מסע אל האופק, זכרונות

פתח דבר

ההחלטה לכתוב את הספר הזה לא היתה קלה. תמיד האמנתי שעבודה חשובה מן הראוי שתבוצע בידי איש מקצוע, ושהמשימה האמורה אכן חשובה מאוד; מוטב אפוא לא לנסות כלל. ההשראה לקבל על עצמי לבסוף את האתגר באה לא מתוך יומרה למיומנות כתיבה, אלא מאמונה עמוקה במשמעות השנים שהותרתי מאחוריי והמאורעות שהייתי עד להם. עמוק בלבי השתוקקתי לתעד את קורותיי לבני משפחתי, לחבריי ולכל היקרים לי — שיוכלו לנצור אותם בלבם עם חלוף הזמן.
שעה שהירהרתי בדברים שאכתוב, חייתי מחדש את עברי ללא הפוגה. התרחשויות רבות מימים שהיו ואינם נפרשו לפניי עד תום. לעתים ראיתי את עצמי במראה בדמות גבר צעיר נטול פחד במדים הישנים של חברת הרכבות, נכון לעמוד באומץ בכל משימה כדי להשיג את מטרותיו. אבוי, כמה מהר חלפו להן שנות הנעורים! היום אני רואה גרסה מוגמרת ומבוגרת יותר של אותו בן חיל צעיר, שחושלה במִשברים הגועשים של החיים במהלך החתירה להישגים ולצעדים נכבדים. גם בעודי סוקר את אותות הזמן על פנַיי ונכסף אל ההתרגשות שעוררו בי אתגרי העבר, עיניי עדיין ממוקדות בעתיד ובכל המשוכות המאתגרות הנכונות לי מעבר לאופק, שידרשו אף יתר כוח וחוכמה. היטב ידוע לי שאין סוף לחלומותיו של אדם. אני עצמי מתכוון לנסות ולהגשים את אלה שלי עד הסוף ממש... עד הרגע האחרון, כשאנשום את נשימתי האחרונה.
אי אלו מבני דורי רואים בגילם המבוגר אות לעליונות על צעירים מהם. אני, לעומת זאת, מעולם לא תמכתי בנקודת המבט הזאת. לעתים קרובות ראיתי, ועודני רואה, את בני הדור הוותיק, אשר למרות גילם המתקדם ושפע הניסיון שצברו, מקובעים בגבולות הדוגמטיזם שלהם. ראיתי, ועודני רואה, גם צעירים שהודות לפתיחוּתם המחשבתית ולחשיבה החדשנית שלהם כבר עולים מכל בחינה על המבוגרים מהם. ספר זה לא נועד להשֹיא עצות לדור הצעיר אלא להעלות על הכתב את הקורות אותי, שכן רואה אני בבירור — ובעצב — כי רבים מציוני הדרך ההיסטוריים המוּכּרים לי הולכים ונמוגים, בזה אחר זה, בכל יום שחולף.
משאת נפשי היתה לכתוב ספר שינציח את זִכרם של כל אלה, אשר מעת לעת היה עליהם להעמיס את כל רכושם על עגלה, להשאיר מאחור את בתיהם, את שדותיהם ואת משלח ידם, ולנדוד ממקום למקום בחיפוש אחר ביטחון. ביקשתי לכתוב על מאבקיהן של אימהות, שגם בהיעדר כל דבר לצַפּוֹת לו בחייהן, חתרו לגדל ילדים מועילים לחברה. רציתי לכתוב על שולחנות ריקים, על נעליים קרועות, על לבבות שבורים, על השפלות ועל אפליה; למעשה, על כל אלה אשר כמו אמי עמדו בייסורים נוראיים — ולא רק עמדו בהם, אלא האריכו ימים אחריהם.
יותר מכל דבר אחר, בכתיבת הזיכרונות האלה ביקשתי להילחם בשִכחה. רצוני להתייצב מול אלה המנסים ליַיפּות את העבר במעשיות. רצוני לעמוד לצד אלה האומרים את האמת לדורות הבאים. שכן את סיפורם של יהודי איראן חייבים לספר אנחנו, יהודים איראנים.
העבר שבכוונתי להתחקות אחריו מתחיל באזורים הדרומיים של האימפריה הרוסית, נמשך ומתעצב במזרח התיכון ומסתיים באמריקה. תחילתו ב־1885, במסעו של סבי מגיאורגיה, וסופו בהווה. המרחב הגיאוגרפי העצום והתקופה ההיסטורית הארוכה של הסיקור הזה הם שעומדים ביסודם של חיי רצופי ההרפתקאות ושל חייהם של קרוביי. נדודים הם המורשת האמיתית של משפחתי המורחבת. ואמנם, כבר בגיל שמונה מספר השפות שדיברתי — פרסית, טורקית וארמית — עלה על מספר הצעצועים שהיו לי.
היום, למחשבה על העקירות הבלתי פוסקות, אני מגלה כי למרות כל התהפוכות, כמה עובדות בסיסיות נשארות ללא שינוי. מה שהרחיק את סבי הלאה ממקום הולדתו בגיאורגיה לקראת סוף המאה התשע־עשרה הוא מה שהרחיק את היהודים כולם מרוסיה ומאירופה לאורך מאות שנים: הפחד מפני איום הפוגרומים והרג היהודים. למעשה, אותו הפחד שדחף אותי ואת משפחתי לעזוב את איראן ב־1979 אילץ גם מאות אלפי איראנים אחרים, בלא קשר לזהותם הדתית או האתנית, לצאת לגלוּת במרוצת יותר משלושים שנות פונדמנטליזם דתי.
מאז ראשיתה של "התנועה החוקתית" באיראן בסוף המאה התשע־עשרה, איראנים מצאו את עצמם נקרעים בין שני כוחות גאוּת מנוגדים — האחד מודרניסטי, והאחר ריאקציוני. כך, סיפור יציאתי מאיראן, למרות כל מאפייניו הייחודיים, משקף את הסיפור המר המשותף לאיראנים רבים שנאלצו לעזוב את מולדתם, והם פזורים כעת בכל רחבי תבל.
אנטישמיות היתה הסיבה העיקרית לעזיבתי את איראן, דבר שקישר בין גורלי לבין גורלם של יהודים אחרים שנמלטו מפני האידיאולוגיה המאיימת הזאת. גם אני, לאחר שנדחקתי ממולדתי, ביקשתי מקלט ביעד היחיד שיהודים עקורים כה רבים מצאו בו מקלט לפני כן — בישראל. והגירתי בסופו של דבר לארצות הברית יסודה באותם חלומות שאפתניים שמשכו קודם לכן דורות אחרים של מהגרים אל "ארץ האפשרויות".
לאחר שחייתי בשלוש יבשות יותר משמונים שנה, שרדתי שתי מלחמות וניצבתי מול מוות ומפלות כמו גם לנוכח הצלחות, הבנתי לבסוף כי אמת אינה דבר־מה מובן מאליו, כפי שמישהו עשוי להאמין; למעשה עלינו לחפש אחריה. חשוב לבקש את האמת ולהגן עליה; אם לא כן, היא תֹאבד בין המוני שקרים וסילופים. אני רואה כיום כיצד חלק עצום מדעת הקהל העולמית מתמקד בעוולות המיוחסות לישראל, בעוד שהשאלה היסודית בדבר נחיצות קיומה של ישראל נשכחת ואובדת בערפילי העולם הנפתל להחריד והמשתנה תדיר, שאנחנו חיים בו.
כיום, יותר משלושים שנים לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, כבר נכתבו ספרים אינספור ומאמרים לאלפיהם על שורשי המהפכה הזאת ועל תוצאותיה שלא ייאמנו, אבל רק לעתים נדירות ניתקל בדברים בכתב על גורלם של יהודי איראן. בין שתיקה לאדישות, קהילה עתיקת יומין שימיה כימי איראן עצמה עומדת על סף התפוררות. מתוך קהילה של מאה אלף יהודים בגבולות איראן, נותרו פחות מעשרת אלפים. כל אלה הרגילים לגַנות את ישראל על כל צעד ושעל, לעולם אינם שואלים מדוע נאלצו תשעים אלף יהודים לעזוב את בתיהם ואת איראן מולדתם. לולא מדינת ישראל החזקה, שבעִתות סכנה מגינה על יהודים מכל רחבי העולם, מה היה עולה בגורלם של יהודים חסרי מגן ואובדי עצות הנתונים בסכנה לנוכח איומים ומאורעות היסטוריים מעוררי חלחלה? יהודים איראנים כמוני מבינים בבהירות את ההכרח בקיומה של ישראל.
אנשים בכל רחבי העולם מניחים כי איראן היא מדינה מוסלמית, ובכל זאת, יהודים ישבו בארץ יותר מאלף שנים עוד לפני עליית האסלאם.
שליטיה הפונדמנטליסטים של איראן בימינו מפיצים את הבדיה שיהודים ואיראנים אחרים הם אויבים זה לזה מקדמת דנא. הדבר פשוט חסר שחר, וגם אינו מחויב המציאות בעתיד. לא יותר מכמה עשרות שנים טרם המהפכה האסלאמית היתה איראן בדרכה להיעשות לאחת הארצות הבולטות והמוערכות בעולם. הודות לתבונת מנהיגיה בעת ההיא, איראן עמדה על סף הישגים רבי־משמעות. במקביל להתקדמות התעשייתית, הכלכלית והחברתית התפתחו במידה ניכרת וראויה להערכה גם היחסים בין אוכלוסיות דתיות ואתניות שונות, שכולן בעלות שורשים עמוקים בארץ העתיקה הזאת. הקנאות וההטיות הדתיות פסקו בהדרגה, ולאומיות והשקפת עולם חילונית התבססו בחברה. כינוי הגנאי הרווח משכבר הימים, "ג'וֹהוּד" — "יהודי מלוכלך" — כבר כמעט לא נשמע. אפליה דתית ואתנית התמעטה והלכה במנגנון הממשלתי, אנשים הועסקו על בסיס יכולותיהם ומעלותיהם האישיות, פחות או יותר, ותעשיות, מפעלים ועסקים במגזר הפרטי הובילו את החברה לנטישת האפליה הדתית.
על רקע היחס ההוגן, הכבוד וההכרה האלה, אהבתנו לארצנו הרקיעה שחקים. כולנו, בלי קשר למי ולְמה שהיינו ולאמונותינו הדתיות, היינו איראנים — והיינו גאים בכך. הפחד היומיומי העיקש מפני תהפוכות מסוכנות התחלף בגאווה לאומית עמוקה.
אין בכוונתי להכחיש את קיומה של אנטישמיות באיראן גם בעת ההיא, שהרי הנֶגע הזה הוא חולי כרוני שהאנושות לוקה בו זה עידנים, ושצלו הדֶמוֹני עדיין מעיב על חיינו, ולפרקים מטעים אותנו ממכאוביו, אולי כתזכורת לזהותנו הרת־הסכנות. עליי להדגיש, מכל מקום, כי האנטישמיות באיראן באותם ימים לוּותה רק לעתים נדירות בפראות הברברית שהופגנה באנטישמיות באירופה וברוסיה. נכון שנשיאה האחרון של איראן נהג להכחיש מרות את השואה, אולם אני חייתי באיראן שהציעה מקלט וסיוע לאלפי פליטים יהודים מפולין שנמלטו ממחנות ההשמדה הנאציים לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. אף ששליטיה הנוכחיים של איראן מכריזים השכם והערב שישראל היא אויב נצחי של איראן, זכורה לי גם איראן שראתה בישראל מדינה ידידותית.
רגעי הזוהר בתולדותיה של איראן מקבילים לרגעי הזוהר בהיסטוריה היהודית. העם היהודי חב את שרידתו בחלקה למלך כורש השני, ששלט בפרס במאה השישית לפני הספירה. בשנת 538 לפני הספירה הוא קרא דרור ליהודים שהוגלו לבבל והובלו לעבדות אחרי חורבן בית ראשון, ופתח בפניהם את גבולות האימפריה הפרסית.
האיראנים, מצדם, חייבים את השתמרותו של חלק מספרותם היקרה לאין ערוך, שעלולה היתה להיעלם מן העולם בעקבות הפלישה הערבית, במאה השביעית לספירה, לסופרים יהודים שהעתיקו ספרים לעברית ושמרו עליהם כפי ששמרו על כתבי הקודש שלהם עצמם. בדומה, המוזיקה הפרסית חבה את השתמרותה לאיראנים יהודים שנצרו אותה בלבם, ובמיוחד מאז תחילת המאה ה־16, כאשר הדת השיעית הפכה לדת הרשמית במדינה. התחייה הכלכלית, הפיננסית והפוליטית של איראן חבה גם היא את קיומה, במידה מסוימת, לשרים ולנגידים יהודים ששיקמו את הארץ החרבה בעקבות פלישת המונגולים במאה השלוש־עשרה לספירה. מתועד היטב גם מקומם החשוב של מומחים יהודים בתחומי המדע, הרפואה והאוּמנוּת, כמו גם בתעשייה, במשך מאות בשנים.
מקובל להאמין שאדם יכול לרחוש אהבה ולהפגין נאמנות למולדת אחת בלבד. אולם בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, כשגרתי בישראל עם אמי ואחי, הבנתי שהנחה זו אינה נכונה. אדם בעל שתי מולדות הוא עניין טבעי כמו ילד עם שני הורים. אני חייב את התפתחותי המקצועית לאיראן; שליטיה הנוכחיים לעולם לא יוכלו לפגוע באהבתם של יהודי איראן לארץ זו. על אף העוינות הניכרת של מנהיגי איראן כלפי מדינת ישראל ותושביה, יהודים איראנים באשר הם ממשיכים לשמֵר את אהבתם למולדתם. אני סמוך ובטוח שיבוא יום ובו איראן האהובה שלנו תזכה לכבוד ולהוקרה שהיא ראויה להם, ולוואי שהספר הזה ישמש אבוקה של אמת שתשפוך אור על כל אלה המנסים, באמצעות הַשֹנאה, למחוק את זהותה ההיסטורית של איראן.
אני מפלל שהספר הזה גם יעניק השראה לדור חדש של יהודים שאינם נושאים זיכרונות מרים של גלות, ויודעים רק מקריאה על הזוועות שפקדו את היהודים במאה העשרים.
למרות הצרות שלי כגוֹלה, ארץ קטנה אחת קיבלה אותי בזרועות פתוחות, כפי שנהגה גם במיליוני אחרים. בתחילת המאה העשרים אמר תיאודור הרצל, "הקמתה של מדינת ישראל היא הערובה היחידה שבכוחה להגן עלינו מפני התקפות אנטישמיות ומעשי טבח המוניים." אילו הבינו היהודים את חלומותיו והצעותיו של הרצל כבר בשנים הראשונות ההן, שישה מיליון בני אדם חפים מכל פשע לא היו מאבדים את חייהם. אנחנו, היהודים, שילמנו מחיר גבוה מאוד עבור הקמתה של המדינה החדשה. מדינת ישראל החלה את חייה בזמנים שבהם לא נהנתה מתמיכתה של שום אומה אחרת. כל אחד ואחד מאיתנו סבל מאנטישמיות בדרך כזו או אחרת. כינוי העלבון הפשוט "יהודי מלוכלך", או "ג'וֹהוּד", שרבים השתמשו בו כלפינו, פילח את הלב והנשמה כפגיון. אף על פי כן, עמדנו בהשפלות ובביזוי כיוון שידענו — ועודנו יודעים — שכל ההאשמות נגדנו מקורן בבוּרוּת. בני העם היהודי אכן שילמו מחיר עצום בשהותם בגולה. ואולם, הלכידות היא שמאפיינת אותנו כעם, והיא גם סוד שרידותנו בעבר כמו גם בהווה ובעתיד.
אלה הסיבות שבשלהן עלינו להבטיח את טובתה של מדינת ישראל ולבצר את ביטחונה הפוליטי והחברתי. עלינו להכיר בערכה של המַתָת שבקיומה של מדינה עצמאית וחופשית התומכת בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ולכוון את מאמצינו לשימורה ולאריכות ימיה. חובה עלינו לדעת שכינוּנה של מדינה מעין זו אינו התרחשות שגוּרה בהיסטוריה. חובה עלינו לזכור תמיד שנדרשה מידה גדולה מאוד של מאמצים וקורבנות, כמו גם מזל, בנקודת מפנה היסטורית יוצאת מגדר הרגיל, כדי שמדינה מעין זו תבוא לעולם. לעולם לא נרשה שוב שבני עמנו יישלחו למחנות השמדה בידי מפלצות שֹטניות כמו היטלר ודומיו. משאלתי הכֵנה היא שהזיכרונות האלה, כמו פנס, יאירו את הדרך לדור חדש של יהודים שיבקשו להגן על ישראל ולתרום לשגשוגה.
הואיל ופרסית היא שפת נעוריי, כתבתי בה את הספר; המשימה כילתה יותר משמונה שנים מחיי. ההעלאה על הכתב של הזיכרונות, החוויות והשיחות היתה קשה הרבה יותר מששיערתי בתחילה. מה שמונח לפניכם הוא למעשה לקט של זיכרונות לא רק מחיי שלי, אלא גם מחייהם של אמי המנוחה גוֹלְבַּהָאר ושל אחי יוּנֶס. הודות לאהבתו ולעזרתו שאין שיעור להם, אני חב את חלק הארי של הצלחתי לאחי יונס. בעשורים הראשונים שלנו חיינו היו בלתי נפרדים, פשוטו כמשמעו, ולפיכך אין משמעות לדיבור על הזיכרונות "שלי" בלא שאכלול גם אותו ואת כוח התבוננותו. הקטעים הנושאים את הכותרת "כפי שסוּפּר מפי יונס" הם בעצם גרסותיו שלו למאורעות ולזיכרונות, גם אם ערכתי אותם על מנת לשמר את רצף הכתיבה וסגנונה. אני מקווה שהצגת העבר משתי נקודות מבט תתרום לאיכותו של חיבור זה.

פַּרְוויז נַזַריאן

סערה של זיכרונות

יום אחד ב־1987, עמיתיי העסקיים ואני ישבנו במשרדו של הסנאטור דניאל אינווי בבניין הארט, אחד מבנייני המשרדים של הסנאט בוושינגטון. באנו לבקש רישיון למערכת טלקומוניקציה חדשה. אינווי, הסנאטור הדמוקרטי מהוואי ויושב ראש תת־הוועדה לתקשורת של הסנאט, הסכים לפגוש אותנו עם שניים מיועציו. הסנאטור — בנו של מהגר יפני־אמריקאי וגיבור מלחמה שאיבד זרוע במלחמת העולם השנייה — הקשיב בסבלנות לאלן סַלְמָאסִי ולי עצמי בשעה שהצגנו בפניו את הנושא. ניכר היה שהסנאטור נלהב לשמוע על הפעילויות והמחקר שלנו, והוא הבטיח לתמוך בנו ולמנוע כל אפליה נגדנו בשל הרקע האיראני שלנו. בתום הפגישה ליווה אותנו הסנאטור הקשיש והנכבד לאורך המסדרון הרחב של הבניין כל הדרך אל היציאה, לחץ את ידינו בחמימות וחזר לאיטו למשרדו.
החרדה שחוויתי לפני הפגישה התפוגגה והתחלפה בהתרגשות ובתקווה. הרגשתי שאנחנו עומדים על סף הישג שיכניס לשימוש טכנולוגיה חדשה לגמרי. השיחה הותירה אותי ממוקד, בציפייה דרוכה.
לפני הפגישה, אולי עקב החששות הטבעיים המעסיקים את מחשבותיו של אדם לפני מאורעות חשובים והרי־גורל שכאלה, לא הקדשתי תשומת לב רבה לסובב אותנו. אך כעת כשפסענו בבניין הקפיטול, נאחזתי התפעלות לנוכח ההוד וההדר של מעוז הדמוקרטיה הזה בן מאתיים השנים המפורסם בעולם כולו. הסגנון האדריכלי המפואר מילא אותי הדרת כבוד ותחושת נחמה, כי ידעתי שהנה התקבלתי בברכה במבצר הזה של סובלנות, עוצמה ותפארת.
כשנשאתי את מבטי מן הרוֹטונדה לעבר הכיפה האדירה המרשימה שמעלינו, המכוסה תגליפים ותמשיחים מרהיבים, לפתע הרגשתי שאני מועבר אל עולם אחר בתוך מכונת זמן שנעה במהירות האור. כל זיכרונות חיי חלפו לנגד עיניי. בעוד רוחי מרחפת במקומות רחוקים ובזמנים שהיו ואינם, גופי עדיין היה שם, מאובן בלב סערה של זיכרונות.

* * *

גם לאגנֵי מי השתייה בבית התפילה השיעי רֶזא קוֹלִי ח'אן הֶדָאיַת בטהראן היתה כיפה יפה. אתרי פולחן כאלה, הקרויים "תֶכּיֶה", היו על פי רוב מבנים זמניים דמויי אוהלים שהוקמו בעזרת סוחרים עשירים נדיבים, ואפילו ראשי כנופיות מתחסדים, למשך חודש מוּחַרַם, תקופת האבלות על האימאם חוסיין השיעי. בית התפילה וההתכנסות הזה, שנבנה במאה התשע־עשרה בידי מדינאי ומושך־בעט אריסטוקרט על אדמות האחוזה שבבעלותו, היה מבנה קבע ובו אגני מים פתוחים לעוברי אורח, שיכלו לשתות מהם בעודם נזכרים בצימאונו של האימאם חוסיין, שלא הורשה לשתות מים במדבר כרבלא שבעיראק, לפני שנרצח באכזריות וכמוהו גם רוב בני משפחתו.
בזמנים אחרים היה המקדש הזה מקום שבו הסיתו ושיסו מאמינים שיעים נסערים. הכניסה לגטו היהודי בטהראן — המכונה מַהַלֶה¹ — היתה במרחק צעדים מעטים מן המקדש הזה. המַהַלֶה־י ג'וּהוּדָא (הרובע היהודי) נקרא פשוט "המַהַלֶה" בפי התושבים היהודים. המַהַלֶה, ששכן באחת הפינות הבלתי נחשקות של תעלות המגן והביצורים הנטושים והמוזנחים של העיר העתיקה, היה מאוכלס למן סוף המאה השמונה־עשרה ביהודים שהגיעו מכל רחבי הארץ אל עיר הבירה החדשה של איראן. הם היוו קהילה חדשה ונפרדת של יהודים בטהראן. היה זה סוג חדש של מהגרים — שורדים קשוחים, למודי עבודה קשה, חסונים וחריפי שכל. אִיומים מבחוץ ופחדים מבפנים ליכדו את בני הקהילה הזאת ויצרו גטו בעל חומות נראות לעין, שבתחומו הורשו יהודים לגור כל עוד נשארו נתינים צייתנים.
המַהַלֶה היה אזור נתון לפיקוח; במשך עשרות שנים לא הורשו היהודים אפילו להוציא את האשפה שלהם אל מחוץ לרובע. במקום זאת, היה עליהם להשליך אותה בסמטאות או לרכז אותה במעגל הקטן שבמרכז הגטו. וב"בור" הזה היא נשארה עד שכפריים ואיכרים היו באים ומעמיסים ממנה לשימוש כדשן.
הכניסה לגטו היתה צרה למדי, והמקומות המעטים הראשונים שנראו לעיני המבקר שם היו בתי עסק כשרים וצפויים למדי כגון אטליז, פינה לשחיטת תרנגולות, כמה חנויות מכולת, חנות בדים, חנות לממכר פחמים וכדומה. בעלי החנויות הציגו את מרכולתם על דלפקים מחוץ לחנויות הקטנטנות, שבחללן עמדו תמיד ריחות של נרות, תבלינים, ירקות מיובשים ושאר ניחוחות רבים, שהגדירו את דמותה של הקהילה ואת סגנון החיים בה.
הכניסה הזאת הובילה אל תוך רשת של מבואים צרים, חשוכים, לעתים קרובות לא כבושים ולא נקיים, ובהם פתחי דלתות בכל כמה מטרים. הבתים, כמנהג הימים ההם, היו בנויים מדרגות אחדות למטה ממִפלס הסמטה. יהודים, באופן מסורתי, לא היו רשאים לשפץ את בתיהם או לצבוע את הדלתות ואת מסגרות החלונות. הכניסה לביתו המוזנח לאחר ירידה במדרגות הצרות והדחוקות האלה עוררה ביהודי האומלל הרגשה שהוא פוסע אל תוך קברו שלו.
אבל המַהַלֶה לא היה בית קברות; האנשים שם היו מלאי תקווה ואמונה בחיים. הם חיו ועבדו שם עשרות שנים, סבלו, אהבו, רבו, והשאירו דורות חדשים שהמשיכו בחייהם אחריהם.
אני נולדתי כאן ב־1929. אחי יונס, שנולד ב־1931, ואני היינו ילדים עניים בגטו הזה. עד גיל ארבע שמו של יונס היה "נֶג'את", שפירושו "ישועה", תקוותם של רבים בדורות הקודמים.
יום אחד, כשהייתי בן שש, אמי גוֹלְבַּהָאר לקחה אותי לבית הספר "אליאנס" שבגטו כדי לרשום אותי לכיתה א'. היה זה אירוע משמעותי עבורי. עד אז כבר שמעתי סיפורים על בתי הספר הצרפתיים היהודיים שנפתחו ברחבי איראן כדי לדאוג לחינוכנו ולעשות אותנו לאזרחים פרודוקטיביים. אפילו הבניין הקטן והרעוע למדי של "אליאנס" שבתוך המַהַלֶה היה עבורי דבר־מה מרגש שחיכיתי בכיליון עיניים לבוא בשעריו.
בדרך לבית הספר, כשעברנו על פני אגני מי השתייה של מקדש רֶזא קוֹלִי ח'אן, סיפרה לי אמי על מקרה שאירע בעבר בתקופה גדושת דאגות וחששות. הדברים ששמעתי עוררו מחשבות נלהבות אך סותרות במוחי הצעיר מאוד. היו אלה תחושות של פחד ואומץ, של מנוסה והתנגדות, של חולשה וכוח. ביום ההוא נצרבה במוחי תמונת הכיפה כתמונה של ניכור וכהתגלמות של בלבול רוחני.
לדברי אמי, כמה שנים לפני שנולדתי, מוּלָה מוסלמי שרכב על חמור עבר לאורכו של המסדרון במקדש רֶזא קוֹלִי ח'אן, שאליו הובילו כמה מסמטאות הגטו שלנו. המוּלה נתקל בקבוצה של תלמידות "אליאנס" שהיו בדרכן הביתה אל הגטו. אל הילדות התלוו כמה מעובדי בית הספר על מנת להגן עליהן מפני זרים, עגלות חולפות ובעלי חיים. כשעצר אחד מהם את החמור של המולה כדי לאפשר לבנות לעבור, המולה פתח בצרחות והחל להסית את האנשים:
"הו מוסלמים! היהודים המלוכלכים האלה מעיזים לעצור את החמור שלי ולחסום את דרכי!"
המולה אולי עדיין זכר את הימים שבהם היה זה מחובתו של יהודי שהלך בסמטה צרה לסור הצדה ולתת למוסלמי לעבור, או שמא התגעגע לימים, זמן־מה לפני כן, שבהם נדרשו היהודים לענוד טלאי מיוחד שאיפשר לזהותם ולהימנע ממגע עמם. אפשר שנפגע למראה האנשים העלובים האלה, שכעת רואים בעצמם בני אדם הראויים לשמץ כבוד. כך או כך, ביום ההוא אחר הצהריים, בשעת התפילות, ליבה איש הדת את זעמם של האנשים במסגד והסית אותם לתקוף את הגטו. "הַעֲלבת החמור של האדון" תפחה והיתה ל"העלבת האסלאם!" מוסלמים תקפו את הגטו, את בתי הכנסת ואת חנויות היהודים ובתיהם, גרמו נזק רב לרכוש, בזזו חפצי ערך והותירו אחריהם הרוגים ופצועים רבים. בניגוד לנימה העולה מן השם, הפוגרום הזה שנודע לימים בכינוי "מאורעות החמור של המולה", לא הותיר זיכרונות משעשעים בקרב היהודים. אדרבה, היה זה מאורע מזעזע שהשתמר כזיכרון של פחד, של היעדר ביטחון ושל בגידה.
אמי סיפרה לי את הסיפור לא על מנת להפחיד אותי, אלא כדי להכין אותי לחיים בקרב אנשים שתיעבו אותנו.
כיפת הקפיטול שראיתי ברגע ההוא מרחפת מעליי, נעשתה תזכורת חזותית לאזהרה רווּית האהבה של אמי בנוגע לאמת המרה לפעמים של העולם שבחוץ.
תחת הכיפה המפוארת לא הצליחו עמיתיי להבחין בסערת רוחי. אף על פי כן, דעתי הוסחה למשך כל אותו יום. לא הפסקתי לחשוב על כתיבת הסיפור שלי, וכעת ביתר רצינות מאשר קודם לכן.
הירהרתי לראשונה בכתיבת זיכרונותיי בצאתי יום אחד מ"סיני טמפל" בלוס אנג'לס, שם נקבצו פליטים יהודים רבים שזה מקרוב באו כדי למצוא השראה דתית ולחלוק את פחדיהם ודאגותיהם בארצם החדשה.
"בֶּני יקר שלי!" אמרתי לבְני. "יש לך מזל גדול שיש לך אבא שמחזיק את ידך והולך איתך הביתה. כשאני הייתי בגילך, לא היה לי אבא שייקח אותי לבית הכנסת."
"איפה אבא שלך היה?" שאל בני.
"אבא שלי, דאבוּד, מת כשהייתי קטן," אמרתי בדמעות בעיניי.
"מה זאת אומרת 'מת'?"
"הוא עבר לעולם אחר והשאיר אותנו לבד."
בני, שנראה נרגש למשמע התגלית החדשה, הרים את מבטו ואמר, "אז גם לך יש מזל שאתה בחיים ומחזיק את היד של הבן שלך והולך איתו הביתה מבית הכנסת!"
ידעתי שהניסיון לכתוב את זיכרונותיי לא יהיה קל. כדי לארגן את מחשבותיי, החלטתי להתחיל לכתוב הערות במהלך הנסיעות שלי ברחבי העולם. פעם אחת, במטוס בדרכי חזרה מישראל, התחלתי לכתוב על אמי. עוד לפני שהגעתי אל העמוד השני, התחלתי לבכות, דבר שהפתיע את חברי לנסיעה, אמריקאי. כששאל למה אני עצוב כל כך, לא ידעתי מה לומר לו. כיצד יכולתי לתאר את פניה המעונות אך הנחושות של אמי? כיצד יכולתי לתאר את מקדש רֶזא קוֹלִי ח'אן, את הבור, את הסמטאות הצרות ההן, את החיים בלי אב, את הבדידות ואת העוני? האם בן לווייתי, המתענג על קינוח הסעודה במושב המחלקה הראשונה במטוס הסילון של בואינג, יוכל להבין את הרגשתו של מי שלא הצליח לישון מחמת מכאובי הרעב של קיבתו הריקה?
פיקפקתי בכך.
לאחר מכן, פעם אחר פעם ניסיתי לכתוב, אך סערת הזיכרונות הכאובים, לבלי מנוס, היתה עוצרת בעדי בבת אחת. לפעמים תהיתי אם סיפורי הזיכרונות המרים לא יטרידו את הקורא, או אם אוכל להגשים את שאיפתי באמצעות כתיבה על חוויות חיי הסוערים. האם אצליח שלא להיראות שחצן בעודי מציג את זיכרונותיי ואת המאורעות בדייקנות ובכנות, בלא הגזמה או ייפוי? האם אשכיל לחשוף את סודות ההצלחה שלי בלי לכתוב על הקשיים והתלאות באותן שנים מייסרות בסיפור חיי? כיצד אוכל לכתוב על העוני, על היעדר בית, על העקירות התכופות בילדותי ובשחר נעוריי, באופן שיאפשר לקוראים צעירים ללמוד לקח יקר־ערך לעתיד אך בלי לאבד תקווה?
בהמשך אותו יום בוושינגטון חזרתי למלון שלי, נפעם ואחוז התרגשות אדירה. עמדתי על סף הצלחה גדולה, והאמנתי בעומק לבי בקיומה של יד נעלמה, שלקחה שני נערים עניים וחסרי מגן מן המַהַלֶה של חצי מאה לפני כן אל שיאי ההצלחה של היום הנפלא ההוא.
בעודי מביט במראות הסתיו המרהיבים של העצים הנאדרים לצד נהר הפוטומק, נמלאתי רוממות רוח ותהיתי, "האם ההרגשה הזאת, שאני יושב על פסגת העולם, היא אשליה? איזה מזל מבורך!"
התחלתי להיסחף בנהרות זיכרונותיי המתוקים והמרירים גם יחד, לנוע בממד זמן בלתי מוגבל. כעת, חופשי מן הבלבול שבחלומותיי הנעלים, יכולתי לבקש שוב מקלט בזרועותיה של אמי האהובה גוֹלְבַּהָאר, שהדיפה ריחות מי ורדים וחינה.
_{1 "מַהַלֶה", שפירושו רובע, אזור או שכונה, הוא הכינוי הרווח בפרסית לציון חלק נתון של עיר או של עיירה המבוסס על מאפיין דמוגרפי, אתני, דתי, מקצועי וכו', כמו למשל רובע הצורפים. [כל ההערות הן של המחבר]}