הכלה המתחזה

1

 

לילי קרֵמֶר ישבה בשקט בחדר קטן בפאתי אולם אירועים במונטריאול עם בעלה הטרי. קיץ, ובחדר היה חם. בלי חלונות ובלי דלת, רק וילון שמאחוריו האורחים - שכמעט איש מהם היא לא הכירה - שתו כוסיות וודקה ושנאפס ואכלו עוגת טורט ודג מלוח. לילי ובעלה ישבו משני צדי הספה שעליה, כך שיערה, הם אמורים לממש את נישואיהם.

מול הספה ניצב שולחן ועליו פירות וביצים קשות. בעלה נטל שזיף וגלגל אותו בכף ידו. שמוֹ היה נתן והיא הכירה אותו זה שבוע ימים. היא היתה אמורה להתחתן עם אחיו, סוֹל, הגבר שאיתו התכתבה לפני שנפגשו, אך זה נתן בה מבט אחד חטוף בתחנה כשירדה מהרכבת והחליט שאינו רוצה בה. לילי התבוננה בנתן המגלגל את השזיף בכף ידו ותהתה מה ראה בה אחיו שהבריח אותו.

נתן נטל סכין והחל לחרוץ פלחים בקליפת השזיף. הם כבר בעל ואישה אך עדיין לא נגעו זה בזה, אפילו לא ברפרוף ידיים או שפתיים. היא יכלה לספור את המבטים שהחליפו ביניהם. הראשון - כשישבה על הספה בבית שהתאכסנה בו. אז היתה מבוישת כל כך לאחר שנדחתה בתחנה, עד שהתקשתה להסתכל לו בעיניים בזמן שהתנצל בשם אחיו ובשם המשפחה כולה.

"אפילו להתנצל בעצמו אחיך לא מסוגל?" שאלה. היא הופתעה מתחושת הבושה שאחזה בה. התאכזבה. לא היה לה זמן מיותר וגם לא כוח לבזבז על גבר שבורח אחרי מבט אחד באישה. כך לכל הפחות חשבה.

"אפילו לא זה," השיב נתן.

"אז לא הפסדתי הרבה," אמרה והתאמצה להכניס לקולה קלילות שלא הרגישה. שני אוקיינוסים היא חצתה כדי להתחתן עם הסול הזה. לא היה לה לאן ואל מי לחזור.

"ההפסד כולו שלו," נתן אמר בשקט.

היא חשבה שעכשיו הוא ילך, ימהר להתרחק מחטאי אחיו. אבל לא. הוא נשאר לעמוד מולה והעביר את משקל גופו מרגל לרגל.

"תרצה לשבת?" שאלה לבסוף.

עיניו היו חומות וחמימות; הן כלל לא הביעו רחמים. והוא נראה מרוצה ממה שראו עיניו. כבר אז היתה תשוקה במבטו.

הוא חזר למחרת כדי להעניק תוקף לאירוסיהם. מה החיפזון? תהתה לילי כשהופיע אצלה שנית. כאילו עומדות לפִתחה הצעות נוספות, או כאילו מישהו עלול לקחת אותה אם הוא לא ימהר לקבוע את בעלותו. אבל אחר כך הבינה, חשבה שהבינה. בגלל הסומק שהעלו פניה כשהוא נכנס לראשונה לחדר, בגלל המבט המושפל שבעל־כורחה נאלצה להרים והסנטר שזקרה בניגוד למה שהרגישה. הוא חזר כדי לשחרר אותה מהבושה. הוא הביא איתו עדים וברנדי - ואת אותה תשוקה במבטו. בר־מזל, לילי חשבה אז. התשוקה שלו הביאה אותו למעשים טובים.

"את מדברת אנגלית?" שאל אותה ביום ההוא. עד אז הם דיברו יידיש.

"כרטיס," ענתה. "לחם. בן־דוד. מזוודה."

היא דיברה אנגלית טובה, כמעט שוטפת אפילו. אלא שהכעס שלה באותו רגע הביא אותה להסתיר את העובדה הזאת, כעס פתאומי על שהניח מראש כי היא הנבערת מבין שניהם - היא, שמדברת חמש שפות ומסוגלת להסתדר בעוד כמה, שהבריחה אנשים דרך גבולות שהוא ודאי לא יֵדע למצוא על המפה. ובעצם זעמה על שהגיעה למצב הזה שבו אם נתן קרמר יסכים לשאת אותה לאישה היא תיאות ואף תכיר לו על כך תודה. היא, שחיים ומוות היו בידיה שלה לפני שמתה ונקלעה לתוך הגלגול החיוור הזה של דמותה האמיתית.

"חופש," המשיכה. "כפתורים. רכבת."

"כפתורים?" שאל וחייך.

"אייזנברג," היא נקבה בשם המשפחה שאצלה התאכסנה, בעלי עסק לכפתורים שהיו מעבידיו של סול.

"כן, כן, אני מבין," נתן אמר והמשיך לחייך.

הוא כבר ידע שהיא מדברת אנגלית, לפי הבעות פניה כשעקבה קודם לכן אחרי השיחה שלו עם בני משפחת אייזנברג - באנגלית בלבד. בעבר פגש מהגרים טריים וידע איך הם מהנהנים במקומות הלא נכונים, מחייכים באיחור, צוחקים במבוכה בעיניים מבולבלות. אצלה לא ראה דבר מכל אלה. נכון שהיא נראתה עייפה אחרי המסע הארוך שעשתה, ובלי ספק מוטרדת ומדוכדכת בגלל ההתנהגות של אחיו בתחנה, אבל היא לא נראתה אישה שאיננה מבינה מה מדברים סביבה. היה לו ברור שהיא מבינה הכול ועדיין מעמידה פנים שאינה מבינה. זה עורר את סקרנותו.

הוא רצה אותה מהרגע הראשון, כך החליט כבר ברגע שנכנס לחדר. לא היופי שלה משך אותו. לא רק היופי שלה, שהוא ראה כמובן - איך אפשר שלא לראות? עצמות הלחיים העדינות, התכלת האפרפרה של עיניה... אלא הדריכות שלה, הדריכות הפראית שחֶלקה רעב וחלקה פחד, היא שהסעירה את דמו, היא - ולא הבושה שלה - שהשפיעה עליו לחזור למחרת עם העדים שלו ועם הברנדי. דריכות כזאת הוא לא ציפה למצוא בסלון של סם אייזנברג, "מלך הכפתורים" של מונטריאול. הרבה בחורות הוא כבר פגש בסלונים של יהודי מונטריאול. נחמדות ולא כל כך נחמדות, אינטליגנטיות, יפות, ערמומיות ואופטימיות, אבל בחורה כזאת... לא, לא כזאת.

"בבקשה," אמר עכשיו והושיט לה פלח שזיף, הדבר הראשון שהעבירו מיד ליד בחיי הנישואים שלהם.

הוא התבונן בה - בכלה הטרייה שלו - כשזו נגסה בפרי. עיניה נמלאו דמעות.

"מה?" שאל.

"סתם." היא טלטלה את ראשה ועצמה לרגע את עיניה. "שזיף טוב. לא מתוק מדי."

בהתאם למסורת שניהם צמו ביום הזה. ייתכן שהיו צריכים לשבור את הצום במשהו אחר, נתן תהה עכשיו, אולי להתחיל את נישואיהם באכילת ביצה שהיא סמל לחיים חדשים. או פרוסת מלון שהוא מתוק כולו בלי החמצמצות של השזיף.

"שנים לא טעמתי שזיף כזה," לילי אמרה באנגלית הכמעט מושלמת שלה. היא הושיטה לו בחזרה את שארית הפלח, לקחה לגימה ארוכה של מים ואחר כך הצמידה את הכוס אל לחייה כדי לצנן את עורה.

"חם כאן," אמר, והיא הסכימה איתו.

היא העבירה את הכוס אל לחייה השנייה אף שמגעה כבר לא היה צונן על עורה. נתן הושיט לה מפית והיא חייכה ומחתה את הזיעה ממצחה ומעל שפתה העליונה. עד לרגע זה הוא לא ראה אותה מחייכת.

 

לילי אָזֵרוֹב קרמר. היא לא היתה מי שאמרה שהיא.

בעצם אף אחד אינו מי שהוא טוען שהוא, אבל העמדת הפנים שלה היתה מעשית יותר משל רוב האנשים. שמה הקודם... היא השאירה אותו שָׁם, בכפר המוכה שבו מתה לילי הראשונה והותירה, בין היתר, תעודת זהות שיכולה למלא את מקומה של התעודה שממנה היא נפטרה ולהביא איתה עתיד למי שתאמץ אותה לעצמה.

ומישהי תאמץ אותה, זה ברור. הכפר הלא היה בפולין של 1944. שום דבר לא נותר בלי שימוש.

והנה כמה מהדברים שרכשה לה זו שגנבה את זהותה של בחורה שכלל לא הכירה בחייה: קודם כול השם, לילי אזרוב; תעודת הזהות; זוג גרבי צמר; מַחברת מלאה חלומות ומיני שרבוטים; אבן אחת מבריקה.

את הגרביים היא לבשה מעל אלה שלה, המרופטים. את תעודת הזהות ואת המחברת תחבה מתחת לחגורת המכנסיים שלה, לא לפני ששיננה בעל־פה את הפרט היחיד שמצאה בין דפי המחברת שהיה בעל ערך מעשי: סוניה נֶמֶץ, רחוב הירקון 7, תל אביב. את האבן - היא ידעה שזה יהלום, החביאה בגופה.

ורק אז היססה, רק כאשר היתה כבר מוכנה לעזוב אחז בה משהו חזק לא פחות מיצר ההישרדות שלה. היא ידעה שהיא חייבת לברוח. כל חושיה דחקו בה לעזוב מיד את הכפר הזה ולעשות את דרכה בחזרה אל היער, שם תוכל לחכות עד שיהיה שוב בטוח להמשיך הלאה. ואז לצאת ולהצטרף להמוני הפליטים הנוהרים מערבה בעקבות צבא השחרור, להשתלב בתוך ההמון ולהתחיל בחיים שאולי יהיו עם הזמן חייה שלה. קדימה, אמרה לעצמה כמו פעמים רבות בשלוש השנים האחרונות, שבהן היתה במרחק סנטימטרים ספורים מאחיזתו של המוות וניצלה בזכות חושיה. ואולם ביום ההוא משהו אחר עלה בה. היא היססה. מבטה התמהמה. אולי בגלל התנוחה של גופת הנערה, שגפיה היו מוטלים מעט באלכסון כמו שנראתה פעם אחותה הקטנה בשנתה? בגלל קטע מחלומותיה של הבחורה שצף וחדר אליה בזמן שדפדפה במהירות במחברת? בגלל צל חמקמק של חולדה שריח הארוחה הבאה משך אותה להתקרב?

היא השתהתה. הניחה כף יד פתוחה על המצח החלק והקר, העבירה אותה על פני העיניים העיוורות - כחולות־אפרפרות כמו שלה - וסגרה את העפעפיים. לפחות כיסתה את העיניים. יותר מזה לא יכלה לעשות. היא יכלה רק לסגור את העפעפיים ולהגן לרגע על העיניים. וזה מה שעשתה למען הבחורה שאת העתיד שלה גנבה. ואחר כך ברחה.

 

סול קרמר היה בין אורחי החתונה. החתונה שהיתה אמורה להיות שלו. במהלך הערב שתה לחיי הכלה והחתן הרים את אחיו מעל ראשו ורקד בטירוף יותר מאשר בשמחה. קולו הִרעים וגבר על קולות שאר האורחים, פניו נצצו מזיעה.

"לחיים," צעק וגמע עוד ועוד כוסיות ויסקי. בעצם כבר התחרט על ההחלטה שלו.

כי כזה היה סול קרמר. אם אכל לחם שחור לארוחת בוקר, הצטער אחר כך שלא אכל לחם לבן. ולא סתם הצטער, אלא הפך זמן רב בשאלה איך היה מתנהל יומו ועד כמה היה מרגיש טוב יותר - במעיו, בכל גופו - אילו רק אכל לחם לבן בִּמקום שחור.

עכשיו, הכלה מצאה חן בעיניו. היתה בפניה מין עזות מצח שקודם לכן לא הבחין בה, והיה יכול להישבע שקודם לכן גם לא היתה בהן, כשירדה לראשונה מהרכבת. היא נראתה אז מבולבלת, שלחה מבטים לכל עבר, חיכתה בחרדה למישהו שירצה בה. פתטית היא נראתה, אישה לבדה שאיש לא בא לקבל את פניה. כמו איזה מטען שאיש לא תבע עליו בעלות.

אבל עכשיו הבין שלא היה אפשר לצפות ממנה שתיראה אחרת אחרי כל מה שעברה. וממנו, לא היה מצופה שיתאהב בה, אלא רק שיתחתן איתה ויישאר נשוי לה למשך הזמן הנדרש להגניב אותה מבעד לפתח הצר של שערי קנדה שעדיין לא נפתחו עבור פליטים יהודים. הנישואים - הראשונים של סול - היו אמורים להיות מעשה חסד. מעשה חסד שתמורתו יקבל תשלום קטן לאות תודה, לא משהו ראוותני, רק משהו שדי בו להעניק את ההתחלה הדרושה לו, העזרה שצעירים אחרים מקבלים לא בזכות עצמם אלא מהמשפחות שלהם, או סתם כי התמזל מזלם. לסול קרמר לא היה שום מזל. הנישואים האלה היו ההזדמנות הראשונה שלו. אך כשראה את הכלה, נרתע וחזר בו.

סחורה פגומה. זה מה שהוא ראה. חיים הרוסים, אישה מבוהלת, נישואים שיכבלו אותו - גם אם לזמן קצר - לעצב.

שמישהו אחר יתחתן איתה, הוא החליט בו במקום. הוא היה נדיב מטבעו, את זה איש לא יכחיש. לא אחד שידחה את אלמנות ויתומי העולם. אבל, גם לא אחד שיתחתן איתם, כך נראה. וכי למה לו, עם המראה שלו והשכל שלו והעתיד שכבר הרגיש בו בקצות האצבעות? שמישהו אחר יתחתן איתה, אמר לעסקן שארגן את העניין הזה. מיטת כלולות אינה נכללת במעשה הצדקה שלו.

אבל האישה שהוא עזב בתחנה כבר איננה, נעלמה כלא היתה בתוך הכלה היפהפייה שאחיו לקח. הרימו אותה על כיסא במרכז החדר. כשהרקדנים מתחתיה התאמצו להיטיב את אחיזתם, היא שקעה לרגע, והכיסא שלה נטה לצד אחד, ואז לצד האחֵר עד כדי כך שהיה נדמה שהיא עומדת להחליק מטה. הקהל נאנק בבהלה וכמה נשים צווחו, אבל לילי החזיקה מעמד. צחקה אפילו. אורחים נוספים מיהרו לעזור למי שהרימו אותה, וכבר היו שם יותר זרועות שריריות מהנחוץ, וכעבור רגע ראה סול איך היא מתרוממת זקופה מעל הקהל. האישה שהיתה יכולה להיות - נועדה להיות - שלו.

היא נראתה קורנת כשנושאי הכס המורם שלה העבירו אותה לרוחב החדר לעבר חתנה. כמו מנצחת היא נראתה לסול. והיא לא טרחה כלל להיאחז בצדי הכיסא שעדיין ירד ועלה חליפות בצורה מסוכנת, אלא נופפה בשתי ידיה בקצה מטפחת אל החתן - אחיו של סול - וזה הושיט את ידו ותפס בקצה השני. היא לא השפילה כלל את עיניה אל הקהל שמתחת; לא העניקה לסול ולו גם מבט חטוף.

אבל היא הבחינה בו, בניסיונות שלו למשוך בעיניו את מבטה. אז עכשיו הוא רוצה אותי, אמרה לעצמה. אני כבר מכירה אותך; כבר פגשתי טיפוסים כמוך. גבר שרוצה רק את מה שמישהו אחר רצה לפניו, חשבה, גבר שיצר החיים שלו דל כל כך עד שקיומו נסמך על תשוקות טפיליות. היא פגשה לרגע קל את מבטו והסבה את עיניה.

אני אפס בשבילה. פחות מאפס. מוג לב, סול חשב וצנח על כיסא פנוי בקרבתו. הוא ראה איך אחיו מתמתח כדי להגיע אל המטפחת שלה, שמע אותה צוחקת כשנתן הצליח לאחוז בה לרגע לפני שקהל הרוקדים מולו סחף אותו הלאה.

"זה לא יחזיק מעמד," אמר קול לצדו, קול שבקע מגרונה של אישה אך נשמע כבד וחמור כמו קול של גבר.

סול הסתובב וגילה שהצטרף לשולחן של אורחת שלא הכיר, אישה בגיל העמידה שהשתייכה, או התיימרה להשתייך, למעמד גבוה מזה של האורחים האחרים. שמלת הסאטן הכחולה שלה היתה מהודרת משל הנשים האחרות, והיא נראתה זקופת גו ורצינית יותר. שערה היה משוך לאחור ממצח חיוור ורחב ואסוף לפקעת מבריקה. במהלך כל הערב לא קמה כלל ממקומה, וידה היתה מונחת על זרועה של נערה מתבגרת שישבה לידה - בִּתה, סול שיער - כדי לעצור בעדה בכל פעם שניסתה להתרומם ולהצטרף אל הרוקדים.

"אין סיכוי שזה יחזיק מעמד," האישה אמרה. "הריח המוּכר הזה כבר נודף מהם."

"די, אמא," היסתה אותה הבת. היא היתה נבוכה בעליל. היא פיתלה מפית בין אצבעותיה, השפילה עיניה אל השולחן וסירבה להרים את מבטה.

"שידוך גרוע מדיף צחנה שאי־אפשר לטעות בה," אמרה האישה.

"הבנתי," הגיב סול, אף שלא הבין, כמובן. הוא פשוט לא ידע מה לומר. הוא ידע להסתדר היטב בסיטואציות חברתיות - היו שאמרו שהוא חלקלק - אבל כישוריו לא עמדו לו במצב המיוחד הזה, נוכח חוצפתה המשונה של האישה הזאת. הבת העגמומית המשיכה לפתל את המפית שלה. מבטה היה מושפל אל השולחן, ולא היה אפשר לראות אלא את החלק העליון של שערה הכהה והגלי.

האם התבוננה בסול כממתינה לתגובתו.

הוא חשב לרגע, ואז חייך במאור פנים והושיט את ידו. "סול קרמר," אמר. "אחיו של החתן."

האישה לא החזירה לו חיוך, אבל לחצה את ידו המושטת. "אידָה פֵּרל קְרָקאואר," אמרה. "וזאת הבת שלי, אֶלקָה."

הנערה הרימה את עיניה מן המפית המפותלת. יפה, לא רק עגמומית, סול הבחין בהנאה.

"אידה פרל קרקאואר," סול חזר אחריה. הוא לא הכיר את השם.

"אז אמור לי, איפה אחיך מצא את הטבעת הזאת?"

"הטבעת?"

"זאת עם הזכוכית השבורה שהוא קורא לה יהלום."

סול הרגיש שהוא מסמיק בשם אחיו.

שכר של חודש שלם הושקע במה שהאישה הזאת מכנה עכשיו זכוכית שבורה.

"אצל גרינשטיין," אמרה בלי לחכות לתשובה שלו. "אני מזהה את הסגנון. בעצם את חוסר הסגנון."

"היה לי נעים מאוד, כמובן," סול אמר וקם ממקומו כדי לעזוב את השולחן. לא היה לו שום רצון לשמוע עלבונות הנוגעים לטעמו ולשיקול דעתו של אחיו. הוא גם לא התכוון להשיב בחוצפה על גסות הרוח של האישה.

"שב, שב, לא התכוונתי להעליב אותך. אילו ידעתי שאתה כזה חמום מוח הייתי סותמת את הפה, כמובן."

אלקה חייכה קלות כשאמא שלה חיקתה את סול - את ההתנסחות שלו שקודם לכן חשבה שהיא אלגנטית ועכשיו הבינה שהיא מגוחכת.

"ובכל מקרה," אידה פרל המשיכה, "אני המתחרה של גרינשטיין, אז אתה לא צריך לקחת אותי ברצינות כזאת."

"עם כל הכבוד, גברת קרקאואר, אני לא חושב שאת אישה שצריך לקחת בקלות."

עכשיו אידה פרל חייכה, חיוך מלא ואפילו כן.

"אולי במקום להסתלק בכעס תיקח את הבת שלי לרקוד? אני אמנם נגד ריקודים מעורבים בחתונות, אבל..."

אלקה כבר נעמדה על רגליה ושלחה אל סול חיוך מזמין, גם אם ביישני מעט.

"... כמו שאתה רואה, הדעה שלי לא ממש נחשבת."

עוף מוזר, בלשון המעטה, סול חשב בעודו מוליך את אלקה אל מעגל הריקוד המעורב שאידה פרל התנגדה לו. אבל הבת היתה מקסימה. לא היה אפשר לערער על כך. בייחוד כשהיא חייכה אליו ושתי גומות חן חביבות נוצרו בזוויות פיה.

חסר תרבות, חשבה אידה בעודה מתבוננת בסול המוביל את אלקה בתוך הקהל. גבר שמאוהב באישה של אחיו ואינו מוצא לנכון אפילו להסתיר את זה.

"הִנה. תריח אותי," אלקה אמרה ותחבה את זרועה מתחת לאפו של סול.

להריח אותה? תהה סול. אבל הזרוע שלה היתה חמודה וצעירה, דקה וחטובה. סול נטל את פרק ידה ביו אצבע לאגודל. הוא הפך את זרועה, כך שנחשף הפְּנים הרך, ושאף אל קרבו.

"מממ..." נאנח. "פרחי לילך." אם כי למען האמת חוש הריח שלו כבר ספג כל כך הרבה דג מלוח, זיעה ובשמים של אורחות אחרות, שייתכן מאוד כי רק דימה למצוא שם ריח פרחים עדין.

"מי ורדים," תיקנה אותו אלקה. "אבל זה סתם הבושם שלי. אתה באמת לא מריח את זה?" היא חייכה אליו בערמומיות.

"מריח את מה?" שאל וחייך גם הוא, אם כי באי־נוחות.

"לא הם מדיפים סירחון." אלקה הצביעה לעבר הכלה והחתן. "כולם רואים שזה שידוך טוב. רק תסתכל על הפנים שלו, כמה הוא אוהב אותה."

אבל סול לא העז להיישיר מבט בפני אחיו, באושר שנועד להיות שלו.

"את נישואיה שלה לאבי אמא שלי מריחה. הריח שלהם מחלחל דרך נקבוביות העור שלי, היא לא יכולה להיפטר ממנו."

"את דווקא מריחה טוב לדעתי," סול מלמל וחשב איך לשנות נושא. איזה עניין מוזר יש לזוג הזה, אמא ובת, בדיבורים על ריחות? ואיזו מין בת מדברת ככה על הנישואים של הוריה עם אדם שרק עכשיו פגשה?

"חבל," אמרה אידה פרל כשהסתכלה לכיוון שבתה הצביעה עליו. כי לא אושר היא ראתה על פניו של נתן אלא כמיהה. כמיהה שהיתה ברגע זה אפופת תקווה, אבל אידה ידעה שהתקווה לא תחזיק מעמד, לא תצליח להחזיק מעמד. והוא דווקא נראה בחור טוב, נאה למראה ובעל נימוסים. בחור שאלמלא הכלה שלו היה עשוי לזכות בעתיד מאושר.

 

אידה פרל ואלקה בעצם לא הוזמנו לחתונה, עובדה שסול היה יכול להבין בעצמו אילו השקיע בכך מחשבה. כל האורחים היו בהכרח מצד משפחת קרמר. לכלה הרי לא היו קרובים במונטריאול וגם לא חברים. היא לא הכירה שם איש מלבד משפחת אייזנברג שהסכימה לארח אותה.

אבל סול לא חשב בערב ההוא על רשימת האורחים, ולא עלה בדעתו לתהות על ייחוסן של שתי הזרות היחידות בחדר. הוא היה שקוע בעצמו, במומיו שלו. איך היה מסוגל להפנות עורף לאישה כמו לילי? איך קרה שהתחושה הראשונית שלו לגביה היתה מוטעית כל כך? הוא היה אדם שהחשיב מאוד את התחושות הראשוניות שלו. הוא היה חייב. לא היתה לו השכלה וגם לא ייחוס משפחתי ולכן עתידו היה תלוי כולו רק בכושר ההבחנה שלו. והנה עכשיו נכשל. העתיד המזהיר שאורו הבזיק מרחוק כבר הבהב והתעמעם בעיני רוחו. את מקומו תפסה תמונה קודרת: אישה חסרת חן בשמלה קיצית משקה שתילי עגבניות במרפסת בניין דירות ישן; גבר בגופייה מכרסם גרעיני דלעת באותה מרפסת ויורק את הקליפות על הרצפה. תמונה דוחה, ברורה ומזעזעת - סול זיהה בה מיד את עצמו ואת אשתו לעתיד.

האם החיזיון הזה הוא שהניע אותו להזמין את אלקה לצאת איתו מהאולם, הצורך להסיח את דעתו ממחשבותיו הקודרות?

אלקה הציצה בחשש לעבר אִמה. היא לא היתה צריכה לשאול כדי לדעת שאסור לה. "טוב, רק לכמה דקות..." אמרה.

"לשנינו לא יזיק לשאוף קצת אוויר צח," עודד סול את אלקה והוליך אותה לעבר הדלת, אבל בחוץ לא היה אוויר צח אלא ליל קיץ לח, כבד ודומם. ובאשר להסחת הדעת... הוא ציפה שאלקה תדבר, תתלונן על החום, תשאל אותו על עצמו, על השקפותיו, על החלומות שלו.

אבל אלקה תפסה פתאום שלראשונה בחייה היא לבדה עם גבר, גבר מבוגר - בן עשרים ושלוש לפחות - ובסיטואציה שאמה, אילו ביקשה את רשותה, היתה אוסרת עליה במפורש ובאופן חד־משמעי. היא לא ידעה מה לומר ורק עמדה שם בשתיקה, כמו גולם אפל ומיוזע בלילה.

"שנטייל קצת?" סול שאל.

"בסדר," אמרה, והם פסעו שותקים לאורך הרחוב. בכל גזוזטרה, מרפסת וחדר מדרגות שעל פניהם עברו עמדו אנשים שנמלטו מהחום בדירות שלהם, שוחחו, שיחקו קלפים, השיבו על עצמם רוח בעזרת עיתונים.

"אז ספרי לי," סול אמר. "מאין את ואמא שלך מכירות את לילי?"

"אנחנו לא מכירות אותה," אלקה ענתה.

"לא? אז אתן מכירות את אחי?"

היא נדה בראשה.

"אז איך...?"

"לא הזמינו אותנו."

הוא חייך. "טוב, זה בהחלט... מעניין." הוא חשב על הצלחת הענקית של עוגה ודג מלוח שאמה הגישה לעצמה, עם גרגירי החִמצה וכוסית הוויסקי. אכן דרך יצירתית במיוחד למלא את הבטן, ובהחלט קלה יותר מכל הדרכים שהוא עצמו הצליח להמציא עד כה.

"חשבתי שאתה יודע," אמרה.

"מאין לי לדעת?"

"אז למה הגעת לשולחן שלנו?"

"טוב, בטח לא כדי לסלק אתכן."

"אה," אמרה.

"הרבה פעמים מסלקים אתכן?"

"על מה אתה מדבר... 'הרבה פעמים'? אתה חושב שאנחנו עושות את זה באופן קבוע? מתפרצות לחתונות של אחרים? מה בדיוק אתה חושב עלינו?" ומאחר שסול לא ענה: "לאמא שלי היתה באירופה בת־דודה בשם לילי אזרוב - אזרוב היה שם המשפחה של אמי לפני שנישאה לאבא שלי. מאז פרצה המלחמה לא שמענו בכלל מהמשפחה שלה. היא חיכתה לידיעות, אבל שום דבר עדיין לא הגיע." היא הסתכלה על סול וזה הנהן בראשו. גם אמא שלו חיכתה לשמוע ידיעות.

"עדיין מבררים שם," סול אמר.

"אז כשהיא שמעה מאחד הלקוחות שלה שפליטה בשם לילי אזרוב הגיעה למונטריאול..."

"אבל אילו היתה בת־דודה שלכן, היא לא היתה יוצרת מיד קשר עם אמא שלך?"

"הגיוני שכן," הסכימה איתו אלקה. "אבל אמא שלי כנראה חשבה שאולי היא לא הצליחה למצוא אותנו, או משהו, שאולי היא שכחה את שמה של אמי לאחר נישואיה." אלקה חשבה עוד קצת ואז משכה בכתפיה. "אני לא יכולה להסביר מה עלה בדעתה של אמא שלי שהיא גררה אותי איתה הנה, אבל האישה של אחיך היא לא בת־הדודה שלה. את זה היא הבינה מיד."

מה שלא מנע ממנה להישאר בחתונה ולהתכבד באוכל ובמשקה, ציין סול לעצמו.

"אני לא יודעת למה נשארנו. ברור לי שלא היינו אמורות להישאר," אלקה אמרה כאילו קראה את המחשבות של סול. "וכל מה שהיא אמרה אחר כך..." פניה העלו סומק.

"זה היה קצת מוזר," הודה סול.

"מוזר" בלשון המעטה, אלקה חשבה. היא ציפתה שאמא שלה תסתובב על עקביה ותצא מאולם החתונות ברגע שראתה שהכלה אינה בת־דודתה האבודה שאותה קיוותה למצוא. אך מבטה של אידה התקשח והיא הידקה את אחיזתה בפרק ידה של אלקה. עיניה היו מרותקות לכלה, ולא סתם מתוך התפעלות. אלקה יכלה רק לקוות שאיש מן האורחים אינו מבחין בהבעת פניה, הבעה קשה וחריגה כל כך בחתונה. האכזבה שלה כמו הפכה לזעם כלפי הכלה, אלקה חשבה עכשיו כשפסעה לצדו של סול. כאילו הכלה אשמה בכך שאיננה מי שאידה קיוותה שתהיה.

"אין לי ממש הסבר," אלקה חזרה ואמרה, "לדברים האלה שהיא אמרה." ועוד לאחיו של החתן, לא פחות. ובחתונה שלא הוזמנה אליה. "היא חושבת שיש לה חוש שישי לגבי אנשים. אתה יודע: איזה מין אנשים הם ועם מי הם צריכים לחיות." היא העיפה מבט בסול. "לא שזה עזר לה בחיים."

סול הרים גבה כשואל.

"הנישואים שלה לאבא שלי לא היו הצלחה גדולה."

סול חייך. "אולי החוש השישי שלה יעיל יותר כשמדובר באנשים אחרים ולא בעצמה."

אלקה חייכה בהקלה. סול לא נראה מסויג כל כך כפי שחששה.

"ואולי במקרה הזה היא באמת עלתה על משהו," סול הוסיף.

"לְמה אתה מתכוון?"

"הכלה היתה אמורה להתחתן איתי, לידיעתך."

"איתך?"

הוא סיפר לה על ההתכתבות בינו ובין לילי, על הסידור שקבעו ביניהם - את עניין המיקוח על התמורה השמיט. ואחר כך גם על הסצנה בתחנת וינדזור.

"אבל משהו לא הסתדר לי," סיכם. "תחושת בטן." הוא הביט באלקה. "חוש שישי," הוסיף בקריצה.

הוא ציפה שהיא תגיב בחיוך, תסכים איתו שעשה את הדבר הנכון, שהבטן אף פעם לא משקרת. ציפה לאיזה סוג של עידוד, אם בחיוך ואם בהנהון, כפי שהיה רגיל לקבל בפגישה ראשונה עם בחורה.

אבל היא רק שאלה: "אז נטשת אותה שם? נטשת את הארוסה שלך בתחנת הרכבת?"

"לא באמת נטשתי אותה." מה היא בדיוק חושבת עליו? "התקשרתי לאנשים שהסכימו לארח אותה עד החתונה." הוא נזכר בשיחה הנואשת שלו עם אייזנברג - הבוס שלו ומי שמינה את עצמו לאביו הרוחני מאז מות אביו לפני אחת־עשרה שנים. "הסברתי מה קרה וביקשתי מהם להגיע לתחנה ולאסוף אותה."

"ואז נטשת אותה? את הפליטה שעברה חצי עולם כדי להתחתן איתך?"

"זה לא היה ככה," סול מחה, אבל ברור שככה זה היה. הוא זכר את פניה של לילי כשחיכתה שם שמישהו יקבל את פניה, את התקווה בעיניים שנשאה אל כל גבר שהתקרב, את האכזבה שהתחלפה במבוכה כשזה אחר זה הם חלפו על פניה כדי לקבל פני אחרים. כשהקהל סביבה התמעט היא החלה פתאום להתעסק במטען שלה - סול הבין שבדרך זו היא מנסה להשתלט על הבהלה הגוברת, למקד את עיניה המתרוצצות. היא גחנה מעל המזוודה שלה, דמות בודדה ודוממת בתוך קהל רוחש, בחליפה אפורה וקודרת מדי בין שלל צבעי הקיץ הבהירים, חמורה מדי בגזרתה הקלאסית בין שלל החצאיות הרחבות ועודף הקישוטים שהפגינו את קץ ההגבלות של ימי המלחמה. עכשיו הוא תהה כמה זמן היא רכנה כך מעל המזוודה, כמה זמן טיפלה ברצועת העור שכלל לא נזקקה לטיפול כדי לדחות את הרגע שבו תיאלץ להרים שוב את עיניה אל האולם המתרוקן.

בדיוק אז מישהי נתקלה בו, בחורה עם שיער בלונדיני ופה אדום ורחב. "סליחה, מותק," הפטירה. עיניה היו כחולות ושערה הסתלסל באינספור גלים צהובים מושלמים. בובה, חשב, כמו זו שאחותו הקטנה נינה אהבה פעם, לפני שנים. בובה חיה שתישאר בזרועותיו אם רק ירמוז לה שתבוא. היא העניקה לו חיוך מעודד ופיה נראה כמו משיחת צבע אדום. ואילו בעברו השני של האולם ראה מרחוק את הכתם האפור שהיה אמור לשאת לאישה.

איזה מין גבר...? הוא תהה עכשיו כשנזכר בפניה המוצללות של לילי, בשמלה שלה, בכל מה שנראה לא נכון ונבחר מן הסתם בקפידה. איזה מין גבר...? הוא שמע את מחשבותיה של אלקה והתמלא בושה יוקדת, בושה טעונה בכעס על הנערה השותקת שלצדו שמבעד לעיניה ראה את עצמו זה עתה באור מאוד לא מחמיא.

אבל אלקה דווקא לא ראתה אותו באור לא מחמיא. מצא חן בעיניה שהוא נצמד בלכתם לשולי המדרכה כאילו שמר עליה מפני משהו מאיים ברחוב הריק. מצא חן בעיניה המגע הקל של ידו על מותניה כשהוא הוביל אותה בפינות רחובות וכשחצו כבישים, וכבר התחילה לחכות למגע הקל והחמקמק הזה שתבע בעלות על איבריה. זו היתה שערורייה, כמובן, לעזוב ככה אישה בתחנה, אבל המחשבה שהיא הצליחה במקום שלילי נכשלה בו החניפה לה. ואולי זה בכלל לא מוזר כל כך שאמא שלה התעקשה להישאר בחתונה, היא חשבה עכשיו וחייכה אל סול. אולי באמת יש לאמא שלה חוש שישי.

 

אולי הכול עוד יסתדר, חשבה בֵּלה קרמר כשהתיישבה לבדה אל השולחן השמור למשפחה באולם החתונות והתבוננה בבנה ובכלתה הרוקדים מעליה בכיסאות המורמים שלהם. במשפחה היו שלוש נפשות: לילי, נתן ובלה. אביו של נתן, יוסף, נפטר אחת־עשרה שנים קודם לכן, ואחותו נינה עברה לפלשתינה מיד עם סיום המלחמה באירופה. בנסיבות רגילות סול היה משמש כשושבין ויושב גם הוא עם המשפחה, אבל במקרה הזה הסכימו כולם שהוא לא יוכל למלא עוד תפקיד בחתונה הזאת.

איזה מין שולחן מרכזי, בלה חשבה כשהתיישבה אליו בפעם הראשונה. שולחן עגול וקטן עם חמישה כיסאות - השניים הנוספים נועדו לרב ולאשתו. היא נזכרה בשולחן המרכזי בחתונתה שלה, שולחן ארוך שנפתח לכל אורך אולם החתונות שהיה אחד הגדולים ביותר בבֶּרדיצֶ'ב. המשפחה הגדולה והרעשנית שלה תפסה את צדו האחד, ומצדו השני משפחתו הגדולה לא פחות של יוסף. והנה עכשיו זה נקרא שולחן מרכזי.

נתן חשב בהתחלה שלא כדאי כלל לערוך מסיבת חתונה, שעדיף להם לוותר על הצעידה לעבר החופה מאחר שללילי אין מי שיוביל אותה לחופתה, אבל לילי נענעה בראשה. "למה שהאסון שלי יגזול ממך את הזכות לחתונה נורמלית?" שאלה. "אז גם אני אצעד לבד לחופה," אמר, והיא שוב נענעה בראשה. היא לא הסכימה לפגוע כך באמא שלו.

נתן סיפר לבלה על חילופי הדברים האלה בזמן ששניהם ישבו במושב האחורי של המכונית ששכר להובילם לחתונה שלו. הם יכלו ללכת ברגל בלי כל קושי. בית הכנסת שהחתונה נערכה בו היה ברחוב האצ'יסון, לא רחוק מהדירה שלהם ברחוב קלארק, והערב היה קיצי ויפה. אבל נתן הרגיש שכל התחלה משפיעה על ההמשך, לכן היה לו חשוב שהמשפחה תגיע לחתונה במרב ההידור והנוחות שהוא יכול להרשות לעצמו.

בלה תהתה לרגע כמה עלתה לו ההסעה הזו, אבל מיד סילקה מעליה את המחשבה; היא ידעה עד כמה גאה נתן שעלה בידו לשכור מכונית לאירוע. ולא רק אחת. מכונית שכורה נוספת נסעה באותה עת ובאותם רחובות והביאה את כלתו אל האולם שבו יתאחדו עד מהרה בברית הנישואים. בלה לא יכלה להימנע מהמחשבה שזו דרך עצובה להגיע לחתונה. היא עצמה הובלה לחתונה שלה בריקודים. כבר מרחוק שמעה את השירה ואת מחיאות הכפיים של בני משפחתה וחבריה, והקולות הלכו וגברו ככל שקרבו אל בית הוריה. יוסף כבר חיכה לה באולם, והם הגיעו כדי לקחת אותה אליו. זה היה רגע גדול. היא זוכרת את השמחה ואת תחושת הניצחון בעודה נישאת ברחובות לעבר בחיר לבה שכבר ידעה שהיא אוהבת. הנסיעה השקטה הזאת אל החתונה של בנה נראתה לה מתאימה יותר להלוויה, אבל היא ידעה שנתן מאושר וגאה. וידעה שכעת סיפר לה על חילופי הדברים האלה עם לילי כדי לצייר את כלתו באור חיובי ביותר באוזני מי שבמהרה תהיה חמותה.

היא טפחה לו על ברכו וחייכה.

 

למעשה, נתן לא היה בנה הבכור של בלה; הוא היה הרביעי, אבל הראשון ששרד מעֵבר לגיל היַלדות. ילדיה הראשונים נפטרו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה ברוסיה. הם לא נרצחו כמו שקרה לרבים אחרים שנחטפו ועונו בידי כל כנופיית חיילים נוספת שכבשה מחדש את העיר; ומהבחינה הזו היה לה מן הסתם מזל. עכשיו, כשחשבה על כך, היא נדה בראשה וניסתה לדמיין לעצמה אם ככלה אופטימית היתה יכולה להעלות בדעתה אילו דברים ייאלצו אותה החיים להחשיב כ"מזל". בלה ידעה שהתשובה היא לא, אבל אחר כך למדה להכיר את צדו האפל של המזל. וזה אכן היה צדו האפל מאוד של המזל - שילדיה נלקחו מהעולם בלי פחד. נפטרו בשקט, מרעב וממחלות בעודם חבוקים בזרועות אמם. בזה אחר זה הם מתו, קודם התינוק, אחר כך לאה בת השנתיים, ואז הבכור שלה, שמוליק, שהיה משוש חייו של אביו.

היא חשבה אז שחייה נגמרו, אבל כעבור שנה בלבד נולד נתן, בזמן המעבר לקנדה. הוא נולד מוקדם, הקדים בחודש שלם את המועד שחישבה, והיא ויוסף עדיין לא חשבו על שם בשבילו. הם לא היו מסוגלים לדמיין, במצבם, סוף טוב ונורמלי להיריון הזה. אחד הנוסעים האחרים הציע לקרוא לו בשם האונייה שנשאה אותם אל חייהם החדשים. היא חייכה עכשיו כשנזכרה בנוסע הזה - חייט מפינסק שנסע להיות איכר אי־שם בערבות סַסקצ'וּאן או מָניטוֹבָּה. אז איחלה לו הצלחה בשאיפתו לעבוד בחווה עם הגב הכפוף שלו. עכשיו תהתה מה עלה בגורלו.

ההצעה של האיש בנוגע לשמו של בנה היתה אבסורדית כמו חלום החיים החדשים שלו - לאונייה קראו אס־אס וֶדיק* - אבל משהו בה קסם לבלה. לא שהיה מחסור בשמות מסורתיים; היו כל השמות של האחים והדודים שנותרו חסרי שימוש עקב מותם בטרם עת של בעליהם הקודמים. אבל בלה לא רצתה לנטוע בקרקע החדשה את מה שקמל בישנה. היא רצתה שֵם רענן שלא יהיה קשור לאיש שהם הכירו. והיא שהציעה את השם העברי נתן, מהמילה "מתנה". בשם הזה, חשבה, יש איזון בין זיכרונות העבר ובין התקוות שלהם לעתיד. ואילו יוסף, שלא היתה לו כלל תקווה לעתיד, לא לעתיד שלו ולא לעתיד של אף אחד אחר, הציע לקרוא לו סול, על שם אחיו הצעיר והאהוב שנפטר מטיפוס בגיל שלוש־עשרה. אבל בלה היתה נחושה: נתן, התעקשה. היא חשבה שהתקווה של יוסף עוד תשוב ותתעורר. הם זכו בילד נוסף, סיכוי נוסף, והיו בדרכם לחיים חדשים בארץ חדשה ורחוקה. אבל היא טעתה.

[* (ss) steam ship- אוניית קיטור. כל ההערות הן של המתרגמת.]

ברוסיה יוסף שלה עבד עם מתכת. חומר אצילי, אמר לה כשהם נפגשו לראשונה. חומר שתולדותיו שזורים בתולדות האדם. היא חייכה כשנזכרה בדבריו, איזה רברבן הוא היה. היא כמובן הסכימה איתו. אמנם בשלב ההוא היתה מקבלת כל מה שרק אמר - הוא היה יפה תואר ובעל ביטחון - אבל בנושא הזה ההסכמה שלה היתה עמוקה יותר. היא היתה סוציאליסטית בתקופה ההיא. דגלה בדעה שרווחה בין חבריה לאמונה, לפיה תעשיית המתכת חשובה ובעלת ערך יותר מכל התעשיות שיבנו את העתיד הסוציאליסטי.

אבל בקנדה יוסף קרמר מיין כפתורים. זו היתה העבודה הראשונה שמצא כשהם הגיעו למונטריאול, עבודה טובה למי שהיגר זה לא כבר, כי לא נדרשו בה אנגלית או צרפתית והיא כמעט כיסתה את הוצאות המחיה של מי שהיו מסוגלים לעבוד שעות ארוכות כל כך.

יוסף, התברר, היה מסוגל לעבוד שעות ארוכות. ובלה הבינה די מהר שהוא מעדיף לעבוד שעות ארוכות ולא להיות בבית, מסויג ואילם, איתה ועם הילד החדש שלהם. הוא העדיף את הסרט הנע של הכפתורים שלא דרש ממנו אלא מיון לפי צבע וגודל.

בלה הניחה שזו תהיה עבודה זמנית, קרש קפיצה לקראת משהו טוב יותר, על אחת כמה וכמה כשאחד השכנים שלהם סיפר לה שחברת הרכבות הקנדית "פסיפיק רֵיילווֵי" שוכרת לעבודה פחחים ושאר עובדי מתכת יהודים. אבל עברו שבועות וחודשים ויוסף עדיין מיין כפתורים.

"איזו מין עבודה זו לגבר כמוך?" בלה התחילה לשאול. תהלוכה אינסופית של כפתורים צבעוניים על פניו של גבר שבעבר חיסם פלדה לבניית גשרים ואוניות.

יוסף לא הצליח להסביר זאת. לא לבלה. אולי גם לא לעצמו. "זה מרגיע," אמר לבסוף. מרגיע יותר מחלב חם מחוזק ברום כמו שבלה הכינה לו מדי לילה לפני השינה. מרגיע יותר מהתפילות שזנח בצעירותו וחידש עכשיו בבקרים החשוכים לפני שיצא לעבודה. הוא היה אדם שחשב כי לא יוכל להמשיך הלאה אחרי מות ילדיו, לא יוכל למצוא את הכוח להתנהל בחייו. סלחי לי שאת והילד לא מספיקים, התחנן לפני בלה, אם כי לא במילים, אף פעם לא במילים. עכשיו הוא הצליח למצוא לעצמו מרגוע, בלה הבינה, בעבודה הסתמית שביצע. בסיבובו המתמיד של הסרט הנע: תזכורת לחיים שימשיכו עם או בלי הכוח של יוסף קרמר. אבל היא לא הצליחה לסלוח לו.

מי זו? היא תהתה עכשיו כשהרימה את עיניה מן העָבָר והתבוננה סביבה בחדר. עוד קודם לכן הבחינה באישה הזאת; הזרה היחידה בחדר, היא והבת החמוצה שלה שסול לקח זה עתה החוצה. בטח קרובה של משפחת אייזנברג שברוב נדיבותה שיכנה את הכלה אצלה אחרי הטעות שסול עשה בתחנה. אבל את כל שאר האנשים בחדר בלה הכירה. כנראה לא עשתה הרבה רע בחייה, חשבה, אם היא יושבת כאן בחדר מלא אנשים שמאחלים רק טוב לה ולבני משפחתה.

"חבל שאבא שלך לא כאן," אמרה קודם לנתן, וגם התכוונה לזה. לחיים יש עוצמה שסוחפת אותך, חשבה עכשיו כשהתבוננה בבנה הרוקד עם הכלה. עוצמה שאינה שונה מזו של האורחים שסחפו אותה איתם לפני שנים אל החתונה שלה ואל העתיד שלה. גם את יוסף הם היו מרימים שוב, החיים, אילו זכה בעוד קצת זמן. וגם את לילי, חשבה בלה. היא ידעה שלילי מוכה. ידעה לזהות כאב כשנגלה לעיניה. אבל היא תתגבר. אנשים מתגברים. המין האנושי מתגבר מטבעו, חשבה. אולי הכול באמת עוד יסתדר.

היא קמה ממקומה ליד השולחן הריק כדי להצטרף לרוקדים.