איך הכסף עובד עלינו

1.
הימור? בטוח

אדם כספי חייב לשחרר קיטור. בעבודה לחוץ, בבית מריבות עם הילדים, וגם הכסף לא משהו. הוא בנסיעת עבודה ללאס וגאס, והחליט לפרגן לעצמו ערב בקזינו. הוא חונה חינם במגרש החניה הנקי והמתוחזק, וחוצה אותו בראש מורכן עד שהוא פוסע אל היקום המקביל שנקרא אולם הקזינו.

הראשונים לחדור לראשו המעורפל הם הצלילים: תערובת של שירי אייטיז, דנדוני קופות רושמות וצלצולי מטבעות שנשפכים ממכונות המזל ברקע. הוא תוהה כמה זמן חלף מאז שנכנס. על הקירות אין שעונים, והקשישים שמרוחים על מכונות המזל משַווים למקום אווירה של זמן שעמד מלכת. כנראה עברו חמש דקות. הוא בטח עדיין בכניסה. אבל היכן היא? והיכן היציאה? אין דלת, חלון, מסדרון או איזושהי דרך מילוט. רק אורות בוהקים, מלצריות לבושות למחצה, סמלי דולר בכל אשר תביט, ואנשים משולהבים. או אומללים.

אז נלך למכונות? למה לא. כבר בסיבוב הראשון אדם כמעט זוכה בגדול. ואז, לאורך רבע שעה הוא מאכיל את המכונה בעוד ועוד מטבעות, בציפייה לַזכייה האחת שתאזן את ההפסדים הקטנים. זכייה אין, אבל יש הרבה כמעט־זכיות.

כשהארנק משתחרר מעול הכסף הקטן, אדם פונה לכספומט ומוציא 200 דולר — בלי להירתע מהעמלה בגובה 3.50 דולר. מה זה 3.50 דולר בשבילו עכשיו? זכייה אחת ממילא תכסה את כל הערב, אולי את כל השנה. הוא מתיישב ליד שולחן הבלק־ג'ק, מגיש לדילרית עשרה שטרות של 20 דולר, ומקבל ממנה ערימת אסימוני פלסטיק אדומים שעליהם חקוק לוגו הקזינו — נוצות, חץ ואוהל אינדיאני. על כל אסימון כתוב "5 דולר". אבל הם לא מרגישים כמו 5 דולר. הם מרגישים כמו צעצוע. אדם מגלגל אותם בין אצבעותיו, מקפיץ על השולחן, ועוקב אחרי הגאות והשפל בערימות האסימונים שמול השחקנים האחרים. בלבו הוא חומד את תיבת המטמון הצבעונית של הדילרית. הוא מבקש ממנה שתהיה טובה אליו. "הָאנִי", היא אומרת, "מבחינתי אתה יכול לקבל הכול, זה לא שלי".

מלצרית מצודדת מציעה לו משקה חינם. חינם! כבר זכייה. הוא נותן לה אסימון־צעצוע כטיפ.

אדם משחק. אדם משתלהב. אדם מתאמלל. הוא זוכה מעט ומפסיד הרבה. כשנדמה שהסיכויים לצדו, הוא מכפיל את ההימור לארבעה אסימונים במקום שניים, או שישה במקום שלושה. ואז לאדם נגמרים 200 הדולר. הוא מביט סביבו ושמח לראות שהוא לא במצב הכי גרוע בשולחן. כשהאסימונים של שכניו אוזלים, הם שבים ושולפים את הארנק, ואף אחד מהם לא נראה כמו הטיפוס שיכול להרשות לעצמו להפסיד 500 דולר בשעה. ובכל זאת הם מרשים לעצמם.

באותו בוקר אדם נעצר מטר לפני הכניסה לבית קפה מקומי, ואז שב על עקבותיו, כי הוא החליט לחסוך 4 דולר ולהכין לעצמו קפה בחדרו במלון. בערב הוא זרק ארבעים אסימונים של 5 דולר בלי למצמץ. הוא גם נתן אחד לדילרית הנחמדה.

אז מה קורה כאן?

בתי קזינו הם סדנאות אמן להפרדת האדם מכספו. זו לא חוכמה גדולה לפתוח דווקא בהם, אבל הסיפור של אדם בקזינו מאפשר להציץ לתוך כמה מהטעויות שכולנו עושים, ובסביבות תמימות הרבה יותר.

אבולוציונית לא נועדנו לחשוב על כסף. כדי לחשוב עליו, אנחנו משתמשים בכל מיני טכניקות שטובות לכל מיני דברים אחרים, ואנחנו מאמצים אותן כדי לעזור לנו לחשוב על כסף. אבל הן לא תמיד נכונות. ולכן, כשאנחנו חושבים על כסף באופן אינטואיטיבי, יש לנו הרבה סוגים של טעויות מחשבה, שמובילות לטעויות התנהלות. וכשאני אומר כסף, אני מתכוון לכל ההחלטות שלנו על כסף, בין אם הן החלטות יומיומיות על קפה ועוגה, ובין אם הן החלטות על קניית דירה, הולדת ילדים או פנסיה, או החלטה נחרצת להתפטר ולהתחיל סטארט־אפ.

את הכוחות האלה אפשר לראות בפעולה בקלות רבה תחת הנברשות באולם הקזינו, אבל הם נמצאים בכל "החלטת חיים", בכל החלטה כלכלית — כוחות שנכיר לעומק בפרקים הבאים. הנה הם לפניכם, להיכרות ראשונית.

חשבונאות מנטלית. אדם היה מוטרד ממצבו הפיננסי — הוא שקל לקנות קפה בבוקר והחליט לוותר כדי לחסוך. אבל בקזינו הוא ממש זרק, כלאחר יד, 200 דולר. איך זה מסתדר? זה מסתדר בתפישֹה של אדם. עבורו הכסף לקזינו יצא מ"חשבון מנטלי" אחר מזה של הכסף לקפה.

כשאדם רכש את האסימונים, הוא בעצם הקים "קרן בילויים" חד־פעמית מיוחדת, בעוד שכספים למטרות אחרות עדיין השתייכו בתפישֹתו ל"חשבון הוצאות היומיום". זה גרם לו לחוש דבר אחד כלפי 4 הדולרים שיועדו לקפה, ודבר אחרי לגמרי כלפי 200 הדולר שהותיר בקזינו. וזאת אף על פי שכל הדולרים יצאו מאותו ה"חשבון", חשבון בשם "הכסף של אדם".

וחוץ מזה, צריך לזכור שאדם, הרי, ישראלי. והוא עדיין חושב וחולם בשקלים. ועכשיו, כשהוא בארצות הברית, והוא משתמש בדולרים, גם הם סוג של חשבונאות מנטלית. הכסף בדולרים מרגיש אמיתי פחות, ויותר קל להוציא אותו. תחשבו למשל על כל הפעמים שהייתם בדיוטי־פרי במדינה זרה. הכסף יוצא הרבה יותר בקלות כשאתם בטיול, ובכלל לא סופרים אותו בשקלים.

מחיר החינם. אדם נרגש מהחניה ומהמשקאות שקיבל בלי שנדרש לשלם עליהם. כלומר, לא נדרש לשלם ישירות. ה"חינם" הזה רומם את מצב רוחו והיטה מעט את שיקול דעתו. בסופו של דבר הוא שילם על הכול, גם על החניה ועל המשקה, בעקיפין, וביוקר. אומרים שהדברים הכי הטובים בחיים הם חינם? אולי. אבל ל"חינם" יש לפעמים מחיר לא צפוי.

כאב התשלום. כשאדם הימר באסימוני פלסטיק ונתן אותם כטיפים, הוא לא הרגיש שהוא מוציא כסף. הוא הרגיש שהוא משחק. וכשלא חשים בכסף שאובד, כשלא ערים לכך, למשחק שבו משחקים קוראים "זרוק את הכסף", והחשיבה על ההשלכות מיטשטשת. להיפרד מדיסקיות פלסטיק מרגיש אחרת, פחות אמיתי, מלתת שטרות נייר עם מספרים, סמלים לאומיים וחותמת מים. אז אדם נפרד, וזרק את הכסף.

יחסיות. טיפ של 5 דולר למלצרית — בערך 20 שקל עבור משקה חינם — ועמלה בגובה 3.5 דולר בכספומט, זניחים בהשוואה להררי האסימונים על שולחן הבלק־ג'ק או ל־200 הדולר שאדם משך מהכספומט. הם זניחים יחסית, והחשיבה עליהם במונחים יחסיים הֵקֵלה על אדם להיפרד מהם. מצד שני, באותו בוקר, כשההשוואה הייתה בין קפה ב־4 דולר לקפה ב־0 דולר בחדר, קפה בתשלום נראה לאדם כמו הוצאה לא סבירה. יחסית.

ציפיות. כשהוא היה מוקף בדימויי כסף — קופות רושמות, אורות, סמלי דולר — אדם דמיין את עצמו בקלות כמעין ג'יימס בונד לערב אחד, הרפתקן שיכול להתגבר על כל אתגר, אולי גם על סטטיסטיקות הקזינו.

שליטה עצמית. ישנם לא מעט אנשים עם בעיית הימורים. גם אם אדם לא סובל מהתמכרות להימורים, די בטרדות היומיום שלו מצד אחד ובאווירה המזמינה ותחושת "ההזדמנות הקלה" בקזינו מהצד השני — כדי שהוא יתקשה לעמוד בפיתוי לשחק ולהמר. בעיקר כשהוויתור הוא על משהו ערטילאי ולא משכנע, כמו עוד 200 דולר שיחסרו או לא יחסרו לו יום אחד בעתיד.

הטעויות הללו נשמעות ייחודיות לביקורים בבתי קזינו, אך למעשה, חיינו דומים לקזינו יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב (והרי ב־2016 אמריקה בחרה בעלי קזינו לנשיא — דונלד טראמפ). הקזינו הוא מרחב מתוכנן מאוד, ובנוי באופן אידיאלי להפרדת הכסף מאנשים. אבל הוא איננו הסביבה היחידה שעושה זאת — גם הקניונים, למשל, בנויים כך, וגם לסביבה האינטרנטית, שמפציצה אותנו בהצעות מפתות, יש קווי דמיון חשובים.

כולנו מוּעדים ליפול במלכודות של חשבונאות מנטלית, פיתויי החינם, כאב התשלום, יחסיות, ציפיות ושליטה עצמית. את הטעויות שאדם עשה בקזינו אנחנו עושים ביומיום, ומקור הטעויות האלה הוא האי־הבנה הבסיסית שלנו לגבי טבעו של הכסף.

אף על פי שלרובנו נדמה שאנחנו מבינים את הרעיון הכללי של "כסף", האמת היא שאנחנו לא: אנחנו לא מבינים את טיבו של הכסף, לא מבינים אם ואיך הוא טוב לנו, ובאופן מפתיע, ממש לא מבינים מה הוא מעולל לנו.