ארץ לא נודעת

מבוא
 

א. פתח דבר

בשנת תר"ס (1900) פורסם ספר התשובות 'ענף עץ אבות', שנכתב על ידי הרב דובער מענקיס מהעיר ז'יטומיר שבאוקראינה. ספר תשובות זה אינו גדול במיוחד. הוא מכיל אחד־עשר סעיפים בנושאי אורח חיים, חמישה סעיפים בחלק יורה דעה, שלושה סעיפים בחושן משפט ושמונה סעיפים באבן העזר. הרב מענקיס עצמו אינו מוכר והפרטים אודותיו עלומים ברובם. בצעירותו הוא שהה בעיירה סאקלא (Sokal) וכן היה מתלמידיו ומבאי ביתו של הרב יהושע ליב דיסקין (1818-1898, רוסיה וארץ ישראל), טרם עלייתו של הרב דיסקין לארץ ישראל בשנת 1877. הרב מענקיס שימש ברבנות בז'יטומיר, שבדומה לווילנה, שימשה במהלך המאה התשע־עשרה כמרכז יהודי רשמי מטעם השלטונות הרוסיים. נוסדו בה בתי ספר מקצועיים לבנים ולבנות, הוקם בעיר בית מדרש לרבנים והמקום הפך למוקד של יהודים חסידים, בעיקר תלמידיו של רבי יצחק לוי מברדיצ'ב. אולם במהלך התקופה בה הרב מענקיס שימש במקום ברבנות, ועד לפטירתו בשנת 1908, העיר ירדה מגדולתה. תהליך זה נבע מקשיי תחבורה, כתוצאה מהמרחק מרשת הרכבות, וכן מסגירת מוסדות חינוך שונים בעיר.

למרות נתוני רקע אלו, התשובה הפותחת את חיבורו של הרב מענקיס מקפלת בתוכה את אחד מהאירועים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר שהתחוללו באותה העת ופותחת צוהר לסוגיות החברתיות, הכלכליות וההלכתיות הרות הגורל שנבעו מאירוע זה.

במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ועד לראשית המאה העשרים, למעלה משני מיליון יהודים היגרו מארצות מזרח אירופה לצפון אמריקה. תנועה אנושית כבירה זו נבעה ממגוון סיבות ונסיבות. במהלך המאה התשע־עשרה חל גידול עצום באוכלוסייה היהודית במזרח אירופה, ממיליון בני אדם לכחמישה מיליון. לגידול זה היו השלכות ניכרות על תנאי מחייתם של היהודים ועל היחס של השלטונות ושל האוכלוסייה המקומית כלפיהם. החברה היהודית כבר לא היתה יכולה להסתמך על הפרנסה הדלה מחקלאות בכפרים ובעיירות, ברחבי רוסיה, אוקראינה ופולין. כתוצאה, החלה נהירה אל עבר הערים המרכזיות של מדינות אלו. אולם גם שם נוצר קושי רב במציאת מקורות פרנסה לנוכח אפליה ממוסדת כנגד היהודים, אשר מנעה מציבור זה מלרכוש מקצועות מסוימים או מלהחזיק במשרות ציבוריות ואחרות. בנוסף לכך, אירועים אנטישמיים ופוגרומים האיצו את תהליך ההגירה ואת רצונם של יהודים רבים לנסות ולפתוח בחיים חדשים וטובים יותר בעולם החדש. מעבר לגורמי הרקע הכלכליים והחברתיים, גם חידושים טכנולוגיים שונים הקלו על המעבר לאמריקה הרחוקה. פיתוח של מערכת רכבות ברחבי אירופה הקל על התנועה לנמלים בצפון גרמניה, משם הפליגו אניות קיטור חדישות, אשר קיצרו את משך ההפלגה והפחיתו את הסיכונים שהיו כרוכים במסע זה. אמצעי תקשורת משופרים, אשר כללו שירותי דואר וטלגרף חדישים, הקלו על העברת ידיעות בין חברי משפחה, קהילות ומנהיגים, משני עברי האוקיינוס, אשר נפרדו האחד מהשני.

ספר זה סוקר לראשונה את מגוון הסוגיות ההלכתיות הסבוכות שהתעוררו כתוצאה מההגירה ההמונית במהלך תקופה זו. תשובתו של הרב מענקיס פותחת צוהר לקשיים בהם נתקלו מהגרים ובני משפחותיהם, אשר בחרו לנדוד הרחק אל מעבר לאוקיינוס, לארץ לא נודעת ובלתי מוכרת בצפון אמריקה. כמו כן, התשובה משקפת חלק מהאתגרים העצומים שעמדו בפני בעלי ההלכה, אשר נדרשו להתמודד עם סוגיות מורכבות שנבעו מתהליך הגירה זה. במידה רבה מאד, תשובה זו יכולה לשמש כבסיס וכמצע לנושאים אשר יידונו בספר זה. מעבר לכך, הצגה מפורטת של תשובה זו מדגימה את אופן סקירת הדיונים ההלכתיים במהלך הספר.

שאלה. אשה מעיר קטנה הסמוך לפה הי"ל שלום תמיד עם בעלה אך לא הי"ל פרנסה ולקח עצה מאשתו לנסוע לאמעריקא לדודתו הגבירה ויוכל אצלה למצוא מעמד פרנסה ואח"כ ישלח אחרי' ושני בניהם ובטחה שלא ימאס בה וירחם על הקטנים שהיה אז כבן כ"ה שנים. וכשבא לאמעריקא שכח אדרעס דודתו וכתב מיד אגרת שלום לאשתו ובקשה שתכתוב לו משלומה ומהבנים ואדרעס דודתו באר היטב ולעת עתה י"ל פרנסה בעמל אחוף ים הנקרא פארט במשא הספינות ושלחה לו אגרת עם האדרעס ומיום ההוא לא קבלה ממנו אגרת ולא פ"ש ע"י עוברים ושבים הרבה ושלחה כמה מכתבים וחקרה ודרשה היטב מעו"ש ואין קול ועמדה למשרתת לבעה"ב לפרנס עצמה ובניה (שו"ת ענף עץ אבות חלק אבן העזר סימן א)

התשובה פותחת בתיאור סיפורה האנושי של אשה מעיר קטנה הסמוך לפה אשר תמיד חיה בשלום עם בעלה. זוגיות נעימה זו הופרעה מאחר שלבעל לא היתה פרנסה ולא היתה לו כל דרך להביא טרף לביתו. ניתן לדמיין את הקושי הרב שעמד בפני איש זה, שהיה אז כבן כ"ה שנים, והתסכול העמוק שנבע מחוסר היכולת שלו למצוא עבודה אשר תכבד את בעליה. מציאות קשה זו לא גרמה לו, או לרעייתו, להרים ידיים. הבעל הקשיב גם להמלצותיה של רעייתו ולקח עצה מאשתו לנסוע לאמעריקא בכדי לנסות שם את מזלו. המרחק בין אותה עיירה הסמוכה לז'יטומיר לבין העיר ניו־יורק הינו כשבעת אלפים וארבע מאות קילומטר וחייב, באותה העת, מסע יבשתי של כאלפיים קילומטר לעבר נמלי צפון גרמניה והשלמת המסע בספינה החוצה את האוקיינוס האטלנטי. העובדה כי רעיון זה עלה אצל בני הזוג מצביעה על המציאות הכלכלית הקשה ביותר של תושבי האזור ועל חוסר התוחלת במציאת מקור פרנסה ראוי במרחב הקרוב והמוכר. בנוסף, הגירתם של כשני מיליון יהודים, במהלך העשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, עשתה רושם כביר על התושבים במזרח אירופה והפכה את המעבר לארצות הברית, ולמדינות נוספות בצפון אמריקה, כחלופה מוכרת, לפחות מבחינה רעיונית.1 במקרה זה, היה מניע נוסף להצעה שהועלתה. כוונתו של הבעל היתה לנסוע לדודתו הגבירה, אשר שהתה זה מכבר בעיר ניו־יורק, בתקוה שיוכל אצלה למצוא מעמד פרנסה. כמו תכניותיהם של משפחות רבות, אשר היגרו לצפון אמריקה, התכנית של הזוג היתה שהבעל ייסע קודם ויתבסס כלכלית ואחר כך ישלח אחריה ושני בניהם. הם היו מודעים לסכנות האורבות להם מפרידה ממושכת ומרוחקת, אשר עלולה היתה להעיב על הזוגיות ואף ליצור ניכור ביניהם. על רקע הקשר הטוב ביניהם, וייתכן שגם מתוך מידה מסוימת של נאיביות, האשה בטחה שלא ימאס בה וירחם על הקטנים ולכן העריכה שהוא לא ינתק את הקשר ביניהם ולא יזנח אותם לאחר מסעו לאמריקה. בתחילה נראה היה כי תכניתם מצליחה, גם אם באופן חלקי. בסביבות שנת 1888, הבעל צלח את המסע הארוך ובא לאמעריקא. עם הגעתו, הוא כתב מיד אגרת שלום לאשתו ובקשה שתכתוב לו משלומה ומהבנים. במכתבו הוא סיפר כי יש לו פרנסה בעמל אחוף ים הנקרא פארט במשא הספינות. עבודתו כסבל לא היתה משאת נפשו והוא עסק בכך באופן זמני מכיוון שבמהלך נסיעתו הוא שכח אדרעס דודתו ולכן הוא לא היה יכול לאתר אותה בכדי למצוא עבודה מכובדת יותר. לא ברור האם הכתובת של דודתו היתה רשומה על פיסת נייר אשר אבדה במהלך המסע או שמא טלטולי הדרך גרמו לו לשכוח את אשר שינן בעל פה. בכל מקרה, הבעל ביקש כי אשתו תשלח לו מכתב עם אדרעס דודתו באר היטב כדי שיוכל לאתרה כפי שתכננו. אשתו, אשר בוודאי שמחה לקבל את מכתב בעלה, מיהרה ושלחה לו אגרת עם האדרעס כפי שביקש. אך לאחר השמחה באה התוגה. מאז אותו מכתב שהתקבל מבעלה, היא לא קבלה ממנו אגרת או מענה למכתב תשובתה. האשה בודאי נכנסה לחרדה עמוקה עם סימני שאלה רבים לגבי גורל בעלה. האם נטש אותה למרות שהיתה בטוחה שיישאר נאמן לה ולמשפחתה? האם אירע לו דבר המונע ממנו מלתקשר איתה? או שמא הרע מכל התרחש והוא נפגע וכבר איננו בין החיים. היא ביקשה לקבל אות חיים או ידיעה כלשהי על ידי עוברים ושבים הרבה שעשו את דרכם לאמריקה ובחזרה. אך אף אחד לא שמע על בעלה או יכול היה לספק לה מידע כלשהו. בצר לה, היא שלחה כמה מכתבים וחקרה ודרשה היטב אך אין קול ואין עונה. בעלה נעלם ואיתו גם מעט ההכנסה שייתכן והעביר מעבודתו כסבל בניו־יורק. לנוכח מציאות עגומה זו, האשה נאלצה להשכיר עצמה למשרתת לבעל הבית לפרנס עצמה ובניה, תוך שהיא נאחזת בתקווה שבעלה עוד ישוב ויגאל אותה מייסוריה.

וכבר עברו יותר מעשר שנים וזה שתי שנים שתבוא לביתי לבכות ששמעה שהתרתי שתי עגונות בע"ה ובהסכם גדולי ישראל ולא יכולתי לנחם אותה. ונתנה לי מעות לכתוב לאבד"ק ניוארק ולדודתו ולבעלה ואין עונה. ונודע לי שלערך אחר שנה מסר נפשו קרובם הניכר לראש שרי הקיר"ה דניוארק ועשו המושלים פאבליקציעס בכל ניוארק ובכל בית אסורים בלשונם ובלה"ק בסימנין שהיו בפני בעלה ואין קול. ושאלו להערלים העובדים כל ימיהם אפארט אזמן שאחר ששלח האגרת לאשתו וכמה אמרו בלשונם שאז נפל אחד מדף הספינה עם כובד משא ונתקבצו לראותו ולא ראוהו עוד. והדף היה רחוק מחוף ועברו ע"י גשר מחוף להספינות והיה עמוק וקשה לפרוש מצידות תחת הספינות ומי יחוש לעני וא"כ טרוד במלאכתו (ואינם מהספנים שרובים חסידים רק כבמלחמה שאין משגיח אחבירו רק להציל נפשו). ולא ידעו אם היה עברי או משאר אומה. ומאלו שעבדו בקרוב להנטבע אמרו כמדומה שהיה עברי במעשיו וגם לא יכול לדבר בלשונם ע"כ רק זאת לא היה ביכולת לי לברר אם הקרוב החוקר עבור תקנת העגונה הציע הדבר לפני ב"ד דניוארק וכתבו המאורע לעיין בתקנתה או לפני ב"ד אחר שאז היה רחוק הדבר והאיש נשאר באמעריקא ושם לא ינוח איש מעבודתו מרוב הוצאות.

אולם תקוותה נכזבה. כבר עברו יותר מעשר שנים מאז שלא נשמע דבר מבעלה והאשה נותרה בעגינותה ובבדידותה. ככל שחלף הזמן, היא הבינה כי עליה להמיר את מאמציה למצוא את בעלה בניסיון להביא לפתרון מצבה הנואש. על רקע זה, הרב מענקיס העיד כי האשה זה שתי שנים שתבוא לביתי לבכות על מר גורלה. היא הגיעה אליו לנוכח העובדה ששמעה שהתרתי שתי עגונות בע"ה ובהסכם גדולי ישראל ותקוותה היתה שהוא יוכל לעזור גם לה. אך המקרה שלה היה סבוך ומורכב ולכן הרב מענקיס ציין שלא יכולתי לנחם אותה. האשה לא ויתרה והיא נתנה לרב מענקיס מעות לכתוב לאבד"ק ניוארק ולדודתו ולבעלה כדי לנסות לברר מה עלה בגורלו אך אין עונה. לא ברור מדוע לא התקבל כל מענה מהרב המקומי או מדודתו של בעלה. ייתכן והם קיבלו בעבר פניות רבות מהאשה וכבר לא היה להם מה להוסיף שהרי זו לא היתה הפעם הראשונה בה קרובי משפחתה נתבקשו להתגייס לסייע לה במאמץ לעמוד על אשר אירע לבעלה. כשנה לאחר היעלמותו, מסר נפשו קרובם, שהיה מקושר עם שרי הקיר"ה דניוארק, במאמץ לאתר את בעלה. המושלים עשו פאבליקציעס בכל ניוארק ובכל בית אסורים בלשונם ובלשון הקודש בניסיון לקבל בדל מידע אודותיו. הם אפילו פרסמו סימנין שהיו בפני בעלה כדי להקל על זיהויו אך אין קול ולא נתקבל כל מידע משמעותי. עם זאת, קרובי המשפחה לא הרימו ידיים והם פנו להערלים העובדים כל ימיהם אפארט ושאלו אותם אודות אירועים שהתרחשו אזמן שאחר ששלח האגרת לאשתו. מספר עובדים בנמל, אמרו בלשונם, שהם זכרו שאז נפל אחד מדף הספינה עם כובד משא ונתקבצו לראותו ולא ראוהו עוד. הם גם סיפרו שהדף היה רחוק מחוף וכי באותו המקום הים היה עמוק ולא נפרשו מצידות תחת הספינות כאמצעי זהירות ובטחון. עם זאת, עובדים אלו לא ידעו אם היה עברי או משאר אומה. אחרים, שעבדו בקרוב להנטבע, העירו שייתכן שהיה עברי במעשיו וגם לא יכול לדבר בלשונם אך מעבר לכך לא יכלו להוסיף כל פרט בנוגע לזיהויו של אותו נטבע. מעבר לפרטים המועטים שעלו בעדותם של עובדי הנמל, הרב מענקיס היה מוטרד מכך שלא יכול היה לברר האם אותו קרוב, שאסף פרטים אלו, הציע הדבר לפני בית דין דניוארק וכתבו המאורע לעיין בתקנתה או לפני בית דין אחר. לא היתה לו כל יכולת לברר שאלה זו מכיוון שאותו קרוב נשאר באמעריקא ולא יכול היה להתפנות כדי לענות על פניות נוספות לנוכח העובדה ששם לא ינוח איש מעבודתו מרוב הוצאות.

והאשה ואביה העניים היו דבריהם מועטים כמשמים לארץ רק מקום הניחו לי משמים לשום עול אצוארי אולי אוכל למצוא תקנה ולא יכולתי לנחם אותה ע"י ג"ע כזו אשר אין האיש לפני והאשה מת אביה ואינה יודעת איה האיש לדבר עימו ע"י אגרת אם הציע הדבר ואם לא יציע עונה והרבנים ישלחו לנו או נדרוש מהם והגם ששאלו מהם אם בא דבר כזה לפניהם אין כבר למו מאלף אלפים עסקים ואגרות שונים ומעשים נוראים דשם.

בתיאורו את האשה ואביה כעניים, ביטא הרב מענקיס את הזדהותו עם כאבם אך ידיו היו כבולות. מבחינתו הוא לא יכול היה לנחם אותה או למצוא לה תקנה בגלל הקשיים שהתעוררו על ידי גביית עדות כזו אשר אין האיש לפני והעדר כל יכולת לתשאל או לחקור את העד. ככל שחלף הזמן מצבה של האשה נהיה מורכב יותר. אביה נפטר והיא אינה יודעת איה האיש לדבר עימו על ידי אגרת ולכן נותק הקשר ובכך אפסו הסיכויים לברר פרטים נוספים מאותו קרוב משפחה. הועלתה הצעה לפנות לרבנים המקומיים בניו־יורק כדי שישלחו לנו או נדרוש מהם את ההשלמות הנדרשות בחקירות ובעדויות. אולם אפשרות כזו לא היתה קיימת. המספר העצום של המהגרים יצר מציאות במסגרתה אין כבר למו מאלף אלפים עסקים ואגרות שונים ומעשים נוראים דשם. הכמות והחומרה של המקרים, אשר הובאו לפתחם של הרבנים, הכריעו אותם והם כבר לא הצליחו לטפל כנדרש בכל הבעיות החדשות שהובאו בפניהם, ובודאי שלא בתעלומה שכבר לא נפתרה במשך למעלה מעשור.

ובזה החדש באה בבכיה שאמרו לה שלא תמתין עוד שמורים לא יתנו היתר ויודעת שמת שאם חי היה מודיע מקומו שלא היה מהעבריינים ליקח אשה אחרת ובפרט לנאף ולמה תתעגן לעולם. והבנתי מדבריה שאי"ל כח עוד לעמוד נגד היצר ונשים עדתן קלות ודי לה שצדקה עד כה ובכרך יש הרבה בחורים פרוצים ונואפים ומרגילים לערוה וי"ל תמיד מזונות בריוח ואשה רוצה להנשא וטב למיתב טן דו וכו' ואולי ההיא סוטה ונואפת או אחלה. והבטחתיה לבקש רחמים מגדולי ישראל להוציאה מכבלי העגון. והנה שלש אשאל מרבותי אפשר נוכל למצוא תקנה שבד"צ יתירוה ליקח בעל ולא היה עליהן נדוי כמפורש במים שאל"ס ואדרבה יש כאן מצוה כמ"ש הב"ח דמתיר עגונה כבנה א' מחורבות ירושלים וא"ל יסכימו לזה אפשר נוכל להמציא תקנה באופן אחר להתירה בבד"צ. ואם לא יסכימו לשניהם לפחות יסכימו לתקנה ג' אם נשאת לא תצא ולא עפ"י הוראת חכם ולא בעבריינות כ"א עפ"י עצה טובה שיבואר בס"ד ובפרט בצירוף הב' תקנות...

האשה, אשר היתה במצב נואש, קיבלה עצות מאנשים שונים אשר סבבו אותה. בביקורה האחרון אצל הרב מענקיס, מיררה האשה בבכי וסיפרה שחברותיה אמרו לה שלא תמתין עוד ותתחתן. עצה זו ניתנה על רקע ההערכה שמורים לא יתנו היתר ואין לה לצפות למזור מהרבנים ומבתי הדין.2 למרות זאת, האשה ביקשה כי נישואיה יהיו בהיתר הרבנים ומורי ההוראה, תוך שהיא טוענת בעקביות שהיא יודעת שבעלה מת. ידיעתה זו היתה מבוססת על הערכתה שאם חי היה מודיע מקומו. היא היתה מודעת לכך שרבים מהבעלים המהגרים נטשו את נשותיהן, אך עמדתה הנחרצת היתה שבעלה לא היה מהעבריינים ליקח אשה אחרת ובפרט לנאף ולכן אין כל סיבה שתתעגן לעולם. הרב מענקיס התרשם כי כוחות העמידה של אשה זו הולכים וכלים. הערכתו היתה שאין לה כח עוד לעמוד נגד היצר וכי היא תצדיק את מעשיה בכך שתטען שדי לה שצדקה עד כה והמתינה בנאמנות לבעלה. הרב מענקיס גם היה מודע לפעילותם של בחורים פרוצים ונואפים, שנותרו מאחור בעיירות ובכפרים, אשר שחרו לטרף נשים בודדות, גלמודות ועניות. גברים אלו, שהיו מרגילים לערוה, פיתו נשים אלו בטענה שיש להם תמיד מזונות בריוח ולכן כדאי לאשה שרוצה להנשא להתחבר אליהם. לנוכח מציאות מורכבת זו, הבטיח לה הרב מענקיס לבקש רחמים מגדולי ישראל להוציאה מכבלי העגון.

כבר בתחילת דבריו, ניכר כי תשובתו עסקה אמנם באשה זו, אך הצעותיו מרחיקות הלכת נועדו להתמודד עם תופעה רחבה של נשים, אשר נאלצו לעמוד בפני חיי בדידות ועוני כתוצאה מהגירת הבעל והיעלמותו. הרב מענקיס הציע שלוש דרכים שונות לפתרון עגינותה של אשה זו. ראשית, הוא הציע שאולי נוכל למצוא תקנה שבית דין צדק יתירוה ליקח בעל. הצעתו היתה כי הדבר יעשה בניגוד מוחלט לכללי הפסיקה המקובלים וללא ראיות מספקות לגבי גורלו של הבעל. הוא היה מודע לכך שרבים יראו בכך חטא ולכן ציין שלא יהיה עליהן נדוי. הוא נימק עמדה זו בכך שיש כאן מצוה שהרי הב"ח קבע דמתיר עגונה כבנה אחת מחורבות ירושלים. הב"ח אמנם התכוון להתרת עגונה על בסיס כללים הלכתיים מקובלים, אך הרב מענקיס סבר שהמציאות כה מורכבת ושהבעיות כה נרחבות, שניתן להסתמך על קביעה ערכית זו, גם ללא בסיס הלכתי איתן. הוא היה מודע לכך שהצעה זו עלולה להיתקל בהתנגדות נחרצת של עמיתיו ולכן הציע שאפשר נוכל להמציא תקנה באופן אחר להתירה בבית דין צדק. בשלב זה, הוא לא פירט את התקנה שיש להמציא, אך כפי שיתברר בהמשך, כוונתו היתה לאפשר את הפקעת קידושיה של האשה. לבסוף, הוא הציע גם פתרון בדיעבד, שלפחות ידונו נשים שכמותה שאם נשאת לא תצא וכי דבר זה יעשה לא על פי הוראת חכם ולא בעבריינות כי אם על פי עצה טובה.

...ועתה נדבר לפני רבותי אולי יש להתירה בב"ד ונסתור דברינו הקודמים וסתירת זקנים יהיה בנין להתירה לכתחילה די"ל דסברות נאבד זכרו וכל אדם כצ"מ (צורבה מרבנן) נאמר בראינו נפל למים או במלחמה וכיוצא המסבב מיתה ולצרף כל האומדנות אבל ל"מ לזו שכעת שרבו הנוסעים לאמעריקא וכיוצא רבים מתפרצים בנשותיהן אף באשת נעורים ואכזרים לבניהם ולוקחים נשים אחרות דזיל' להו ושכיחי ופריצי שבבואם שם לא יוכלו להתפרנס ממלאכה אם לא שיחללו שבת ויו"ט וממלאכתם אצל א"י ואוכלים נו"ט (נבלות וטרפות) וקורים לעצמם שם אחר שלא יוכלו לשמוע מהם ומעלימים שמם ונשיהם ובניהם ויש לחוש לזה יותר מסוף יבמות שמא מחמת כסופא אזיל לעלמא ושאר חששות שבגמ' ופוסקים ול"ק לפ"ז דלמא לא אמר שמא נשא אחרת המצוי ותלה בכסופא שאינו מצוי או ספינה נזדמנה משום דבימי הש"ס הכועס על אשתו לוקח לה צרה כמז"ל בתברתא ולא בסילתא או גירשה בע"כ וא"צ לברוח ליקח אחרת לכן קאמר רק מכספוא אבל עתה חדר"ג אב' נשים וגירושין בע"כ ומוכרח לברוח.

במהלך הדיון על הצעותיו השונות, הרב מענקיס התייחס להשלכות החברתיות והתרבותיות, שהיתה להגירה על האוכלוסייה היהודית, ולהשפעה שהיתה לכך על פסיקת ההלכה. בתארו את המציאות, לפיה כעת רבו הנוסעים לאמעריקא, הוא סקר את תהליך ההתרחקות מהמסורת של חלק מהמהגרים ותיאר כיצד רבים מהמהגרים מתפרצים בנשותיהן ולא נשארים נאמנים גם כאשר מדובר היה באשת נעורים. הוא הגדיר את מעשיהם של אלו אשר לוקחים נשים אחרות, לא רק כבגידה, אלא גם כמעשה בו הם מתאכזרים לבניהם. הרב מענקיס גם ייחס לחלק מהמהגרים כוונות זדון של ממש. לטענתו, היו אשר שינו את שמם וקורים לעצמם שם אחר במטרה שבני משפחותיהם לא יוכלו לשמוע מהם ובכך מעלימים שמם ואת היכולת של נשותיהם ובניהם לאתר אותם.

התרחקותם של מהגרים מערכי המשפחה היתה רק אחת מהבעיות שהוא זיהה. רצונם של המהגרים למצוא עבודה התנגש עם הצורך לשמר את המסורות הדתיות הישנות. המציאות השכיחה היתה ששם לא יוכלו להתפרנס ממלאכה אם לא שיחללו שבת ויום טוב. חלק מהמהגרים אולי היו מעדיפים להימנע מכך, אך העסקתם וביצוע מלאכתם אצל אינו יהודי, בהעדר כל חלופה אחרת, הכריחה אותם לנטוש מסורות אלו. הסביבה הלא יהודית אף גרמה לכך שעובדים אלו אכלו נבלות וטרפות ובכך השילו מעל עצמם סממן דתי נוסף.

דבריו של הרב מענקיס לא נועדו רק לצורך תיאור המציאות שנוצרה בעקבות ההגירה, אלא יצרו מבחינתו את הבסיס לדיון ההלכתי בעניינם. לנוכח התנהגותם של חלק מהמהגרים, הוא ציין שיש לחוש לזה יותר מהמקרים המתוארים במסכת יבמות בהם נקבע שייתכן שהבעל נעלם מחמת כסופא ואזיל לעלמא. בתקופת הגמרא עמדו בפני גבר הכועס על אשתו מספר חלופות אפשריות. הוא יכול היה לשאת אשה נוספת ולקחת לה צרה, או לגרש את אשתו בעל כורחה ובניגוד לרצונה. לכן, הגמרא ייחסה את היעלמותו של הבעל לאירוע יוצא דופן ותלה בכסופא שאינו מצוי. באותו הזמן, לבעל לא היתה כל סיבה להיעלם כתוצאה ממריבה עם אשתו כיון שעמדו לרשותו דרכים שונות לפתור את הבעיה. לעומת זאת, מאז החרם דרבינו גרשון המציאות השתנתה. רבנו גרשום מאור הגולה (960-1040, גרמניה) אסר על גברים לשאת יותר מאשה אחת וכן ביטל את האפשרות של גירושיה של אשה שלא בהסכמתה. כתוצאה מכך, לגבר שהסתכסך עם אשתו ולא רצה או לא יכול היה לגרשה, לא נותרה ברירה ומוכרח לברוח.

וגם מש"ל בגב"ע הפארט שטוב מאוד להתירה דיעבד ואפשר אף לכתחלה היינו אם היה לפני האיש שעשה הג"ע הנ"ל ואם אמת מ"ש באגרת דאפשר שכתב לאשתו שעושה מלאכה במים רבים להטעותה לחשוב שנטבע ויכול בקל לילך למ"א ולישא וגם מי יוכל לחקור בפארט הגדול מאד ואפשר היו עוד יהודים העובדים וכמה סבות נמצא אצל הספינות ממרחקים.

על רקע זה, הרב מענקיס התייחס בחשדנות לאפשרות כי הבעל טבע בים בעת שהועסק כסבל. אילו היה לפניו האיש שעשה הגביית עדות, בכדי לחקור אותו ולוודא כי אמת מה שכתב באגרת, ניתן היה לשקול להתירה בדיעבד ואפשר אף לכתחילה. אולם בהעדר אפשרות כזו, היה חשש שמא הבעל כתב לאשתו שעושה מלאכה במים רבים להטעותה. בצורה זו הוא היה משכנע שטבע ולאחר מכן היה יכול בקל לילך למקום אחר ולישא אשה מבלי כל יכולת לאתר אותו. הרב מענקיס אף הוסיף כי במקרה זה היה קושי לחקור בפארט הגדול מאד וכי היו עוד יהודים העובדים שם ולכן לא ניתן היה לוודא כי האדם שנפל לים היה דווקא בעלה של האשה העגונה שבפניו.

...א"כ איך אנחנו ב"ד נאמר לאדם לחטוא בנו"נ בשביל חבירו ויפגום נפשו ומי יודע ישוב ונחם אפשר ח"ו עבירה גוררת עבירה ויעשה לו כהיתר לכן מקשה שפיר אך התירוץ צריך לכללים שונים ונמסרו לחכמים ולזה מפלפלים האחרונים לאין מספר כי צריך כללים הרבה והעיקר אם הסבר גדול מה שיזכה חבירו כמו פ"נ (פיקוח נפש) וכדומה דהחטא שעושה אחר בשבילו היא מצוה רבה וגדולה עבירה לשמה ושלוחי מצוה אינם ניזוקין ולא יפגום החוטא בנפשו אדרבה יקנה בזה החטא שלמות לרוחו ונפשו ויחיה ויאריך ימים ומצוה בגדולי ישראל לפני העם שלא יתרשלו ויעשו כולם אגודה אחת לעזר ותרופה לכן הכלל היוצא מכל הפוסקים שצריך לפלס מעגל רגליו וישאל לחכם אם הזכות גדול והחטא קטן ומי נדחה מפני מי ודבר זה א"א לברר מש"ס ופוסקים למחלוקתן והכרעתן כי עמוק מני ים...

למרות דבריו אלו, הרב מענקיס ביקש להעלות מספר הצעות מקוריות לפתרון עגינותה של אשה זו. תחילה הוא ביקש שבית הדין יתיר את האשה ללא בסיס עובדתי או הלכתי. מצב זה היה משחרר את האשה מכבלי עגינותה, אולם היה גורם לכך שבית הדין עצמו היה חוטא בשביל חבירו ויפגום נפשו. הרב מענקיס הדגיש כי במקרים בהם קיים הסבר גדול, כדוגמת פיקוח נפש וכדומה, החטא שעושה אחר בשבילו היא מצוה רבה מאד. להבנתו, מקרים אלו אינם מוגדרים בצורה ברורה וצריך לכללים שונים ונמסרו לחכמים ולכן נדרש לבחון כל מקרה באופן פרטני. מעבר לכך, דבר זה אי אפשר לברר מש"ס ופוסקים אלא יש לפנות וישאל לחכם אם הזכות גדול והחטא קטן ומי נדחה מפני מי. עמדתו של הרב מענקיס היתה שבמקרה זה הנסיבות מצדיקות ביצוע עבירה על ידי בית הדין וכי לא רק שלא יפגום החוטא בנפשו אלא אדרבה יקנה בזה החטא שלמות לרוחו ונפשו. בכך ביקש לעצב מחדש את תפקידו של בית הדין, כגורם הלוקח על עצמו את האחריות מכתפיה השחוחות של האשה העגונה לעבר גדולי ישראל, אשר תפקידם לוודא שהעם לא יתרשלו ויעשו כולם אגודה אחת לעזר ותרופה.

והנה מהנ"ל יצא להתירה לכתחלה בב' דרכים דידוע שיטת רש"י בשבת קמ"ה דהא דנאמן עמפ"ע (עד מפי עד) בעדות אשה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקידושין מניה עי' בעין יצחק חלק אהע"ז סכ"ז דמביא כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דאוחזין בשיטה זו וגם בעכו"ם מסל"ת ובעד אחד משום תקנת עגונות אפקעינהו וא"כ היש תקנת עגונות יותר מזה וכמ"ש בימבות במעשה דנרש הוא עשה שלא כהוגן אף אנחנו נעשה שלא כהוגן ואפקעינהו והיש שלא כהוגן גדול מזה מעגן אשת נעורים ואכזר על שני ילדים שאין בהם חטא הלא מרוצה וזכות לה שיהיה לבעילותיהן שם בעילת זנות וגם היא קרקע עולם וגם הוא רוצה שיפקיעו שעשה רק לתאבון אבל אינו כועס עליה ורוצה בתקנתה רק ירא לגלות וגם אינו חושש שיעשו בעילותיו בע"ז (בעילות זנות) וכמה עשו תקנה לאשת מומר שתוכל לעשות שליח לקבלה לזכות לה גט וגם עשו תקנה לבעל שאשתו מומרת לזכות לה גט כבפוסקים...

מעבר להצעה מהפכנית זו, הרב מענקיס ביקש להעלות הצעה מקורית נוספת למקרים מעין אלו. הוא ביקש להתבסס על קביעה מוקדמת של רש"י לפיה נאמן עד מפי עד בעדות אשה מהסיבה דכל דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקידושין. על פי גישה זו, ניתן להקל ולהסתמך על עדות שאיננה ישירה בכדי להתיר אשה מעגינותה. עמדה זו גם שימשה פוסקים לקבל עדות עכו"ם מסיח לפי תומו ובעד אחד. הקלות אלו הוסברו בכך שיש בהן משום תקנת עגונות וכי נישואיה של אשה מתבססים על דעת חכמים ולכן יש לבית הדין הסמכות להפקיע נישואין אלו מלכתחילה. בהתייחס למצבן של נשים שבעליהן היגרו ונעלמו, הרב מענקיס תהה האם יש תקנת עגונות יותר מזה. עמדתו היתה שאדם שמעגן אשת נעורים ומתאכזר על שני ילדים עושה מעשה שלא כהוגן גדול הדורש תגובה הולמת. בצטטו את הגמרא במסכת יבמות, הוא קבע שמכיוון שהבעל עשה שלא כהוגן אף אנחנו נעשה שלא כהוגן תוך הפקעת הקידושין. הרב מענקיס ביקש להצדיק את עמדתו בכך שגם הבעל בוודאי היה רוצה בתוצאה זו. לגישתו, התאכזרותו של הבעל נובעת מכך שעשה רק לתיאבון וכי הוא אינו כועס עליה ואף היה רוצה בתקנתה. את שתיקתו של הבעל הוא הסביר בכך שרק ירא לגלות את עצמו ומכך הסיק שלא היה מתנגד לשחרורה של רעייתו.

ומעתה לכו ונושבה לתחלת בנין יסוד הג' הלזה ולא במהרה ינתק בע"ה איך שתוכל לילך לבד"צ ולומר אדעתא דהכי לא נתקדשתי ולא הלכתי לחופה ולנשואין אם עבר על תנאי ב"ד ואדעתא דרבנן וכתובה דאורייתא ודרבנן ונעשה אכזר על שני ילדים כעורב ויותר א"כ נפקע מכל הצדדים הקדושין הן מצד רבנן וגם נעקרין מעיקרן אף אם יבוא הבעל אח"כ מותר בבעל השני ואין צריכה גט מן הראשון אף אם יאמר שהיה אונס בכזה אין טענת אונס הלא בכל מקום הבי דואר קבוע וכתבי עלי עתים ועוברים ושבים היה לו להודיע לא פחות חזי דאנא אתי כמפורש בריב כתובות ובפוסקים.

הרב מענקיס הוסיף כי האשה עצמה תוכל לילך לבית דין צדק ולטעון טענה לפיה אדעתא דהכי לא נתקדשתי ולא הלכתי לחופה ולנשואין אם עבר על תנאי בית דין. טענה זו נסמכת על כך שהקידושין נעשים אדעתא דרבנן וכתובה דאורייתא ודרבנן ולכן כאשר קיימת התנהגות בלי סבירה של הבעל, האשה יכולה לטעון שהקידושין היו בבסיסן בטעות. לדעת הרב מענקיס, התנהגותו של הבעל, במסגרתה הוא נעשה אכזר על שני ילדים כעורב ויותר, מהווה סיבה מוצדקת ומספקת להפקיע את הקידושין כך שהן נעקרין מעיקרן. פועל יוצא מכך היה שאם יבוא הבעל אחר כך, האשה תהיה מותרת בבעל השני ואין צריכה גט מן הראשון. הרב מענקיס אף דחה טענה אפשרית של הבעל לפיה יאמר שהיה אונס ולכן נעדר ולא יצר קשר עם משפחתו. לנוכח העובדה כי בכל מקום הבי דואר קבוע וכתבי עלי עתים וכן ישנם אנשים העוברים ושבים מאמריקה, היה לו להודיע על מקום הימצאו והימנעותו מכך מבטלת את זכותו לטענת אונס.3

וטענתה לענ"ד גדולה אף מאשה הממאנת שהארכתי לעיל עד בלי די. ועתה על שלשה עמודים האלה אני נשען ותמכתי יתדותי בשער דמעות כי לא נשלבות ובפרט דמעת העשוקים וכו'. אם מת כבר בעלה תנוח נפשו בצרור החיים והיא קונה את עצמה ואם לא מת אזי ימות. אנא גמרא ועובדא יעדנא מה שהכל יודעים בכתובות דס"ב ע"ב רב רחומי הוי רגיל ואתי מבי רבא כל מעלי יומא דכפורי יומא חד משכתי' שמעתא ולא אתי הויא מסכיא דביתהו השתא אתי ולא אתא אתית דמעתא מעיניה אפחת אגרא מתותי' ונח נפשי' וע"ז אמר רבא שהתלמידים היוצאים שלא ברשות עבדו עובדא בנפשייהו ע"כ וא"כ בתורה ותלמידים כך שנשים במאי זכיין ק"ו בן בנו של ק"ו ברשעות ואכזריות כזו ועוד מביא שם דרב חייא חתני' דרבי ינאי הוי כל בי שמשי הוי אתי לביתי' וכי הוי אתי הוי חזי עמודא דנורא קמי' יומא חד משכתי' שמעתתא כיון דלא חזי עמודא דנורא אמר להו ר' ינאי כפו מטתו הוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ונח נפשי' הרי אם בארזים נפשה שלהבת ואם בשביל תורה לא בא כך מכ"ש שערי דמעות כזו בודאי לא ננעלו ומי לה' אלי יתחבר להתיר עגונה זאת ובזכות זה יתיר הקב"ה עגונות בנות יהודה ויורשלים ב"ב אמן.

הרב מענקיס סיכם את דבריו בניתוח האפשרויות השונות באשר לגורלו של הבעל. לדבריו, אם מת כבר בעלה תנוח נפשו בצרור החיים והיא קונה את עצמה. לעומת זאת, אם הבעל לא נפטר, הוא היה מוכן להתיר אשה זו תוך הסתמכות על ההצעות המקוריות שהעלה. הרב מענקיס לא הסתפק בכך וגם הביע עמדה ערכית חריפה כלפי הבעל באמרו שאם לא מת אזי ימות. הוא ביסס את דבריו על המסופר במסכת כתובות אודות תלמידים בבית המדרש שהזניחו את נשותיהן. באחד המקרים, דמעתא מעיניה של אחת הנשים גרמה למותו של אחד התלמידים. על אירוע זה הגיב רבא ואמר שהתלמידים היוצאים שלא ברשות עבדו עובדא בנפשייהו. הרב מענקיס התייחס בחומרה לאותם מקרים בהם האשה נותרה נטושה ועזובה. הדבר היה נכון לגבי תלמידים בבית המדרש ובודאי במקרה כזה של רשעות ואכזריות. לנוכח דברים אלו, הוא קבע ששערי דמעות כזו בודאי לא ננעלו וקרא לרבנים נוספים להצטרף אליו להתיר עגונה זאת ובזכות זה יתיר הקב"ה עגונות בנות יהודה וירושלים.

השאלה שלחתי להגאון האמיתי רשכבה"ג ה"ר יהושע ליב דיסקין זצ"ל שהייתי כבן ביתו כשהיה אב"ד בלאמזע, כמ"ש באגרת לפה להני תרי גיסי הנדפס בהסכמתו לספרי זה ומיד השיב לי להתיר ולהגאון הצדיק מופת הדור כקש"ת מו"ה מרדכי דוב שליט"א מאריסטאפאל שלחתי קונטרס וכשבא לפה הראתי לו האגרת הסכם ההיתר דמהרי"ל שבתוכו רצוף דברי שלום שאדבר אלב הדיינים דפה שיזדקקו לי בהיתר ולא ידרשו ג"ע רק ע"פ הגדת האם כבקונטרסי ושאלני האם קיימתי זה והשיבותיו שלא יאבו מקנאה והשיב לי בפני העם שאוכל להתירה בעצמי עם ב"ד דמ"א וכן עשיתי ואין פוצה פה ולהצדיק הנ"ל ידוע טעם מה שלא העתקתי גוף האגרת מהרי"ל הנ"ל (שו"ת ענף עץ אבות השמטות לחלק אבן העזר לשאלה א)

הצעותיו של הרב מענקיס זכו לתגובות ישירות ממספר מורי הוראה. הרב יהושע ליב דיסקין (1818-1898, רוסיה, ארץ ישראל) קיבל גיליונות מוקדמים של ספר התשובות בכדי לכתוב הסכמה לספר. הרב מענקיס העיד שהרב דיסקין מיד השיב לי להתיר. מהמשך דבריו עולה כי הרב דיסקין המליץ כי ידבר אלב הדיינים דפה שיזדקקו לי בהיתר ולא ידרשו גביית עדות אלא יתספקו בדברים שהובאו במהלך התשובה. הרב מרדכי דב טברסקי מאריסטאפאל (1839-1903, אוקראינה), אשר נדרש גם הוא לשאלה זו, שאל את הרב מענקיס האם פעל על פי עצתו של הרב דיסקין. תשובתו של הרב מענקיס היתה שהוא נמנע מכך שלא יאבו מקנאה. בכך גילה את הקשיים בהם נתקל במאמציו להביא את בית הדין המקומי להתיר אשה זו, על בסיס הצעותיו המקוריות והחדשניות. הרב טברסקי לא נרתע מכך והשיב לו בפני העם שיוכל להתירה. על פי עצתו, הרב מענקיס הקים בעצמו בית דין שהתיר את האשה ולשמחתו הדבר התקבל מבלי שהיה פוצה פה. עם זאת, לא כולם קיבלו את גישתו, כפי שעולה מההסכמות לספרו.4

בעת היותי פה זיטאמיר, בא אלי ידידי הרב דשם המופלא ומופלג חו"ב בש"ת מו"ה דובער, והראה לי מחברתו בשם מאמר מרדכי וענף עץ אבות, ועיינתי בו והוטב בעיני. ומכותלי מכתבו ניכר כי עמל ויגע בתורה. ואם כי דבריו בהיתר עגונה הראשונה חדש הוא. ואין רצוני ליתן ע"ז הסכמתי, אך בלעדי זאת ברור מללו. ומהראוי ומהיושר מאחב"י להיות מתמכין דאורייתא, לאסוף הברכה הזאת אל ביתם ולשלם המחיר אשר ישית עליו המחבר. דברי הכותב וחותם לכבוד התורה ולומדיה, יום ה' מ"ב בס"ך אדד"ם תרס"א פה זיטאמיר. דברי ישעיהו בהרב מו"ה יעקב יצחק זצוקללה"ה (מתוך ההסכמות בשו"ת ענף עץ אבות)

הרב ישעיהו טברסקי, אשר שימש ברבנות בעיירה מקריב (Makariv) באוקראינה עד פטירתו בשנת 1920, אמנם שיבח את כתיבתו התורנית של הרב מענקיס וציין שמכותלי מכתבו ניכר כי עמל ויגע בתורה, אך הוא לא היה מוכן לסמוך את ידיו על ההיתר של עגונה זו. לדעת הרב ישעיהו טברסקי, דבריו בהיתר עגונה הראשונה חדש הוא ולכן אין רצוני ליתן על זה הסכמתי. גם רבנים נוספים, וביניהם הרב חיים ברלין (1832-1912, בלארוס וארץ ישראל), הביעו התנגדות להצעתו של הרב מענקיס להפקיע קידושין על רקע היעלמותו של הבעל.

אמור מעתה, אם החכמים שהיו בזמן הש"ס לא הי' בהם כח להתיר קידושי טעות בלא גט, אנחנו יתמי דיתמי מה כחנו מה גבורתנו להפקיע קדושין ונשואין ובעילה בלא גט. ואין לשער הקלקולים והפרצות שיוכלו לצמוח מזה בדור הפרוץ הזה בעוה"ר, שיתחילו לדמות מילתא למילתא, מתחילה יתירו עפ"י אומדנא לנערות כאלה שנתפשו ברשת הצודדים להעמידם לקלון רח"ל, שהם קידושי טעות דאדעתא דהכי שיברח מהם המקדש ויניחם כאני' בלב ים לא נתקדשה, ואח"כ יתירו כל אשה שהלך בעלה למדינת הים, לאמעריקא או לאפריקא ונאבד שמו וזכרו, הרי ודאי אדעתא דהכי לא נתקדשה, ואח"כ יתירו גם בהעובדא דהחות יאיר או דהחת"ס, דאם אחד יבטיח לנדוני' כך וכך ואח"כ יתברר שמטה ידו ואין לו לקיים הבטחתו, יאמרו שאדעתא דהכי לא נתקדשה והוי קידושי טעות ויתירו הקדושין בלא גט, ויתרבו ח"ו ממזרים בישראל (שו"ת נשמת חיים סימן קכו)

הרב חיים ברלין ציין שאפילו בתקופת הגמרא לא היה בהם כח להתיר קידושי טעות בלא גט ולכן לא היה סביר בעיניו שבדורות אלו, שאנחנו יתמי דיתמי, יאפשרו להפקיע קדושין ונשואין ובעילה בלא גט. הרב ברלין לא הסתפק בהתייחסות כללית זו אלא גם נתן את דעתו לקלקולים והפרצות שיוכלו לצמוח כתוצאה מהצעה לאפשר הפקעת קידושין. הוא היה מוטרד מכך שבתחילה אמנם ישתמשו בהיתר זה למטרה ראויה, בכדי לסייע לנערות שנתפשו ברשת הצודדים ופותו להתחתן, כאשר כל כוונתו של הגבר היתה לברוח מהם להניחם כאניה בלב ים. אך הוא חשש שמא אחר כך יתירו כל אשה שהלך בעלה למדינת הים, לאמעריקא או לאפריקא ונאבד שמו וזכרו. הוא סבר ששימוש נרחב כזה בהיתר הפקעת הקידושין יפגע במוסד הנישואין עד אשר יהיו אנשים שיבקשו לנצל פרצה זו במקרים שבודאי אינם מצדיקים זאת. כך למשל הוא העריך שיעשה שימוש בהיתר זה אפילו במקרה בו אחד יבטיח לנדוניה כך וכך ואחר כך יתברר שמטה ידו ואין לו לקיים הבטחתו. כתוצאה מכך, הרב ברלין התנגד לכל שימוש בהיתר של הפקעת קידושין כדרך לפתור את בעיותיהן של נשים עגונות ואחרות.5 לעומתו, הרב מענקיס לא נרתע מכך. ניכר מאופן הצגת דבריו בספרו, כי הוא היה מודע לחשיבותו של מקרה זה ולהשלכות הרחבות של ההצעות שהעלה. הכרתו זו הביאה אותו לציין בשער הספר שהחליט כי תשובה זו תודפס בתחילת ספרו, קודם חלק אורח חיים, לסבה ובמטרה להעלות את הצעותיו לדיון ציבורי.6

תשובה זו של הרב מענקיס, והדיון אודותיה, מקפלים בתוכם מרכיבים רבים של הבעיות, המצוקות וההתלבטויות ההלכתיות שנבעו מהגירתם של יהודים ממזרח אירופה לצפון אמריקה בתקופה זו. במקרה זה, ההחלטה להגר לאמריקה נבעה ממצוקה כלכלית ומהעדר יכולת למצוא מקור פרנסה בארץ מוצאם. בדומה למקרים רבים אחרים, המשפחה נאלצה להיפרד מהבעל, שיצא חלוץ לפני המחנה, תוך שבני הזוג לוקחים בחשבון כי פרידה ממושכת וארוכה עלולה להשפיע לרעה על היחסים ביניהם. בכדי להקטין את הסיכון, הכוונה המקורית היתה כי הבעל ישהה תחילה אצל קרובת משפחה בכדי שתסייע בתהליך הקליטה ובמציאת עבודה. עם ההגעה לאמריקה, המציאות טפחה על פניו והוא נאלץ להסתפק בעבודת דחק כסבל בנמל תוך חשיפה לפגיעה בגופו ובנפשו. לאחר שעמד בקשרי מכתבים עם רעייתו התרחיש ממנו חששו התממש. קולו של הבעל נדם ואשתו לא שמעה ממנו יותר. לנוכח מצבה הכלכלי הרעוע והעדר כל תמיכה מבעלה שנעלם, האשה נאלצה להשפיל את עצמה ולעבוד כמשרתת אצל אחד משכניה. לאחר זמן, כאשר האשה הבינה כי בעלה נעלם לצמיתות, היא החלה לפעול באופן עצמאי בכדי לברר את נסיבות היעלמותו וגורלו. היא פנתה מיוזמתה לאנשים שונים באמריקה ואף תחקרה נוסעים ששבו למקומה, בכדי לנסות לאסוף כל בדל מידע שיוכל לעזור לה להשתחרר מכבלי עגינותה. בחלוף עשר שנים ארוכות ומתישות, היא לא התייאשה ופנתה לרבנים שונים בכדי שיתירו לה להינשא מחדש, אך ללא הועיל. הפרטים המעטים והעדר עדויות ברורות, באשר לגורל בעלה, חסמו את דרכה אל החופש. לנוכח מצבה העגום, חברותיה ייעצו לה להתעלם מהוראות ההלכה ולהמשיך בחייה מבלי לקבל אישור לכך מבית הדין. אולם האשה ביקשה להישאר נאמנה למסורת, חרף הקשיים והפיתויים, והמשיכה במאמציה לקבל אישור למות בעלה. לנוכח עקשנותה ודבקותה במטרתה זו, היא התדפקה על דלתם של רבנים, שהצליחו בעבר לסייע לנשים אחרות. בפני מורי הוראה אלו עמדו מכשולים רבים ובתחילה נראה היה שמשימתם היא בלתי אפשרית. המרחק הפיזי העצום הקשה על קבלת מידע או על חקירת עדים שיכלו לשפוך אור על גורלו של הבעל. עמיתיהם באמריקה כרעו תחת העומס של מקרים, בהם מהגרים נטשו את נשותיהם, ולא היה להם פנאי לעסוק במקרה שהתעורר כעשור או יותר קודם לכן. מעבר לכך, נטישת המסורת תוך חילול שבת ואכילת טרפות ומאכלות אסורות, בין מרצון ובין מאונס, העלתה ספקות נוספים באשר למהימנותם של חלק מהמהגרים. אולם סיפור חייה ועגינותה הממושכת נגעו לליבם ודרבנו את הרבנים למצוא ולהמציא פתרונות למצוקתה, חרף הקשיים שעמדו בפניהם. למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הועלו וייושמו פתרונות אשר היוו מהפכות של ממש ביחס לנשים עגונות אלו.

ארבעת פרקי ספר זה עוקבים אחר נושאים אלו ונוספים, תוך הצגת מגוון סיפורים אנושיים ודוגמאות רבות של המצוקות והבעיות שעמדו בפני ציבור המהגרים ובני משפחותיהם, והדרכים המקוריות ולעתים המהפכניות בהן התמודדו פוסקי ההלכה עם נושאים אלו. המהפכות ההלכתיות, השזורות במגוון הסוגיות המתוארות בספר זה, הקיפו נושאים רבים בהם רבנים שינו באופן יסודי את הקביעות ואת עקרונות הפסיקה השונים. בדומה לרב מענקיס, גם הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר (1844-1932, הונגריה) קבע שניתן להתיר אשה מבלי שיהיו ראיות ברורות ומקובלות היכולות להצביע על מות הבעל (עמ' 180-183). הרב שלום מרדכי שבדרון (1835-1911, גליציה) והרב יצחק יהודה שמעלקעס (1827-1904, גליציה) הרחיבו את הגבולות במסגרתם ניתן היה לקבל עדויות בנוגע לגורלו של הבעל המהגר. הרב שבדרון אפשר לקבל ידיעות מהרשויות ועדויות של נשים והרב שמעלקעס נקט בגישה מקלה בכל הקשור לקבלת עדות ממהגרים, אף שלא הקפידו על שמירת מצוות (עמ' 307-324). ר' יצחק אלחנן, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה (1817-1896, ליטא) והרב אברהם יואל אבלסון (1841-1903, אודסה) מצאו דרכים למנוע את עגינותן של נשים שבעליהן נעלמו בים, תוך התגברות על מסורות פסיקה עתיקות יומין בנוגע 'למים שאין להם סוף'. ר' יצחק אלחנן קבע תקדים הלכתי כי כאשר קיימים 'תרי רובא' ניתן להתגבר על הספק של 'מים שאין להם סוף'. הוא אף הוסיף, כי לאור השיפורים באמצעי התקשורת והעברת ידיעות, ברוב מקרי הטביעה יהיו 'תרי רובא' על בסיסם ניתן להתיר את הנשים העגונות (עמ' 201-213). הרב אבלסון יצר מהפכה של ממש תוך שהוא קובע שהימצאותן של סירות הצלה על ספינות המסע, יחד עם השיפורים ביכולות הניווט בלב ים, יצרו מציאות חדשה אשר כבר אינה מעלה כלל חשש של 'מים שאין להם סוף' (עמ' 249-253). בין המהפכות הנוגעות לענייני גיטין, ניתן למנות את קביעתו של הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים (1847-1910, לומז'ה) כי בעיירות הקטנות במזרח אירופה, בהן לא ניתן היה לכנס בית דין של שלשה, ניתן היה להסתמך אפילו על דיין יחידי בכדי להסדיר את מתן הגט (עמ' 374-375), ואת הנחייתו של הרב בנימין אריה הכהן ווייס (1842-1912, גליציה) כי בניגוד למקובל בפסיקה ההלכתית, ניתן להסתמך על הנחיה כתובה של הבעל ואין להקפיד דווקא על קבלת ההוראה בעל פה (עמ' 439-444). הרב שלום מרדכי שבדרון, ובעקבותיו הרב אברהם אהרן יודעלאוויץ (1850-1930, רוסיה ואמריקה) ורבנים נוספים, ביקשו להתבסס על דבריו של הרב שלמה הלל פרידר, אשר שימש ברבנות בוורשה ונפטר בשנת 1874, בכדי לשנות את מסורת הפסיקה ולאפשר ביצוע חליצה באמצעות שליחה של האשה (עמ' 538-625). בנוסף למהפכות הלכתיות אלו ואחרות, הספר מתאר את המאמץ של הרבנים למצוא פתרונות למצוקות של המהגרים ובני משפחותיהם, תוך שהם פוסקים הלכה בהתאם לנסיבות המקום והזמן.