לאחת והיחידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאחת והיחידה

לאחת והיחידה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כהל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 125 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 5 דק'

דורית ויסמן

דורית ויסמן (נולדה ב-24 באפריל 1950) היא משוררת, מתרגמת, סופרת, עורכת ובמאית סרטים ישראלית. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס יהודה עמיחי לשירה.

בוגרת כיתת השירה של הליקון וממייסדי מקום לשירה ב"לב העיר" בירושלים, קבוצת משוררים העוסקת בהפצת השירה בשכונות ובפריפריה, בקרב בני נוער ומבוגרים. מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומפגשי שיר. מ-2018 מתרגמת אחת לשבוע שיר - מאנגלית לעברית - ומפיצה אותו במסגרת הפרויקט "poem-of-the-week", וכן עורכת-שותפה (יחד עם עדי וולפסון) במדור שירה "ירוקה" בו מתפרסם אחת לשבוע שיר אקו-פואטי בקבוצת "שפע טבע".

ויסמן זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2003, פרס יהודה עמיחי לשירה באותה שנה ופרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנת 2005. ב - 2016 זכתה על שירתה בפרס ע"ש אלפונסו גאטו (Alfonso Gatto), סלרנו, איטליה. ב-2018 זכתה על שירתה בפריז בפרס EASAL מטעם האקדמיה האירופאית למדעים, אמנויות וכתיבה, וכן בפרס אקו"ם 18–2017 ליצירה המוגשת בעילום שם על ספרה אדאש קלרינקה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4t49cewt

תקציר

ההגדרה הקולעת ביותר שמצאתי לסיפורים הקצרצרים של דורית ויסמן, הכלולים בלאחת והיחידה, היא ."Snapshot" התרגום המקובל של "Snapshot" לעברית הוא "תצלום" או "תמונה" אבל התרגום הזה מאבד את רובדי המשמעות שיש למילה באנגלית. לפועל "Snap" יש מגוון של משמעותיות וביניהן: שָׁבַר או נִשׁבַּר, פֻּצַּח, גָּעַר, הרים קול, נָבַח, הִתְפָּרֵץ. כלומר, זהו פועל שמתייחס לפעולות חדות, פתאומיות, חזקות ואלימות. "Snapshot" הוא, אם כן, לא סתם צילום אלא הוא צילום שחותך או שובר, באופן שיש בו אלימות מסוימת, רגע מתוך רצף החיים. הרגעים שדורית חותכת מהחיים הם, רוב הזמן, לא רגעים רגועים. אלה הם רגעים שיש בהם נגיעה ביסודות העזים של החיים: ארוס ותנטוס, סקס ומוות. פגישה מקרית בעבודה עם המאהבת (לשעבר) של בן זוגה של המספרת, מפגשים אינטימיים עם נשים, שיעורי נגינה עם מורה לפסנתר שמעוררים במספרת תחושות ארוטיות, השבועות האחרונים לחייה של אמא שלה במוסד גריאטרי, ביקור אצל המשורר אורי ברנשטיין זמן קצר לפני מותו, יומנו של הדוד שהתאבד בקפיצה מגשר "שער הזהב" בסן פרנסיסקו (לא יומן מקורי אלא יומן שדורית חיברה) - כל אלו הם "Snapshots" שהמעבר ביניהן הוא לא הדפדוף המוכר והנינוח באלבום תמונות משפחתי אלא הוא מסע טורד מנוחה במעין אלבום תמונות אלטרנטיבי - שמתעד את אחורי הקלעים של מה שמוצג בדרך כלל באלבום המשפחתי. בין בסיפורים משובצים צילומים שדורית צילמה וכך, אל ה"Snapshots" המילוליים מתלווים תצלומים ויזואליים שמעצימים את החוויה של דפדוף באלבום תמונות ומוסיפים לה עוד רובד של צורה וצבע שמגשר בין הרגעים שנחתכו מתוך רצף החיים ושוזר אותם מחדש על החוט העדין והחמקמק של הנרטיב הרציף שאנחנו חווים, או אולי מדמיינים שאנחנו חווים, מלידה עד מוות.  
יובל יבנה

הוצאת "כהל" היא קולקטיב של אמנים ממדיומים שונים (סופרים ומשוררים, מוזיקאים ואמנים פלסטיים) המשתפים פעולה בהוצאה לאור של היצירות שלהם.

       

פרק ראשון

לאחת והיחידה

היא רצתה רק מצעית־שולחן אחת, ודווקא לקישוט, לתלייה על הקיר. ציור של ים ושמיים בכחול־אולטרה־מרין וכחול־קובלט ותכלת, ובכל הים והשמיים הממלאים את הציור רק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה. גבולות הכחולים בציור היו מטושטשים, וכתמי מים גדולים היו בהם. מים בְּיָם של צבעי־מים. וכשהצעתי לה את איגרות־הברכה שלי, כל אחת בחמישה שקלים, בנוסחים שונים ("לאחד והיחיד", "לאחת והיחידה", "ים של שלווה", "באה באהבה" ועוד) ואמרתי לה, את יכולה לתת לאהובייך, היא אמרה, אחרי היסוס קטן אך בלי להתבייש "אין לי למי לתת". הכחולים בציור היטשטשו עוד יותר. היא לקחה אליה את הים שלי, שעכשו הוא שלה. הגשתי לה איגרת־ברכה שעליה היה כתוב "לאחת והיחידה" ואמרתי "מתנה". היא אמרה שאת איגרת־הברכה תצמיד לציור. היא לקחה את הציור ואת האיגרת, והלכה להמשיך את חייה שאין בהם אהובים ואין בהם אוהבים.

זה בכלל אמור היה להיות סיפור הומוריסטי, מלא שנינויות וחידודי־לשון, סיפור שיבליט את הניגודים בין השירה לבין המקום שבחרתי לקרוא אותה — באוף־אוף־שוק רמלה, בפאתי השוק, שם הסחורה פרושה על שמיכות, על אדמת כורכר לבנה רכה, ומכוניות עוברות ויוצרות ענני אבק, והרוכלים אדישים ופעלתנים ושמנמנים ותאוותנים והרוכלות שקטות וכנועות, וקהל רב סובב — ימי חול המועד סוכות היו אלו — ואם לא היה שם דקל עתיק זקוף וגבוה ורם ממש באמצע המגרש הענק, היה אפשר לחשוב שזו ניו־יורק אחרי הפצצה אטומית.

רציתי לכתוב, למשל, על האיש היחיד שהתעניין בשירה והגיע איתי למשא ומתן ארוך בנושא קריאת שירה: הוא היה מעוניין להיענות לקריאתי לקרוא בפניו שירה, הודה שחוץ מביאליק איננו מכיר אף משורר/ת מהרשימה (אסתר ראב, זלדה, רחל ואנוכי), אבל בעיקר אמר לי, אולי בגלל נוכחות בנו המתבגר: "עזבי, דורית". כך הוא אמר לי במלעיל: "עזבי, דורית". ועזבתי, אפילו שהייתי מוכנה לקרוא לו שיר בחינם, וגם לדבר איתו על השיר. הייתי רוצה לכתוב עליו עוד, אבל האישה ההיא, האישה הבודדה שקנתה את הים שלי, נטועה כל הזמן במחשבותיי. אישה שהליכתה זקופה דווקא, שאינה נראית מרירה, אישה בפאתי שוק רמלה בבוקר יום של חול עוברת בדוכנים, מחפשת, מה היא מחפשת, אישה שקנתה ציור שלי לקישוט בביתה, היכן שאהוביה אינם נמצאים.

נבוכותי, ועל כן לא התבוננתי בה היטב, ועל כן אין פרטיה חרותים בזיכרוני, וגם את פניה אני זוכרת רק במעומעם. אישה בסביבות גיל הארבעים, קצת מלאה, שהבגדים שעליה נשלפו מהארון כלאחר־יד. וקולה לא היה רפה, כשאמרה, "אין לי למי לתת".

מחשיך בדירה שלך כשאת מתבוננת בציור, אחרי שתלית אותו על קיר הסלון. בעצמך הצמדת אותו אל הקיר בנייר דבק או בחומר כחול דמוי מסטיק, או שדפקת מסמר.

הכחול בציור הופך לכהה יותר ואפל, והים הכחול שלי הולך ונמוג אל תוך ערפל לבנבן סמיך ובוהק. ורק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה.

 

דורית ויסמן

דורית ויסמן (נולדה ב-24 באפריל 1950) היא משוררת, מתרגמת, סופרת, עורכת ובמאית סרטים ישראלית. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס יהודה עמיחי לשירה.

בוגרת כיתת השירה של הליקון וממייסדי מקום לשירה ב"לב העיר" בירושלים, קבוצת משוררים העוסקת בהפצת השירה בשכונות ובפריפריה, בקרב בני נוער ומבוגרים. מנחת סדנאות לכתיבה יוצרת ומפגשי שיר. מ-2018 מתרגמת אחת לשבוע שיר - מאנגלית לעברית - ומפיצה אותו במסגרת הפרויקט "poem-of-the-week", וכן עורכת-שותפה (יחד עם עדי וולפסון) במדור שירה "ירוקה" בו מתפרסם אחת לשבוע שיר אקו-פואטי בקבוצת "שפע טבע".

ויסמן זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2003, פרס יהודה עמיחי לשירה באותה שנה ופרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנת 2005. ב - 2016 זכתה על שירתה בפרס ע"ש אלפונסו גאטו (Alfonso Gatto), סלרנו, איטליה. ב-2018 זכתה על שירתה בפריז בפרס EASAL מטעם האקדמיה האירופאית למדעים, אמנויות וכתיבה, וכן בפרס אקו"ם 18–2017 ליצירה המוגשת בעילום שם על ספרה אדאש קלרינקה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4t49cewt

עוד על הספר

  • הוצאה: כהל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 125 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 5 דק'
לאחת והיחידה דורית ויסמן

לאחת והיחידה

היא רצתה רק מצעית־שולחן אחת, ודווקא לקישוט, לתלייה על הקיר. ציור של ים ושמיים בכחול־אולטרה־מרין וכחול־קובלט ותכלת, ובכל הים והשמיים הממלאים את הציור רק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה. גבולות הכחולים בציור היו מטושטשים, וכתמי מים גדולים היו בהם. מים בְּיָם של צבעי־מים. וכשהצעתי לה את איגרות־הברכה שלי, כל אחת בחמישה שקלים, בנוסחים שונים ("לאחד והיחיד", "לאחת והיחידה", "ים של שלווה", "באה באהבה" ועוד) ואמרתי לה, את יכולה לתת לאהובייך, היא אמרה, אחרי היסוס קטן אך בלי להתבייש "אין לי למי לתת". הכחולים בציור היטשטשו עוד יותר. היא לקחה אליה את הים שלי, שעכשו הוא שלה. הגשתי לה איגרת־ברכה שעליה היה כתוב "לאחת והיחידה" ואמרתי "מתנה". היא אמרה שאת איגרת־הברכה תצמיד לציור. היא לקחה את הציור ואת האיגרת, והלכה להמשיך את חייה שאין בהם אהובים ואין בהם אוהבים.

זה בכלל אמור היה להיות סיפור הומוריסטי, מלא שנינויות וחידודי־לשון, סיפור שיבליט את הניגודים בין השירה לבין המקום שבחרתי לקרוא אותה — באוף־אוף־שוק רמלה, בפאתי השוק, שם הסחורה פרושה על שמיכות, על אדמת כורכר לבנה רכה, ומכוניות עוברות ויוצרות ענני אבק, והרוכלים אדישים ופעלתנים ושמנמנים ותאוותנים והרוכלות שקטות וכנועות, וקהל רב סובב — ימי חול המועד סוכות היו אלו — ואם לא היה שם דקל עתיק זקוף וגבוה ורם ממש באמצע המגרש הענק, היה אפשר לחשוב שזו ניו־יורק אחרי הפצצה אטומית.

רציתי לכתוב, למשל, על האיש היחיד שהתעניין בשירה והגיע איתי למשא ומתן ארוך בנושא קריאת שירה: הוא היה מעוניין להיענות לקריאתי לקרוא בפניו שירה, הודה שחוץ מביאליק איננו מכיר אף משורר/ת מהרשימה (אסתר ראב, זלדה, רחל ואנוכי), אבל בעיקר אמר לי, אולי בגלל נוכחות בנו המתבגר: "עזבי, דורית". כך הוא אמר לי במלעיל: "עזבי, דורית". ועזבתי, אפילו שהייתי מוכנה לקרוא לו שיר בחינם, וגם לדבר איתו על השיר. הייתי רוצה לכתוב עליו עוד, אבל האישה ההיא, האישה הבודדה שקנתה את הים שלי, נטועה כל הזמן במחשבותיי. אישה שהליכתה זקופה דווקא, שאינה נראית מרירה, אישה בפאתי שוק רמלה בבוקר יום של חול עוברת בדוכנים, מחפשת, מה היא מחפשת, אישה שקנתה ציור שלי לקישוט בביתה, היכן שאהוביה אינם נמצאים.

נבוכותי, ועל כן לא התבוננתי בה היטב, ועל כן אין פרטיה חרותים בזיכרוני, וגם את פניה אני זוכרת רק במעומעם. אישה בסביבות גיל הארבעים, קצת מלאה, שהבגדים שעליה נשלפו מהארון כלאחר־יד. וקולה לא היה רפה, כשאמרה, "אין לי למי לתת".

מחשיך בדירה שלך כשאת מתבוננת בציור, אחרי שתלית אותו על קיר הסלון. בעצמך הצמדת אותו אל הקיר בנייר דבק או בחומר כחול דמוי מסטיק, או שדפקת מסמר.

הכחול בציור הופך לכהה יותר ואפל, והים הכחול שלי הולך ונמוג אל תוך ערפל לבנבן סמיך ובוהק. ורק ספינת מפרש קטנה אחת על קו האופק, רחוקה, מלבינה.