפורים שלי. הוא תיאר בפניי פעמים רבות איך הם נראים כשאני מספרת סיפור, איך המתיחות והעצבים מתחלפים בהקשבה דרוכה.

הוא נהג לומר שהוא אוהב לראות אותם מביטים בי בריכוז, מרותקים ונשאבים אל המציאות האחרת שאני בוראת עבורם.

אבל עתה, התקשיתי להפליג בדמיון, לחבר מילה למילה, לצקת משמעות ומסר בסיפור. לא הרגשתי בטוחה בערכים שבשמם הגענו לכאן, הטבעיות והשחרור שאותם חיפשנו כבר לא היו חזקים מספיק כדי להתמודד עם הקשיים בשבט. הסתכלתי סביב, כולנו אנשים מערביים, רובנו מאנגליה, ואנחנו מנסים להיות כמו ילידי דרום אמריקה. אנחנו מנסים לשים בצד את הניכור וההתחשבנות, את התחרותיות ואת מאבקי הכוח, אבל אלה היו בינינו תמיד. חלק ידעו להסתיר אותם יותר וחלק פחות, למרות שאף אחד לא היה מוכן להודות בהם, חוץ מאנדריאה.

לפני שהגענו לכאן רציתי מאוד את תפקיד מספרת הסיפורים. הסתובבתי בכל מקום וסיפרתי לכולם בגאווה שניואנס רוצה שאהיה מספרת הסיפורים. הנסיעה עם הקבוצה הזו ליעד שנבחר, כמספרת הסיפורים של השבט, נראתה לי כמו חלום שהתגשם.

בהתחלה, כשהייתי מכנסת את כולם כדי לספר סיפור, הייתי מרגישה שאני ג'יני על גבי שטיח מעופף שלוקח אותנו לעולם קסום כמו זה שאליו היו מכניסים אותי הסיפורים של אבא שלי, לואיס, כשהייתי ילדה. הייתי מיומנת בהמראה, בניווט ובנחיתה. אהבתי להרגיש איך אנשי השבט מכוונים את הגוף לטיסה יחד איתי, נותנים בי את אמונם.

אבל משהו השתנה. לא ברור אם הקשיים שהתעוררו בשל מזג האוויר ותנאי המחיה הם אלו שגרמו לשינוי הזה בקשב אצל החבורה, או שזו הייתה פשוט שחיקה. כשהחיים ביער כבר לא היוו חידוש, החל המקום להרגיש צר וחלק מהאנשים השתעממו ועזבו. מתוך קבוצה של חמישים איש נשארנו רק שלושים מבוגרים וילדים בודדים.

ניואנס אכזב אותי, הבנתי פתאום שאני לא באמת יכולה לסמוך עליו. כאשר היינו באנגליה והוא סיפר לי על רעיון השבט חשבתי שהוא יהיה מנהיג מצוין, כי הוא כריזמטי מאוד, סובלני, ונראה לי בעל ביטחון עצמי ושיקול דעת, אבל בשטח, הוא לא הוכיח את עצמו מספיק. איך הוא עזב אותנו לצורך מפגש עם מנהיגים משבטים אחרים, מבלי שווידא שיש לנו דרכי תחבורה במקרה חירום? איזה מין מנהיג הוא? גם אם צדק כשטען שעניינים מעשיים כמו תחבורה והתנהגות בשעת חירום היו באחריותו של רוי, הרי הוא היה המנהיג בפועל ולמעשה הוא לא השאיר לרוי מרחב פעולה למלא את התפקיד על־פי הבנתו וכישוריו.

הוא אכזב אותי גם בתחומים נוספים, מלבד באותו מקרה נורא של דסטיני. למשל, הוא לא היה מסוגל להשקיט מריבות בין האנשים, למעשה, לפעמים הרגשתי שהוא רק מוסיף שמן למדורה. כשהעניינים היו מחריפים והוא היה מאבד שליטה, הוא היה מבקש ממני להתערב ולהרגיע את הרוחות. בפעמים הראשונות הייתי גאה בכך ועשיתי זאת בשמחה, אבל עם הזמן זה הפך לתפקיד נוסף שנדרשתי לו בתכיפות גבוהה והמעורבות הזו בשבט הפכה להיות תובענית ושוחקת. אומנם יכולתי לספר סיפור מתאים עם מוסר השכל המכוון לפשרות ולהשכנת שלום, אבל עם הזמן גם זה כבר לא עבד. בעיקר כשהיחסים של חלק מאנשי השבט עם ניואנס כבר היו טעונים בכעס או בטינה. כשהייתי מרגישה שכפו עליי להיות "מספרת לפי הזמנה" הסיפורים לא זרמו ממני בטבעיות ובקלות הרגילה. הייתי שוכבת בבקתה וחושבת שעות לפני השינה. לפעמים הייתי ערה לילה שלם ומנסה לרקום סיפורים חדשים, אבל זה לא עזר. הרגשתי שאני לא מצליחה לספר משהו חדש ושעממתי את עצמי.

מובן שאת השעמום עוד הייתי יכולה לסבול, זו הייתה בעיה פעוטה לעומת התחושות שהתעוררו עם מותה של דסטיני. כעת הייתי מבוהלת מתחושת חוסר האונים שלי. לא ידעתי איך אוכל להמשיך הלאה. האם אעז להביא ילד או ילדה לעולם כשאני גרה ביער פרא בדרום אמריקה ואיני יודעת אם אוכל להעניק להם רפואה הולמת? לא ידעתי מה לומר לרייצ'ל וריצ'רד. הרגשתי אשמה ובושה, אף שהם חזרו ואמרו לי שזו לא הייתה אשמתי.

לפני שהתחלתי לספר, הבטתי בריכוז באש המדורה, תמיד אהבתי להסתכל עליה. פעם קראתי על השמאנים שנעזרו במראה הלהבות כדי לעבור לעולם אחר. קיוויתי לקבל כוח ממראה הלהבות המשוחררות ואולי אף אומץ והשראה לסיפור שיסחף אותי רחוק, אל מציאות טובה יותר. נזכרתי בתקופה שבה הייתי נערה ונהגתי לשוחח עם רובי, שהיה חבר טוב שלי, על מקומות פראיים ומיוחדים בעולם. ניסיתי אז לדמיין לעצמי איך זה יהיה לחיות שם והנה, גם במקום אקזוטי אני מחפשת לי מקום אחר. אולי לעולם לא אהיה מרוצה מאיפה שאני נמצאת?

בניסיון לדחות את המחשבה המעיקה הזו נברתי במלאי הסיפורים שבאמתחתי. היו לי כמה התחלות לא רעות אבל ההמשכים לא היו ברורים ולא ידעתי לאן להוליך אותם. זה לא שציפיתי תמיד דווקא לסוף טוב. האמנתי שלפעמים הסיפורים צריכים להיות בעלי סוף קצת מריר או פושר, אפילו רע, כדי להניע את השומעים ואת עצמי, אבל באותו רגע הרגשתי שזה לא מתאים, כי ידעתי שהפעם אנחנו צריכים סיפור עם תקווה והתרוממות נפש. בפינה סמויה ושמורה של מוחי שכנה "הרוקדת", מצומצמת ומכווצת, אך יקרה וחשובה לי. הייתי צריכה להתאמץ כדי להתקרב אליה ולהתחבר.

אספתי והדבקתי את דמותה של הרוקדת, האישה המסתורית שלימדה אותי פעם לעוף. כמה חודשים לאחר שזה קרה, כשגרתי באיטליה עם אימא שלי, הקלטתי את רוב הזיכרונות שלי מאותו אירוע. הקשבתי לקלטת בפעם האחרונה שבוע לפני שנסענו לפרו.

כעת, עצמתי את עיניי כדי לחזור אליה.

הנה אני, נוהר בת החמש, ממריאה שם מול כל האנשים, בוטחת בה לגמרי, יותר משבטחתי בהוריי. מה היה בה שנתן לי את האומץ ולאן הוא נעלם?

זכרתי שחיכינו לה במשך זמן רב. היא לא נהגה להופיע למען קהל. רק רין העז להתקרב אליה, אבל גם הוא לא הפריע לה. הוא היה זה שבזכותו העזתי. הוא התבונן בה בקפידה והיה מוכן ללמוד.

כשראינו אותה יוצאת בריחוף מהמקום שלה, מהמערה הנסתרת על אחת הפסגות, גברה כלפיה ההערצה, שכבר הייתה טמונה בנו. שמענו עליה שהיא עפה עם הציפורים, שרקדה עם העננים ועוד סיפורים שגרמו לנו לחשוב שהיא שייכת לפנתיאון האלים. אפילו סוזן, אִמי, שרצתה להרחיק אותי ממנה, סיפרה בגאווה, שניסתה להסתיר, איך ריחפתי עם הרוקדת. לא הצלחתי לזכור מה ראיתי מלמעלה, כנראה שעצמתי עיניים, אבל לאורך השנים נטיתי להתמכר לזיכרון תחושת הריחוף.

נדמה לי ששמעתי מוזיקה ברגעים שעפתי. אני בטח מייפה את החוויה עכשיו, כשאני מנסה לעבות את הזיכרון, כמו הולכת אל תוכו על קצות בהונותיי, מנסה לא לטלטל אותו, להיות שם בשקט, בטבעיות, כמו פעם, לא כמו היום.

הרוקדת גרה על ההר הוורוד, מחוברת לגבישים, מתמוססת יחד עם האבנים. הרוח שרה לה בין האצבעות. כשרקדה, הבהירו תנועותיה והבעות פניה כי היא קשובה בכל איבריה למתרחש בתוכה. בינה הפרידו מטרים ספורים, אבל היא הייתה במרחב אחר, כאילו נעטפה בבועה.

הייתי אז ילדה בת חמש וטיילתי עם הוריי בהודו. חשבתי שזה היה פשוט טיול. לא ידעתי שאימא שלי מחפשת מישהו. בכפר קטן בצפון, פגשנו חבורת מטיילים שהיו בדרכם אל "הרוקדת בהרים". הגענו אליה אחרי שהלכנו כמה ימים בשלג. כל אנשי הקבוצה, גדולים וקטנים, הביטו בה. היה נדמה שהיא חלק בלתי נפרד מהטבע ההררי שבו שכנה. כולם לחששו ביניהם דברי התפעלות מהשקט שלה ומכך שנוכחותם לא הזיזה אותה משלוותה. אף אחד לא התקרב, רק רין קרב אליה בהיסוס.

אימא שלי פגשה אותו כשבועיים קודם לכן במרחצאות ליד בית ההארחה שבו שהינו. למעשה, אלו לא היו בדיוק מרחצאות, אלא מין מעיין חם. היא הלכה לשם לבד, כדי להתאוורר קצת. מאוחר יותר בארוחת הערב באכסניה, ניגש אלינו בחור צעיר ואימא אמרה לאבא ולי, "תכירו, זה רין, הוא מגיע מאיטליה, אבל הוא מדבר אנגלית מצוינת. רין תכיר, זה לואיס וזו נוהר". רין חייך אליי מין חיוך של מישהו שמנסה לשאת חן.

"קוראים לי רין טין טין, כמו הכלב", הוא אמר לי פעם כשרצה להצחיק אותי.

רוב הדרך הוא צעד לצידנו בשקט וכנראה הקשיב למה שדיברנו. הוא לא השתתף בשיחה, אבל אני זוכרת פעם אחת שבה שמתי לב שהוא מוטרד. זה קרה כשההורים שלי התווכחו בעניין מגדל בבל ועל זה שאבא מדבר איתי על המזימות בכל הדתות בעולם.

"זה לא לעניין בכלל לדבר ככה עם ילדה בת חמש", אימא אמרה.

"אבל אימא", התחלתי לענות, אבל ידעתי שהם עסוקים כל כך בוויכוח העצבני שאין סיכוי שיקשיבו לי וחיכיתי שיירגעו ואוכל להגיד להם מה אני חושבת. הרמתי מבטי אל רין וראיתי שהוא אדום, כאילו הוא עשה משהו לא בסדר. לא הבנתי למה, ניחשתי שההתנהגות של ההורים שלי מביכה אותו ושהוא מתבייש להעיר להם. אולי הוא נזכר בהורים שלו, אולי גם הם היו מתווכחים ליד אנשים אחרים בלי להתייחס אליו. למען האמת, ההורים שלי לא נהגו לעשות את זה הרבה, אבל מאז שיצאנו למסע הזה בהודו זה קרה יותר, וגם כשזה לא קרה הייתה לי הרגשה שזה עומד לקרות בכל רגע. מצאה חן בעיניי התגובה שלו, אפילו שלא אמר להם כלום.

אולי הפרצוף האדום שלו הזכיר להם מה הם שכחו, כי אבא אמר לי פתאום, "סליחה נוהר, לא הקשבנו לך. את מוכנה לחזור על מה שאמרת?" ואז רין חייך אליי, אבל החיוך שלו לא היה כמו הקודם, אלא כמו של מישהו שהוקל לו שהדברים חזרו למסלולם.

כשהגענו להר של הרוקדת וחיכינו שהיא תופיע מולנו, ראיתי שרין מכין את עצמו לקבל אותה. הוא ישב בישיבת לוטוס, עצם עיניים, שאף ונשף כאילו הוא עושה מדיטציה, כמו שראיתי שעושים הנזירים באשרם שבו ביקרנו כמה ימים קודם. כשהיינו באשרם, אימא שלי נפגשה עם אחד האנשים שניהלו את המקום, ויצאה מחדרו בוכה. לקח לה זמן להירגע והיא לא הסכימה להסביר לי מה קרה. כשהיא ראתה את רין עושה מדיטציה מול בית הרוקדת היא לא בכתה, להיפך. היא הביטה בו משועשעת, כאילו היא צוחקת עליו בלב.

אבא שלי אמר שהוא חושב שרין מתכונן לעוף, אבל אבא תמיד חשב על אנשים שמנסים או יודעים לעוף, כמו למשל איקרוס, פיטר פן (שהיה בעצם ילד), לאונרדו דה וינצ'י, עם המטוסים שבנה, האחים רייט ואמיליה ארהארט.

"אבל איך אתה חושב שהוא יוכל לעוף?" שאלתי אותו, "מה, הוא ציפור? הרי אין לו בכלל כנפיים".

"אני לא ממש יודע", הודה אבא, "אבל אני חושב שכאן בהודו יש אנשים מיוחדים שמצליחים לעוף אפילו בלי כנפיים. אולי הם חושבים מחשבות שעוזרות להם. אולי עם אנרגיה מיוחדת. הרוקדת הזאת שבאנו לראות — יש אומרים שהיא יודעת ללמד איך לעשות את זה אבל..." הוא נעצר ונראה מהסס אם כדאי להמשיך.

"אבל מה?" התעקשתי.

"אומרים שהיא מזמן לא עשתה את זה".

"למה?" התפלאתי.

"אולי כי היא לא פגשה אנשים שהיא רצתה ללמד", הוא ענה.

אני זוכרת שחשבתי שאולי אותי היא תסכים ללמד. הייתי ילדה כזו שרגילה שמבוגרים מתלהבים ממנה, מהבגרות שלה. לא אמרתי כלום להורים, כדי שלא ינסו לעצור אותי. התכוננתי בתוך תוכי להתקדם אל המקום שבו עמד רין, כאשר הרוקדת תופיע.

"איך קוראים לה?" שאלתי את אבא.

"אף אחד פה לא יודע", הוא לחש, "זה סוד".

כשהיא הופיעה הבטתי בה בעיון. היא הייתה אדם רגיל, עם עיניים, אף, פה וגוף, אבל כשרקדה, התנועות שלה היו כמו הד להרים שהוורידו עם שחר והתנשאו מאחורי גבה. היא הזכירה לי את הרקדנית הזעירה בקופסת התכשיטים של כריסטינה, החברה שלי מהשכונה. היא נראתה לי שייכת לנוף ההרים כמו הבובה לקופסה שלה. היא לא לבשה חצאית של רקדנית בלט, אלא כתונת כמעט לבנבנה, בעצם, היא הייתה בגוון ורדרד כשל בגד לבן שכיבסו עם בד אדום במכונת הכביסה. פניה היו כהים, עיניה כמעט שחורות, ומעליהן גבות רחבות וארוכות. לא ידעתי לומר מאיפה היא. היא לא נראתה מאנגליה, והיא גם לא נראתה הודית. חשבתי שאולי היא חברה של דרג'ו מהמיתולוגיה של הודו, מהסיפורים שאבא סיפר לי.

ההורים שלי סיפרו לי עליה רק בהודו, כשכבר היינו בדרך אליה, אבל בקבוצה של עולי הרגל אשר פגשנו באכסניה היו שהגיעו מאוסטרליה, מארצות הברית, מאנגליה, גרמניה, ספרד וצרפת, רק כדי לראות אותה. "אנשים מגיעים אליה מכל קצוות העולם", סיפרו. המסתורין שאפף אותה הוסיף נופך לאגדות ולקסם שמשכו כל כך הרבה אנשים וגרמו לאלפים בשנה לעלות אל ההרים "שלה".

כשהגענו, לא הבנתי איך יכול להיות שעולי רגל הגיעו אליה מרחוק כל כך, התאמצו והלכו בשלג, אך אף אחד חוץ מרין אינו מנסה ללמוד ממנה לעוף. שאלתי את עצמי למה. אולי הם מפחדים ממנה, חשבתי. היא לא נראתה כמו מכשפה או מפלצת, יותר כמו מלכה מכובדת, למרות הבגדים הפשוטים. היא נראתה לי כמו אישה שאוהבת להיות לבד, אבל אותי זה לא הרתיע. לא ראיתי בכך סיבה לוותר על ההזדמנות שלי ללמוד לעוף.

הרוקדת לא הניעה את שפתיה וגם לא שינתה את הבעת פניה. רק ידיה נעו מול חזה בזו אחרי זו. רין ישב על הארץ מולה, מביט בתנועותיה, מחכה לסימן שהיא מוכנה לקבל אותו בתור תלמיד.

רצתי אליהם, משתחררת מהיד של אבא וכמו נמשכת בחוט סמוי אל המעגל הקרוב לרוקדת.

"ברוכה הבאה, נוהר", אמרה לי האישה שלא הכרתי. התפלאתי. איך היא יודעת את השם שלי? גם לקרוא מחשבות היא מסוגלת?

הרוקדת ראתה שאני מבולבלת.

"שמעתי עלייך, נוהר, סיפרו לי שאת עומדת להגיע לפה", אמרה.

נדהמתי כל כך עד שלא ידעתי מה לומר. מי יכול היה לספר לה עליי? תהיתי, אבל לא שאלתי.

"מה את רוצה לבקש ממני, נוהר?" היא שאלה.

"אני רוצה לעוף, ואני אוהבת ציפורים", השבתי, "אבל אין לי כנפיים, אז אני לא יודעת. אפשר בכלל לעוף בלי להיות ציפור?"

"יכול להיות", השיבה מהורהרת. "את מכירה אותו?" סימנה לעבר רין.

"כן", אמרתי. "הלכנו ביחד מהכפר. הוא הקשיב לנו כשדיברנו על איקארוס, אבל הוא לא מדבר הרבה".

"אם כך, אולי אם תנסו יחד תוכלו לעזור אחד לשני", היא אמרה. רין לא ניסה להתערב בשיחה, הוא המשיך להביט בה.

"אתה תצטרך קליפה דקה ככל האפשר", פנתה אליו ואמרה לו בקול שקט. הוא הביט בי, מנסה להבין למה היא מתכוונת.

"היא אומרת שאתה צריך להתפשט", הסברתי לו.

הוא פשט את כותנתו ונראה נבוך מהקולות שעלו מהחבורה. הרוקדת כופפה את גבו בעדינות, מרגיעה את הרעד החולף בו.

"תנסה לחשוב שאתה עץ", לחשתי אליו מחשבה שעלתה בי, אולי בגלל שהרוקדת אמרה "קליפה". הרגשתי כאילו אני המתרגמת שלה, כאילו היינו דוברות את אותה השפה, אחרת אני לא יודעת איך ידעתי מה הוא אמור לעשות. אומנם לא הכרתי אותה, אבל אולי כן פגשתי אותה קודם? לא זכרתי אותה, אבל הבעות פניה והתנועות שלה כמו דיברו אליי וידעתי שאני צריכה להעביר את המסר הלאה. החיוך שלה היה מיוחד, רציתי לגעת בו ולהרגיש את הפה המחייך שלה, שעולה אל על ומאיר את כל הפנים, שמפיץ אור ומאיר את סביבתם. רציתי להבין את האור הזה.

"את יכולה לבוא אליי", הרוקדת התכופפה אליי.

צעדתי לקראתה, מושיטה את ידיי קדימה. היא הניחה את ידיי על פניה כפי שרציתי. התחלתי ללטף את פניה והרגשתי חיוך מתפשט על פניי, כאילו נדבקתי בחיוכה.

אימא שלי, שעד כה עצרה את עצמה, התקרבה אלינו עכשיו. ידעתי שהיא באה להרחיק אותי ולאסוף אותי אליה.

"את יכולה להיות רגועה, אני אשמור עליה, היא לא תיפול", אמרה הרוקדת. אימא הביטה בי ונראתה ספקנית.

"בבקשה אימא, אני יכולה לנסות?" ביקשתי בקול המתחנן ביותר שהיה לי.

"טוב", הסכימה לאחר רגע ארוך, והרוקדת חייכה. אבא, שעמד רחוק יותר, עם שאר החבורה, הביט בנו נרגש וסימן לי עם אצבעו "בהצלחה".

גל של אוויר רענן כמו אחרי הגשם עבר באוויר. חשבתי שזה גל ירוק כשלפתע רין החל לעלות, רק קצת, כמה סנטימטרים מעל האדמה. התחלתי לצחוק בשמחה והוא עלה עוד מעט, אבל ראיתי שהוא נראה מאוכזב ואפילו כועס. רציתי להגיד לו שלא התכוונתי לצחוק עליו כאשר לפתע גיליתי שגם אני באוויר.

"אתה יכול לעלות עוד?" שאלה אותו הרוקדת. רין נראה מהסס. אולי חשש שאם יעשה זאת יתנדפו כוחות העץ והצחוק שהחלו להרים אותו והתחושה הקסומה שהרגיש תיעלם. הוא ירד אט אט ונחת על האדמה.

עכשיו הרוקדת פנתה אליי.

"תכווצי את הגוף כמו כדור", הורתה לי. הרגשתי גאווה כי הבנתי למה היא מתכוונת. אימא בטח חושבת שאתבלבל ואוותר אבל לא, עקבתי אחרי ההוראות כאילו היה זה מעשה שבשגרה.

"עכשיו לאט. את ניצן של פרח, פתחי את הכדור ועמדי על קצות אצבעותייך", המשיכה המורה. התאמצתי לשמור על שיווי המשקל אבל זה לא היה כל כך פשוט. "אם תסתכלי אל נקודה באופק ותהיי קשובה לגוף, זה יכול להקל עלייך", אמרה.

עשיתי כפי שאמרה לי. נקודה בין ההרים הייתה נקודת המשען שלי. הצלחתי להתייצב והרוקדת חייכה אליי.

"עכשיו עצמי את עינייך, דמייני שאת נוצה ועופי לאט כדי שלא תיחבלי". כל כך מהר? רציתי לשאול אותה. אני רק מתחילה! אני בטח צריכה עוד אימונים, חשבתי, אבל אמרתי לעצמי שהיא בטח יודעת מה עושים ופשוט עצמתי את העיניים. הרוח עטפה אותי, חמה ורכה, כמו אימא שמחזיקה את התינוק שלה. הרפיתי את הגוף ואפשרתי לה להעלות אותי מעלה כשאני שוכבת באוויר.

אני לא בטוחה כמה זמן חלף, אבל אז הרגשתי בגוף שמישהו מתקרב. משהו השתנה בתחושה של הרוח, כאילו היא לא מוכנה להחזיק בי יותר.

"אל תדאגי, אני אשמור עליה", שמעתי את הרוקדת לוחשת, אבל לא הצלחתי להישאר באוויר. הנמכתי לאט וידעתי שהיא מוכנה לאסוף אותי.

"בפעם הבאה בואי לעשות את זה ליד המערה שלי, שלא יפריעו לך", היא לחשה באוזני אחרי שנחתי בזרועותיה והניחה אותי בזהירות על הקרקע. הרגשתי כאילו אין מגע ביני לבין האדמה, כאילו אין לי קשר אליה.

"נהדרת את", לחשה לי אימא בשקט. כעסתי עליה כי היא הרסה לי. רציתי להמשיך אבל אימא כבר לקחה אותי משם. הבטתי לאחור אל הרוקדת, נופפתי לה, שתדע שלא סיימתי.

כשהצטרפתי עם אימא לשאר בני הקבוצה כולם הביטו בי מופתעים, שואלים. אולי הם חשבו לעצמם למה הם לא ניסו בעצמם. סביבנו הצטופפו גם אנשים מקבוצות אחרות שהיו זרים לי לחלוטין. הם התקרבו יותר ויותר ואני הרגשתי שאני מתכווצת.

"איזו מדהימה את, ילדה!" קרא אבא והרים אותי בזרועותיו.

"אבא, למה הם מסתכלים עליי ככה?" לחשתי לו והוא צחק.

"מה זאת אומרת? את עשית עכשיו דבר שאף אחד לא יודע לעשות. הרוקדת מחכה כבר שנים לתלמיד. אף אחד לא העז בכלל לגשת אליה. ואת עשית את זה כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם!"

"אבל גם רין עשה את זה והוא היה ראשון", הזכרתי לו.

"כל הכבוד לו שהעז וניסה, אבל הוא התקדם רק כמה סנטימטרים, ואת ממש ריחפת!"

"אם אימא לא הייתה מתקרבת, הייתי ממשיכה", אמרתי מעט בכעס.

"לא בכל יום אימא רואה את הבת שלה מרחפת, תני לה להתרגל", חייך אליי אבא וקרץ. הוא הביט בי בגאווה. הסתכלתי על אימא אבל היא לא הראתה התלהבות. היא הייתה דרוכה ונראתה מודאגת. לא הבנתי למה היא לא שמחה בשבילי, אבל החיוך של אבא חימם אותי. רק הצטערתי בשביל רין, שלא ניסה עוד. היינו יכולים לקוד עכשיו קידה, כמו שני אומנים שסיימו להופיע. לבד לא ידעתי איך להתנהג.

"אני בטוח שתצליחי אפילו יותר באימונים הבאים", אמר אבא, אבל אני ידעתי שאצטרך להתחמק מאימא כי היא לא תרשה לי לחזור לכאן.

רציתי לגשת אל רין ולומר לו תודה, כי רק בזכותו ניגשתי אל הרוקדת. רציתי לומר לו שאני חושבת שהוא יצליח יותר, למרות שלא הייתי בטוחה, כי אולי הוא מבוגר מדי. אבל הוא לא נראה בשום מקום.

"אתה יודע איפה רין?" שאלתי. אבא הסתכל סביב וניסה לחפש את רין בין האנשים. היו שם כמאה איש. כעשרים מהם היו מהקבוצה שלנו. אבל רין לא היה שם.

"אני לא יודע, בטח נראה אותו מאוחר יותר", אמר אבא.

הייתה לי הרגשה מוזרה בגרון. תחושת הגאווה התערבבה עם הרגשה שהוא כועס כי אני הצלחתי והוא לא. ואז הבנתי שהוא בטח הלך כדי להתחבא מכולם, ממש כמו שאני הייתי עושה בגן כשהגננת לימדה משהו שלא הצלחתי להבין.

מאוחר יותר שכחתי מזה ונהניתי לחשוב על הריחוף ולשחזר כמה זה היה נעים — הצחוק שאפף את שלושתנו, כשרין הצליח להתרומם וכשהצלחתי גם אני להצטרף. אבל זה נגמר מהר מדי, חשבתי, עם מחיאות הכפיים בקהל, ואימא שלי, שלא הצליחה להתאפק, איבדתי ריכוז. כל הכוח והביטחון שחשתי כאשר הרגשתי שהמחשבה של הרוקדת מלווה אותי ושומרת עליי — התפוגגו באחת כשאימא התקרבה עם הפחד שלה ואני התחלתי לצנוח מבלי לעצור. הרוקדת הבינה מייד שהם קלקלו לי ופרשה את זרועותיה כדי לספק לי רשת הגנה.

עכשיו עזבתי את זיכרונותיי מההרים ההם, ומדמותו של אבא לואיס האהוב, וצללתי מטה, אל גופי היושב ליד המדורה עם חבריי האירופאים.

אנשי השבט הביטו בי, מצפים למוצא פי, לסיפור שלי, אבל אני החלטתי להתחיל במשהו אחר. קמתי על רגליי והתחלתי לרקוד כמו הנשים בחגיגות פאן אשר פגשתי בסיפורי המיתולוגיה היווניים שאבי היה מספר לי לפני שנעלם מחיי.

התבוננתי עמוק אל תוך עיניה של תיאודורה שישבה מולי. קרבתי אליה כשאני מחברת יד ועוד יד מול חזי ומנענעת אותן כשיד רודפת אחרי חברתה. תיאודורה הביטה בי אבל לא נראה שהיא רוצה להצטרף. הסתובבתי לאט על מקומי, חושבת איך להמשיך. את מי אוכל לצרף אליי, חשבתי והצצתי ברייצ'ל שנענתה לי.

אחרי רייצ'ל קמו גם נשים אחרות, אפילו תיאודורה. גם אנדריאה הצטרפה, אף שידעתי שאין היא עושה זאת כי היא אוהבת לרקוד, אלא מתוך רצון לשתף איתי פעולה. הערכתי את זה. אחרי אנדריאה קמה גם דורותי. חייכתי אליה.

היה לי חשוב שלא נהיה רק הנשים שרוקדות ומפזזות לפני הגברים ולכן ניסיתי לעודד גם אותם לקום.

הם היו נוקשים יותר. העיכוב הזה, בעודם מצפים לשמוע סיפור, לא מצא חן בעיניהם. הבחנתי בצל של חשד בעיניו של רוי, ליד זיק קטן של הסכמה לקבל את ההזמנה, והבנתי שהוא פתוח לשיתוף פעולה. רמזתי לו בעיניי והוא הסכים לקום. הוא נכנס לקצב, לתנועה, מזיז את כל גופו בתנועות קופצניות. הנשים התחילו לעשות כמוהו ושאר האנשים סביב המעגל קמו. כולם הסתחררו מסביב לאש ואז עזבו אותה והתחילו לנתר ולקפוץ בין העצים. הרגשתי שהפעילות הזו משחררת אותם מדאגות היום יום ומהלחצים, וידעתי שעוד מעט אוכל לספר להם.

הבטתי בעונג איך הם מתופפים על חזם ונראים פראים ומשונים.

פול לקח את התוף האירי וכולם החלו לשיר כמה שירים שלמדנו מאנשי שבטים שכנים, מלווים בתיפוף. זה הזכיר לי את ימינו הראשונים ביער. בבת אחת נעשה לי חם בכל הגוף, הזיעה נדבקה לעורי, והתחלתי לדלג ולגעת, מלטפת את העצים, מסתחררת מסביב לאחד מהם.

רקדתי כאשר אני מנסה להשתחרר כולי, ותוך כך התבוננתי ברוקדים לידי. התפעלתי מהחופש שלהם. ראיתי את אחד מהגברים ממלא את האוויר בתנועותיו, כמו מפלס דרך לשאר חלקי גופו.

גם גופי התפתל, נענה לקצב התופים, אבל ראשי היה כבד והקשה עליי לשאתו. צווארי, המחבר בין הגוף לראש הכואב, היה תפוס והרגשתי כאילו הגוף מנסה לומר לי, "תרפי את המחשבות", "עזבי את הראש שלך עכשיו".

רציתי לזכור את חוויית הגוף האמיתית — להפסיק לרשום אותה בראשי, כמו תלמיד שקדן שמרוב להיטות לכתוב במחברתו את דברי המורה אינו מבין את מה שכתב. רציתי לחוש את הגוף ולא לחשוב. ידעתי שתנועות הרגליים המקפצות, הבטן המתקפלת בקצב התופים, החופש שסביבי, האקסטזה של בני השבט, הם אלו שצריכים להישמר בתאי זיכרוני. רציתי לחוות דרך הגוף, ללמוד את התנועה מבפנים. הראש הוא רק מסנן, אמרתי לעצמי, הוא לא שייך לכאן. המחשבות שהוא מכיל אינן מניחות לי להרגיש קלה כציפור. ובכל זאת, לא הצלחתי להימנע מליקוט מחשבות בניסיון להמשיך לכתוב את הסיפור בראשי. חשבתי על קלף הכוכב. פעם ניואנס הסביר לי שהוא מייצג התנסות פשוטה בחיים, וזה מה שבעצם באתי לעשות כאן, באמזונס.

קיוויתי שאני לא חשופה מדי בפיצול הזה, כשהצוואר מנסה לקשר בין הגוף המחולל, היוצא לחופש, לבין התודעה המתרוצצת בין כאבים ומצוקות מהעבר ודאגות, מנסה לחלוש על הכול במקום להיות רק ברגע הזה ואינה נמצאת כאן בעצם.

אז החלטתי שדי לי והתיישבתי ליד המדורה מבלי לומר דבר. כולם הפריחו מבטים נבוכים ביניהם, כאילו נתפסו בקלקלתם, והתיישבו סביבי.

ואז פתחתי, כשאני מדברת אליהם בקול המהופנט המעושן שבו אני מספרת להם סיפורים.

 

"הוא שוב לקח אותי לטיול ביער, חמוש בזר הנוצות הירוק שלו, אדיש למה שאינו חלום עבורו. אני נשרכת־נכרכת אחריו, מחפשת לי קסם ומתעייפת.

הציפורים זוממות נגדי. אני מרגישה זאת בעצמותיי, זמזום מרגיז המבשר על חולשה.

הוא מדלג לו כשגבעול חמציצי בין שיניו, שורק לו את שיריו.

רגליי קופצות להן, אינן מתחשבות בהיסוס שלי, והוא מרוצה, חושב שכולי הולכת אחריו.

אך לא! זה רק קצב הגוף שצמרות העצים המתנועעים והתופים הנשמעים מרחוק מפתים אותו.

אולי בסוף אצטרף כולי למקום הזה, ארגיש בטוחה ונכונה.

לא אהסס, אשיל את בגדיי, אתרומם, אתפרץ למרחב האווירי, השדיים שלי ינבטו כלפי מעלה, אני אתפרץ לכל עבר בגופי.

כולם יראו אותי — העצים, החיות, הציפורים שיחלפו מעל. ולא יהיה לי אכפת.

סוף־סוף אני מרגישה שמותר לי להיראות במערומיי. אני לא צריכה לבקש בעדינות ובשקט את המקום שלי, אני לוקחת אותו, מדלגת לכל עבר באקסטזה.

הוא מסתכל עליי בקנאה. גם הוא היה רוצה לרקוד ולקפץ ככה. הוא יודע לצעוד ביער, זה נכון, אבל ככה — איך קוראים לזה? זה לא בדיוק להתמזג.

להיות — לשהות — להרגיש קיימת — לחיות — לחגוג!

אני כמו אישה בבכחנליה¹ אבל ללא הזעם. אני לא מתכוונת לחזור לבית שלי בתום החגיגות. אמשיך לחיות ככה ביער. לבד. אולי רק עם היצור הזה שלא הבנתי עוד אם הוא חיה או אדם".