שיר השירים והפואטיקה של הפרגמנט

מבוא^*

ר' פנחס מקוריץ היה אומר: "בשיר השירים אין יכולים להבין שום דבר, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים [...] ולפי כך אין אנו מבינים".¹ ואכן, סוד יופיו של "שיר השירים" הוא בהיותו בלתי־מתפענח. הקשיים שהוא מעמיד בפני קוראיו אינם רק בנוסח אותו מכשול מפורסם שאליו מכוון הלמדן היהודי, היינו: כיצד לנמק שיר אהבה אירוטי במסגרת כתבי הקודש. אף מי שאינו מחויב למסגרת הזו יתקשה לבאר את השיר. הפרשנויות הרבות לשיר אינן מצליחות להתמודד עם היעדר ההקשר, עם חוסר ההתקשרות ועם הגבולות הנזילים בין חלקי עולם וטקסט. הגישה ההיסטורית והאידיאולוגית שהנחתה את הפרשנים שלחה אותם לחפש הקשר שינמק את "שיר השירים" בסביבתו ההיסטורית הקרובה, בין סוגות מן הקורפוס המקראי וכאלה מתרבויות קרובות בזמנן ובמקומן לכור מחצבו של השיר. במבט חוזר, מסתבר כי אלה רלוונטיים רק לחלקים ולהיבטים מן השיר, ולא לכולו. התלישוּת והסתירות הפנימיות שגילו אותם ניסיונות אינן רק בעיות בדרך להאחדת השיר, אלא דווקא המאפיינים המובהקים שלו. הבחנה זו פורצת את הסד ההיסטורי שבו נתון רובו ככולו של המחקר בנושא, ומצביעה ישירות אל צורת הפרגמנט (Fragment).

תוך כדי עיון ב"שיר השירים", הבחנתי שהוא מציב קשיים דומים לאלה המאפיינים את הפרגמנט הרומנטי. מתוך כך עלתה השאלה: מה טיבה של אותה קרבת משפחה בין השניים? כאן תוצג קריאה חדשה ב"שיר השירים", הנסמכת על סוגה שהתבססה מאות רבות של שנים אחרי שהשיר חובר, נערך ופורסם. סוגה שבדיעבד אנו יכולים לקרוא את "שיר השירים" כאחד ממבשריה. המהלך המוצע כאן דומה לזה שמציע בורחס, המגלה את הפואטיקה של קפקא ביצירות שקדמו לזמנו: "בכל אחת מן היצירות הללו כלול משהו מייחודו של קפקא, אך אלמלא כתב קפקא את כתביו לא היה איש מגלה בהם את הייחוד הזה".²

פרגמנט הוא טקסט סתום במיוחד, העומד על הגבול שבין האמנותי לאקראי. זהו טקסט שעבר שבירה אלימה שהותירה אותו קטוע והרוס, מלא בחורים ובסתירות. הפרגמנט מעורר בקוראיו צורך דחוף למשמע אותו. לשם כך הם מגייסים את כל המשאבים העומדים לרשותם, ומגיעים על פי רוב אל סף ייאוש, כשמתברר להם כי למעשה אין דרך לספק לו פרשנות משכנעת, מוצקה ואחידה.

שלוש טענות חדשניות יועלו כאן. הראשונה, כאמור, מציבה את "שיר השירים" בהקשר של סוגות רומנטיות, הפרגמנט והשיר הארוך (Long Poem). "שיר השירים" מעולם לא נקרא כך, אף על פי שהוא מתאפיין ככזה בכמה רמות: זהו טקסט מפולש שאינו מתגבש לכלל אחדות; עשיר בהפרעות, משמעויות סותרות, לשון משובשת, שתיקות ודיבור עודף; נמצא על הגבול הדק שבין פרוזה לשירה; מעמיד למבחן את אחדותה של העלילה ואת ההגיון שלה. הטענה השנייה שתוצג כאן מניחה כי פרגמנטציה היא תחבולה ספרותית מכוונת. כלומר, הפרגמנט אינו תקלה בעלמא, המוסברת באמצעות נסיבות היווצרותו, אלא תכסיס פואטי מובהק. ניתן לייחס את הפרגמנטציה של "שיר השירים" לגלגולים שעבר במשך מאות ואלפי שנים, ולהסביר כי התהווה כעבודת טלאים משותפת של מחברים ועורכים רבים. אולם, טענתי היא כי בנוסף לכך "שיר השירים" מתאפיין בפואטיקה מכוונת של פרגמנט. כדי להדגים את מעמדה המרכזי של התחבולה הפרגמנטרית תוצג כאן בחינה ראשונה של מושג הפרגמנט לאור תיאוריות קריאה ממחקר הספרות במאה השנים האחרונות.

טענתי השלישית היא כי הפרגמנט קשור באופן עמוק לתופעת הקבוצה. פרגמנטים נוצרו בהקשר קבוצתי, מציגים ריבוי קולות קבוצתי, ושימשו מושא של דיונים קבוצתיים אובססיביים לאורך ההיסטוריה. לאור זאת, יוצג חיבורו הקולקטיבי של "שיר השירים" והפולמוס הקיבוצי שלו בפרשנות חז"ל כראיה לפואטיקה הפרגמנטרית שלו.

הפרק הראשון מציג את הבעיות באפיון מושג הפרגמנט ואת ההיסטוריה של מחקר הפרגמנט הרומנטי. בפרק השני יוצג עיון חדשני במושג הפרגמנט בתיאוריות של תורת הספרות, החושף את הפרגמנט כתחבולה ספרותית. בפרק השלישי נידון מושג הפרגמנט הרומנטי דרך שני יוצרים פרגמנטיסטים מובהקים בני התקופה: פרידריך שלגל וסמואל טיילור קולרידג'. הפרק הרביעי מציג קריאה מדוקדקת ב"פרגמנטים ביקורתיים" של פרידריך שלגל (1797). בחינת ההיסטוריה של כתיבת הפרגמנטים וקריאתם תאיר את הקשר ההדוק בין הפרגמנט לבין מושגים חדשים של כותב וקורא שהם חלק מקבוצה. קשר זה ישמש כבסיס לקריאת "שיר השירים" לאור הפרגמנט והשיר הארוך בפרק החמישי.

ראשיתו של הספר הזה בעבודת גמר לתואר השני שכתבתי בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' מאיר שטרנברג וד"ר לילך לחמן, "שיר הפרגמנט כתהליך קריאה: קריסטבל ושיר השירים המקראי" (2000). אני מודה למאיר וללילך על שיעורים רבי־השראה, על העידוד בביצוע הקישור הנחשוני והליווי הנדיב בתהליך המחקר. חלקים מן המחקר הוצגו לאורך השנים במסגרות שונות, ואני מודה לחברותיי ועמיתיי שסייעו לי בחידוד המחשבות: פרופ' דיאנה פס, ד"ר כריסטינה חדד, ד"ר דנה קרן יער, ד"ר עילית פרבר, ד"ר גיא אלגת, פרופ' סנפורד בודיק, פרופ' חננאל מאק, פרופ' ג'ים אנגל, פרופ' נמרוד אלוני, פרופ' חנוך בן־פזי, ד"ר חיים חיון, ד"ר צדוק עלון, אבנר מרים עמית ודורית גרסטנפלד. תודה לסטודנטיות ולסטודנטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים שהאירו פנים חדשות ב"שיר השירים" בשיעוריי לאורך השנים. תודה לאנשי רסלינג שטרחו בהפקת הספר: בעלי ההוצאה והעורכים הראשיים עידן צבעוני וד"ר יצחק בנימיני, ד"ר סתווית סיני שערכה את הטקסט, נעמה בן־צור שעל העריכה הלשונית, ענבל ראובן שעל הסדר וליאת גורן, רכזת המערכת. תודה למכללת סמינר הקיבוצים, הבית האקדמי שלי בשנים האחרונות, על החברותא האינטלקטואלית המפרה והתמיכה בפרסום הספר.

הספר מוקדש באהבה לרוני בורנשטיין - אהובי, אבי בניי ושותפי לחיים כבר שלושים שנה - זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי.

1
הפרגמנט

בראשית היה השבר. אחריו עלו השאלות, מה קרה? מי נותר? העדן השלם נותר כזיכרון בלבד, ומאז - אבל וגעגועים, שחזור והטלאה, תחליפים ותחליפי תחליפים, שברים, קרעים ושאריות. פרגמנטים. יצירות מקוטעות מעמידות למבחן את התשוקה להקיף את כל רובדי היצירה, מחנכות להסתפקות במועט ותובעות פרשנות יצירתית.

הפרגמנט היא צורה שהחוקרים מתקשים וחלוקים בהגדרתה. בפרק זה אציג תחילה את עושר המשמעויות של מושג הפרגמנט לאורך ההיסטוריה, ובהמשך אתאר את צמיחת הפרגמנט כסוגה רומנטית חדשנית בגרמניה ובאנגליה בסוף המאה ה-18.

המושג פרגמנט נגזר מהפועל "לשבור" (frangere) ומוגדר ביסודו באמצעות שבירה אלימה הניכרת בגבולותיו המקוטעים.³ ניתן לאפיין את הפרגמנט על דרך השלילה ביחס לסגמנט. הסגמנט, הנגזר מהפועל "לחתוך" (secare), הוא מקטע או פלח שגבולותיו מתאפיינים בסדירות, ויחד עם סגמנטים אחרים הוא יוצר שלם. ניתן לפרק את השלם לסגמנטים ולהרכיבו מחדש, בדומה לפזל. אולם אין זה כך כשמדובר בשלם הנשבר לפרגמנטים. צירוף מחדש של פרגמנטים לא יניב את השלם הקודם, אלא לכל היותר שלם "מסוג שני", בדומה לאותה בובה שנשברה בשירה של דליה רביקוביץ - "נפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים, וניסו לאחות את שבריי ביד מאומנת [...] אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני".⁴

הפרגמנט קיים בשדות מגוונים, בארכיאולוגיה, בהיסטוריה, באמנות, במדע, באסתטיקה ובפילוסופיה. הוא מגדיר תוצרים, פונקציות וקטגוריות גם יחד. בארכיאולוגיה "פרגמנט" הוא שבר של כד או קטע ממגילה עתיקה; במוזיקה "פרגמנט" הוא יצירה בלתי־גמורה או מוטיב; באדריכלות הפרגמנט הוא מבנה שלא הושלם או מבנה שחרב; באמנות - פסל קטוע גפיים וראש (טורסו), ציור שלא הושלם (inacheve), מתווה ששומר על איכויותיו הגולמיות (sketch), וינייטה (vignette), וקולאז' של קטעים מסוגים שונים.

בהקשר הספרותי המושג פרגמנט מקיף קשת סוגות רחבה הכוללת שירה, פרוזה הגות ותיעוד. הוא בא לידי ביטוי בסוגות צרות - מכתם (epigram, aphorism), שנינה (pensée, maximreflection, wit) ואנקדוטה, ובסוגות רחבות - אפוס, פואמה, שיר ארוך, נובלה, רומן וסדרת יצירות (vast series). פרגמנט גם בא לידי ביטוי בשיר שלא הושלם (incomplete, unfinished), או בשיר שהיה שלם ורק חלקים ממנו שרדו (ruin).

למונח פרגמנט הוראות שונות בתקופות שונות. יצירות רבות מהזמן הקדום שהתגלגלו בעל־פה נחשבות לפרגמנטים.⁵ הבלתי־נשלם (inacheve) והבלתי־עשוי־עד־תום (non-finito) הם מושגי מפתח באסתטיקה הניאו־אפלטונית, שהתגלגלו בתורות אמנות הרנסנס. מקור המונח "בארוק" היא המילה הפורטוגזית Baroco, שמשמעותה "פנינה שבורה". מונח זה שימש את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתיאור דבר בלתי־מושלם. בחיבורו "האלגוריה ומחזה התוגה" (1928), מציג וולטר בנימין את הפרגמנט כמאפיין של תקופת הבארוק. בניגוד לסמל, השואף אל השלמות, האלגוריה הבארוקית מבליטה דווקא את השבר:

על הקלסיקה נאסרה מעצם טיבה ההבחנה במוגבלות, בחוסר השלמות, בקיטוע של הטבע היפה. דווקא את אלה מציגה האלגוריה הבארוקית, חבויים מתחת לפארה המטורף, כבעלי משמעות שלא שיערוה עד אז [...] מה שמונח בין כתות למכיתות, הפרגמנט המשמעותי, הקטע: זהו האציל בחומרי היצירה הבארוקית.⁶

הקוראים האירופאיים בני המאה ה-18 הכירו את הפרגמנט בחמישה הקשרים עיקריים:

א. אוסף פרגמנטים קדומים, מתורגמים ומעובדים, שיריים והגותיים, קצרים עד בינוניים. למשל, פרגמנטים ליריים מתורגמים מן הקלסיקה היוונית והרומית, המופיעים בתוך אוסף מגוון כגון אנתולוגיה או מונוגרפיה, למשל: Palatine Anthology, Greek Anthology, Miscellanea.⁷

ב. אוסף שירים סיפוריים מן השירה האנגלית והסקוטית העתיקה אשר עברו עיבוד אינטנסיבי בידי עורך, כמו קובץ הבלדות בעריכת תומס פרסי (Percy, 1765). בקטגוריה זו נכללים גם פסיאודו־פרגמנטים מן השירה האנגלית הקדומה, למשל של ג'יימס מק'פרסון (Macpherson, 1760-1763) ותומס צ'אטרטון (Chatterton, 1777-1778).⁸

ג. אוסף פרגמנטים הגותיים קצרים שאינם יוצרים רצף עלילתי, המורכב ממכתמים, אפיגרמים או אפוריזמים, כפי שמופיעים למשל אצל יוהאן גאורג האמאן (Hamann, 1758), גיאורג קריסטוף ליכטנברג (Lichtenberg, 1777) וקרל פיליפ מוריץ (Moritz, 1787). מקטעים שנונים (maxim, pensee, reflection, wit),⁹ המופיעים למשל אצל ניטשה, גתה, סבסטיאן רוש ניקולה שאנפור (Chapmfort), בלז פסקל (Pascal) ופרנסואה דה לה רושפוקו (La Rochefoucauld). לקטגוריה זו שייכת גם הרשימה (sketch, note), הבנויה מקטעים קצרים חסרי רציפות עלילתית מגובשת, שהובאה פעמים רבות תחת הכותרת פרגמנט, למשל אצל יוהאן גוטפריד הרדר (Herder) ויוהאן קספר לאוואטר (Lavater).¹⁰

ד. פרגמנטים מעיזבונו של סופר, הבאים לידי ביטוי בשלל סוגות דוקומנטריות, כמו אפיטף (epitaph), איגרת (epistle), הערות שוליים (marginalias) וביאור (annotation). למשל, הערותיו של סמואל ג'ונסון (Johnson) בפתח קטעים מעיזבונו של אדמונד סמית' (Smith).¹¹

ה. רומן פרגמנטרי רחב היקף, המורכב מרצף סיפורים (בפרוזה או בשירה), החסר סיום. צורה זו חורגת מן התבנית הכרונולוגית השלמה לטובת מתכונת פתוחה שמגלמת אינסופיות. כאלה הם למשל סיפורי קנטרברי מאת ג'פרי צ'וסר (Chaucer, 1476), The Faerie Queene מאת אדמונד ספנסר (Spencer, 1590), דון קיחוטה מאת סרוונטס (1615), טריסטרם שאנדי מאת לורנס סטרן (Stren, 1759), ז'אק הפטליסט מאת דניס דידרו (Diderot, 1796), ייסורי ורתר הצעיר מאת גתה (1774) ולוסינדה מאת פרידריך שלגל (Schlegel, 1799).¹²

במאה ה-20 הכתיבה הפרגמנטרית הגיעה לשיא בתחום האמנותי והעיוני. כפי שמבטא זאת תומס ברנהרד (Bernhard) במחצית השנייה של המאה ה-20: "כבר זמן רב שאי־אפשר עוד לסבול את העידן שלנו כשלמות [...] הוא נסבל רק במקום שבו אנחנו רואים את הפרגמנט".¹³

יצירות ארוכות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20 הבנויות כקולז' נחשבות לפרגמנטים מודרניסטיים. דוגמאות מובהקות לפרגמנטים שיריים מודרניים הן ארץ הישימון מאת ט"ס אליוט (Eliot, 1922) והקאנטוס של עזרא פאונד (Pound, 1922-1968). פרגמנטים מפורסמים בפרוזה מן המאה ה-20 הם יוליסס לג'יימס ג'ויס (Joyce, 1922), "מפעל הפסאז'ים" הבלתי־גמור של וולטר בנימין (1927-1940), ספר האי־נחת לפרננדו פסואה (Pessoa, 1914-1935), וכן הפרגמנטים מן העיזבון של פרנץ קפקא (1915-1924).¹⁴

בעקבות שלגל, ניטשה, קירקגור ובנימין התפשטה הכתיבה הפרגמנטרית לתחום העיוני־פילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, כפי שניתן ללמוד מכתביהם של ז'אק דרידה (Derrida), רולאן בארת (Barthes) ומוריס בלאנשו (Blanchot).¹⁵

המילון האנגלי ההיסטורי מלמד על התגלגלות המונח "פרגמנט". באמצע המאה ה-18 סמואל ג'ונסון ציטט את המשורר ג'ון דון (Donne), שקבע כי שם התואר "פרגמנטרי" הוא "מילה לא אלגנטית שאינה בשימוש". מ-1835 ואילך, כשהתפיסה הרומנטית כבר החלה לצבור הכרה בשיח הציבורי, צצו עוד ועוד הטיות לגיטימיות של התיבה פרגמנט כמו fragmentize ו־ fragmentitious. משנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה שימוש עודף בתואר פרגמנט על נגזרותיו. "פרגמנט" הפכה למילה אופנתית שהרחיבה והפשיטה את משמעות הקיטוע עד לבלי הכר, ונעשתה מתאימה לתאר אפילו השקפות של מדיניות, בעיות דמוגרפיות ועמדות אידיאולוגיות, אמנותיות וחברתיות.¹⁶

המושג פרגמנט התרחב והשתנה בצורה משמעותית, אם כך, במאתיים השנה האחרונות. אני מאתרת בו ארבעה מישורי משמעות שונים:

1. מישור התוכן והעולם המיוצג. במישור זה הפרגמנט מייצג מרכיבים, תמות והיבטים הקשורים בשבירה, הרס, קיטוע ונהייה אחר שלם נעדר, כגון חורבות, אסונות טבע, קטעי זיכרונות ילדות, חלומות, שברי פסלים ועוד.

2. המישור האסתטי־אידיאולוגי. במישור זה הפרגמנט מגלם תפיסה הרואה ביקום אחדות מוחלטת ואינסופית, ומבטלת את הגבולות בין תחומיו. בתפיסה זו מובלעת ההנחה כי חלקים מן העולם אינם שלמים בפני עצמם, אלא אך קרעים שלו.

3. מישור ההתהוות (הגנסיס). משמעות הפרגמנט במישור זה נקבעת מתוך אופן התהוותו, כגון: יצירות שלא הושלמו ויצירות שנפגעו לאחר השלמתן ונותר מהן שריד או זיכרון בלבד.

4. המישור הסוגתי־קומפוזיציוני. במישור זה מוגדרים טקסטים כמשתייכים לסוגת הפרגמנט באופן מפורש או מובלע. תתי־הסוגה הם שונים, וביניהם נמנים קובץ האפוריזמים (Aphorism), שיר החלום (Dream Vision), השיר הארוך, ועוד. תפיסה רחבה יותר תציג את הפרגמנט כסוגת־על, הכוללת בתוכה כל סוג של יצירה המתאפיינת בקיטוע קומפוזיציוני, ריבוי משמעות ועמימות.

מחקר הפרגמנט

הקושי להגדיר מהו פרגמנט מאפיין את התופעה ואת הדיון המחקרי בה. אפילו בחינה על קצה המזלג של מבחר הגדרות מדגימה את המעגליות, העמימות והפרדוקסליות שמאפיינות את הפרגמנט ואת מחקר הפרגמנט כאחד. מרג'ורי לוינסון (Levinson) טוענת ש"הפרגמנט אינו ניתן לפישוט, הגדרה או מיצוי בקריאה יחידה (גם לא בידי מחברו) [...זה הוא] שיר לא גמור (באופן גלוי לעין, או מתוך ההגדרה שבכותרת או בהערה) שהתפרסם במשך חייו של המשורר או סמוך למותו".¹⁷ פיליפ לאקו־לאבארת (Lacoue-Labarthe) וז'אן־לוק נאנסי (Nancy) סבורים כי הפרגמנט הוא "הצהרה מוגדרת ומכוונת המדגישה את האספקטים המקריים והלא רצוניים של הקיטוע [... והוא] מתאפיין בהיותו לא נִשלם, ללא התקשרות בין חלקיו, רבגוני ומציג שלמות ממין חדש".¹⁸ הנס הורן (Horne) גורס כי "המאפיין העיקרי והיחיד של הפרגמנט הוא היותו לא נשלם".¹⁹ לדעת אן ז'אנוביץ (Janowitz), בניגוד לחורבה (ruin), "פרגמנט הוא פשוט חלק משלם, בזמן או בחלל. משוחרר מן ההקשר העתיק, הפרגמנט נפתח למשמעויות פואטיות חדשות ורומז אל שלם גדול יותר".²⁰ סופי תומס (Thomas) מגדירה את הפרגמנט כ"צורה אמביוולנטית המציעה שלם ומתנגדת לו. [...] מנוגד לסיווג ואפילו לסיווג הפרגמנט כצורה. הפרגמנטים נמצאים בחלל השנוי במחלוקת שבין השלם לבין החלק. הם יותר מחלק ופחות משלם, והם אינם אף אחד מאלה".²¹ מייקל ברדשאו (Bradshaw) סבור כי "פרגמנטים עשויים להיות תוצר של תאונה. אולם כאשר שיר מזהה את עצמו כפרגמנט באופן מפורש, קשה להתעלם מהאפשרות שהוא לא ניזוק באופן מקרי ושרד, אלא שנוצר בדיוק בצורה שאותה בחר המחבר [...] במקרים אלה הפרגמנט אינו דווקא תוצר של תהליכי הרס מקריים של כתיבה, אלא יותר המחזה של פרגמנטריות",²² ואילו אנדרו אלפורט (Allport) מגדיר את הפרגמנט דרך הזיקה הסימביוטית שהוא מקיים עם טקסטים אחרים והביצוע הפרפורמטיבי שלו.²³

הקושי בהגדרת הפרגמנט הוא, אם כך, מהותי. האם הפרגמנט הוא טקסט שהיה פעם שלם או שמבטיח להיות שלם בעתיד? האם צורתו הלא שלמה הושגה במקרה או במכוון? האם הוא תוצאה של אירוע טראומטי (כמו חורבן, הלם או מוות) או שמא הוא תחבולה ספרותית שממחיזה אירוע כזה? האם מדובר בטקסט בודד או בקבוצת טקסטים? מה מגדיר את הפרגמנט? הכותרת המזהה אותו ככזה? היעדרו של חלק אסטרטגי של התבנית השלמה? אינסופיות? רב־משמעות? האם הפרגמנט הוא סוגה? האם הוא פועל יוצא של ציפיותיו של הקורא לשלם? ומה קורה כשציפיות אלה מתגמשות? האם לפרגמנט יש עוד משמעות בעידן של אינפלציה פרגמנטרית?

המחלוקת העיקרית בין חוקרי הפרגמנט נובעת מההתלבטות בשאלת מקורו של הפרגמנט, האם הוא תולדה של נסיבות אקראיות או שמא פרי תכנון מחושב? הפרגמנט נתפס מצד אחד כתוצר של אילוצים היסטוריים או פסיכולוגיים בלתי־נשלטים, ומצד שני כפרי של הנמקות אידיאולוגיות או פואטיות. הדוגמה המובהקת להתלכדות בין השניים היא שיר שנכתב מראשיתו באופן מכוון כבלתי־גמור במסגרת סוגת הפרגמנט, ונותר לא גמור עם מותו הלא צפוי של המשורר תוך כדי חיבורו. כך קרה עם השיר "ניצחון החיים" (The Triumph of Life) כאשר פרסי ביש שלי (Shelley) טבע ב-1822 לפני שמלאו לו שלושים. המתח בין תפיסת הפרגמנט כתוצר מקרי לבין תפיסתו כפרי התכוונות מודעת מצוי בעצם הגדרתו, והוא מותיר את הקוראים להתלבט בשאלת היחס בין הספונטניות הרותחת והמתפרצת לבין התחבולה המחושבת בקור רוח, אשר במתח ביניהן, לפי הגדרתו הידועה של וורדסוורת', נוצרת שירה.²⁴

למרות מרכזיות הפרגמנט ברומנטיקה, הן בתיאוריה והן במעשה, הוא כמעט לא זכה להתייחסות מחקרית עד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. ראייה מובהקת לכך היא היעדרו המוחלט של המושג "פרגמנט" ממפתח העניינים גם במחקרים מקיפים מאותה תקופה, כמו חיבורו הקלסי של מאייר הווארד אברמס The Mirror and the Lamp.²⁵

שתי קבוצות מחקרים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 התייחסו לפרגמנט הרומנטי. קבוצת המחקרים הראשונה התפרסמה בתחילת המאה על ידי חוקרים אנגלים ואמריקנים.²⁶ הקבוצה השנייה התפרסמה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלה הם מחקרים הנוגעים באופן ישיר לסוגיית הפרגמנט, שנכתבו על ידי חוקרים גרמנים.²⁷ כמעט אף אחד מהם אינו קושר את עצמו אל המחקרים האחרים, והם נותרו בבחינת רמזים בודדים, פוטנציאליים יותר מאשר ממשיים, בתחום מחקר הפרגמנט.

בשנות ה-60 החלו להופיע ניצנים של מחקר הפרגמנט הרומנטי, רובו הוקדש לשיר הארוך ברומנטיקה האנגלית, ובהדרגה נבנה קורפוס מחקרים אנגלו־אמריקניים המתמקדים בשיר הפרגמנט.²⁸ בהמשך התפתח גל מחקרים שעסק בפרגמנט הרומנטי ברוח הסטרוקטורליזם והפוסט־סטרוקטורליזם. ביניהם בולט העיון שהציעו הדקונסטרוקטיביסטים הצרפתים בשנות ה-70 לפרגמנטים מן הרומנטיקה הגרמנית המוקדמת, ובפרט לאלה של פרידריך שלגל.²⁹

מבין החוקרים שהתמקדו בהנמקה האידיאולוגית כנקודת מוצא להבנת הפרגמנטים, המחקר המובהק ביותר הוא של פיליפ לאקו־לאבארת וז'אן־לוק נאנסי. ספרם פורץ הדרך של צמד הפילוסופים הצרפתים (1988) מגדיר את הפרגמנט באמצעות שלושה מאפיינים צורניים־תוכניים: אי־הישלמות והיעדר רצף התפתחותי, מגוון ועירוב של סוגים, ואחדות הנוצרת באופן פרדוקסלי מן החיבור בין הרכיבים השונים.³⁰

בראשית שנות ה-80 הגיע מחקר הפרגמנט לשיאו. בשנת 1981 לבדה התפרסמו חמישה מחקרים מרכזיים שהוקדשו לפרגמנט.³¹ מאז התפרסמו מחקרים רבים העוסקים בפרגמנטים, חלקם עוסקים ביצירה יחידה או ביוצר יחיד, אחרים מציעים מחקר השוואתי תקופתי או בין־תקופתי, ויש המעיינים בהיבטים שונים של תופעת הפרגמנט.

המחקר התמודד עם הקשיים באפיון הפרגמנט באמצעות שתי מגמות מרכזיות. המגמה הראשונה ("ההיסטורית") מתמקדת במחקר הפרגמנט הרומנטי. אף על שחוקרי הרומנטיקה באים מאסכולות שונות, רובם ככולם הדגישו את התנאים התרבותיים וההיסטוריים שבהם נוצר השיר. מגמת המחקר השנייה ("התיאורטית") אינה עוסקת בפרגמנט במיוחד, אלא מציעה עקרונות ליכוד (אינטגרציה) של טקסטים ספרותיים, עם דגש מיוחד על תפקידו של הקורא. כאן אציג חוקרים מרכזיים בשתי המגמות.

נקודת המשען של מגמת המחקר ההיסטורית היא הופעתו של הפרגמנט כסוגה חדשנית באירופה של המאות ה-18 וה-19, ובעיקר הופעת הפרגמנטים בגרמניה ובאנגליה. עם בעיית המגוון הסוגי של הפרגמנטים הרומנטיים ניסו החוקרים להתמודד באמצעות הצבת תנאים־מאפיינים משותפים לפרגמנט הרומנטי: באיזו מידה אי־ההישלמות של השיר היא תולדה מכוונת של אידיאולוגיה או פואטיקה, או של אילוצים היסטוריים או פסיכולוגיים בלתי־נשלטים? האם ההצהרה על מצבו הפרגמנטרי של הטקסט היא מפורשת או מובלעת? ואם היא מובלעת, אזי באילו דרכים? האם תקפה גם הצהרה שצורפה לטקסט בדיעבד, או שלא על ידי מחברו?

אדוארד בוסטטר (Bostetter, 1963) הבחין בקבוצה גדולה של שירים ארוכים לא גמורים שפרסמו הרומנטיקנים האנגליים. טענתו העיקרית היא כי הפרגמנט מייצג הלכה למעשה את כישלון הרומנטיקה, והוא עדות למגבלה רעיונית. ראובר (Rauber) במאמרו "הפרגמנט כצורה רומנטית" (1969) התייחס לפרגמנט כסוג ספרותי מובחן אשר "יותר מכל צורה ספרותית אחרת מגלם את האידיאלים והשאיפות של הרומנטיקה".³²

תומס מק'פרלנד (McFarland) בוחן את הניגוד בין האידיאל הרומנטי של האחדות האורגנית לבין שלל תופעות ספרותיות וביוגרפיות, מרכזיות ושוליות, שהפרגמנט הוא אחת מהן. מק'פרלנד עוסק בפרגמנטריות כערך סמנטי מופשט, ולא דווקא ביצירות המוגדרות כפרגמנטים. הוא רותם פרטים ביוגרפיים של היוצרים, כגון מוות בגיל צעיר, מבנה אישיות רופף ונסיבות גורל טרגיות כדי לבצר את הפרגמנטריות כערך מרכזי ברומנטיקה, והיצירות נקראות כייצוג של ערכים רגשיים.³³ ספרו של באלאשנדרה ראיאן (Rajan) מזהה תבנית משותפת לכמה מיצירות המופת בשירה האנגלית: שיר ארוך שאינו גמור (unfinished poem). הוא מונה לא רק יצירות רומנטיות אלא גם יצירות מן הרנסנס והמודרניזם.³⁴ ז'אנוביץ בוחנת את שיר הפרגמנט כסוגה ביחס לפואטיקה רומנטית ומודרנית. ההשוואה בין שירי פרגמנט רומנטיים ומודרניים מעלה לדיון מושגים כמו "שלם" ו"סיום", ומשמשת לה מנוף להבחנות בין־תקופתיות. קובץ הפרגמנטים המשולש שפרסם קולרידג' (Coleridge) ב-1816 וכלל את השירים המקוטעים "קריסטבל" (Christabel), "קובלא חאן" (Kubla Khan) ו-The Pains of Sleep משמש אותה במחקרי המשך, וממנו היא מפיקה את מאפייני סוגת הפרגמנט.³⁵ ג'ון תומפסון (Thompson) בוחן את הכוחות הספרותיים והחוץ־ספרותיים המקבעים את הפרגמנט כתופעה מרכזית ברומנטיקה. הוא מתרכז בשאלת הייצוג של שירי פרגמנט מרכזיים מן הרומנטיקה האנגלית ביחס לשיח הפסיכולוגי־אמפירי, לשיח האמנותי ולשיח החברתי בן הזמן.³⁶

המגמה ההיסטורית תופסת את הפרגמנט כתאונה אקראית, ומאפיינת אותו באמצעות הקיטוע הקומפוזיציוני, התוכן, האידיאולוגיה, הגנטיקה והפסיכולוגיה של יוצרו. הגדרות אלה נושאות לרוב אופי מעגלי, או שהן רחבות ומערבות בין הרבדים עד כדי חוסר משמעות. באופן גלוי וסמוי הגדרות כאלה נוטות לקבל את גרסתו של מחבר הפרגמנט ולראות בפרגמנטריות תאונה או תקלה לא רצונית. הפרגמנט נתפס כתופעה אקראית שאפשר לנמק אותה בעיקר דרך נסיבות היווצרותה. גם חוקרים מצוינים אינם מבחינים, למעשה, בין רובדי הפרגמנט, הרובד האידיאולוגי, ההיסטורי והפואטי. כאמור, רבים מהחוקרים ההיסטוריים מתמקדים בהתהוות הטקסט ומחזקים את התזה המפורסמת של אברמס משנות ה-50, כי משמעותו של השיר נבנית מתוך זיהוי התכוונויותיו, דחפיו, רשמיו ותשוקותיו של המשורר.

במחקר המקיף ביותר שפורסם עד היום על שיר הפרגמנט ברומנטיקה האנגלית, מרג'ורי לוינסון בוחנת שורה של שירי פרגמנט, רובם שירים ארוכים, ומאפיינת אותם באופן היסטורי ואידיאולוגי. לטענתה, הפרגמנט הוא צורה ספרותית הנגזרת מקורפוס שנוצר בתנאים היסטוריים מסוימים. בתוך התנאים ההיסטוריים היא מונה לא רק את חיבור היצירה אלא גם את התקבלותה ואת המוסכמות ההיסטוריות שעמדו ברקע הופעתה. בשונה מהחוקרים ההיסטוריים אשר התמקדו ביוצר הפרגמנט, לוינסון מוסיפה את נקודת המבט של הקורא. מטרתה המוצהרת היא "בחינת האופנים שבהם קבוצת יצירות מסוימת מייצגת את מקורותיה, תהליכיה ומניעיה, ובכך חותרת לבנות את קהל הקוראים שלה". לוינסון מתרכזת בנסיבות הייצור וההתקבלות של הטקסט ורותמת למחקר כלים מאסכולת מחקר התרבות, הניו־היסטוריציזם והפסיכואנליזה. אחת ממסקנותיה מן העיון בשיר הפרגמנט נוגעת לתפקידו כמבטא ומחולל מרד בממסד החברתי. לטענתה, הפרגמנט שימש בידי המשוררים ככלי שמאפשר לחרוג מן הציפיות המגבילות שהחברה הטילה עליהם. המתח בין הניגודים הפואטיים המאפיינים את הפרגמנט משקף את הכוחות המנוגדים שפעלו בהקשר ההיסטורי שבו הוא נוצר, כמו המתח בין ציפיות הקוראים ואפשרויות הכותבים. לוינסון נשענת על דרך התהוותם של הטקסטים ועל טקטיקות הקריאה שהם תובעים, והיא מאפיינת באמצעותם את הפרגמנט.³⁷

המגמה התיאורטית מקצינה את המהלך שהתוותה לוינסון: לא עוד קריאת הטקסט הרומנטי באמצעות היוצר שלו, אלא דרך הקורא בו, והצגתו כתחבולה מכוונת. ויליאם וימסאט (Wimsatt) במאמרו "חקיינות כחירות" סוקר את תחבולת החקיינות, ובתוכה הזיוף, הציטוט והשאילה, בטקסטים ניאו־קלסיים מן המאה ה-18. על אף שמושג הפרגמנט אינו נדון אצלו במפורש, הוא מעלה שורה של תופעות האופייניות לפרגמנט, כמו אירוניה ופרדוקס, ולראשונה עולה מושג התחבולה הספרותית בהקשר של הפרגמנט.³⁸ כיוון דומה מפתח ג'פרי הרטמן (Hartman) במחקריו, המציגים תופעות השוללות את "ידיעת העצמי" ברומנטיקה.³⁹

ראובן צור מציג קריאה בשיר "קובלא חאן" של קולרידג' בהסתמך על תיאוריות קוגניטיביות. הוא מתמקד בקשר שבין מבנה השיר לאפקטים שהוא יוצר, ומאיר את האסטרטגיות הקוגניטיביות שמאחורי עמדותיהם של חוקרי הפרגמנט הזה.⁴⁰ בעקבות הנס יוסט פריי (Frey) מאפיין ג'וליאן וולפריז (Wolfreys) את הפרגמנט דרך תהליך הקריאה הייחודי לו: "הפרגמנט הוא בלתי קריא. לא ניתן לקרוא אותו מתוך שימת לב אל מה שיש בו, ולא ניתן לקרוא יותר ממה שיש בו. [...] אל מול הפרגמנט קורס הכלל המתודולוגי הבסיסי של הקפדה בדיבור על טקסטים, שמה שנאמר חייב להיות מאושש על ידי הטקסט, חייב לעמוד במבחן שלו".⁴¹

אלכסנדר רגייר (Regier) בוחן את הפרגמנט כתהליך קריאה המנכיח שלם נעדר. לטענתו, המורכבות וריבוי הפנים של הפרגמנט מעוררות בקורא קשב דרוך שבו "כל קטע, טקסטואלי או פנומנולוגי, נשקל ביחס למבנה גדול יותר".⁴² גם אלפורט יוצא נגד אפיון הפרגמנט באמצעות הצורה. לטענתו זו צורה רבת־פנים שאינה ניתנת להגדרה, אלא רק כפרפורמנס המכונן את עצמו, מתוך זיקה הדוקה לפרגמנטים אחרים, ותוך כדי הדגשת אופיו הממוחזר. בניגוד ללוינסון, שתופסת את פעילות הקורא בפרגמנט כהשלמת פערים בטקסט מפולש, אלפורט מציע לתפוס את שיר הפרגמנט כמסמן תוכן פסיכולוגי־רגשי רעוע המבליט את החקיינות ואת המרחק מהמקור.⁴³ תרומתה העיקרית של גישת המחקר התיאורטית לאפיון הפרגמנט היא, אם כך, בהסטת המוקד מן הכותב אל הקורא, ובהעמדת כלי מחקר מובחנים ושיטתיים.

ספרה החשוב של טילוטמה ראיאן The Supplement of Reading (1990) מבטא כבר בכותרתו את היפוך הדגש: מן המשורר היוצר אל הקורא הבונה משמעויות. בהסתמך על הפילוסופיה הגרמנית ובאמצעות הגישה הדקונסטרוקטיבית, ראיאן מפרקת את הטקסט הרומנטי כשהיא נשענת על המעקשים שהוא מציב בפני קוראיו.⁴⁴ כמו ראיאן, גם לילך לחמן⁴⁵ מבליטה את הפרקטיקה של הקריאה בפרגמנט ועוסקת פחות בנסיבות התהוותו. מחקריה בשיר הארוך הרומנטי היוו עבורי מודל במיזוג בין הגישה ההיסטורית לבין הגישה התיאורטית.

לחמן בוחנת את תהליך הקריאה בפרגמנט באמצעות דגם עולם הנסמך על צירי זמן־חלל בפרגמנטים מן השירה הרומנטית והמודרנית. הפרגמנט מוצג כצומת המצליב תפיסה פואטית רומנטית עם תהליך קריאה תובעני ודרמטי במיוחד. בקריאה חדשה בשניים מנכסי צאן הברזל של השיר הרומנטי הארוך, שירי היפריון של קיטס והפרלוד של וורדסוורת', לחמן מציגה את צירי הזמן והחלל הן כקואורדינטות בעולם המיוצג בשיר והן כאסטרטגיות קריאה, שמהן נגזרות השלכות אסתטיות ואידיאולוגיות. לטענתה, הקושי לאפיין את השיר הארוך הרומנטי נעוץ במאפיינים המנוגדים שלו. בקוטב אחד השיר מציג ביטוי ספונטני של רגש הנעוץ בעברו של המשורר. מאפיין זה מדגיש את פעולת היצירה - המרכיב הלירי, הווידויי, האוטוביוגרפי, ה"אני" המנותק מן העולם. הקוטב השני מדגיש את התוצר האמנותי - הסיפור המובנה שיש לו מטרות וקהל, המרכיב האפי, ההיסטורי, המחושב, המציג עולם, שנמסר דרך מספר חיצוני שפועל על הקורא.

במחקרים מאוחרים יותר ממשיכה לחמן ומאתרת את הדרמה של הקריאה במתח שבין עולם השיר לפעילות הקורא המפענח: "המושג של עלילה רציפה ושלמה מתערער בכל פעם מחדש, שכן פעולת השחזור של הקורא מתמקדת בקווי ההקבלה והניגוד בין הגרסאות החלקיות. מה שנחווה תחילה כדמויות, שלבים או מצבים נבדלים, משתנה על סמך האופן שבו הקורא מפעיל את תבנית החזרה בהמשך או בקריאה לאחור. באמצעות ההקבלה משתנים קווי המתאר המבדילים את הדמויות והמצבים אלה מאלה, ומתפרשים כאפשרויות גילום שונות של אותה דמות משורר".⁴⁶

בהמשך לגישה התיאורטית במחקר הפרגמנט, הפרגמנט יוצג כאן כתופעה ספרותית מובהקת, המקצינה ומבליטה את עקרונות הקישור שעליהם נסמך הקורא בפענוח כל טקסט. הצדדים שנותרים רדומים בקריאת טקסט ספרותי שלם יחסית עוברים החייאה בפרגמנט, והופכים את ההתמודדות עם הטקסט לדרמה של קריאה. הפרגמנט הוא בעצם מקרה קיצוני של יישום תחבולות ספרותיות, שבו נמתחים עקרונות הקישור של הקורא עד קצה גבולם. ואכן, תיאוריות של קריאה העוסקות בדרכי הקישור של הטקסט הספרותי בוחנות בתשומת לב מיוחדת את הטקסט הפרגמנטרי.

הערות

1. שמואל יוסף עגנון, ספר סופר וסיפור: סיפורים על סופרים ועל ספרים, תל אביב וירושלים: שוקן, תשל"ח, עמ' ס"ט.
2. חורחה לואיס בורחס, "קפקא ומבשריו", גן השבילים המתפצלים, תרגום: יורם ברונובסקי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1976, עמ' 158.
3. John Simpson, Edmund Weiner, Philip Durkin (eds.), The Oxford English Dictionary Today, Oxford: Clarendon Press, 1997, VI, p. 137
4. דליה רביקוביץ, כל השירים עד כה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 36.
5. למשל: המאמרות של קונפוציוס, משלי איזופוס, הפרגמנטים של הרקליטוס מן המאה השישית לפסה"נ; ספר משלי והאפוריזמים של היפוקרטס מן המאה הרביעית לפסה"נ; המדיטציות של אורליוס מהמאה השנייה לסה"נ; התלמוד מן המאה החמישית לסה"נ והקוראן מהמאה השביעית לסה"נ.
6. ולטר בנימין, "האלגוריה ומחזה התוגה", מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תרגום: דוד זינגר,‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 21-23.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
7. ההבחנות ההיסטוריות והז'אנריות במחקריה החלוציים של מרג'ורי לוינסון בנושא הפרגמנט הרומנטי סייעו לי מאוד בניסוח התובנות. יחד עם זאת, הבחנותיה בין הקטגוריות של הפרגמנט בן המאה ה-18 שונות מאלה שאני מציגה כאן, ראו Marjorie Levinson, The Romantic Fragment Poem: A Critique of a Form, Chapel Hill and London: University of North Carolina Press, 1986, p. 20
8. טיבם של חיבורים אלה, שבמשך שנים נהוג היה לראות בהם זיופים, אינו חד־משמעי, וקרוב לוודאי שהיו שייכים באופן מסוים לקטגוריה (1) שלעיל. פיונה סטאפורד, בספר המוקדש ליצירתו של מק'פרסון, טוענת כי שיריו נמצאים על קו התפר שבין זיוף לעיבוד, בין חיקוי ליצירה עצמאית, ראו Fiona J. Stafford, The Sublime Savage: A Study of James Macpherson and the Poems of Ossian, Edinburgh: Edinburgh University Press, 1988
9. השנינה היא קטע קצר ומחודד, המוגש בתוך קובץ של אמרות או קטעים קצרים אחרים. עיקר ההבדל בין השנינה למכתם נעוץ בטיב הסיגור. למכתם סיגור חזק, החותם את המתחים שהועלו, ואילו השנינה היא פרובוקציה שאינה חותמת מתחים אלא מחדדת אותם. לפי מילון אוקספורד, השנינה מוגדרת כ"אותה איכות של דיבור או כתיבה, המכילה אסוציאציה או מחשבה מבריקה, ומכוונת להפתיע או לענג בהיותה בלתי־צפויה. השימוש במושג רווח במאות ה-17 וה-18" (Simpson et al., The Oxford English Dictionary, 1997). לפי הגדרתו של ג'ון לוק "השנינה נמצאת במצרף רעיונות, המושמים יחד במהירות ובמגוון" (John Locke, An Essay Concerning Human Understanding, Oxford: Clarendon Press, 1975, pp. 145-146). דיוויד יום מחדד את האפיון ההיקשי של השנינה: "שנינה היא ההבחנה המהירה של דמיון בין דברים שאינם דווקא דומים זה לזה, או שהיא חושפת את השוני בין דברים הנראים כדומים מאוד זה לזה" (David Hume, Enquiries concerning Human Understanding and concerning the Principles of Morals, ed. L.A. Selby-Bigge, Oxford: Clarendon Press, 1975, p. 262). מלבד השימוש בהיקש בין תופעות מתחומים שונים, השנינה מרבה להשתמש באנטיתזה ובלשון נופל על לשון.
10. הרשימה היא מעין רפורטאז'ה בגוף ראשון. היא עשויה לכלול קטעי הרהורים והגיגים, העולים בעקבות אירועים נקודתיים ותיאור מפורט של עובדות חיצוניות, שאינן חלק מהעלילה או מהתמה. לרשימה יכול להיות שלד כרונולוגי שעליו שזורים אירועים ברצף, אך אין בה רציפות של סיפור. היא בנויה מקטעים לא ארוכים שכל אחד מהם הוא כמעט יחידה עצמאית. סוגי המשנה של ז'אנר הרשימה הם רשימה ממוארית (המתעדת אירועים שעברו על המחבר), רשימה פיליטונית (בנושא אקטואלי ובנימה קלילה), ורשימה פיזיולוגית (מסה סוציולוגית תיאורית, המשרטטת הווי חיים מקומי). ראו חמוטל בר יוסף, הרשימה כז'אנר של מעבר מריאליזם לסימבוליזם בספרות העברית, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1989, בייחוד עמ' 15-25.
11. Samuel Johnson, Lives of the Most Eminent English Poets: with Critical Observations on their Works, vol. 2 (1868), pp. 1-22; Levinson, The Romantic Fragment Poem, 21-22
12. מוניקה גרינליף טוענת כי בחלק מהרומנים הפרגמנטריים ישנו שימוש רב בדיגרסיה, אחרים ערוכים במודוס הרומן הפיקרסקי, במתכונת tableau vivant או בתבנית רומן מכתבים. ראו Monika Greenleaf, Pushkin and Romantic Fashion: Fragment, Elegy, Orient, Irony, Stanford: Stanford University Press, 1994, esp. pp. 23-24
13. תומס ברנהרד, "רבי אמנים דגולים, קומדיה", תרגום: דרור בורשטיין, סטודיו 150 (2004): 6.
14. אן ז'אנוביץ ובלשאנדרה ראיאן מאפיינים בהעמקה את הפרגמנט בעידן המודרני. ראו Anne Janowitz, Parts and wholes: romantic and modernist fragment poems, Stanford: Stanford University, 1983; Ballachandra Rajan, The form of the unfinished: English poetics from Spenser to Pound, Princeton: Princeton University Press, 2014‏
15. לטענת גלילי שחר, גם מימזיס של אריך אוארבך (1946) עשוי כמארג פרגמנטים, המציג ״שברים מן ההיסטוריה של הרומן האירופי״ (אריך אוארבך, מימזיס, תרגום: ברוך קרוא, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח; גלילי שחר, שארית ההתגלות: החוק, הגוף, ושאלת הספרות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע״א, עמ' 26).
16. Simpson, The Oxford English Dictionary, 1997; Cheryl Exum, Fragmented women: Feminist (sub) versions of biblical narratives, Bloomsbury Publishing, 2015; Joel S. Kahn, Fragmented vision: Culture and politics in contemporary Malaysia, University of Hawaii Press, 1992
17. Levinson, The Romantic Fragment Poem, p. 14
18. Philippe Lacoue-Labarthe and Jean-Luc Nancy, The literary absolute: The theory of literature in German romanticism, SUNY Press, 1988, p. 49
19. Haynes Horne, "The Early Romantic Fragment and Incompleteness" in Schulte-Sasse (ed.), Theory as Practice-A Critical Anthology of Early German Romantic Writings (1997): 290
20. Anne Janowitz, "The Romantic Fragment", Wu Duncan (ed.), A companion to romanticism, John Wiley & Sons, 1998, p. 444
21. Sophie Thomas, "The return of the fragment:"Christabel" and the Uncanny", Bucknell Review 45.2 (2002), p. 62
22. Michael Bradshaw, "Hedgehog theory: How to read a romantic fragment poem", Literature compass 5:1 (2008), p. 75
23. Andrew Allport, The Romantic Fragment Poem and the Performance of Form, Studies in Romanticism, Fall 2012: 399-417, esp. p. 471
24. William Wordsworth and Samuel Taylor Coleridge, Lyrical Ballads with Other Poems, 1802, esp. p. l
25. Meyer Howard Abrams, The Mirror and the Lamp: Romantic Theory and the Critical Tradition, Oxford: Oxford UP, 1953
26. Anna Augusta Von Helmholtz-Phelan, The Indebtedness of Samuel Taylor Coleridge to August Wilhelm Von Schlegel, MSG House, 1907; Ernest Hartley Coleridge, Christabel by Samuel Taylor Coleridge, illustrated by a facsimile of the manuscript and by textual and other notes, London: Henry Frowde (1907); Andrew Cecil Bradley, "The Long Poem in the Age of Wordsworth", Oxford Lectures on Poetry, New York: St. Martin's Press, 1955, pp. 177-208; Arthur O. Lovejoy, "On the Meaning of Romantic in Early German Romanticism Part II", Modern Language Notes, 32.2 (1917): 65-77‏
27. Ilse Gugler, Das Problem der fragmentarischen Dichtung in der englischen Romantik, Gedruckt bei Stämpfli, 1944; Hans Eichner, "Friedrich Schlegel's theory of romantic poetry", Publications of the Modern Language Association of America (1956), pp. 1018-1041; J. A. Schmoll (ed.), Das Unvollendete; als künstlerische Form, Bern-Munich, 1959; Ernst Behler, "Friedrich Schlegel's Literary Aphorism", in Friedrich Schlegel, Dialogue on Poetry and Literary Aphorisms, trans. E. Behler, Pennsylvania: Pennsylvania UP, 1968, pp. 34-47
28. מחקר הפרגמנט עוסק בעיקר בשירה, אולם גם בסיפורת. כך למשל, מנחם ברינקר מזהה פרגמנטריות ביצירתו של י"ח ברנר, בישראל של ראשית המאה ה-20, ומאפיין אותה כמרכיב ב"רטוריקה של כנות" (מנחם ברינקר, "'קרעים' ו'דבר שלם' במכאן ומכאן: לשאלת הפרגמנטריות בסיפורי ברנר", מחקרי ירושלים בספרות עברית, י־י"א, חלק ראשון, תשמ"ח, עמ' 213-233). מילר מאפיין את הרומן המסורתי באנגליה ובצרפת במאה ה-19 דרך הפרגמנטריות והבעיות בסיגור (D. A. Miller, Narrative and its Discontents: Problems of Closure in the Traditional Novel, Princeton: Princeton UP, 1981). דברה הארטר בוחנת ייצוגים של איברי גוף מקוטעים (כמו לבבות, ידיים, שיער ושיניים) בסיפורים פנטסטיים מן המאה ה־ 19 (Deborah A. Harter, Bodies in Pieces: Fantastic Narrative and the Poetics of the Fragment, Stanford: Stanford University Press, 1996). מוניקה גרינליף בוחנת תבניות פרגמנטריות במחזות של פושקין (Greenleaf, Pushkin and Romantic Fashion), ודניאל וואט בוחן את הפרגמנטריות אצל בלאנשו, בקט וקוטזי (Daniel Watt, Fragmentary Futures: Blanchot, Beckett, Coetzee, InkerMen Press, 2009).
29. Maurice Blanchot, Deborah Esch and Ian Balfour, "The Athenaeum", Studies in Romanticism (1983):163-172; Maurice Blanchot, The Writing of the Disaster, Trans: Ann Smock, Lincoln: University of Nebraska Press, 2015; Maurice Blanchot, The infinite conversation, Minnesota U of Minnesota: Press, 1993; Lacoue-Labarthe and Nancy, The Literary Absolute
30. Lacoue-Labarthe and Nancy, The literary absolute, p. 40
31. Thomas McFarland, Romanticism and the Forms of Ruin: Wordsworth, Coleridge, and Modalities of Fragmentation, Princeton: Princeton University Press, 1981; Timothy Bahti, "Coleridge's Kubla Khan and the fragment of Romanticism", MLN 96.5 (1981): 1035-1050; W. Riehle, "The Fragment in English Romantic Poetry", Classical Models in Literature, ed. Z. Konstantinovic, Innsbruck, 1981, pp. 133-138; Lawrence D. Kritzman and Jeanine Parisier Plottel, eds., Fragments: Incompletion and Discontinuity, New York: New York Literary Forum, 1981; Samuel Weber, ed. "The Strasbourg Colloquium: Gernre A Selection of Papers", Glyph: textual studies, 1981; Lacoue-Labarthe and Nancy, The Literary Absolute
32. Edward E. Bostetter, The Romantic Ventriloquists, Washington UP, 1963, p. 83; D. F. Rauber, "The Fragment as Romantic Form", Modern Language Quarterly 30 (1969): 212- 221, esp. p. 212
33. McFarland, Romanticism and the Forms of Ruin
34. Rajan, The form of the unfinished
35. Anne Janowitz, Parts and wholes: romantic and modernist fragment poems, Stanford: Stanford University, 1983; Anne Janowitz, "Coleridge's 1816 Volume: Fragment as Rubric", Studies in romanticism (1985): 21-39; Anne Janowitz, "The romantic fragment", A companion to romanticism (2017): 479-488
36. John J. Thompson, The cursor mundi: Poem, texts and contexts, Oxford: Society for the Study of Medieval Languages and Literature, 1997
37. Levinson, The Romantic Fragment Poem, pp. 7, 203-209, 220, 49-50
38. William K. Wimsatt, "Imitation as Freedom, 1717-1798", New Literary History 1.2 (1970): 215-236
39. Geoffrey Hartman, "The romance of nature and the negative way",  Romanticism and consciousness: Essays in criticism, (1970): 287-305
40. Reuven Tsur, The Road to Kubla Khan - A Cognitive Approach, Tel Aviv: Cognitive Poetics Project, 1987
41. Julian Wolfreys, Readings: Acts of Close Reading in Literary Theory, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2000, p. 63; Hans-Jost Frey, Interruptions, trans. Georgia Albert, Albany: State University of New York, 1996, pp. 48-49
42. Alexander Regier, Fracture and Fragmentation in British Romanticism, Cambridge: Cambridge University Press, 2010, p. 25
43. Allport, The Romantic Fragment Poem
44. Tilottama Rajan, The Supplement of Reading: Figures of Understanding in Romantic Theory and Practice, Cornell: Cornell University Press, 2018; Tilottama Rajan and Arkady Plotnitsky, eds., Idealism without absolutes: Philosophy and romantic culture, SUNY Press, 2012
45. Lilach Lachman, Time and Space in Romantic Long Poem: Keats' Hyperion Poems and Wordsworth's Prelude, Ph. D. Diss. New York University, 1988; Lilach Lachman, "Keats's Hyperion: Time, Space, and the Long Poem", Poetics Today 22.1 (2001): 89-127; Lilach Lachman, "Time, Space, and Illusion: Between Keats and Poussin", Comparative Literature 55.4 (2003); Lilach Lachman, "The Reader as Witness: City of the Killings and Bialik's Romantic Historiography", The Jews and British Romanticism, Palgrave Macmillan, New York, 2005, pp. 211-230; Lilach Lachman, "Ktivat-adam: Avot Yeshurun, the long poem poem and poetic historiography", Dibur 4, 2017
46. לילך לחמן, "Et in Arcadia Ego: בין קיטס לפוסין", מותר: המלה והדימוי באמנויות 6, 1998, עמ' 116.