אהבות עכורות

אהבתה של אריקה אֵוואלד

לקמיל הופמן בידידות עמוקה

והרי זה סיפורן של כל העלמות הצעירות, הסבלניות והענוגות: לעולם לא יאמרו שהן סובלות. הנשים נועדו לסבלנות. זה גורלן, המתגלה להן בצעירותן. והן מופתעות ממנו במידה מועטה כל כך, שהן ממשיכות כי אין רוע בעולם, אף שהופיע כבר מזמן...

בַּרְבֵּה ד'וֹרְוִוי

אריקה אֵוואלְד נכנסה אט־אט, בצעד זהיר וחרישי של מי שמאחרת. אביה ואחותה כבר ישבו אל ארוחת הערב; לשמע הרחש בפתח הרימו מבטים, בירכו את הנכנסת בהנהון קצר, ולאחר מכן שוב נשמעו בחדר האפלולי רק קרקוש הצלחות ונקישות הסכינים. כמעט שלא דיברו, רק פה ושם נפלטה איזו מילה ורפרפה באוויר, אבודה כפיסת נייר מושלכת, ואחר צנחה מותשת ארצה. לשלושה היה רק מעט לומר זה לזה. האחות הייתה חסרת ייחוד וכעורה; מאחר שהתרגלה לכך שמתעלמים מדבריה או לועגים לה, סיגלה לעצמה את אותה השלמה קהויה של רווקה זקנה, המברכת בחיוך על סופו של כל יום. בין האב לעולם חצצו שנים של עבודה משרדית אפרורית, ומאז מות אשתו היה אפוף עוד יותר בנרגנות הנוקשה ובאילמות המתריסה שבהן אוהבים זקנים לחפות על סבלם הגופני.

גם אריקה שתקה לרוב בערבים החד־גוניים האלה. היא הרגישה שלא ניתן להיאבק באותה אווירה אפורה שהעיבה על שעות אלו כמו עננות סערה דחוסות ומאיימות. והיא גם הייתה עייפה מדי לזה. עמל היום המייסר, שדחק בה הלאה משעה אל שעה ואילץ אותה לשאת בהכנעה בלתי נלאית צרימות, אקורדים מגששים וזוועות אחרות של חוסר מוזיקליות, הותיר בה צורך עמום במנוחה, התנדפות בלא מילים של כל התחושות שנכבשו תחת שררת היום. היא אהבה להתמסר לשרעפים האלה, כי ביישנותה המוגזמת לא התירה לה כמעט לעולם לספר לאחרים ולו ברמז על חוויותיה הנפשיות, אף שנשמתה הייתה נרעדת תחת לחץ המילים השתוקות כאותו ענף המתנדנד מעומס הפרי הבשל. ורק עווית קלה סביב שפתיה הדקות החיוורות, עדינה כל כך שכמעט לא היה אפשר להבחין בה, הסגירה שליבה צופן מאבק והתכתשות, ואף ערגה פרועה שמיאנה להתמסר למילים, ורק לעיתים העבירה סביב פיה המהודק רעד פראי, כשל התייפחות פתאומית.

ארוחת הערב נגמרה עד מהרה. האב קם, נפרד בברכת לילה טוב קצרה והלך לחדרו להתקין לו מקטרת. כך היה מדי יום בבית הזה, שבו גם הפעילות הסתמית ביותר התאבנה והייתה להרגל נוקשה. גם גָ'נֶט, האחות, נטלה כתמיד את סל התפירה שלה והחלה לרקום לאור המנורה כמי שכפאה שד, כפופה כולה בשל קוצר הראייה שלה.

אריקה הלכה לחדרה והחלה להתפשט באיטיות. הפעם השעה עוד הייתה מוקדמת מאוד. בדרך כלל נהגה לקרוא עד שעת לילה מאוחרת, או הייתה עומדת בחלון ומביטה מלמעלה בכל הגגות המוארים באור ירח בהיר, שטופים בזוהר כסוף. כשעמדה שם מעולם לא היו לה מחשבות ברורות, תכליתיות, אלא רק תחושה מעורפלת של אהבה לאור הירח הנוצץ, שהבריק ואף על פי כן נהר ברכות כזו, והשתקף מאלפי השמשות שמאחוריהן הסתתרו סודות החיים. אך היום חשה לאות ענוגה, כובד נפשי המשתוקק להיכרך בשמיכות רכות וחמימות. ומין עייפות, שלא הייתה אלא ערגה לחלומות מתוקים ומאושרים, עברה בכל גפיה, כרעל המצנן ומשתק בעדינות את הגוף. היא התעשתה, השליכה מעליה כמעט בבהילות את פריטי הלבוש האחרונים, וכיבתה את הנר. עוד רגע אחד — וכבר התמתחה במיטה...

שוב חוללו מולה במהירות, כבתיאטרון צללים, זיכרונות היום המאושרים. היום הייתה אצלו... יחד התאמנו שוב לקראת הקונצרט המשותף, שבו תלווה בנגינתה את הכינור שלו. ואחר כך הוא ניגן לפניה — שופן, הבלדה ללא מילים¹. ואחר כך באו המילים הטובות הרכות שאמר לה, המילים הטובות הרבות!

התמונות חלפו לנגד עיניה במהירות הולכת וגוברת, שוב הובילו אותה הביתה, אל עצמה, ואז שוב התרחקו והסתחררו אל העבר, אל היום שבו הכירה אותו לראשונה. עד מהרה נחלצו בסערה מסד הזמן והחוויה, ומרגע לרגע היו לפראיות וססגוניות יותר. אריקה עוד שמעה את אחותה עולה על יצועה בחדר הסמוך. ועלתה בדעתה תהייה משונה להפליא, אם היה מזמין אליו גם אותה. חיוך עליז וזחוח ביקש להתגנב ולעלות על שפתיה, אך היא כבר הייתה ישנונית מדי. וכעבור דקות אחדות נשאה אותה בבטחה ה שינה אל חלומות מאושרים.

* * *

כשהתעוררה גילתה על המיטה גלויה. רק מילים אחדות נכתבו בה, משורבטות בכתב תקיף ונמרץ, מילים מהסוג שאפשר להעניק גם לזרים. אך לאריקה הן היו מנחה וברכה, שהרי הוא זה שכתב אותן; היא ניחנה ביכולת לחלץ תחושות של מלאות אמיתית מדברים זניחים וקלי ערך. ולכן האהבה הזאת הייתה לה לא רק כזוהר מתון, שאורו קורן על כל נפש חיה: הרגש הזה, ששינה הכול, חדר עמוק כל כך עד שהפך לנוגָהּ שעלה כביכול גם מכל דבר נטול חיים ונשמה. הכרה מעורפלת בפחדנות שלה ובבדידות המסויגת שלה לימדה אותה עוד בשחר נעוריה שלא להתייחס אל חפצים כאילו הם קרים וחסרי חיים, אלא לראות בהם חברים נסתרים המגלים את סודם ואת חיבתם למי שמקשיבה להם. ספרים ותמונות, נופים ומנגינות, כולם דיברו אליה. נשמר בה כישרונם הפיוטי של ילדים לראות מציאות ססגונית, עליזה ורוחשת גם בגופים מצוירים ובחפצים חסרי נשמה. ואלה היו השמחות והחגיגות שידעה בבדידותה בטרם באה אליה האהבה.

משום כך היו לה כמאורע גם מעט משיכות הכתב השחורות על הדף. היא קראה את המילים כשם שנהג לומר אותן הוא, בהטעמה הרכה והמוזיקלית של קולו, ביקשה לטעון את שמה בקסם המתיקות החשאית שיכולה להעניק רק לשון הרוך. מתחת למשפטים הספורים, שבגינם של בני ביתה נוסחו ביובש, ברחשי כבוד כמעט, שמעה את הנימה ממתיקת הסוד של האהבה, ואת דרכה על פני השורות עשתה אות־אות, באיטיות, שקועה בחלומות עד כדי כך שכמעט ושכחה מה תוכנן. והתוכן הזה לא היה חסר חשיבות כלל וכלל: שתאמר לו סוף־סוף אם הטיול שתכננו ליום א' אמנם יצא לפועל. ועוד כמה מילים חסרות חשיבות על הופעתם המשותפת בקונצרט שנקבע מזמן. לבסוף ברכה ידידותית וחתימה חפוזה. אך היא הוסיפה לקרוא את השורות שוב ושוב, כי דימתה לשמוע בהן רגש עז ודוחק — שלא היה אלא הד לזה שלה.

* * *

טרם עבר זמן רב מאז באה אל אריקה אוואלד האהבה הזאת, להפיח ניצוץ ראשון בחיי בחרותה המשמימים והחיוורים. וסיפורה היה שקט ושגרתי.

הם נפגשו בביתה של משפחה מכובדת. היא לימדה שם פסנתר, אך גינוניה האציליים והמעודנים עוררו את אהבתם של כל בני הבית, עד כדי כך שכבר ראו בה חברה לכל דבר. והוא הוזמן לשם להופעה, כ־²pièce de résistance כביכול, כי חרף גילו הצעיר כבר יצא לו מוניטין בלתי רגיל של כנר מחונן.

אף הנסיבות התגלו כנוחות לקרבה ביניהם: ביקשו ממנו לנגן, ומכאן, כמעט כמובן מאליו, עלה שהיא תקבל על עצמה את הליווי. וכך נתן לראשונה דעתו עליה, כי היא קלעה לכוונותיו בתבונה כה רבה שמייד חש עד כמה אצילית ועמוקה הווייתה. ועוד בעיצומן של התשואות הסוערות שחתמו את הופעתם הציע לה לשוחח מעט. היא הנהנה, הנהון קל שבקלים.

אך הדברים לא הגיעו לכדי כך. לא מיהרו לשחרר אותם לדרכם, ורק מעת לעת הצליח להגניב מבט ולבחון את דמותה הצנומה והגמישה, ולזהות בעיניה הכהות ברכה מבוישת ונדהמת. דבריה נבלעו במילות הנימוס ובאמירות הנדושות שהרעיפו עליה. ואז באו עוד אנשים ומאות הסחות דעת אחרות, עד שכמעט שכחה מה קבעו. אך כשנגמר הכול והיא החלה להיפרד לשלום, עמד פתאום לצידה ושאל אותה בקול רך ומאופק, אם יורשה לו ללוות אותה הביתה. לרגע הייתה חסרת ישע; אחר כך דחתה את הצעתו במילים מגושמות כל כך, שהוא הצליח בקלות לעמוד על שלו.

היא גרה די רחוק ממרכז העיר, בפרברים, ודרכם התארכה בליל החורף הקר, תחת אור ירח בהיר. זמן מה עמדה ביניהם שתיקה מוחלטת; לא בשל מבוכה, אלא רק בגלל אותו חשש עמום המקנן בליבם של אנשים מעודנים לפתוח שיחה בדברים של מה בכך. ואז החל לדבר. על הקטע המוזיקלי שניגנו יחד, ועל האמנות בכלל. אבל זו הייתה רק התחלה. רק דרך אל נפשה. כי הוא ידע שכל אלה המשקיעים את מלוא הרגש שלהם ביופי מוזיקלי, המעתירים על האמנות את כל אוצרותיהם בפזרנות של מלכים, תמיד רציניים ומסוגרים בחייהם ונחשפים רק בפני דקי ההבנה. וכשהביעה את דעותיה על היצירה ועל הביצוע, אכן גילתה לו הרבה מחוויות הנפש הכמוסות שלה, דברים שטרם גילתה לאיש וגם כמה שטרם הייתה מודעת להם בעצמה. מאוחר יותר לא הבינה כלל כיצד גברה על האיפוק הקבוע שלה, הפחדני כמעט — מאוחר יותר, כאשר כבר התקרבו, והוא היה לידידה ואיש סודה. כי בערב ההוא עוד ראתה בכל אמן, בכל יוצר, נפיל שלעולם אינו מתערבב בחיים, אלא חי לו אי־שם, מרוחק ונשגב, חכם מיטיב שאין להסתיר ממנו דבר. עד כה נמנו עם החוג שלה רק אנשים פשוטים, בני אדם שאותם היה אפשר לנתח ולסכם כמו מטלה בבית הספר, קנאים דעתניים ושמרנים שביניהם חשה כזרה, וכמעט חששה מפניהם. וגם זאת: הלילה היה שקט ובהיר. וכאשר הולכים בשניים בלילות דוממים שכאלה, בלי איש שישמע ויפריע, וצללי הבתים הכהים מכסים על המילים, והקולות נמוגים בדממה בלי להותיר עקבות, אז אפשר לדבר בגילוי לב ממש כאילו דיברת אל עצמך. אז עולות מן המצולות מחשבות השוקעות באין שומע בהמולת היום התוססת, ורק דומיית הערב מעניקה להן תנופה רכה; והמחשבות נהיות מילים כמעט בלי משים.

הדרך הארוכה שעשו לבדם בלילה החורפי קירבה ביניהם. כשהושיטו יד לפרדה, אצבעותיה הצוננות והחיוורות נותרו בידו החזקה שעה ארוכה, חסרות אונים, כאילו נשכחו שם. והם פנו כל אחד לדרכו כידידים ותיקים.

* * *

בחורף ההוא התראו עוד פעמים רבות — תחילה בצירוף מקרים מבורך, אך עד מהרה נועדו מראש. קסמה לו הבחורה המיוחדת הזאת, על כל המוזרויות והחריגויות בה; הוא התפעל מהאיפוק האצילי של נפשה, שנחשפה רק לפניו ונפלה לרגליו בחשש, כילדה מבוהלת. הוא אהב את אלף גוני העידון שלה, את העוצמה הפשוטה של רגישותה, שהתפעמה בעל כורחה לנוכח כל יופי ועם זאת ביקשה להסתתר מפני עיניים זרות, שלא ישביתו בה את להט העונג הטהור. אך הרגישויות העדינות והנלהבות האלה של הזולת, שהצליח לתפוס באופן מלא וסוחף כל כך, היו זרות לו עצמו. כבר בנעוריו, בעודו ילד כמעט, פינקו ופיתו אותו הנשים בזכות אמנותו במידה כזו, שלא יכול עוד להסתפק באהבה רוחנית; רגשותיו לא היו ענוגים דיים, בתוליים דיים, כי מעולם לא התגנבה אל חייו, שהבשילו בטרם עת, כל אותה מתיקות מבולבלת ונטולת משאלות של אהבת נעורים. מכיוון שהיה בה בעת נסער וגם יגע, אהב תמיד באותו להט בוטה החותר למימוש החושני הסופי, וגוֹוע שם. והוא הכיר את עצמו ובז לעצמו על כל חולשה כזו כשהכריעה אותו, הגיב לכל סיפוק חפוז כזה בסלידה בלי שום יכולת להתנגד לו, כי התשוקה והחושניות טלטלו את חייו באותה מידה כמו האמנות שלו. גם שורשה של הנגינה העילאית שלו היה נעוץ בזכריות העזה, הנסערת הזאת. נימות דקות שבדקות, שכמוהן כנשימותיה הקלות של תוגה נסתרת, עלו בכל זאת מתנועת הקשת הנמרצת שלו, שהייתה בה גם מתיקות פראית, צוענית. מאחורי העוצמה השוצפת שבאמצעותה כבש את שומעיו הסתתרה תמיד חרדה קלה.

וכזו הייתה גם אהבתה אליו, מסורה ומלאת חרדה. בדמותו אהבה את כל אבירי חלומותיה, אשר זכו למידה של ממשות בשנות הבדידות הארוכות שלה. היא העריצה את האמן שהתגלם בו, כי עדיין האמינה, כדרכן של נערות, שאמנים בוודאי מבטאים את הדרת הכוהנים שלהם גם באורח חייהם. לפעמים הסתכלה בו בעיון מרוחק ומופשט, כשם שמביטים בתמונה יוצאת דופן שמבקשים לגלות בה תווים מוכרים, והיא נתנה בו אמון כאילו היה כומר מוודה. היא לא חשבה על החיים, כי מעולם לא הכירה אותם, וחוותה אותם רק כחלום תלוש. לכן גם הייתה פטורה מכל פחד ומכל חשש ביחס לעתיד: היא האמינה שהאהבה הנלהבת והמופשטת, שיופייה האמנותי והטוהר היוקד מילאו אותה באופטימיות, תמשיך לפעום ברכות ובחדווה.

לפעמים גילתה להפתעתה שכאשר היא אצלו, כלל אין לה דחף לְדַבֵּר. הוא ניגן או שתק, והיא רק ישבה וחלמה והרגישה איך חלומותיה מתבהרים ומצטללים כאשר הוא מדבר או מביט בה. הכול נמוג, מבחוץ לא עלה שום רעש מטריד, רק דממה, שתיקה וצלצולי חג כסופים עמוק בלב. וצורך מלא כמיהה ברוך, ציפייה למילים טובות ורכות שבכל זאת חששה מהן בעצם, רטטו בה אז. היא חשה במעורפל עד מה עז כוחו עליה, באיזו מידה הוא יכול לשלוט בה בזכות אמנותו, להסב לה כאב וחדווה בצלילים המפתים שלו; בפני הנגינה שלו הרגישה חסרת אונים וענייה במידה שלא תתואר, שהרי לא יכלה להעניק לו דבר, אלא רק לקבל בידיים פשוטות, פתוחות ורועדות.

ההרגל היה לדבר של קבע, והיא באה אליו כמה וכמה פעמים בשבוע. תחילה נפגשו לשם חזרות לקראת הקונצרט המשותף, אך עד מהרה לא יכלו עוד לוותר על השעות המעטות יחד. היא לא שיערה כלל איזו סכנה צופנת לדידה הקִרבה הגוברת ביניהם, והתירה לסייג האחרון בנפשה להינגף לפניו, וחשפה באוזניו את סודותיה הכמוסים ביותר; שהרי היה חברהּ היחיד. לעיתים קרובות, בעת שדיברה בלהט, כחוזָה כמעט, לא הבחינה כלל כיצד הוא אוחז בידיה בהתרגשות גוברת בעודו שוכב לרגליה ומקשיב לה, ומקרב את שפתיו היוקדות אל אצבעותיה. והיא גם לא הבחינה בכך שלפעמים הוא פונה רק אליה בצלילים הדוחקים והתובעניים ביותר של כינורו, כי תמיד חיפשה במוזיקה את עצמה ואת חלומותיה. תקופה זו הייתה לה כעין התבהרות — שחרור של דברים רבים שלא העזה עד כה לומר בקול — ועדיין לא יותר מזה. היא ידעה רק ששעה שקטה כזו מביאה זוהר גדול ליומה העמלני והמשמים, ונוגה בהיר ללילותיה. ולא רצתה אלא להיות שקטה ומאושרת; לא ביקשה אלא שלווה שלמה שאליה יכלה לנוס, כאל מזבח.

אך היא נשמרה היטב שלא להפגין בגלוי את אושרה; שפתיה חיפו תכופות על חיוך של חדווה צרופה והסתירו אותו מפני הבריות ומפני בני משפחתה בכזו תקיפות חמורה, כאילו היה יין מבעבע. כי היא רצתה לגונן על חוויותיה מפני מבטים זרים, כשם שמגוננים על יצירת אמנות בעלת מאות משמעויות חמקמקות, המתנפצת בקול בהלה בין אצבעות מגושמות. והיא עטפה את אושרה ואת חייה במילים יום־יומיות צוננות וחבוטות, על מנת שיוכלו לעבור בין ידיים רבות בלי שתפגענה בהם ותנפצנה אותם לרסיסים חסרי ערך.

* * *

בשבת בערב, לפני הטיול, ביקרה אצלו שוב. כאשר הקישה על הדלת חשה שוב באותה בהלה תמוהה שבה חשה תמיד כשהלכה אליו, שגברה והלכה עד שהייתה במחיצתו ממש. אך היא לא נאלצה לחכות הרבה. הוא מיהר לפתוח, ליווה אותה אל חדר העבודה שלו, פשט מעליה באבירות זהירה את מעיל האביב ורפרף בשפתיים רוחשות כבוד על ידה היפה, המשורגת ורידים עדינים. ואז התיישבו יחד על ספת קטיפה קטנה וכהה שעמדה ליד שולחן הכתיבה שלו.

החדר כבר היה חשוך. בשמיים בחוץ רדפו זה את זה ברוח הערב עננים אפורים בהולים, וצלליהם העכירו את אור הדמדומים הקלוש. הוא שאל אם להדליק מנורה. היא השיבה בשלילה. עד מאוד אהבה את תוגתו הרכה של האור העמום, המתוק, כאשר לא ניתן עוד לזהות אלא רק לנחש את הדברים. היא ישבה דוממת לגמרי. עוד היה אפשר להבחין בבירור בריהוט הנאה של החדר, בשולחן הכתיבה המפואר שעליו פסל פליז ומימינו כן עץ מגולף לכינור, שצלליתו הזדקרה בחדות על רקע פיסת השמיים האפורים אשר הציצה פנימה מבעד לשמשות בשוויון נפש. אי־שם תקתק שעון בהלמות קצובה וכבדה, כמו היה צעדו הנוקשה של הזמן חסר הרחמים. מלבד זה שרר שקט. רק כמה סלילי עשן כחלחלים מהסיגריה הנשכחת שלו היתמרו בנחת באפלולית. ומבעד לחלון הפתוח נשבה אליהם רוח אביב חמימה.

הם שוחחו. תחילה החליפו חיוכים וסיפורים, אך מילותיהם כבדו עוד ועוד בחשכה האורבת. הוא דיבר על יצירה חדשה שלו, שיר אהבה שצמח מכמה שורות נוגות ופשוטות של שיר עַם ששמע פעם בכפר מפי נערות שחזרו מהעבודה. קולותיהן נישאו אליו ממרחק רב, עד כדי כך שלא הבין את המילים ושמע רק את הערגה הרכה, המתנשמת, של הניגון. ואתמול, בשעת ערב מאוחרת, ניעורה בו שוב המנגינה והייתה לו לשיר.

היא לא אמרה דבר אלא רק הביטה בו. והוא הבין את בקשתה. בלא אומר ניגש לחלון ונטל את הכינור שלו. שירו נפתח חרש־חרש.

מאחוריו שוב התבהרו בהדרגה השמיים. ענני הערב התלקחו ובערו בזוהר ארגמני. בחדר החל להשתקף הנוגה הבהיר, שטיפין־טיפין נהיה אפלולי ודחוס יותר.

בעזות מופלאה ניגן את שיר הבדידות, שקע ואבד בין צליליו. והוא איבד את השיר שלו, שמר רק על הניגון העממי הלא־נודע ועל הערגה האינסופית בו, שבכל תמורותיו שב ולמלם וזעק והריע את אותו הדבר תמיד. הוא לא חשב עוד על מאומה, מחשבותיו נדדו והסתחררו, רק הרִגשה הגואה של נשמתו עיצבה כעת את הצלילים והתמסרה להם. החדר הצר החשוך עלה על גדותיו מרוב יופי... העננים האדומים כבר היו לצללים שחורים, כבדים, והוא עוד ניגן. מזמן כבר שכח שהוא מנגן את השיר הזה כמחווה רק לה; כל תשוקתו, אהבתו לכל נשות תבל, להתגלמות היופי, ניעורו במיתרים שרטטו בלהט מלא חדווה. שוב ושוב מצא עוד התעצמות, עוד כוח פראי, אך לעולם לא את הסיפוק המזכך: גם בתנופה הטרופה ביותר נותרה תמיד הערגה, ערגה נאנקת וצוהלת. והוא המשיך לנגן עוד ועוד, כאילו חתר אל אקורד מסוים, אל פורקן של סיום שלא הצליח למצוא.

לפתע פתאום חדל... ביפחות נואשות וכבושות קרסה אריקה על הספה, שממנה קמה קודם ברוב התפעמותה, כאילו פיתו אותה הצלילים. עצביה הרופפים, הנוחים לגירוי, היו תמיד היסוד לקסם שהילכה עליה מוזיקה מרגשת: היא הייתה מסוגלת לבכות לשמע מנגינות נוגות. והשיר הזה, על הציפייה הדוחקת והמסעירה שבו, עורר בה את כל הרגשות כולם, מתח את עצביה בדריכות נוראה, קצרת נשימה. כמו כאב חוותה את עוצמת הערגה המודחקת, היא חשה כאילו היא מוכרחה לזעוק בסד הלוחץ הזה, אך לא הייתה מסוגלת. הריגוש הגופני החריף שחשה התפרק רק בעווית פתאומית של בכי.

הוא רכן לצידה על ברכיו וניסה להרגיע אותה. נישק את ידה ברוך. אך היא המשיכה לרעוד, ולרגעים עברה באצבעותיה עווית, כעין מכת חשמל. הוא דיבר אליה בלבביות. היא לא שמעה. והוא התלהט עוד ועוד, ונישק אגב מילים יוקדות את אצבעותיה, את ידה, נישק את פיה הרוטט שרעד תחת שפתיו כמעולף. הנשיקות שלו נעשו דוחקות יותר ויותר, ובין אחת לאחרת פלט מילות אהבה רכות וחיבק אותה בסערה ובתובענות שגברו והלכו.

בבת אחת התעשתה מדמדומי חלומה ודחפה אותו לאחור בפראות כמעט. הוא קם, מבוהל וחסר ביטחון. להרף עין עוד התמידה באילמותה, כאילו ביקשה לתפוס כל מה שאירע; אחר כך לעלעה בקול רצוץ ובמבט חרד וביקשה שיסלח לה, לעיתים קרובות יש לה התקפי עצבים שכאלה, והמוזיקה הסעירה אותה.

לרגע עמדה ביניהם שתיקה מעיקה. הוא לא העז להשיב דבר, כי חשש שנהג בשפלות.

היא הוסיפה ואמרה שעליה ללכת עכשיו, זה כבר הגיעה השעה, בבית בוודאי מצפים לה מזמן. ובתוך כך נטלה את המעיל שלה. קולה נשמע לו צונן, קפוא כמעט.

הוא רצה לומר משהו, אך הכול נראה לו מגוחך כל כך אחרי המילים שאמר לה קודם, כשעוד היה שרוי בשיכרון התשוקה. בלא אומר וביראת כבוד ליווה אותה אל הדלת. רק כאשר נישק את ידה לפרדה שאל בהיסוס: "ומחר?"

"כמו שקבענו, לא?"

"בוודאי."

הוא התרגש ושמח שהיא נפרדת בלי לומר מילה על התנהגותו, והתפעל מהאיפוק האצילי שלה, מכך שסלחה לו בלי להסגיר זאת. עוד מילת פרדה מהירה החליפו ביניהם בכל זאת, אחר כך נטרקה הדלת בנקישה עמומה.

* * *

בוקר יום ראשון היה נוּגֶה ועכור מעט. ערפל כבד של בוקר הטיל על העיר רשת אפורה צפופה, ודרכה, כמבעד סדקים דקים, הסתנן רסס קלוש ורוטט של גשם וצנח על הרחובות. אך עד מהרה התלקחו ברשת הכהה ניצוצות, כאילו נלכד בה כתר מלכות זהוב וכבד שהבריק באור מתבהר והולך. לבסוף נקרע המארג העכור תחת המטען הזוהר, ושמש אביב רעננה האירה ממרומים, פניה הצעירות משתקפות לאלפים בשמשות הבוהקות ובגגות הרטובים, בשלוליות המים המנצנצות, בכיפות של מגדלי הכנסיות שהזדהרו ברכות ובמבטים העליזים של האנשים שהגיחו החוצה.

אחרי הצהריים כבר ניכרה ברחובות המולת יום ראשון עליזה. העגלות האצות לדרכן קרקשו ניגון שמח, אך הדרורים ביקשו לגבור עליהן בקולם וצרחו ממקומם על חוטי הטלגרף, ובין לבין ציווחו בערבוביה עליזה צופרי החשמלית. זרם אנושי רחב נדחק ברחובות הראשיים בדרכו אל עיבורי העיר, כמו ים כהה, אך הבזיקו בו נצנוץ בהיר של שמלות אביב לבנות וצבעים עליזים שהרהיבו לראשונה עוז לצאת שוב לחוּצוֹת. ומעל לכול נחה בזוהר מרצד השמש, שמש אביב חמימה וקורנת.

אריקה שמחה על הקלות והנחת שבה התהלכה תלויה על זרועו. יותר מכול הייתה רוצה לרקוד או לפזז כילדה. ואמנם נראתה כילדה או נערה, בשמלתה החלקה הפשוטה ובשערה האסוף, שבימים אחרים התקדר על מצחה כעננת סערה. והעליצות שלה הייתה תוססת וכנה כל כך שגם הוא התנער חיש קל מכובד הראש שלו.

עד מהרה ויתרו על ההחלטה המקורית שלהם ללכת לפְּראטֶר³, כי חששו מתכונת יום ראשון הקולנית והצורמת המתפרצת אל השקט החגיגי בגן המפואר. בפראטר שלהם היו שדרות רחבות מטופחות לעילא של עצי ערמונים נושנים, אפרים הנפרשים בתנופה רחבה שבסופם חורשות כהות וכרי דשא בהירים הטובלים בשמש העזה, ודבר אינם יודעים עוד על הכרך בן המיליונים, הנושם ונאנק ממש בקרבתם. אך ביום חג אובד הקסם הזה, ומסתתר מפני שטף ההמונים.

הוא הציע לפנות לכיוון דֵבְּלינְג, אך הרחק מעבר ליישוב החביב עצמו, על בתיו הקטנים, הלבנים והלבביים, המבליחים בגנדרנות שכזו מבעד לאדרת הכהה של גניהם הנאים. הוא מכיר שם כמה דרכים שקטות וציוריות, שדרות צרות זרועות בפרחי שיטה לבנים כשלג, המובילות ברכות אל שדות רחבי ידיים. ולשם אמנם הלכו ביום ההוא. הם הגיעו אל היישוב השקט, שעליו שרתה שלוות יום א' כפרית כמעט, אשר ליוותה אותם כניחוח עדין וחמקמק במשך כל הטיול שלהם. לרגעים הסתכלו זה בזו והרגישו עד מה שופעת שתיקתם, כיצד היא נושאת בחובה את כל תחושת האושר של שיכרון האביב השוקק, ואף מוסיפה לה.

הקמה בשדות הייתה עדיין ירוקה וקצרה. אך כבר עלה באפם, כברכה מבשרת טובות, ניחוחה הכבד והדשן של האדמה החמימה והנדיבה. במרחק התנשאו קאלֶנְבֶּרְג וגם לֵאופּולְדְסְבֶּרְג, על כנסיותיה הקטנות, העתיקות, ומדרונה המשתפל עד הדנוּבָּה. ובין לבין שפע אדמה פורייה, שרובה עדיין חומה וחשופה, גדושה בזרעים מלאי ציפייה. אך פה ושם כבר התגלו משטחים רבועים של דגן מצהיב, שהזדקרו מן האדמה הכהה זוויתיים וחדים, כקרעי סמרטוטים מרופטים על גופו השחום והחסון של פועל קשה־יום. וממעל נמתחו כקשת כחולה שמי אביב עליזים, שעל פניהם שייטו בעליצות צייצנית הסנוניות הזריזות.

בעת שהלכו בשדרה רחבה של עצי שיטה סיפר לה כי זו הייתה הדרך האהובה על בטהובן, ושכאשר התהלך בה עלו בדעתו לראשונה רבות מיצירותיו העמוקות ביותר. שמו של המלחין השרה על שניהם תחושה רצינית וחגיגית. הם חשבו על המוזיקה שלו, שהעשירה והעמיקה את חייהם בהרבה שעות מבורכות. מרגע שחשבו עליו הכול נראה להם משמעותי יותר וכביר יותר: הם הבחינו בהודו של הנוף, שקודם חשו רק בשלוותו העליזה, וניחוחה הדשן והרווי של האדמה המתלהטת בשמש ותופחת מרוב תבואה היה להם כאות כמוס ביותר לאביב.

והלאה הובילה דרכם על פני השדות. אגב הליכה היא הניחה לדגן שטרם הבשיל לרחוש בין אצבעותיה, אך כלל לא הרגישה כאשר התעקמה לעיתים שיבולת תחת ידה. השתיקה ביניהם הציתה בה מחשבות עמוקות ומשונות, שביניהן תעתה כחולמת. רגשי אהבה מתונים וחשאיים ניעורו בה, אבל היא לא חשבה על זה שצעד לצידה אלא על כל מה שחי ורחש סביבה, על הדגן המתנודד חרש ברוח ועל בני האדם אשר להם הוא מעניק עבודה וברכה; היא חשבה על הסנוניות המתעופפות במרדף בשמיים ועל העיר הנשקפת הרחק למטה, עטופה בברדס של אובך, חשה שוב בקרבּה בעוצמתו החובקת־כול של האביב, כילדה צוהלת המסתערת לראשונה החוצה בדילוגים עליזים אל אור השמש הרך.

שעה ארוכה התהלכו בשדות ובאפרים. בינתיים נטו אל סופן שעות אחרי הצהריים. טרם ירד הערב, אך האור החריף התחלף בהדרגה בעמימות רכה ומתמוססת שבישרה על בואו, ובאוויר רטט גוון ורוד חיוור וענוג. אריקה התעייפה קמעה, וכדי לנוח, וקצת גם מפאת סקרנות, נכנסו לבית מרזח קטן על אֵם הדרך, שממנו עלתה אליהם ערבוביה ססגונית של קולות עליזים. הם התיישבו בגן; אל השולחנות הסמוכים ישבו משפחות מהפרברים שחגגו את יום א' בטיול כמנהגם של וינאים, אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם, בעלי סבר פנים נינוח וקולות רמים וטבעיים. בסככה בירכתיים ניגנו שלושה או ארבעה נגנים, אנשים שבימות השבוע שוטטו בעיר כקבצנים, ורק בימי א' הייתה קורת גג מעל ראשם. אך את שירי העם הנושנים והנדושים הם ניגנו לא רע, וכאשר פתחו ב"להיט"⁴ מהיר ופופולרי במיוחד, חברו אליהם עד מהרה כל הקולות ושרו את המנגינה במלוא הגרון. גם הנשים הצטרפו, איש לא התבייש, הכול כאן היו נינוחים ומדושני עונג.

אריקה חייכה אליו מעבר לשולחן, אך בחשאיות רבה, שמא ייעלב מישהו. מצאו חן בעיניה האנשים הצנועים, הלא־מסובכים האלה, שלהם רגשות ודחפים פשוטים שלא יכלו להסתיר. ומצאה חן בעיניה האווירה הכפרית הנינוחה, ששום מבט חיצוני אינו משבית אותה.

בעל המקום, גבר עב־בשר וטוב מזג, ניגש לשולחן בחיוך לבבי. מייד זיהה שאורחו הוא איש מעלה, ורצה לשרת אותו בעצמו. הוא שאל אם יורשה לו להציע לאדון יין, וכאשר נענה בחיוב התעניין אם גם הארוסה הנכבדת תחפוץ לשתות מעט.

פניה של אריקה הוצפו דם, וברגע הראשון כלל לא הייתה מסוגלת להשיב. אחר כך רק הנהנה אליו, מבולבלת לגמרי. ה"ארוס" שלה ישב מולה, ואף על פי שלא הסתכלה אליו חשה במבטו המחויך, שהתענג על הבלבול שלה. בעצם התביישה בתגובתה המגושמת לטעות הטבעית, אך לא הצליחה להשתחרר עוד מהתחושה המעיקה. בבת אחת נעכר מצב הרוח שלה: רק כעת הבחינה בנגינה המקרטעת והמכנית, רק כעת שמעה את השאגות והצרחות הכעורות של הקולות העמוקים שהצטרפו לרעש בעליצות גדולה. יותר מכול רצתה להסתלק משם.

אך באותו רגע פתח הכנר בכמה תיבות שונות בתכלית. במשיכות מתוקות ורכות ניגן ואלס נושן של יוהאן שטראוס, והאחרים נענו והצטרפו למנגינה החביבה והרכה. אריקה הנדהמת שוב חשה בכוחה הכובש של המוזיקה על נשמתה, כי בבת אחת התמלאה קלילות, ותנודה וריחוף. ובזכות מתיקותה של המנגינה יכלה להצטרף לשיר שמילותיו היו זרות לה, וזמזמה חרש עם האחרים בלי להבחין בכך ממש. היא רק הרגישה שהכול שוב טוב ומשמח, וחשה שוב בפריחת האביב ובליבה המרקד.

כשהסתיים הוואלס הוא קם ופנה לצאת. היא הלכה אחריו ברצון, כי הבינה מייד את כוונתו, שלא להתיר לאיזה פזמון משמים לפגום בעוצמה הכובשת של המנגינה ובלבביותה המופזת. והם שבו וצעדו בדרך היפה בחזרה אל העיר.

השמש כבר שקעה, ורק מאחורי צלליות ההרים, מבעד לעצים האפופים בנוגה זהוב, נהרו מטה אל העמק פלגי אור דקים צבועים בגוון ורדרד משונה. המראה היה פלאי. זוהר אדום עמד בשמיים, כאילו עלה משרפה רחוקה, ואי־שם למטה מעל העיר התגבנן האובך ונצבע ככדור ארגמן בקרינה העזה. עם בוא הערב התעמעמו בהרמוניה רכה כל הצלילים: שירת המטיילים החוזרים לביתם, שנישאה ממרחק מלווה במפוחית, צרצור הצרצרים העז שהלך וגבר, והרשרוש, האוושוש והלחשוש המטושטשים שרטטו בכל העלים, לָאטו בכל הענפים וזמזמו כביכול גם באוויר עצמו.

פתאום, בלי שום הקדמה, נפלטו מפיו כמה מילים וצנחו אל שתיקתם החגיגית, הטקסית כמעט: "אבל אריקה, זה היה די מצחיק, איך שבעל המקום קרא לך ארוסה שלי."⁵

ואז צחק, צחוק מאולץ ומאומץ.

אריקה התנערה משרעפיה. לאן הוא חותר? היא הרגישה שהוא מבקש לפתוח בשיחה מסוימת, לכפות אותה עליה. חרדה תקפה אותה; פחד אפל, חסר פשר ומטופש. היא לא ענתה.

"זה לא היה מצחיק? ואיך שאת הסמקת!"

היא הסתכלה לעברו, לבחון את הבעת פניו. האם הוא מבקש ללעוג לה? לא! הוא היה רציני לגמרי ובכלל לא הביט בה. הוא אמר את הדברים בלי שום כוונה. אבל הוא רצה תשובה. רק עכשיו הרגישה באיזו נימה מאולצת דיבר: כאילו ביקש לפתוח איזה עניין. היא נבהלה נורא, ולא ידעה מדוע. אבל משהו הייתה מוכרחה לומר, הוא הרי חיכה לזה.

"לי זה היה יותר מביך ממצחיק. כזאת אני, מה לעשות, לא ממש מבינה בדיחות." בנוקשות דיברה, בפסקנות, כמעט ברוגז.

ושוב קמה ביניהם שתיקה. אך זו לא הייתה עוד הדומייה המבורכת של הנאה משותפת, כמקודם, לא אותו ניחוש מבין ואוהד של רגש שטרם נולד, אלא שתיקה כבדה וקודרת, השתקה של דבר־מה מאיים ודוחק. ופתאום פחדה מהאהבה שלה, שגם היא תהיה לכואבת ומאכלת ככל אושר שנקרה לה בעבר, כאותם ספרים רכים ונוגים שגרמו לה לבכות ובכל זאת היו החביבים עליה ביותר, כמו הגלים הצורבים של שטף הצלילים ב'טריסטן ואיזולדה'⁶, שהסבו לה חדווה עילאית ובכל זאת ייסרו אותה כמו כאב. השתיקה העיקה עליה יותר ויותר והייתה לערפל כבד וקודר שנח על עיניה והכאיב לה. בהדרגה השתחררה מהבהלה. היא רצתה לשים לדברים קץ, לשאול אותו באופן ברור וגלוי.

"אני מרגישה שאתה מנסה להסתיר ממני משהו. מה מטריד אותך?"

לרגע אחד שתק. אחר כך נעץ בה אישונים כהים. הוא חשב והסתכל עליה שוב, במבט עמוק ובוטח יותר, והקול שלו היה צלול ומלודי במיוחד.

"הרבה זמן לא ידעתי את זה. רק לפני זמן קצר זה התברר לי. אני... נכסף אלייך."

אריקה הזדעזעה. עיניה היו קבועות בקרקע, אך היא הרגישה שהוא מביט בה במבט עמוק, חוקר, חודר. היא נזכרה בפעם האחרונה שהייתה אצלו והוא נשק לה. בשעתו לא אמרה לו דבר, אך ליבה הלם אז בפראות, ולא ידעה אם בזעם או בבושה. ואחזה בה אותה בהלה שהרגישה גם כאשר ניגן שירים יוקדים ונכספים כל כך, אותה פלצות מלאת חדווה, רצופה אין־סוף תהומות והתעלויות. ומה עכשיו? הו אלוהים, הו אלוהים!... היא הרגישה שהוא יוסיף לדבר, ונכספה לכך, ובכל זאת פחדה. היא לא רצתה לשמוע את הדברים. היא רצתה לראות את השדות, כן, ואת הערב, את הערב הנהדר. רק לא לשמוע דבר, לא לשמוע דבר. רק לראות את העיר ואת הערפל הכהה שלה, את העיר ואת השדות. ואת העננים כאן למעלה... את העננים, באיזו מהירות הם משייטים בשמיים! רק אחדים עוד נותרו למעלה. אחד... שניים... שלושה... ארבעה... חמישה... כן, חמישה עננים...! לא, נשארו רק ארבעה!... ארבעה...

אבל אז הוא החל לדבר.

"זמן רב פחדתי מהתשוקה שלי, אריקה! תמיד הרגשתי שהיא תבוא, ולא רציתי להאמין. והנה היא כאן. אני יודע את זה מאז שהיית אצלי בפעם האחרונה, מאז אתמול."

לרגע שתק ונשם נשימה עמוקה, מלוא החזה.

"ו... זה מעציב אותי, מעציב עד בלי די. אני יודע שלא אוכל להתחתן איתך, זה יעלה לי במחיר האמנות שלי. זר לא יבין זאת — את תביני, אריקה האהובה, האהובה שלי. רק אמן יכול להבין את זה, ולך יש נפש אמן שופעת, שופעת עד בלי די. ואת גם חכמה. אנחנו לא יכולים להמשיך לבלות ככה ביחד... צריך לשים לזה סוף..."

הוא עצר. אריקה הרגישה שעדיין לא הגיע לסוף. יותר מכול הייתה רוצה לצנוח לרגליו ולהתחנן שלא ימשיך לדבר. היא לא רצתה לשמוע כלום עכשיו, לא רצתה להבין כלום. לא, היא לא רצתה... ובבהלה החלה לספור שוב את העננים... אך הם כבר נעלמו... לא, שם גילתה עוד אחד... אחד, אחרון, אפוף בוורוד, כברבור גאה המשייט במורד הנחל... כיצד עלה בדעתה הדימוי? היא לא ידעה... המחשבות שלה הסתחררו עוד ועוד. והיא רק הרגישה שאינה רוצה לחשוב אלא על הענן... זה התקדם בינתיים לדרכו, התקדם ונדד אל מעל להר... היא הרגישה שכל ליבה נתלה בו, שיותר מכול הייתה רוצה לאחוז בו בידיים פשוטות, אך הוא התקדם... הוא אץ לדרכו, מהר יותר, מהר יותר ויותר... ועכשיו — עכשיו נעלם... וכעת שמעה שוב אריקה את מילותיו, בהירות ונחרצות, ולשמען נרעש ליבה בפחד סתום.

"איני יודע אם את מכירה אותי ממש⁷. אני חושב שלא, נדמה לי תמיד שאת מעריכה אותי יותר מדי. אני איני אדם דגול, איני אחד מאלה ש... שניצבים מעל החיים, שבטוחים בעצמם ואינם זקוקים לאיש. הייתי רוצה, אבל אינני כזה. אני דבק בחיים, ולמעשה אני פשוט אחד שמתאווה למה שהוא אוהב, ולא הרבה יותר מזה. אני כמו כל הגברים, כשאני אוהב אישה אני לא רק סוגד לה, אני... אני גם רוצה אותה... ו... איני רוצה לבגוד בך עם אחרות. איני רוצה שתבוזי לי. את יקרה לי מדי..."

אריקה החווירה. רק עכשיו הבינה למה הוא מתכוון, והפליא אותה שלא חשבה על זה קודם. בבת אחת שוב הייתה שלווה. הכול קרה כפי שהיה צריך לקרות.

היא רצתה לסתור את דבריו, אך לא הייתה מסוגלת. ה"אַת" הרך שבפיו הכריע אותה איכשהו בקרבה האוהבת שבו. היא חשה שוב עד כמה היא אוהבת אותו; המודעות היכתה בה בפתאומיות, כמילה נשכחת העולה שוב בזיכרון. והיא הרגישה גם עד מה קשה יהיה לה לאבד אותו, כמה כוחות סמויים קושרים אותה אליו. הכול היה לה כמו חלום...

הוא המשיך לדבר, וקולו היה עכשיו רך כליטוף. היא חשה בידו בין אצבעותיה העדינות.

"אינני יודע אם את אהבת אותי, אם אהבת אותי כשם שאני אוהב אותך עכשיו. בהתמסרות שאין למעלה ממנה, ובשכחה מוחלטת של כל הזוטות, באותה אהבה קדושה ביותר, שמסוגלת רק להעניק, ואינה יכולה לסרב לדבר. ואני מאמין רק באהבה הזאת, המבקשת להקריב מרצון... אך עכשיו כל זה נגמר. ואינך יקרה לי פחות משום כך..."

אריקה הייתה כמוכת סנוורים. צמרמורת רכה עברה בכל גופה. היא ידעה רק שהיא אמורה לאבד אותו, ואינה מסוגלת. ושהיא ניצבת גבוה מעל לחיים. הכול היה רחוק כל כך, זר כל כך. דומיית ערב נחה על העמקים, וחגיגיות רכה, העיר הייתה רחוקה, ורחוק היה גם סאונהּ וכל מה שהזכיר את המציאות. היא חשה שבזכות אהבתה הנדיבה, החופשית, הנכונה להקרבה, בזכות כוחה המבורך להעניק אושר, היא נמצאת ברמות שטופות שמש, הרחק, הרחק מעל כל כיעור וקטנוניות. שום מחשבה, שום שיקול חכם ומדוד לא נותרו בליבה, רק רגשות, רגשות צוהלים, גועשים, שמעולם לא חשה כמותם. אווירת הרגע הכריעה אותה ואת רצונה העמוק ביותר. ועל כן אמרה חרש, בפשטות: "אין לי בעולם איש מלבדך. ולך אני רוצה לגרום אושר."

כל בושה הסתלקה ממנה כשדיברה איתו. היא ידעה רק שבמילה אחת תוכל להעניק אושר רב, רב מאוד, וראתה רק את עיניו הזוהרות ואת ברק התודה שבהן.

והוא רכן אליה ונישק את פיה ביראת כבוד שקטה.

"לרגע לא הטלתי בך ספק."

ואז המשיכו בדרכם העירה, הביתה.

* * *

אט־אט הגיעו שוב אל העיר החשוכה, התשושה מיומה, ולאריקה היה נדמה כאילו ירדה מפסגותיו הזוהרות של חלום מאוּשר אל החיים הקשים, הקרים וחסרי הרחמים. במבט מנוכר ומבוהל צעדה בסמטאות הפרברים הלחות מרוב ערפל, דחוסות באובך וברעש כעוּר ומעיק; ורגש שיממון מייסר נפל עליה. היא הרגישה שמעיקים עליה הבתים העשנים, הנדחקים זה על זה בקדרות מעליה, סמל אפל לשגרת היום־יום הפורצת אל חייה בכוח מאיים, חסר התחשבות, ומבקשת למחוץ אותם.

כאשר פנה אליה פתאום בדברי אהבה, נבהלה כמעט, ונדהמה לגלות שכמעט שכחה את רגעי הרוך ואת ההבטחה שלה. בסביבה הלוחצת המשמימה הזאת הכול היה לה פתאום זר כל כך — כל מה שהפיק ממנה קודם הדחף הפתאומי והמפתה של תחושת השיכרון. בזהירות רבה התבוננה בו, מזווית עינה. קמטים עזי מבע נחרשו במצחו, וסביב פיו נחה שלוותו של מי שבטוח בעצמו; כל הבעת פניו אמרה גבריות נוקשה ושאננה. שום זכר לא נותר שם לתוגה הרכה שבימים אחרים ריסנה את כוחותיו בהרמוניה נאה, רק קשיחות של מנצחים, ואולי חושניות המחכה לשעת כושר. באיטיות הסבה את מבטה. מעולם לא היה לה זר ורחוק כמו ברגע ההוא.

ופתאום נתקפה פחד, פחד אדיר ובלתי נשלט! בבת אחת ניעורו בקרבה אלף קולות מבוהלים, מתריעים, מרעישים עד כדי כך שהשתיקו זה את זה. מה עומד לקרות עכשיו? היא חשה בכך רק במעורפל, כי לא העזה לחשוב על הדברים עד הסוף. הכול בתוכה התקומם נגד ההבטחה שנחלצה ממנה ברגע אחד של חולשה, ובושה יוקדת צרבה בה כפצע. מעולם לא הייתה חושנית, כעת חשה בכך בכל עמקי ליבה. לא הייתה בה תשוקה לְגבר, רק רתיעה מהכוח הכופה, האכזר. רק גועל חשה ברגע הזה, והכול הקדיר בעיניה ולבש משמעות בזויה וכעורה; הלחץ הקל של הזרוע שחשה בו, זוגות האוהבים שהגיחו מתוך הערפל ושבו ונעלמו בו, כל מבט מקרי שנתקלה בו בחטף. דמה הלם ברקותיה הדואבות בהלמות ברורה ונזעמת.

לפתע פתאום עמדה על הייסורים העמוקים שהסבה לה אהבתה, הנרעדת מכאב האכזבות כמו מנחת זרועה של יד מענישה. מה שהיה הוא שיהיה, לא היה מנוס מכך: תאוותו של הגבר תכרית את אהבתה הענוגה של הנערה ואת רתיעתה הטהורה ביותר. האושר שנתלה מעל החשכה כמו ענני ערב בוהקים התנפץ עכשיו, והלילה החל להתפשט, שחור וטעון בדומייה מרה ומאיימת ובשתיקה חסרת רחמים...

רגליה בקושי צייתו לה. היא הבחינה שהוא פונה בדרך המובילה לביתו, והמודעות לכך שיתקה אותה. היא רצתה לומר לו הכול: שאהבתה שונה משלו, שהבטיחה מה שהבטיחה רק בשבייה של אווירה שהכריעה את רגישותה היתרה, שכל הווייתה מתקוממת נגד סצנת האהבה המתוזמרת הזאת. אך המילים לא מצאו להן הגה, רק תחושות אפלות ודוחקות שעינו וייסרו את נשמתה מבלי לשחרר אותה. זיכרונות קודרים ומבהילים רפרפו על פניה כצללים מהירים. ואחד חזר על עצמו שוב ושוב, מטריד ועם זאת שגרתי כל כך, סיפורה של חברתה לספסל הלימודים. אותה נערה התמסרה לגבר, וכאשר הלה נטש אותה התמסרה לאחר ולאחר אחריו — מתוך נקמה, מתוך זעם, בעצמה לא ידעה כבר מדוע. ואריקה נחרדה תמיד כאשר חשבה על הנערה הזאת, שהאהבה עברה בחייה כסערה אפלה; והתנגדותה העזה הייתה יותר מבושה ראשונית של נערה תמה, הנבהלת מפני המאורע הלא־נודע: זו הייתה חולשתה הנאה של נפש עדינה, חלושה־חיישנית, החוששת מפני סאון החיים וכיעורם האכזר.

אך בין השניים שצעדו זה לצד זה בזרועות שלובות עוד עמדה השתיקה, קרה וחותכת. אריקה הייתה שמחה לשחרר את זרועה, אך היה דומה שגפיה איבדו כל יכולת תנועה, רק כפות הרגליים נעו לפנים בקצב אחיד, כבחלום. מחשבותיה היו יותר ויותר טרופות, מפלחות זו את זו כחיצים חורכים, ננעצות במוחה כקרסים חדים ובוערים. וממעל נחה העננה השחורה של חרדה חסרת ישע והשלמה מיואשת, נדחסת עוד ועוד. שוב ושוב עלתה על דל שפתיה תפילה מהוססת, שייגמר הכול, עכשיו, באחת, שיישאר לא כלום גדול, שחור, נטול כאב, אי הרגשה, אי צורך בחשיבה, חידלון פתאומי וחד, כמו התעוררות המשחררת מחלום רע...

פתאום הוא עצר.

היא התעשתה בבהלה. הם עמדו מול הבית שבו התגורר. למשך דקה עמד ליבה מלכת, שקט, דומם לחלוטין. אבל אז החל שוב לפעום, מהיר ופראי, בהלמות מפוחדת ובמהירות גוברת.

הוא אמר לה כמה מילים, מילים מתוקות וטובות. כמעט חיבבה אותו שוב ברגע ההוא, עד כדי כך עדין ולבבי היה דיבורו. אך כאשר הידק את אחיזתו בזרועה ודחק בעדינות רכה בגופה חסר הישע, אז שב ועלה הפחד הנושן, משתק ונורא מאי־פעם. היא חשה כאילו קולה מוכרח להשתחרר בה פתאום, להתחנן ולהפציר בפניו בכל פה שישחרר אותה, אך גרונה נותר אילם ומסוגר. מעולפת למחצה עברה בשער הגדול הקודר, תלויה על זרועו, ובנפשה הכאב של הבלתי נמנע, אותו כאב עמוק כל כך עד שאינו נחווה עוד כסבל.

הם עלו במדרגות הלולייניות החשוכות. היא חשה באוויר המרתפים הקר והמעופש וראתה את מנורות הגז הצהובות, שאורן רוטט באוויר הקר, הבחינה בכל מדרגה. כל המראות האלה החליקו על פניה כדמיונות הרגע שלפני ההירדמות, חמקמקים ועם זאת חדים, חודרים עמוקות ואף על פי כן שבים ונגוזים כעבור רגע.

והנה עמדו בפרוזדור והיא ידעה זאת. מול הדלת שלו...

הוא הרפה מזרועה וצעד לפנים.

"רגע אחד, אריקה, אני רק רוצה להדליק את האור."

היא שמעה את קולו מבפנים, שמעה אותו נכנס ומדליק שם אור. הרגע הקצר הזה העיר אותה והפיח בה אומץ. כצמרמורת קדחת שטפה אותה פתאום החרדה, ושחררה את העווית הקפואה. ובמהירות הברק הסתערה בחזרה למטה. בבהילותה המטורפת לא הבחינה במדרגות: מהר, רק למהר הלאה. עדיין הספיקה לדמות ששמעה את קולו מלמעלה, אך כלל לא רצתה להתעשת עוד, ורק רצה ורצה בלי לעצור, הלאה, רק הלאה. פחד פראי התעורר בה, שהוא עלול לעקוב אחריה, וגם פחד מפני עצמה, שתרצה לחזור אליו. ורק כאשר הייתה במרחק כמה וכמה רחובות ומצאה את עצמה פתאום בסביבה זרה לה, עצרה ביִפחה עמוקה, ואחר צעדה באיטיות אל עבר דירתה.

* * *

יש שעות ריקות, נטולות תוכן, הצופנות בחובן גורלות. כעננות אדישות הן מתנשאות, כהות, מופיעות ומייד שבות ונעלמות, אך לעולם הן עיקשות ומתריסות. וכמו עשן שחור, מיתמר, הן מתמוססות, מתרחקות ומתפשטות, עד שהן מרחפות לעד מעל החיים באפור עכור, נוגה, כצל הנצמד אל כל רגע בקנאות עיקשת, ומניף שוב ושוב את אגרופו המאיים.

במסתור חדרה האפל שכבה אריקה על הספה וטמנה את פניה בכר ובכתה. היא לא הצליחה להזיל דמעה, אך חשה איך הן זולגות בתוכה, חמות, מייסרות ומאשימות, ולפעמים עברה בגופה צמרמורת פתאומית של יפחה. היא הרגישה כיצד הדקות הכואבות האלה מצטברות לכדי חוויה, כיצד עם בוא האכזבה הגדולה הראשונה הסבל נטמע עמוק בנשמתה, הנפתחת בפניו בתמימות. בעצם רחשה בליבה תחושת ניצחון, על כך שעלה בידה לברוח ברגע האחרון, המכריע, אך זו לא חפצה להפוך לשמחה צלולה ובוהקת וגם לא לצהלה, אלא נותרה אילמת, כמו כאב. כי יש נפשות שלדידן כל התרחשות כבירה וכל מאורע גדול לא רק מסבים זעזוע כללי לנפש, אלא אף פורטים על מיתר עמום של צער סמוי ותוגה עמוקה, שצליליו הופכים בהדרגה לקולניים ודוחקים עד כדי כך שכל הרגשות האחרים מתמוססים בם. וכזו הייתה אריקה אוואלד. כילדה משתובבת שדרכה בחיים אבדה לה התאבלה על אהבתה, שהייתה צעירה ויפה. ובושה הייתה בליבה, בושה לוהטת ויוקדת, על כך שנסה כברייה אילמת וחסרת ישע ולא דיברה איתו בכנות, בקרירות, בגאווה מרה שהייתה מכריעה אותו. והיא חשבה עליו ועל אהבתה בכאב מאושר, ובפחד יוקד, וכל המראות עלו והתערבלו שוב אלה באלה אך כבר לא היו בהירים ועליזים, כי הצלה עליהם בקדרות תוגת הזיכרון.

בחוץ נשמעה חריקת דלת. היא נרתעה בבהלה. בחשש הסכיתה לכל רעש, מבקשת לפרש כל רחש קל לאור מחשבה עמומה שלא העזה לנסח לעצמה בבירור.

אחותה נכנסה.

אריקה הייתה מבולבלת לגמרי. היא נדהמה מכך שלא חשבה על כך, על הדבר הצפוי ביותר, שאחותה בוודאי תחזור; ושוב חשה בתימהון עד כמה זרים לה, באיזו מידה שלא תיאמן רחוקים ממנה בעצם האנשים האלה שאיתם היא חיה.

אחותה החלה לשאול אותה על יומה. אריקה ענתה במבוכה, וכאשר הבחינה בחוסר הביטחון שבו היא משיבה תקפה את אחותה על לא עוול בכפה: שלא יכבידו עליה תמיד בשאלות, גם היא לא שואלת על אף אחד. ומלבד זה כואב לה הראש עכשיו, והיא רוצה שקט.

אחותה לא השיבה דבר ויצאה מהחדר. פתאום הרגישה אריקה איזה עוול עשתה לה. והיא חשה רחמים כלפי הברייה השקטה, הכנועה הזאת, שלא חוותה דבר וגם לא שאפה לכך, שלא קיבלה מהחיים כלום, אפילו לא כאב מזכך ושופע כשלה.

זה החזיר אותה שוב למחשבותיה. ואלה קרבו ונעלמו שוב במרחק — ספינות כבדות, שחורות מפרש, שפילסו את דרכן בגאות האפלה בלי קול ובלי רחש, בלי צבעים ובלי עקבות, מונְחות רק בידי כוחות טמירים ובלתי נראים שדחקו בהן. אך הקדרות שהשרו היטלטלה כה וכה והרעידה את נפשה של אריקה, ובתום שעות של כבדות אפלה התמוססה והייתה לעייפות, שהתמסרה לה בחוסר אונים.

* * *

הימים הבאים הביאו לאריקה רק חרדה וציפייה. בסתר ליבה חיכתה למכתב, למסר בכתב ידו; נפשה ערגה אפילו למכתב שכולו טרוניות קשות ואכזריות ומילים נזעמות. כי היא רצתה סיום, נעילה, משהו שיכסה על העבר וימנע ממנו לזלוג בחשאי אל הימים שלפניה. ואולי יבוא מכתב שבו מילים רכות, מבינות, שיחדרו לנשמתה ויובילו אותה בחזרה לסחרחרת שעות האושר שהורחקה ממנה.

אך שום בשורה לא באה, שום אות לא הופיע בינה לבין האי ודאות המייסרת. שכן אריקה הייתה שבויה עדיין ברגשות ובסערות הנפש שלה במידה כזו, שלא ידעה אם אהבתה אליו עדיין חיה או שמא מתה כבר, ואולי למעשה היא מתחלפת במצב חדש שעליו עוד אין לה כל מושג. היא הרגישה רק באי שקט ובאובדן העצות שלה, במתח התמידי שסירב להתפוגג ועורר בה מצבי רוח נרגנים ומכוערים. בראש דואב ובעצבים מרוטים הלכה לשיעורים, שהיו לה נוראים מתמיד, כי הבחינה בחריפות יתרה בכל זיוף וחוסר הרמוניה. וכל רעש הקניט אותה, העולם החיצון היה לה בלתי נסבל בהמולתו ובבהילותו הקולנית, ואפילו מחשבותיה שלה איבדו את החלומיות הרכה והמיטיבה שלהן, והיו לחודים קשיחים ופוצעים. בכל דבר ודבר היו צפונות כוונה מתריסה ועוינות כמוסה שביקשו להכאיב לה. כל העולם סביבה נראה לה עכשיו רק כמו כֶּלא גדול וקודר, ובו אלפי מכשירי עינויים נסתרים, ושמשות אטומות שחסמו את דרכו של האור פנימה.

וימים אלה היו לה ארוכים לבלי נשוא, אינסופיים. אריקה הייתה יושבת בחלון ומחכה לערב, שאז התמתנו ברכות כל הניגודים ושרתה עליה מידה של שלווה. כאשר השמש החלה לשקוע באיטיות מאחורי הגגות, והשתקפויותיה רטטו כנגדה עמומות, מחשיכות והולכות, אז הכול בתוכה נעשה שקט ורגוע יותר. אז הרגישה גם שכל המחשבה והרגש שלה מבקשים להשתנות, להיות לאחרים, שאירועים חדשים ורגשות חדשים עומדים בשער חייה, קוראים ומבקשים להיכנס. אך היא התעלמה מהם, כי האמינה שהניצנים שצמחו והתפתחו בתוכה אינם אלא פרכוסים אחרונים של אהבתה הגוועת...

* * *

כך עברו להם שבועיים, בלי שאריקה תשמע ממנו דבר. דומה היה שהכול חלף ונשכח. העצב וההפכפכות שלה טרם נעלמו, אך היא השתחררה בינתיים מהגילויים הכעורים והנרגזים שלהם ומצאה להם ביטוי מזוכך ומעודן יותר. הרגשות הכואבים התמוססו ברוך בשירים נוגים, מנגינות של צלילים עמוקים ומאופקים בסולם מינורי ואקורדים עגומים ומקוננים. היו ערבים שבהם ניגנה כך בלא מחשבה, סוטה בעדינות מהנושא המקורי ופונה אל צירופי צלילים משלה, קלושים יותר ויותר, כמו סיפור אהבתה הדוויה שביקשה כעת להתפוגג אט־אט ולהיות לעבר.

והיא גם החלה לקרוא שוב. אותם ספרים נפלאים שמהם עולה התוגה כניחוח כבד ומטשטש של פרחים נדירים, כהים ועגומים, שוב היו קרובים לליבה. שוב נפלה לידה מריה גְרוּבֵּה⁸, שהחיים הקשים המיתו בה אהבה טהורה ויוקדת, ומדאם בּוֹבארי האומללה, שלא הסכימה לוותר וניערה חוצנה מאושרה הפשוט. והיא קראה את יומנה המרגש לאין שיעור של מריה בַּשְקירְצֶף⁹, ששום אהבה גדולה לא באה אליה מעולם, אף כי לב האמנית השופע והעורג שלה פשט את ידיו אליה בתקווה. נשמתה המיוסרת צללה אל כאבָן של אחרות על מנת לאבד ולשכוח את כאבה שלה; אך לפעמים נתקפה בהלה, שבה חברו יחד חרדה וגאווה; כי לעיניה התגלו מילים שהיו נכונות גם לחייה שלה, והיא הבינה את משמעותן הרת הגורל. וכעת הרגישה שהסיפור שלה אינו מלמד על עוול ועל שנאה לחיים, והוא כואב רק משום שהוא חסר את הפיזוז העליז של מזג צחקני וקל דעת, המדלג בשכחה מהירה מעל תהומות הכאב האפלות אך מלאות הרז. רק הבדידות שלה המשיכה להכביד וללחוץ עליה. איש לא היה קרוב אליה. רתיעה משונה, שמנעה ממנה להסגיר בפני אחרים את כל היפעות והעומקים הנסתרים שלה, הרחיקה אותה מכל חברותיה; וחסרה לה גם האמונה הבוטחת, המאושרת, של מאמינה אדוקה המדברת אל אלוהים ומפקידה בידיו בביטחון את סודותיה הכמוסים. הכאב שנבע מתוכה זרם בחזרה אל נפשה, והשיח הפנימי והחיטוט שאין להם סוף נסכו בה לבסוף עייפות קהה ולאות מיואשת, שלא רצו עוד להתגושש עם הגורל ועם עוצמותיו המסתוריות.

מחשבות תמוהות הציפו אותה כאשר השקיפה מהחלון לרחוב. היא ראתה אנשים בערבובייה פרועה, זוגות אוהבים שחלפו על פניה שקועים באושרם, ושוב בחורים נחפזים, רוכבי אופניים טסים לדרכם, כרכרות מתגלגלות במהירות לדרכן על גלגלים משקשקים - מראות של יום־יום ושגרה. אבל כל זה היה זר לה כל כך. כמו ממרחק, כמו מעולם אחר השקיפה, כאילו אינה מסוגלת להבין מדוע הבריות האלה ממהרות ונדחקות ואצות כך לדרכן, כאשר כל היעדים זניחים ובזויים כל כך. כאילו ייתכן משהו שופע יותר ומבורך יותר מאותה שלווה גדולה שבשבייה נרדמות כל התשוקות והערגות, ובכל זאת כמוה כמעיין פלאים שמימיו מתונים יותר, וצופנים כוח כמוס יותר, ובהם מתקלף כשכבה מעיקה כל מה שחולה וכעור. לשם מה אם כן כל המאבקים והמאמצים? ולשם מה הערגה היוקדת, הבלתי נלאית, שאינה מניחה לוותר?

כך חשבה לפעמים אריקה אוואלד, וחייכה על החיים. כי לא ידעה שגם האמונה בשלווה הגדולה הזאת אינה אלא ערגה, הכמיהה העמוקה והקבועה ביותר, שאינה מניחה לנו לשוב ולמצוא את שלוות נפשנו. היא האמינה שהתגברה על אהבתה, וחשבה עליה כשם שחושבים על מת. הזיכרונות לבשו צבעים מתונים, מפויסים, התרחשויות נשכחות צפו ועלו שוב, ובין מציאות לשרעפים ענוגים נמשכו כה וכה חוטים סמויים, שהסתבכו לבלי התר. כי היא חלמה על החוויה שלה כשם שחולמים על ספר יפה ומיוחד במינו שנקרא מזמן: דמויותיו מופיעות ועולות שוב באיטיות והוגות את המילים שמוכרות ובכל זאת זרות כל כך, החדרים מתגלים כולם שוב, כאילו הוארו בהבזק פתאומי, הכול שוב כשם שהיה. ובמחשבותיה, שהסתחררו עם ערב, חיברה לה אריקה עוד ועוד סופים חדשים לספר אך לא מצאה את הנכון, כי רצתה סוף מתון ומנחם שכולו שגב והשלמה בְּשלה ולחיצות יד מאופקות וידידותיות והבנה עמוקה. בהדרגה עוררו בה החלומות הרומנטיים האלה את האמונה העמוקה שגם הוא מייחל לה עכשיו ונזכר בה באלף מכאובים מלאי אושר, ובזכות הרעיון הזה, שבהדרגה התמצק בתוכה והיה לעובדה חד־משמעית, התפתחה בה בביטחון הולך וגובר האמונה שהכול בוודאי עוד יעלה יפה, והרמוניה סופית, מפייסת, תתיר את המלודיה המסעירה להפליא של אהבתה.

עכשיו, אחרי ימים ארוכים־ארוכים, הבליח לפעמים חיוך מהוסס על שפתיה כאשר נזכרה באהבתה, על כל פצעיה המרים שכבר ביקשו להגליד. כי לא ידעה עדיין שכאב עמוק כמוהו כנחל הררי אפל, החותר בדומייה חסרת מנוח מבעד לסלעים שמתחת לפני הקרקע, מידפק עוד ועוד בזעם חסר אונים בערוצים החתומים. אך בבת אחת הוא פורץ את המחסום ומסתער בצהלה לא מרוסנת, הרסנית ומכלה, אל העמקים הפורחים המתערסלים באמונה שלווה, שאננה...

* * *

לימים הכול קרה אחרת מכפי שחלמה. עוד פעם אחת באה האהבה אל חייה של אריקה, אך הפעם הייתה שונה; כבר לא התקרבה שקטה ובתולית כל כך, ובידיה תשורות של ברכה מתונה, אלא כמו סערת אביב, כמו אישה לוהטת, מלאת תאווה, ששפתיה בוערות ובשערה הכהה ורד התשוקה הארגמני. כי חושניותם של הגברים אינה כזו של הנשים; אצלם היא בוערת מלכתחילה, משנות הבשלות הראשונות; אבל אל חלק מהבנות היא באה תחילה באלף מסכות וצורות. היא מתגנבת ללב כהתפעמות וכהזיה מאושרת, כגנדרנות ועונג אסתטי, אך בא יום שבו היא משליכה מעליה את כל המסכות וקורעת את מעטפות ההסוואה.

באחד הימים התבהר לאריקה הכול. לא מאורע מרשים כפה עליה את ההכרה, ואף לא מקרה. אולי היה זה חלום שמקסמיו מסחררים, או ספר שצפן בחובו עוצמה פתיינית, אולי מנגינה רחוקה שהתבארה לה פתאום או לבלוב של שמחה לא מוכרת — זה לא התברר לה מעולם. היא רק ידעה פתאום שהיא שוב עורגת אליו, אך לא למילים מיטיבות ולשעות של שתיקה, אלא לזרועותיו החסונות ולשפתיו החמות שבערו פעם בתובענות על שלה, מבלי שהבינה את מילותיהן האילמות, המתחננות. לשווא התנגדה צניעותה הבתולית להכרה הבהירה הזאת; היא ניסתה להיזכר בימים הקודמים, שלא עבר בהם ולו משב קלוש של חושניות מהבילה, היא ניסתה לשקר לעצמה שהאהבה הזאת כבר מתה ונקברה מזמן, ולשם כך העלתה בזיכרונה את הערב ההוא כשברחה מביתו בסלידה. אבל אז באו לילות שבהם חשה איך דמה בוער בתשוקה יוקדת, והיא נאלצה להשקיע את שפתיה בכרים הצוננים כדי לא להיאנק ולזעוק את שמו בלילה הדומם, האכזר. ואז לא יכלה עוד להונות את עצמה, וההכרה טלטלה אותה.

* * *

עכשיו ידעה גם שהגלים העמומים ששטפו אותה כל אותם ימים לא בישרו על גוויעתה של אהבתה היפה והמוארת, אלא על התעוררותם האיטית של הכוחות הדוחקים האלה, שערבלו כעת את נשמתה. ובביישנות משונה חשבה על נטיית הלב הזאת, שהייתה פשוטה ויום־יומית כל כך ואף על פי כן צמחו ממנה בלי הרף מכאובים חדשים, ילדיו הזדוניים של גורל אפל. בתשוקה הזאת, שבאה כמו סתיו מאוחר המשיר את פירותיו בשדות שוממים, מכוסי כפור, חברו יחד כוחה של התמימות ושפע ימי הנעורים הרעננים, שמעולם לא ידעו את משבריו הדוחקים של הדם. כוח סוער היה בתוכה, כוח כובש שלא יכלה להתנגד לו וגם לא להתכחש לו, כי הוא גבר על כל המחסומים ומחה את אחרון השיקולים.

אריקה לא שיערה עדיין עד כמה היא חלשה אל מול התשוקה הפתאומית הזאת. היא רק הרגישה איך משתלט עליה הצורך לראות אותו שוב, ולו ממרחק, מרחוק ממש, בלי שיבחין בה, בלי שיהיה לו כל מושג שהיא צופה בו ומצפה לו. שוב שלפה ממגירה נסתרת את תמונתו, שכבר הייתה מאובקת למדי, והביטה בה בסגידה משונה. בתשוקה בוערת נישקה את פיו, אחר כך העמידה את התמונה מולה והחלה לומר מילים טרופות ועזות שרצתה לומר לו שיסלח לה בבקשה על כך שהגיבה אז בילדותיות ובבהלה. ואז סיפרה לו במשפטים בהולים על כיסופיה, על כך שהיא אוהבת אותו שוב עד בלי די, יותר מכפי שיוכל להבין אי־פעם. אבל כל ההתפעמות הזאת לא סיפקה אותה, כי היא רצתה לראות שוב אותו עצמו. ימים רבים חיכתה בקרנות הרחובות שבהם נהג לעבור, אך לשווא. ועד כדי כך גבר קוצר רוחה, שלפעמים התעוררה בה המחשבה — אך בחשש ובמעורפל לגמרי — שעליה ללכת לביתו ולהתנצל על התנהגותה ביום ההוא. אך אז גילתה בעיתון ידיעה על כך שבקרוב יופיע בקונצרט משלו — בשורה שהציפה אותה בשיכרון של אושר, כי הנה הזדמנה לה האפשרות הטובה ביותר לראות אותו מבלי שידע על כך דבר וחצי דבר. ובאיטיות, באיטיות נוראה, עברו עליה הימים שהפרידו בינה לבין הערב המיוחל כל כך.

* * *

אריקה הייתה בין הראשונים באולם הקונצרטים הגדול, שהואר באלפי אורות מרצדים. אי שקט מלא כיסופים, שמתח את הדקות והפך אותן לשעות, הציף וטלטל אותה מרגע שעלה הבוקר, מרגע שקרעה את השינה מעל עפעפיה המחשבה שהיום יקרה הכול. ואז צלחה את כל השעות כחולמת, אף כי הדרישות השונות של עבודתה שבו וניערו אותה משרעפי הציפייה שלה ומערגתה השוקטת. וכשהגיע הערב בחרה בשמלה הנאה ביותר שלה ולבשה אותה במעין הקפדה חגיגית המצויה רק אצל נשים, כאשר הן מצפות למבטו של האהוב. שעה לפני הנדרש עשתה את דרכה אל אולם הקונצרטים. אמנם תכננה לטייל קודם, לתת מנוחה קצרה לעצבים שלה שהיו כקודחים, אך ברגע שיצאה לרחוב חשה בכוח אפל שמשך אותה כמגנט לכיוון אחד. צעדיה, שהיו מדודים תחילה, נעשו מהירים ומתוחים יותר. והנה פתאום עמדה, מופתעת כמעט, מול המדרגות הרחבות של הבניין שבו נערך הקונצרט, מבוישת בקוצר הרוח שלה. בלא מחשבה צעדה שם עוד קצת אנה ואנה. וכאשר חלפו בשקשוק מדוד הכרכרות הראשונות לא טרחה עוד לרסן את עצמה, ונכנסה בארשת נחושה לאולם שזה עתה העלו בו את האורות.

רק שעה קלה נמשכה בפנים אותה דומייה מעיקה וחלולה, שזימנה לה חלומות מפוחדים. עוד ועוד נדחקו פנימה האנשים. אריקה לא ראתה יחידים אלא רק חשה בהמון הנוהר, חשה איך חולפות כפסים מול עיניה התלבושות הססגוניות, חשה בהתגודדות הכהה ובריבוא הפנים המתחלפות שנראו לה כמסכות. כל כולה אמרה אי שקט וציפייה. לדידה היו קיימים רק שם אחד, רק משאלה אחת, רק מילה אחת.

ואז החלו פתאום המלמול והתנועה המתעצמים, אי השקט המקדים את הדממה, הנקישות החרישיות של משקפות נפתחות, קרקוש משקפי האופרה, התזוזה והתנועה, הרחש המצלצל שהתפרק בתשואות סוערות. היא חשה שהוא נכנס, נכנס עכשיו. ועצמה את עיניה. היא ידעה שהיא חלשה מכדי להביט בו בשתיקה ברגע המרשים הזה. הרי הייתה נאלצת לצהול או לקרוא לו, לקפוץ מן הכיסא או לנופף לו, כך או כך לעשות איזה מעשה אווילי, פזיז, מגוחך. היא חשה שפעימות הלב שלה מגיעות עד גרונה. היא חיכתה. היא חיכתה, ראתה הכול בעיניים עצומות, איך הוא עולה לבמה, קד קידה, ועכשיו — הרי זה מוכרח לקרות עכשיו — הוא אוחז בקשת. היא המתינה עד שהתרוננו ועלו סוף־סוף מכינורו הצלילים הראשונים, כעפרונים הנוסקים לאיטם מהשדות לשמיים.

אז נשאה את עיניה, באיטיות, בזהירות רבה, כשם שמסתכלים באור בוהק ומסנוור. היא חשה שעובר בדמה גל חמים כאשר ראתה אותו נישא כביכול על הים החשוך, השותק הזה, שבו הבליחו כפסגות רוטטות של קצף העדשות המנצנצות והמבטים החוקרים. והיא חשה בנגינה שלו, חשה שוב בכל אותה עוצמה מכשפת כבעבר. ובה במידה שהתעצמו וגאו הצלילים כן התמלא גם ליבה. בכי וצחוק היו בה, שטף ריגוש, גלים רוטטים חמימים. היא חשה בצהלה התוססת בליבה, צהלה שמקורה באלף קילוחי מעיין שטופי שמש, חשה איך זו מבעבעת ועולה מאליה אל גרונה, כזרם העולץ של מזרקה. שוב התפתתה למנגינה, כעיוורת שאינה מוצאת את דרכה ומתמסרת ברצון ליד זרה ורכה. וכאשר פרצה הצהלה ואותו ים אפל באולם, שעד עתה נח כביכול בתנומה מכושפת, געש לפתע בנחשולי פרא שוצפים, כאשר הרעישו מכל עבר תשואות סוחפות, אז גאתה בה גאווה פתאומית. המחשבה שהוא התאווה לה הצהילה את נפשה. כל מה שהיה מר ומכוער בדקות ההן אזל ונעלם במודעות הגאה הזאת, בשעת הניצחון הזאת של אמנותו.

וכך היה הערב ההוא חג צלול ועמוק לנפשה העורגת, חסרת המנוח. רק שאלה אחת דחקה בה: האם אמנם הוא זוכר אותה עדיין. וברגע ההוא הייתה כל כולה כיסופים, השתוקקה בהכנעה רק לכך שירשו לה להתמסר. היא לא חשבה עוד על עצמה אלא רק עליו, לא שמעה עוד בנגינת הכינור המפתה צלילים ומנגינות אלא רק את הצורך ואת הלהט שלו.

ואז זכתה במענה מפתיע ומשמח עד בלי די. לאחר סערה ממושכת של תשואות החליט לתת הדרן. רק כמה תיבות פשוטות ואיטיות הספיק לנגן, ואריקה כבר החווירה. היא הקשיבה והקשיבה, כמהופנטת. בבהלה צורבת זיהתה את השיר, השיר של אותו ערב ראשון משונה, שאותו ניגן לה בהיסוס בשעת דמדומים. ובחלומה הייתה זו מחווה. היא הרגישה שהוא משמיע את השיר לה, למענה. שמעה אותו רק כשאלה המגששת את דרכה אליה מעל כל האנשים האחרים, ראתה נשמת־שיר מתעופפת באולם החשוך כדי למצוא אותה. תחושת ודאות פתאומית ערסלה אותה בחלומות מאושרים. לדידה היה בזה וידוי שהוא חושב עליה, רק עליה. והאושר המטיר עליה. שוב הייתה זו המוזיקה שכישפה ורוממה אותה מעל כל ממשות. היא חשה שהיא עפה מעלה, מעל בני האדם, הרחק מהאדמה. כמעט כמו אז, ברגע ההוא, כאשר עמדו יחד גבוה מעל העיר הרחוקה, הסואנת. אך גבוה בהרבה, הרבה מעל הגורל והעולם, מעל כל קטנוניות והיסוס. בדקות המעטות שנמשכה המנגינה הזאת היא התעופפה בחלום מאושר, מעל כל מגבלה וממשות.

רק התשואות הבלתי רגילות בעקבות הנגינה שלו טלטלו את אריקה מהזיותיה הענוגות. ובבהילות קצרת רוח מיהרה ליציאה, לחכות לו. כי עכשיו ידעה גם את התשובה הבהירה והמופזת לשאלתה האחרונה, שהבהילה אותה והפריעה לה להתמסר לו — עכשיו היה ברור לה שהוא עדיין אוהב אותה, ביתר להט מאשר בעבר, באהבה גדולה, פראית, ויפה בהרבה. אחרת לא היה משמיע לכל האנשים האלה את הפיוט הזוהר שיצר לכבודה ובשל אהבתו לה, השיר הנהדר הזה שעוצמתו הכריעה וכבשה אותה כבר אז, מבלי שתדע. אך היום רצתה להניח לרגליו את הפירות השמורים של נפשה המתמסרת, שיאסוף אותם אליו בחדווה...

בדי עמל פילסה את דרכה אל היציאה ששימשה את האמנים. אורות בודדים הבליחו בעלטה, הדוחק שם לא היה פרוע כל כך, והיא יכלה להתמסר שוב באין מפריע לחלומותיה שהתערסלו בביטחון מאושר. הרי מזמן, כבר מזמן, יכלה לדעת שהוא לא יהיה מסוגל לשכוח אותה לעולם — מחשבה זו חזרה שוב ושוב וחברה לתחזיות עליזות לימים הקרובים. בחיוך זחוח חשבה עד כמה יופתע כשירד במדרגות, בלי כל מושג על מה שצפוי לו, ולפתע פתאום תתממש המשאלה שאולי חלם עליה זה עתה. ואם...

אבל אז נשמעו באמת צעדים, קרבים ומתחזקים. בלי משים נסוגה לאחור, לחשכה.

הוא ירד במדרגות אגב צחוק ופטפוט, רוכן ברוך אל גברת בשמלה מעוטרת תחרה, זמרת קטנה וחמודה מהאופרה שפיזמה איזה שיר אופרטה נושן. אריקה התכווצה. באותו רגע הבחין בה. בלי משים שלח יד אל כובעו, אך באמצע הדרך הניח ליד להישמט ברפיון. היה נדמה שחיוך מרושע, נעלב ולגלגני אורב בזווית פיו, אך הוא הסב את ראשו. ואז הוביל לרכב שלו את הגברת הקטנה בשמלת התחרה, עזר לה להיכנס ונכנס בעצמו, ולא הפנה עוד את מבטו אל אריקה אוואלד, שעמדה שם לבדה עם אהבתה הנבגדת.

* * *

עוצמתן הפתאומית של חוויות כאלה מעוררת תכופות סבל איום ונוקב עד כדי כך שאינו נחווה עוד ככאב, כי יכולת התפיסה והרגש המודע אובדים מכוח המהלומה הפראית. אז מרגישים רק ששוקעים, שצונחים מגבהים מסחררים בלי אוויר, בלי כוח רצון ובלי יכולת התנגדות, מטה אל תהום שאין מכירים אך מנחשים אותה, מרגישים שהיא קרבה עוד, עוד ועוד עם כל שנייה, עם כל יחידת זמן מיזערית, שחולפת ביעף בנפילה המסוחררת אל הסוף הנורא, שידוע כי יוביל לשבירה ולריסוק.

אריקה אוואלד כבר עמדה בהרבה סבָלות קטנים, רבים מכדי שתוכל להישיר מבט ברוגע אל מאורע גדול. את חייה מילאו אותם מכאובים קטנים הנושאים בחובם תחושת אושר משונה, שכן הם מובילים לשעות נוגות, אפופות חלום, אל דכדוכים רכים ואל אותם עצבונות מתוקים שמהם קורצים המשוררים את השירים העמוקים והעגומים ביותר שלהם. אבל היא חשבה שכבר חוותה בשעות ההן את נחת זרועו של הגורל, והנה היה זה רק צל חולף של ידו המונפת באיום. היא סברה שכבר ידעה את אלימותם האפלה של החיים, ועל מודעות זו ביססה את הביטחון האיתן שלה, שהתרסק עכשיו לנוכח המציאות כצעצוע של ילד באגרוף קפוץ.

ועל כן איבדה נפשה באופן מוחלט כל כך את הכוחות המלכדים אותה. החיים טפחו על פניה כמטח ברד המוחץ עלים ופרחים. רק שממה הייתה עכשיו לנגד עיניה, ואפלה, אפלה מפושטת ואטומה שהסתירה את כל הדרכים, סימאה את כל המבטים ובלעה בלא רחמים את קריאות האימה המהדהדות. רק שתיקה עוד נותרה בה, שתיקה קהויה, בלא נשימה, דומיית המוות. כי הרבה גווע בתוכה בהרף עין אחד ויחיד: צחוק עליז ובהיר שטרם נולד, אך ביקש לבוא אל חייה כילד החותר אל האור. ושפע נעורים, אותה כמיהה לבאות הנותנת אמון בעתיד ומדמה שמחה וזוהר מאחורי כל השערים הסגורים שייפתחו במצוותה. והרבה תחושות צרופות ותמימות, התמסרות לבני האדם כולם ולטבע הגדול החושף בפני חסידיו הנאמנים רק חגים וניסים. ולבסוף אהבה, שהייתה שופעת עד בלי די, שכן טבלה במעיינות האפלים של הכאב ולבשה צורות מתחלפות כדי להשיג את השלמות.

אך גם זרע חדש היה באכזבה הזאת, שנאה מרה נגד כל מה שסביבה וצורך יוקד בנקמה שטרם ידע כיצד לפלס לעצמו דרך. בלחייה בערה הכלימה, וידיה רעדו כאילו יעוטו תכף על משהו בזעם פראי. החולשה והבושה נגפו בפניה, כוחו הדוחק של המעשה התחדד והתחבט בתוכה עוד ועוד; ברייה שתמיד הניחה לגורל לעצב ולהנחות אותה ביקשה עכשיו לקדם את פניו ולהיאבק בו.

והדחף הסורר הזה, חסר המטרה, שלח אותה לשוטט ברחובות בלי שום כוונה. המציאות הייתה רחוקה, רחוקה מאוד. היא לא ידעה לאן היא הולכת, ברגליה הייתה עייפות כבדה כעופרת אך גם תנועה טרופה שדחקה בה הלאה. יותר ויותר התעטפה במחשבותיה כדי להניס בהן את הכאב שביקש להתעורר עתה ולשכוח אותו אגב הליכה המהירה; ובכל זאת חשה בלחץ הדמעות, שעדיין לא הצליחו לפרוץ אך להטו וזלגו בתוכה...

פתאום עמדה מול גשר. למטה עבר הנהר, שחור ואיטי, ועל פניו נקודות רבות, בהירות ומנצנצות — כוכבים והשתקפויות של פנסי הגשר שבהו מעלה כעיניים פעורות. וממקום כלשהו נישא קול נתז חרישי וקבוע, של הזרם הניטח בעמוד.

במראה זה הייתה צפונה מחשבת מוות, היא חשה בכך. רעד עבר בגופה. היא הסתובבה על עקביה. לא היה איש בקרבת מקום, רק פה ושם מיהרו לדרכם צללים שחורים. לפעמים נשמעו צחוק מרוחק או גלגלי כלי רכב אבל בסביבה לא היה אף אחד, לא היה איש שיוכל לעצור אותה. כמה קל, כמה מהיר אחיזה, תנופה מעל המעקה, אחר כך עוד כמה רגעים מכוערים של מאבק למטה, שם למטה בחשכה הדוממת הזאת, ואז שלווה... שלווה נצחית, שלמה, הרחק מכל מציאות, הנחמה המרגיעה של שנת נצח...

אך אז באה מחשבה אחרת: גופה מעוותת נמשית מהמים, סקרנים מתבדחים, דיבורים ורכילות — הרי זה לא כואב כבר! אבל ישנו אחד העלול לשמוע על כך, ואז אולי יצחק ביהירות, בגאוות מנצחים... לא — אסור שזה יקרה! טרם מוצו החיים, היא חשה בכך, שכן ייתכן שעדיין צפונה בהם נקמה, אותו ניסיון אחרון, מגשש, נואש. ואולי הם יפים אפילו, החיים, והיא פשוט חייתה לא נכון, הייתה טובה ופתיה, עדינה ומאופקת, והרי צריך להיות גסת לב, חמדנית וערמומית, כחיית טרף הניזונה מחיי אחרים.

צחוק התפרץ מחזהּ כאשר נפנתה מן הגשר, צחוק שהבהיל אותה. כי הרגישה שגם היא עצמה אינה מאמינה במילים שלא אמרה. רק הכאב היה אמיתי, והשנאה היוקדת בלהט, התשוקה הפרועה לנקמה. אך כמה זרה הייתה לעצמה, עד כדי כך שאפילו לא זיהתה את עצמה עוד, כמה רעה ובזויה!

צמרמורת עברה בה. היא לא רצתה לחשוב עוד על דבר. שוב פנתה לטבורה של העיר... למקום כלשהו... לביתהּ... לא — לא לביתה! באימה חשבה על הבית. שם הכול היה חשוך ולוחץ ואטום כל כך, שם ארבו בכל פינה זיכרונות שהצביעו עליה בשמחה לאיד, שם תהיה לגמרי לבדה עם כאבה הגדול, שם הוא יכול לפרוס את כנפיו השחורות, החונקות, להקיף ולמחוץ אותה בכוח, חזק ממש, עד שתיעתק נשימתה.

אבל לאן? לאן? מוחה התייסר בשאלה. היא לא ידעה עוד שום דבר לבד מזה, כל מחשבתה התרכזה בשאלה האחת הזאת.

צל עבר לידה.

היא לא הבחינה בו.

היא לא הבחינה בו גם כשפנה בחדות אל צילה, והלך זמן מה במקביל אליו. מישהו הלך לידה, אחד מלגיון המתנדבים, ובחן בעיון את פניה כשעברו ליד פנס רחוב. רק כאשר פנה אליה באדיבות התנערה פתאום ממחשבותיה. נדרשו לה רגעים אחדים כדי להבין לאשורו את המצב שהיא נמצאת בו, והיא לא ענתה לו.

המתנדב, איש חיל הפרשים שהיה עדיין צעיר מאוד ומגושם קמעה, לא נרתע מהשתיקה שלה אלא המשיך לדבר בחצי לחש, אך במידה של איפוק. היה ברור שהוא לא בטוח לגמרי עם מי בעצם יש לו עסק; היא הרי לא ענתה לו, והייתה מעודנת כל כך, ובגדיה מכובדים. ומצד שני, בכל זאת, השוטטות האיטית הזאת לבדה בשעת לילה מאוחרת — הוא לא ממש הצליח להבין מה קורה. אך הוא המשיך לדבר בנחת.

אריקה שתקה. ברגע הראשון רצתה לשלח אותו לדרכו, אך כל מה שאירע קודם הוביל אותה למחשבות משונות. היא הלוא רצתה להתחיל עכשיו חיים אחרים - לא עוד רפיון השרעפים והערגה הבטלה שהביאו לה אלף מכאובים, חיים חדשים הלוא אמורים להיפתח עכשיו בפניה, נועזים להפליא ומלאי עוצמה פראית. ואז חשבה שוב עליו — נקמה ביקשה לה, חרפה נוראה. להתמסר לראשון שיזדמן — זה מה שרצתה; כיוון שההוא בז לה, לטעום את ההשפלה עד הטיפה המרה האחרונה, הקטלנית אולי. הכול היה מייד לתוכנית ולהחלטה: הלקאה עצמית איומה, חרפה חדשה שתשכיח את הקודמת, הצורבת... כמה מתאימה ההזדמנות... אדם צעיר, צעיר ביותר, שאינו מבין בזה דבר, שאינו יודע דבר, הוא יהיה האיש, הראשון שהזדמן...

ופתאום ענתה לו שהוא רשאי להתלוות אליה, ענתה בלבביות בהולה כל כך שהוא כמעט תהה שוב עם מי יש לו עסק. אך כמה שאלות נוספות, המשקפת שהביאה איתה מהקונצרט וההתנהגות המעודנת שלה שינו את יחסו השטחי אליה. הוא נבוך לא מעט. למעשה עוד היה ילד כמעט, ונראה משונה במדים ממש כאילו לבש תחפושת חייל; ולהרפתקאותיו היה עד כה אופי פשוט כל כך שלמעשה לא היו הרפתקאות כלל. לראשונה מצא את עצמו מול חידה של ממש. שכן לפעמים שתקה וקפאה במשך דקות, התעלמה מכל השאלות והלכה כמו בחלום, ואז לפתע פתאום צחקה והתבדחה איתו, במין רוך מעושה שכביכול נשכח ממנה לרגע; אבל לפעמים היה נדמה אפילו לו, שיש בצחוק נימה של זיוף.

ואכן נדרש מאריקה מאמץ לא מבוטל כדי לשחק את התפקיד של אישה קלת דעת ומסבירת פנים, בעוד שורה של מחשבות פרועות ביותר מזמזמות בראשה. היא ידעה מה יהיה הסוף, והיא רצתה בו, אך אל ליבה הזדחל שוב ושוב פחד כמוס שהיא חוטאת לעצמה. אבל הצורך בנקמה, שלא יכול להתבטא באופן חיובי, מצא לו כאן אפיק — בכיוון שגוי אמנם, שהפנה את הפגיון אליה, אך עוצמתי ומציף עד כדי כך שרגשי הצניעות הנשיים שלה התקוממו נגדו לשווא. שיקרה מה שיקרה, גם אם תבוא חרטה... רק לא לדעת דבר על החרפה ההיא... רק לשכוח, גם אם בשיכרון מלאכותי ומשחית... רק לא להיאלץ לחשוב על זה שוב...

ולכן קיבלה ברצון את הצעתו של המתנדב ללכת יחד לחדר פרטי במסעדה, אף על פי ששיערה במעורפל מה פשר הדבר. אבל היא לא רצתה לחשוב על זה... רק לא להיאלץ להיזכר שוב ושוב...

תחילה הוגשה סעודה קלה, שלא טעמה ממנה. אבל יין היא שתתה, בתאווה בהולה, כוס אחרי כוס, לטשטש את חושיה. עדיין לא הצליחה בזה לגמרי; לפעמים סקרה את כל המעמד בבהירות נוראה. היא התבוננה באיש שמולה. הוא אכן היה המתאים, מוצלח ממנו לא יכלה לבקש לעצמה: בחור טוב, מחוספס, סמוק לחיים ובריא, מעט גנדרן ולא חכם מדי... הוא לא ינחש לעולם מה קרה בלילה הזה, איזה תפקיד מילא בחיי אנוש עלובים ומיוסרים... הוא ישכח אותה מחרתיים. וזה מה שרצתה...

אגב הרהורים כאלה עלתה בעיניה הבעה חולמנית, ובפניה הסתמן הצל הקודר של כאב פנימי. אז גלשה באיטיות אל החלום... אצבעותיה רעדו קלות... היא שכחה הכול, ואט אט, לאט מאוד, המראות הרחוקים, הנדחקים, ביקשו לצוף ולעלות שוב...

אז העירו אותה שוב פתאום מילה או מגע. תמיד נדרשה לה שנייה כדי להתמצא שוב בכל ההתרחשות הזאת, אבל אז אחזה שוב בכוס יין ורוקנה אותה בלגימה אחת. ואז עוד כוס, ועוד אחת, עד שחשה איך זרועה שוקעת בכבדות...

המתנדב עבר בינתיים לשבת לידה, ונצמד אליה לא מעט. היא עוד הבחינה בזה, אבל המשיכה להתבדח בנחת...

בהדרגה החלה לחוש בהשפעתו של היין. המבט שלה נעשה מעורפל, והדברים התגלו לה כמו מבעד עננות עכורות של אד כבד ומתפשט; המילים הרכות והמפצירות ששמעה הגיעו כמדומה ממרחק גדול, גדול, מטושטשות לגמרי. אף לשונה שלה החלה ללעלע, והיא הבחינה איך מחשבותיה מתבלבלות חרף כל מאמציה ולנגד עיניה מרצדים ומסתחררים הבזקים שלא הצליחה למנוע. אך יחד עם העייפות שאחזה בה, רכה ולוחצת יותר ויותר, שב ובא גם אותו דכדוך, שחציו עגמומיות מלמלמת של שיכורים שאינה זקוקה לסיבה, וחציו הכאב שגעש בחזהּ כל הערב וגם עכשיו טרם פילס לו מוצא. היא הייתה אבודה לגמרי בסבל שלה, קהת חושים וחסרת רגש ביחס לעולם החיצון, חירשת לכל המילים והליטופים הרכים.

הצעיר לא ממש הבין את ההתנהגות שלה וכבר לא היה בטוח מה עליו לעשות איתה; היא נראתה לו שתויה, והוא רצה לגרום לה להתעשת, כי התבייש לנצל את השכרות שלה. אך הוא לא הצליח לחדור מבעד לקהותה האדישה במילים, וגם לא להמס אותה בנשיקות ענוגות. הוא נופף עליה כדי לצנן אותה; אך כאשר ניסה לפתוח את שמלתה קרה משהו לא צפוי שהבהיל אותו.

שכן ברגע שבו חיבק אותה נפלה פתאום בזרועותיו ופרצה בבכי נורא. יפחותיה היו מיוסרות ומבוהלות עד אין קץ. זו לא הייתה תוגת שיכורים מנומנמת: היה בבכייה כוח היולי, הוא הזכיר חיית טרף שנכבלה בכלוב במשך שנים ובבת אחת היא פורצת את הסורגים בעוצמה פראית. כל כאבה העמוק והנורא היה בו, כאב שהייתה מודעת לו רק במעורפל וכעת התפרק בטלטלות עזות. אריקה בכתה ממעמקי ליבה. נדמה היה שהכול, הכול בא על תיקונו עכשיו, מרגע שמשא הדמעות היוקד והנטל המעיק של סערות הנפש העצורות נחלצו מתוכה במטחים כבירים; עוד ועוד בכתה, צמרמורות פתאום עברו בגופה חסר הישע שהתערסל בזרועותיו, אך היה נדמה שאין סוף למעיינות הלוהטים שבעיניה, כאילו שטפו איתם את כל הסבל המר שהצטבר אט־אט כגבישים, שגדלו והתקשו ולא יכלו להתרכך עוד. לא עיניה הן שבכו, כל גופה הדק והגמיש נרעש מכוח הטלטלות הקשות, וליבה נרעש איתו.

הגבר הצעיר היה חסר ישע לגמרי לנוכח ההתפרצות הפתאומית והמיוסרת הזאת. הוא ביקש להרגיע אותה, ליטף ברוך ובעדינות את מחלפותיה הכהות; אך כאשר מצוקתה גברה חרף כל אלה, תקף אותו רגש משונה של חיבה מלאת רחמים. מעודו לא שמע בכי כזה, והסבל המזעזע הזה — שעליו לא ידע דבר, אך לבטח שיער את ממדיו — הציף אותו ביראת כבוד כלפי האישה הזאת, השרועה בזרועותיו בלא כל רצון משלה. כל נגיעה בגופה, שלא היה מסוגל גם להתנגדות הקלה ביותר, נראתה לו כפשע; בהדרגה גם עלה בדעתו שהוא נוהג כאן באופן מעורר התפעלות, והשמחה הילדותית הזאת על החוויה הנדירה חיזקה את כוח הרצון שלו. הוא הזמין כרכרה ולאחר שחילץ מפיה את הכתובת ליווה אותה עד ביתה, ושם נפרד ממנה במילים ידידותיות ומרגיעות.

* * *

כאשר מצאה את עצמה אריקה שוב בחדרה כבר התפוגג כליל שיכרונה. אירועי השעות האחרונות אמנם היו לה תמוהים ומטושטשים, אבל היא לא נזכרה בהם בחשש נבוך אלא ברוגע ובשלווה. בדמעות היוקדות ההן הייתה מקופלת כל נשמתה הצעירה, על כל מכאובה; על אהבתה הגדולה, המוחצת; על החרפה הפראית והצורבת וגם ההשפלה הסופית שכמעט והתרחשה.

אט־אט פשטה את בגדיה.

כל מה שקרה, בהכרח קרה; כי יש אנשים שלא נולדו לאהבה, שנחבטים רק בטלטלותיה העזות של הציפייה, שכן חלשים הם מכדי לשאת במכאובי האושר של המימוש.

אריקה חשבה על אודות חייה. עכשיו ידעה שהאהבה לא תבוא אליה שוב, ואל לה לצאת לקראתה; זו לה הפעם האחרונה שנגעה במרירות הוויתור.

לרגע היססה עדיין בבושה חשאית משונה; אך אז הסירה מול המראה את השכבות האחרונות.

היא עוד הייתה צעירה ויפה. בגופה הלבן כניצן עוד ניכרה הרעננות הבוהקת של שנות הנעורים, שדיה רעדו בקימור מתון, ילדותי כמעט, עולים וצונחים קלות לקצב סערת הנפש הפרועה שבתוכה. בגפיה ניכרו הכוח והגמישות, הכול היה מותקן ומוכן לקבל בעוז את זרם האהבה ולהעצים אותו, ליטול ולהעניק תענוגות במשחק חילופין, לחתור אל המטרה המקודשת ביותר ולחוות בגופה את פלא הבריאה המבורך. האומנם כל זה אמור לגווע, מבוזבז ועקר, כיופיו של פרח שפיזרה איזו רוח, כגרגר מיותר בשדה החיטה הכביר של האנושות?

השלמה מפויסת ומתונה שטפה אותה, הדרתם של בני אדם שידעו כאב גדול. וגם הרעיון שהנעורים הפורחים האלה נועדו לאחד - לאחד ויחיד שהתאווה ואחר בז להם — גם המבחן האחרון הזה, הקשה מכולם, כבר לא גילה בה טינה. בתוגה כיבתה את האור, ולא נכספה עוד אלא לאושר המתון של חלומות רגועים.

* * *

שבועות ספורים אלה תחמו את חייה של אריקה אוואלד. בהם נאצר כל מה שחוותה, והימים הרבים שלאחר מכן חלפו על פניה בשוויון נפש, כזרים לה. אביה מת, אחותה נישאה לפקיד, קרובים וחברים חוו מזל וביש מזל, אך בשעות הבדידות שלה לא הותירה עוד פתח לגורל. לה החיים לא יכלו לעולל עוד דבר באלימותם הסוערת; התבהרה לה האמת העמוקה, שהשלווה הגדולה והמוחלטת שאליה חתרה בכל מאודה ניתנת להשגה אך ורק באמצעות כאב עמוק ומטהר, שאין אושר אלא למי שהלכה בדרך הסבל. אבל חוכמה זו שהצליחה לחלץ מהחיים לא נותרה קרה ועקרה; היכולת לאהוב בנדיבות, שבעבר זעזעה את הווייתה בטלטלות קדחת, משכה אותה עכשיו אל הילדים שלימדה אותם מוזיקה, ולהם סיפרה על הגורל ועל תחבולותיו, כעל אדם שממנו יש להישמר. וכך חלפו ירחיה, יום אחר יום.

וכאשר בא אביב לעולם, וקיץ חמים ומבורך, אז הוצפו גם ערביה ביופי נוקב...

אז ישבה אל הפסנתר ליד החלון הפתוח. מבחוץ נכנס ברטט ניחוח עשיר ועדין, מהסוג שמביא איתו האביב בראשיתו, וסאון המטרופולין היה רחוק כים המטיח את נחשוליו הסוערים על חופים לבנים. בחדר סלסלה קנרית מחרוזות עליזות, ומן המסדרון בחוץ עלו קולות בניהם של השכנים במשחקיהם הרועשים והפראיים. אבל כאשר התחילה לנגן, או־אז השתררה בחוץ דומייה; בשקט, בשקט גמור, נפתחה אז הדלת, וראש ילדותי נדחק פנימה להקשיב בהתפעמות, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. באצבעותיה הלבנות הצרות, שנראו עם הזמן יותר ויותר בהירות ושקופות, מצאה אריקה מנגינות נוגות וביניהן הזיות ענוגות, שבהן נרמזו זיכרונות שהתעמעמו.

ובאחת הפעמים, כאשר ניגנה כך, עלה בה ניגון שלא הצליחה לזכור את מקורו. שוב ושוב ניגנה אותו, עד שזיהתה אותו פתאום: השיר העממי, נעימת האהבה הנוגה, שבה פתח את שיר האהבה שלו...

אז שמטה את אצבעותיה וחלמה שוב על העבר. שום טינה ושום קנאה לא היו במחשבותיה. מי יודע אם לא מוטב כך, שלא חברו אז יחד... האם היו מסתדרים? מי יוכל לדעת... אבל — כמעט שהתביישה במחשבה — ילד הייתה רוצה ממנו, ילד יפה, זהוב תלתלים, שאותו הייתה יכולה לערסל ולטפח כשהיא לבדה, כשהיא לגמרי בודדה...

היא חייכה. אילו חלומות מטופשים!

ואצבעותיה גיששו ותרו שוב אחר מנגינת האהבה הנשכחת...

1904

הערות

1. בלדה מס' 1 בסול מינור — בפרסומים הראשונים שלה נוסף התיאור "ללא מילים". מעניין לציין בהקשר הנוכחי, שבמקור מדובר למעשה בבלדה לפסנתר. (כל ההערות להלן של המתרגמת)
2. בצרפתית במקור: המנה העיקרית בארוחה, ובהשאלה — גולת הכותרת.
3. פראטר (Prater) — גן רחב ידיים בפאתי וינה, שאליו נוהגים תושבי העיר לצאת בימי ראשון, ובו מסעדות ומתקני שעשועים.
4. גם המילה Schlager חדישה לטעמו של צווייג, והיא מופיעה בגרשיים במקור.
5. למרות החברות הנרגשת, במקור בגרמנית הכנר ואריקה פונים זה לזו בגוף שלישי.
6. האופרה של ואגנר, על סיפורם הטראגי של זוג אוהבים.
7. כאן, לראשונה, הוא פונה אליה בגוף שני, וכך היא תשיב לו בהמשך.
8. מריה גרובה (Grubbe) — גיבורת ספרו של יֵנְס פֵטֵר יָקובְּסֶן הדני, שבדומה למדאם בובארי של גוסטאב פלובר, המוזכרת מייד בהמשך, אינה מסתפקת בגורל שנקבע לה ומפירה את הנורמות החברתיות בחיפושה אחר אושר וסיפוק.
9. מריה בשקירצף (Baschkirtseff) — ציירת רוסית שהחליטה לפרסם את יומנה האישי ערב מותה משחפת בפריז, בגיל עשרים וחמש.