מנויים בלבד 2 -עיניים עליי

פרולוג

לפני שבע שנים

גארט

"אז אחזתי את השיער שלה באגרוף שלי, היינו בתוך זה כשהסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי 'תמצצי לי את הזין כמו ילדה טובה'. הדבר הבא שקרה זה שהיא הרימה את היד, הזיזה אותה קצת אחורה ונתנה לי אגרוף בפרצוף," אמרסון אומר תוך רטינה.

"שיט!" אני מקלל, כשאני מעווה את פניי.

"לעזאזל!" שואג האנטר.

מגי המסכנה מביטה באמרסון בעיניים גדולות, כשהבעת אימה על פניה. "אני לא חושבת שהיא אהבה את זה."

אני חייב לצחוק כשאני רואה את החבר הכי טוב שלי מתכווץ בזמן שהוא מצמיד את הבירה הקרה אל לחיו, כדי להרגיע את החבורה הענקית שמפארת אותה. הייתי משלם הרבה כסף כדי לראות את זה קורה. אני יכול רק לדמיין אותו באותו רגע, גבר מגודל כזה, בטוח שיש לו שותפה למשחק בין הידיים, ובסוף היא מחטיפה לו ישר בפרצוף.

חבל מאוד שהם לא יכלו ליהנות קצת, חבל שהם לא ידעו, כשרק נכנסו לזה, שהם לא מדברים באותה שפה בכל מה שקשור לסקס.

"חשבתי שאנחנו מסתדרים נהדר," הוא אומר. "היה נדמה לי שהיא מספיק קינקית, והיא לגמרי נראתה בעניין, אבל כנראה שטעיתי. מתברר שהיא לא בקטע של איזו השפלה קטנה וסקסית."

כן, אני מכיר את ההרגשה. בפעם האחרונה שהבאתי בחורה הביתה, כל דבר שניסיתי איתה שלא היה ונילה, לא הלך טוב, בלשון המעטה. רציתי לצלם את הסקס — לא. ביקשתי מבחורה אחרת לאונן ולתת לי לצפות — לא. ניסיתי לדחוף לאישה אצבע כשהיינו בבר, במקום ציבורי, כשאף אחד לא יכול היה לראות בבירור מה אנחנו עושים — לא.

זה גרם לי להרגיש כמו סוטה. כאילו משהו בי לא בסדר רק כי אני רוצה לנסות דברים שהם מחוץ ל'נורמה'. בדיוק כמו שאמרסון בטח מרגיש לגבי הקינק הקטן שיש לו עם השפלות.

כמה מאיתנו הרגישו נוח מספיק, ברגע האמת, כדי לבקש את מה שאנחנו באמת רוצים, ואז דחו אותנו והתייחסו אלינו כאל יצורים מוזרים? אז כן... אני מבין את ההרגשה.

בגלל זה, כנראה, עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי במיטה עם אישה.

"איזה זין, גבר," אני מניח למילים לצאת מפי, וכל החברים שלי מסתכלים עליי. "זה ממש חרא שאין דרך לשדך בין אנשים לפי הדברים הקינקיים שהם אוהבים לעשות בחדר השינה."

כולם צוחקים. הם חושבים כמובן שאני מתלוצץ, ואני מניח שאני באמת מתלוצץ רוב הזמן. אבל לא הפעם.

"אני רציני, לעזאזל," אני קוטע את צחוקם. "זה לא היה נחמד אם הייתם יכולים להיפגש עם מישהו שנהנה מאותן סטיות כמוכם? לא הייתם צריך להסתתר או להתבייש בדברים הקינקיים שגורמים לתחתונים שלכם להירטב."

"גארט, אתה משוגע," אומר האנטר, ואני מטיח את הכוס שלי בשולחן.

"אני לא משוגע. למי כאן אין תשוקות מיניות ביזאריות שתמיד רציתם להגשים אבל פחדתם מדי לבקש? זאת אומרת, כמובן, אמרסון לא פוחד לבקש."

הם צוחקים שוב.

"קדימה, נו. אני רציני." הם יכולים לצחוק כמה שהם רוצים, אבל שמעתי את הסיפורים המלוכלכים שלהם. אני יודע שלחברים שלי יש כמה תשוקות ביזאריות שהם לא מודים בהן. "מתוך כל הדברים שעשיתם, מה הדבר האחד שאתם ממש משתוקקים להיות מסוגלים לבקש? אתם יודעים שיש לכם משהו כזה. אז בואו נשמע."

"אתה ראשון," מגיבה מגי בחיוך שובב.

"בסדר." אני זוקף את גבי ומסיים את הבירה שלי, מניח למיץ האומץ לחלחל לי לתוך הוורידים. "אני אוהב לצפות."

"לצפות במה?" שואל האנטר בהבעה של פקפוק.

אני מושך בכתפיי. "בכל דבר, אני מניח."

"אז אתה מעדיף לצפות באנשים עושים סקס מאשר לעשות את זה בעצמך?"

אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזו, אבל כן, כנראה שזה נכון. אני מהנהן.

"אתה מציצן," אומר אמרסון, ואני מביט לעברו. הוא לא נשמע מופתע. אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור מציצן, אבל אני לא שונא את המילה הזו. זה הגיוני, וכנראה שזה מה שאני.

"זה באמת כל כך מוזר?" אני שואל. "אני מדבר על הסכמה מלאה. אני לא מתגנב ומציץ דרך חלונות של אנשים או משהו כזה, אבל אם אני יכול למצוא בחורה שלא אכפת לה לתת לי לצפות בה כשהיא עם עצמה... או עם מישהו אחר. אני לא יודע... המחשבה הזו מגרה אותי. למה אני צריך להתבייש בזה?"

"אתה לא צריך," אומר אמרסון, ואני רואה שעכשיו הוא לוקח אותי ברצינות. למעשה, על פניו יש הבעה מרוכזת, ואני יודע שזה אומר שמתבשל אצלו איזשהו רעיון.

וזה בדיוק מה שאני צריך.

למען האמת, השנים האחרונות היו קשות. אני ממש מתנדנד בחברה שאני עובד בה, ואם לא החברים שהכרתי שם, כנראה הייתי עוזב לפני חודשים. העבודה שואבת לי את הנשמה, כשאני כל הזמן מגשים את החלומות והמטרות של מישהו אחר, רק כדי לראות את הדברים נכשלים ואת הכסף נעלם בלי שיושקע בחזרה בחברה.

אני אוהב לעבוד בתעשיית הבידור. אני אוהב אנשים ומסיבות ואת הריגוש שבתהליך התכנון, אבל לאחרונה, הצורך לצאת בכלל מהמיטה, שלא לדבר על להגיע לעבודה, נעשה קשה יותר. אני זקוק למשהו ששווה להתעורר למענו. אני זקוק למטרה.

אז אני מקווה מאוד, לעזאזל, שהרעיון שמתגבש מאחורי עיניו של אמרסון הוא טוב — כי אני ממש צריך את זה.

כשאני מקבל את השיחה למחרת בבוקר, אני עדיין במיטה. זה אמרסון, שמתקשר לבשר לי את החדשות. החברה שאנחנו עובדים בה הגישה בקשה לפשיטת רגל, וארבע השנים האחרונות בחיי נשטפו הרגע באסלה.

אבל לפני שהידיעה מספיקה להטיל צל על העתיד שלי, הוא אומר, "אתה רוצה להקים עסק משלנו?"

"אמממ..." אני משפשף את השינה מעיניי ומסתכל בשעון. השעה כמעט 11. "כן, בטח. למה?"

"מה אם זה יהיה שירות היכרויות?"

שירות היכרויות? גבותיי מתכווצות בזמן שאני מחכה שהוא יסביר.

"אתמול בערב גרמת לי לחשוב. כל הדיבורים האלה על התאמה ודברים קינקיים. אני חושב שזה רעיון נהדר."

אני מרגיע את קצב נשימותיי ומחכה שהוא ישמיע משהו מפתה, ולא רק איזה רעיון קלוש או חצי תוכנית. אני סומך על אמרסון שייתן את האות ויגרום לדברים לקרות, כי אם לא, אני לא יודע מה אני אעשה. למרבה המזל, החבר הכי טוב שלי לא עושה חצי עבודה. כשהוא רוצה משהו, הוא גורם לו לקרות.

"אני אומר שנעשה את זה. אני רוצה להתחיל עם אפליקציה, כמו שירות היכרויות, אבל לא איזה אתר זול כזה. אני רוצה שזה יהיה יוקרתי. דרגות של חברוּת, כולל סטטוס וי־איי־פי, ושירותים שאנשים באמת רוצים. ואז, בהמשך הדרך, אני חושב על מועדון אמיתי."

"מועדון לילה?" בבקשה תגיד שלא. אני לא חושב שיש לי כוח להתעסק עם עוד מועדון לילה נטול נשמה.

"מועדון סקס, גארט. אקסקלוסיבי. מקום שבו אנשים יהיו חופשיים לנסות להגשים את התשוקות הפרועות ביותר שלהם. בלי שיפוטיות. בלי בושה."

לעזאזל, כן. אני מתיישב במיטה בגב זקוף ומביט סביבי על הדירה המבולגנת שלי. "מה אתה צריך שאעשה?"

"אתה טוב עם בני אדם, גארט. אני צריך שתהיה הפנים של החברה, ואני רוצה לשמוע את כל הרעיונות שלך. אני יודע שיש לך רעיונות."

"בסדר, אני בפנים."

"יופי."

אני מזנק מהמיטה ומשאיר את הטלפון שלי על רמקול כשאני מכין לעצמי קפה ומתכונן לקראת היום. אמרסון ממשיך לזרוק רעיונות, ואני משיב לו ברעיונות משלי. החרדה עדיין מציקה לי בירכתי מוחי, הפחד שאין לי את מה שדרוש כדי לעמוד במשימה, אבל אני נלהב מכדי שאתן לזה לעצור אותי.

אמרסון גרנט מאמין בי, ואני לא מתכוון לאכזב אותו. מה שאומר שאני לא יכול להקשיב לקולות הפנימיים האלה. אני לא יכול לתת להם לשלוט בי. זה עומד להיות אדיר. המועדון שלנו עומד להיות אדיר. הוא חייב להיות.

"הֵיי, אמרסון," אני אומר לפני שאנחנו מנתקים.

"כן?"

"תודה," אני אומר, ומקווה שאני לא נשמע יותר מדי דביק או עלוב.

"אתה לא צריך להודות לי, גארט. זה היה הרעיון שלך."

ואולי זה נכון, אבל ההנעה והמנהיגות שלו הם מה שהייתי צריך. כמו שאמרתי, השנים האחרונות היו מדכאות, ונמאס לי להיות מדוכא. אני לא חושב שהוא אי פעם יבין את המשמעות של החברה הזאת בשבילי.

כי מועדון המנויים הארוטי הציל את חיי.

פרק 1

חוק מס' 1: אל תבדוק הודעות טקסט מאימא שלך כשאתה נמצא במועדון סקס.

גארט

הווה

יש רק שלושה דברים שאני לוקח ברצינות: ריצה, חליפה תפורה היטב וסקס.

אני חייב לקחת ברצינות את העניין האחרון. זאת העבודה שלי. לא לעשות סקס, כמובן, אלא לדעת הכול עליו, כדי לייצר חוויה מגרה ומהנה גם לאלה שעושים את זה וגם לאלה שרוצים לצפות כשאחרים עושים את זה. אני חייב להכיר את הפרטים הקטנים שמדליקים אנשים, שגורמים להם להרגיש בטוחים, ושמושכים אותם לחזור שוב ושוב. הקו הדק שמפריד בין סוטה למדליק. לספק מפגשים לגברים וגם לנשים.

להיות אחראי לכל מה שיוצא ונכנס, אם תרצו.

וכרגע אני מסתכל על זוג מקסים בחדר מספר שבע, שעושה הכול בצורה מושלמת. האישה כבולה באזיקים למיטה, עורה הזהוב לוכד את האור האדום והעמום, כשהגבר שמאחוריה הולם בתוכה בדיוק בקצב שגורם לה להשתולל. הזווית מדהימה, אבל אני רושם לעצמי בראש להזיז את המיטה בערך עשר מעלות ימינה, כדי שהצופים יוכלו לראות טוב יותר את הפנים שלה. תאמינו או לא, זה ממילא מה שהאנשים רוצים באמת לראות... את הפנים שלה. את הרעב והצורך, בהבעה המופקרת והקצת כאובה שעל פרצופה.

עשיתי החלטה טובה כשהזמנתי את השניים האלה לחזור. צפיתי בשניהם יחד לפני כמה שבועות, וזה היה הרעיון שלי להמריץ את הזוג מושך הקהל הזה לשכור שוב את חדר ההצצות. הנחה קטנה על דמי המנוי, כמה תוספות בצורת הטבות וי־איי־פי, ובתמורה, אני מציע להם זמן ביחד בחדר האורות האדומים, שם, למשך שעה, היא יכולה להרגיש כמו זונה יקרה במיוחד שמוכרת את טובות ההנאה שלה, והוא יכול להיות זה שזכה במכרז עליה.

הם מעלים הצגה לוהטת. הוא צעד לו פנימה בחליפה יקרה למראה והעניק לה חיוך שׂטני, והיא ניסתה להיראות כאילו זה לא משפיע עליה. זה היה מרשים, והקהל אהב את זה. מאוד.

טוב, קהל זו אולי קצת הגזמה. רק קומץ של אנשים. וילון מקיף את אזור הצפייה, יוצר אינטימיות בתוך הקבוצה הקטנה שנאספה שם. אנחנו לא בדיוק יכולים להכניס המון אנשים לתוך אזור ההצצה. איכשהו, זה הורס את החוויה אם אתה מנסה לצפות במשהו פרטי בחברת מאה אנשים אחרים, שגם הם מנסים לחוות משהו פרטי. אחרי הכול, זה מקום על רמה. לא ייתכן שעדר של גברים חרמנים ילטפו את עצמם בציבור כאילו הם נמצאים בחלק האחורי של איזו חנות פורנו מלוכלכת.

וכאן אני נכנס לתמונה. אני יודע בדיוק איך לווסת ואיך להניח לכול להתרחש כך ששום דבר לא יֵצֵא משליטה. זה צריך להיראות טבעי, על אף שאני שולט בכול בהיחבא, מאחורי הקלעים.

עד עכשיו, הכול בסדר הערב. יש אישה אחת שצופה לבדה ליד החלון, נושכת את שפתה כשהיא רואה את האישה שעל המיטה מגיעה לאורגזמה, שוב. יש בני זוג שעומדים כל כך קרוב זה לזה שאני לא יכול לראות אם היד שלה נמצאת בתוך המכנסיים שלו או שהיד שלו נמצאת במעלה השמלה שלה, או ששני הדברים נכונים. מה שאומר שחשוך שם בדיוק במידה הנכונה. למרות שאני יכול לבקש שיחלישו את האורות האדומים רק טיפה... נראה שהם גורמים לכל חפצי המתכת בחדר לזהור, וזה מסיח את הדעת.

בסך הכול, האנרגיה בחדר היא מדויקת.

הטלפון שלי מזמזם בתוך הכיס, אבל אני לא שולף אותו מייד. זה נוגד את הכללים להכניס טלפונים לכאן או לכל אזור פרטי אחר במועדון, גם אם אני אחד הבעלים.

הזוג בחדר האורות האדומים כבר מסיים בכל מקרה, אז אני מתגנב בשקט מאזור ההצצה דרך דלת השירות הפרטית, ופונה לעבר המשרד. ברגע שאני נמצא בחדר הצוות המואר באור בהיר, אני שולף את הטלפון ומביט במסך.

יש לך הודעה חדשה מאימא.

הו, נהדר. הודעה מאימא אחרי שצפיתי באנשים מזדיינים כמו חיות פרא. אני מוכן להמר על האשך השמאלי שלי שזאת עוד הזמנה להצטרף השבוע אליה ואל אבי החורג בבית האגם.

אתה צריך לבוא. מזג האוויר נפלא השבוע.

הא. צדקתי.

בכל שנה, היא ואבי החורג שוהים בבית האגם שלהם, מרחק של שעתיים נסיעה מכאן, ובכל שנה הם מזמינים אותי לבוא איתם. הייתי נוטה להסכים אם הבת החצופה בת העשרים ושלוש שלו לא הייתה נוסעת איתם. כך שבכל שנה אני מאכזב את אימא שלי עם תשובה של תודה אבל לא תודה, והשנה הזאת איננה שונה.

מיה היא קללת חיי. היהלום שבכתר, לא רק של אבא שלה אלא גם של אימא שלי. היא בילתה את חמש־עשרה השנים האחרונות כשהיא שואבת כל גרם של תשומת הלב שלהם ומתנהגת כמו קוץ רציני בתחת. ולמרות שאני זקן מכדי להתלונן עכשיו על יריבות בין אחים, אני פשוט שמח מאוד להעמיד פנים שהיא לא קיימת.

"עם מי אתה מדבר?" שואל האנטר מאחורי כתפי כשאני משתהה ליד הדלת, מביט בטלפון שלי.

"אימא שלי."

הוא נרתע כשהוא עובר על פניי. "מגעיל, אחי. אני עוד שומע אנשים מזדיינים מאחורי הקיר הזה."

"מה? זה מוזר?" אני עונה בצחוק.

"לא בשבילך. תגיד לה שאני מוסר דרישת שלום," הוא אומר ונעלם במורד המסדרון הארוך לעבר המשרד.

"אני לא יודע אם אתה נחמד או מלוכלך," אני צועק, וקולי נישא במורד המסדרון. אני שומע את צחוקו של האנטר במרחק.

חילופי הבדיחות ביני לבין שלושת האנשים שאני מנהל איתם את החברה, הם חלק מהסיבות העיקריות שאני אוהב כל כך את העבודה הזו, לעזאזל. אנחנו מסתדרים נהדר. זה תמיד כיף, לפעמים קצת מלחיץ, אבל אף פעם לא כבד או רציני מדי.

בדיוק כמו שאני אוהב את זה.

אני כמעט שוכח שאני באמצע שליחת הודעה לאימא שלי, אבל הזמזום של הטלפון שבידי מזכיר לי.

כבר שנים שלא היית באגם.

דקירת אשמה ממש תופסת אותי לשנייה אחת, כשאני חושב שאני עומד לאכזב אותה שוב. אבל אני באמת עסוק בעבודה, וזה לא כל כך קל לעזוב את המועדון לכמה ימים בכל פעם. אני מסתכן בכך שאאבד את המומנטום, את האנרגיה שאני זקוק לה כדי לשמור שהכול יתנהל באופן חלק. הרעיונות המקוריים, הפרויקטים היצירתיים, הלקוחות החדשים, ותמריצי ה־וי־איי־פי החשובים. הרבה מונח על הכתפיים שלי, ואני לא יכול להסתכן בכך שאניח למשהו ליפול. אפילו לא לשנייה.

אני אחשוב על זה, אני עונה לאימא שלי.

אתה צריך לבוא. מיה משתעממת כאן בלעדיך.

אני מביט אל הטלפון שלי וצוחק. הדבר האחרון שאחותי החורגת עושה זה להשתעמם בלעדיי. נרגעת, אולי. שואבת את תשומת הלב הבלעדית של ההורים שלנו כשאני לא בסביבה, בלי ספק. אבל הדבר האחרון שהיא עושה זה להשתעמם.

מפתה, אני עונה. אבל אם הייתי רוצה שינשפו עליי כל עשר שניות, הייתי מאמץ חתול.

תהיה נחמד.

הא. נחמד? מיה ואני לא היינו נחמדים זה אל זה מהיום שנפגשנו, לפני עשור וחצי. היא הייתה רק בת שמונה, ואני הייתי בשנות העשרים המוקדמות שלי. באמת שלא היו אמורות להיות לנו בעיות, בהתחשב בשלוש־עשרה השנים שהפרידו בינינו, אבל ככל שהיא גדלה, מיה מצאה דרכים לטפס לי על העצבים. היא הייתה בסך הכול חוצפנית קטנה שחושבת שהכול מגיע לה, ושמרגישה מרוצה רק כשהנוכחות שלה היא מקור לעינוי מתמיד עבורי.

למרבה המזל, אני יכול להיות עוקצני בדיוק כמוה, ועכשיו היא כבר לא בת שמונה.

וחוץ מזה, אני יודעת שפול ממש רוצה לראות אותך.

לעזאזל. היא הולכת לשחק לי על הקלף של פול. בשנים האחרונות עבר אבי החורג טיפולים לסרטן בשלפוחית השתן. רגע אחד מצבו היה מצוין, וברגע הבא... היא אומרת דברים כאלה. וזה גורם לי לדאוג. אני צריך לבוא לשם יותר ולהישאר בתמונה, כדי שהם ידעו שאכפת לי, אבל החיים פשוט מפריעים.

"ניפגש בבר?" האנטר שואל בדרכו חזרה, ומסיט את תשומת הלב שלי מהטלפון. "זה התור של מגי להשגיח על המועדון השבוע."

"אה... ולהיות שוב הפנוי היחיד בחבורה? נשמע כיף. אני מניח שדרייק מביא את נערת השבוע שלו."

"אני לא בטוח שיש לו מישהי השבוע," זורק אליי האנטר בתשובה. "אז יהיה לך אותו."

אני מטה את ראשי לאחור ומרים את גבותיי, מכריח את עצמי לחייך בשפתיים קפוצות. דרייק, חברו הטוב ביותר של האנטר והאחראי על הבנייה במועדון הוא רודף שמלות ידוע, והוא לא ישב בשולחן שלנו יותר מחמש דקות לפני שיכריז על פתיחת עונת הציד על הבחורות הפנויות בבר.

המשקאות של חמישי בערב הם מסורת שאנחנו מקיימים כבר עשר שנים, אבל באמת שאין לי כוח לעוד ערב זוגות עם החבורה. אני לא רוצה לבטל שוב. זה רק ש... הדינמיקה בינינו השתנתה כל כך. זה היה בסדר כשהאנטר ואיזבל התחתנו, כי עדיין היה לי את אמרסון. אבל עכשיו הוא קשור באושר למזכירה שלו, צ'רלי, שזה נפלא. אני שמח בשבילו.

באמת.

אבל כשאני פותח את דלת הבר שאנחנו פוקדים בכל חמישי בערב, והדבר הראשון שאני רואה זה את הגבר שאותו כיבדתי והערצתי במשך כמעט עשור מתמזמז עם בת עשרים ואחת כאילו שהם נמצאים בשורה האחרונה של אולם קולנוע חשוך, אני מרגיש את המרירות מתחילה להזדחל אליי.

"זה מספיק," אני נוהם כשאני מתקרב לשולחן ומוצא את החבר הכי טוב שלי ואת החברה החדשה והמאוד צעירה שלו יונקים זה מפיו של זה יותר מאשר מהמשקאות שלפניהם.

צ'רלי מסמיקה ומתרחקת קצת מאמרסון.

"אוי, סליחה," הוא אומר כשהוא מרים את המשקה שלו, "חשבתי שאתה אוהב לצפות."

אני מגלגל את עיניי. "אני אוהב לצפות בסקס," אני מבהיר. "לא בגיפופים הרומנטיים האלה."

עיניה של צ'רלי מתרחבות, והיא רוכנת קדימה. "רגע, זה ה... קטע שלך?"

"הקטע שלי?" אני שואל.

"כן, ה... קינק שלך?"

צחוק מתפרץ מהחזה שלי. קצת פשטני, אם תשאלו אותי, אבל אני אלך עם זה. "כנראה שאפשר לקרוא לזה ככה. אני מציצן, אבל חשבתי שאת כבר יודעת את זה."

היא מושכת בכתפיה. "רק רציתי לשמוע אותך אומר את זה." היא מרימה את הכוס שלה המלאה בבירה בהירה, ולוקחת לגימה. אני מביט בה רגע. צ'רלי היא אחת מאותן נערות ישירות וגלויות. אם יש לה מעצורים, אני לא בטוח שהיא יודעת להשתמש בהם, שזה משהו שלא חשבתי שהחבר הכי טוב שלי יאהב, אבל כרגע הוא מסתכל עליה בהבעה המעריצה ביותר שראיתי אי פעם על הפרצוף הזחוח שלו.

קשה לקחת ברצינות את השטות הזאת. למעשה, אני לא לוקח את זה ברצינות. תגידו שאני ציני, אבל להתאהב זה בטח הדבר הכי הזוי והכי מלא באשליות שאדם יכול לעשות. אמרסון נראה מאושר, אני חייב להודות, אבל בכנות, כמה זמן הוא חושב שזה יימשך? תיהנה מהחברה ומהסקס עכשיו, חבר, כי בעוד כמה שנים היא בטח תתעצבן עליו בגלל איך שהוא לועס, והוא יצטער שהוא לא יכול לשחר לטרף במועדון ביחד איתי.

אני פשוט לא מאמין שאחרי שאתה רואה את הצד העמוק והאפל של מישהו, אתה יכול עדיין לפלוט את השטויות הרומנטיות האלה. אנשים הם דפוקים לגמרי, ומערכות יחסים, כדאי שיהיו קצרות. או, במקרה שלי, שלא יהיו בכלל.

ולא, רק למען הפרוטוקול, אני לא מקנא. נוח לי מאוד להשאיר את הראש שלי צלול, בלי שאצטרך לזרוק הכול לעזאזל בגלל זוג שדיים צעירים וחיוך קורן. רק מפני שהחבר הכי טוב שלי נפל בפח, זה לא אומר שזה יקרה גם לי.

"רגע," צ'רלי מניחה את המשקה שלה ומכווצת לעומתי את עיניה. "אז זה אומר שאתה רוצה לצפות בנו?"

אמרסון צוחק, אבל אני עושה כמיטב יכולתי לא להגיב. "את הראשונה מבין החברות של החברים שלי ששואלת אותי את זה. אני עדיין מחכה שאיזבל והאנטר יציעו," אני מתבדח.

"תענה על השאלה." זרועותיה נחות על השולחן, והיא מביטה בי בהבעה מתגרה.

אני חושב על זה רגע. זה לא קשור לצפייה בחבר שלי עירום או מזיין את החברה שלו, לא זה העניין. אני עושה את זה בגלל האינטראקציה. לראות איך אנשים מביעים את עצמם במהלך הסקס, איך הם זזים, איך הם נשמעים, איך הם גומרים. סקס הוא אף פעם לא אותו הדבר, לא משנה מי עושה אותו. ופורנו לא נחשב. זה נשלט ומתוסרט מדי. אז, כן, אני אוהב לצפות כי זה פחות או יותר הדבר הכי מעניין ששני בני אדם (או יותר) יכולים לעשות.

"לא הייתי מסרב. זו הזמנה?"

"לא," פולט אמרסון, ואני צוחק.

"זה בסדר. אני רק צריך לתפוס אתכם בערב הנכון במועדון," אני משיב, ונראה שהוא לא מצליח להסתיר רמז של חיוך שמתגנב אל פרצופו.

"נכון," מגיבה צ'רלי.

באיחור כמו תמיד, האנטר, דרייק ואיזבל נכנסים לבר. כשכל החמישה מברכים זה את זה ונסחפים בזרם היציב של השיחה, אני מרגיש שאני נמשך החוצה. שוב.

אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון, ואני בטוח שהם שמו לב.

האמת היא שהייתי מעדיף להיות בבית, שם אני יכול להתענג על בדידותי, במקום בבר צפוף תחת מבטיהם הבוחנים של החברים הכי טובים שלי. אני מוצא את עצמי שולף את הטלפון שלי, מחפש הודעות טקסט ואימיילים, שלא מגיעים. כמעט מקווה שדבר מה יצוץ במועדון, כדי שיהיה לי משהו אחר שאוכל להתרכז בו.

כיוון שיש לי רוח ספורטיבית, אני נשאר לעוד סיבוב של משקאות ומשתדל כמיטב יכולתי לצחוק מכל הבדיחות, וגם לספר כמה בעצמי. אבל באחת־עשרה אני כבר בבית, מחליף את חליפת טום פורד שלי בפיג'מה ומשתרע במיטה, שם אני שוקל בכל הרצינות להירשם לאחד מאותם שירותים של שיחות אונליין עם בחורות צעירות ושוות. כלומר... אני לא מעל הדברים האלה. עשיתי את זה בעבר... לצורכי מחקר, כמובן.

אבל זה לא אמיתי. שום דבר כבר לא נראה אמיתי.