הבחורים של ראיוט 2 - ראיוט רולז

החוקים

 
חוק מס' 1
אם מישהו שואל מי את, תשקרי. אפילו שמץ של אמת יהרוס את העבודה הקשה שלנו. שביב של אמת מוביל לעוד אחד. תיזהרי בדברים שאת אומרת.
 
חוק מס' 2
חברים זה לחלשים, ילדה. את לא רוצה חברים. לא צריכה חברים. חבר הוא נקודת תורפה והסחת דעת. את לא יכולה להרשות לעצמך אף אחת מהן.
 
חוק מס' 3
בלי בנים. אני חוזר, שום בנים בשום פנים ואופן. בלי דייטים. בלי התאהבויות. בלי שטויות משום סוג. אני מתכוון לזה, ילדה. בלי בנים!
 
חוק מס' 4
אם מגלים אותך, אל תהססי. אפילו לא לרגע. תברחי.

פרולוג

אדון האופל.
אל השמש.
האנרכיסט.

הוא גוסס, אני יודעת את זה. הרוק הוורדרד סביב הפה שלו מאשר זאת. נימים דקיקים, דמויי חוטים אדומים, מרשתים את החלק הלבן בעיניו. ידיו נאחזות באוויר, כאילו מנסות לתפוס את החיים עצמם, אבל האצבעות המעוקלות נסגרות על... שום דבר.
״כלבה מזוינת. אני... פאקינג... ארצח אותך!״
״קארינה?״
אני מפילה את הטלפון שלי ומתנשמת באימה.
לפניי, וולף הול עטוף בערפל בוקר מוקדם, הצריחים הכהים והמכוסים קיסוס מזדקרים מתוכו כלפי מעלה, מסמנים את האגף המזרחי ואת האגף המערבי של התיכון. טל מכסה את המדשאה שמשתרעת בין העיקול בשביל החצץ לבין הכניסה לבניין, וגבעולי העשב הלחים מנצנצים כאילו הם מצופים יהלומים.
לצידי, מארה בנקרופט, הנסיכה של וולף הול, זוקרת גבה ומושיטה לי את הטלפון שהפלתי. השעה שש וחצי בבוקר, אבל היא מאופרת לגמרי, ושום קווצה לא מזדקרת משערה השחור כמו פחם. כמו תמיד, היא נראית כאילו יצאה ממודעת פרסומת. ״וואו, אחותי. רק שאלתי אם את נוסעת הביתה לחופשת סמסטר.״ היא מחייכת חיוך נינוח, כי בשבילה לנסוע הביתה זה להתאחד עם המשפחה העשירה־במידה־דוחה שלה בהמפטונס. בשבילי, לנסוע הביתה... טוב, אין דבר כזה. וולף הול — עם המסדרונות המאובקים שלו, גרמי המדרגות הצרים והאין־סופיים, חלונות הוויטראז' המקבריים והחדרים החבויים שלו — הוא הבית שלי עכשיו.
רוב התלמידים בכיתה י״א חולמים לעשות שוטים בקאבו בחופשת הסמסטר, אבל לי יש כאן כל מה שאני יכולה לחלום עליו. משהו שמזכיר נורמליות. ביטחון. עיר מקלט.
אומנם ניו המפשייר נכנסת לאט־לאט אל האביב, אבל לתיכון, שניצב בראש הר באמצע פארק לאומי, לוקח קצת יותר זמן להתחיל להפשיר. אני מצמידה את כוס הקפה החד־פעמית לחזה שלי, כדי להתגונן מפני הקרירות של הבוקר. חוקים הם לא דבר זר בשבילי. אני רגילה לחיות על־פיהם. אבל יש חוקים שאפשר לכופף מדי פעם, וכאלה שאפשר להפר לגמרי. בוולף הול יש מדיניות נוקשה שמחייבת את התלמידים להישאר בשטחי התיכון לאורך השבוע. בסופי שבוע מותר לנו לרדת אל מאונטן לייקס, העיירה שלרגלי ההר שעליו אנחנו גרים, אבל מיום שני ועד יום שישי אנחנו חייבים להישאר כאן, תחת עינו הפקוחה של סגל בית הספר.
אבל גיחה קצרה לקפה בג'יפ של מארה היא דבר שמאפשרים לנו בדרך כלל. אם אחד המורים ער בשעה מוקדמת כל כך, ותופס אותנו כשאנחנו יוצאות ממגרש החניה, בדרך כלל הוא לא אומר שום דבר. אם ימנעו מאיתנו קפאין, סביר להניח שנהיה עצבניות עד הצהריים, והם מעדיפים להעלים עין מאשר להתמודד עם זה.
״אני נשארת כאן,״ אני אומרת. ״אחי הקטן הוא סיוט. אין סיכוי שאני אצליח לסיים את העבודות שלי בוויצ'יטה.״
״אלוהים, כל כך קר.״ מארה משלבת את זרועה בזרועי ומושכת אותי כדי שאתקדם מהר יותר. החצץ נגרס תחת סוליות הנעליים שלנו. ״לא יוצאים לחופשת סמסטר בשביל לסיים עבודות. את אמורה לשתות יותר מדי ולהתמזמז עם מישהו שאת לא מכירה על איזה חוף. לא קראת את החוברת?״
״איזו חוברת?״
היא קורצת אליי. ״זה העניין. עדיין אין חוברת, אבל צריכה להיות. מה דעתך על הכותרת הזאת?״ היא מדברת בקול חגיגי. ״המדריך המרוכז לבני נוער, לצורכי הישרדות בפנימייה בדרכים כיפיות ככל האפשר.״
החיים של מארה די קסומים. כמו רוב התלמידים בוולף הול, אף פעם לא היה חסר לה שום דבר. סוסי פוני, מטפלות, טיולי סקי ומורים פרטיים — כל דבר שהיא רצתה תמיד ניתן לה על מגש של כסף. מבחינתה, וולף הול הוא המקום הכי משעמם ומדכא בעולם.
״נשמע כמו רב־מכר,״ אני אומרת. המדריך המומצא שלה נשמע כמו משהו שנערים במקום שממנו אני באה מוצאים ליד הקופה בסופר, מדפדפים בו ומדמיינים חיים שלעולם לא יוכלו להרשות לעצמם.
״את צריכה לבוא איתי ללוס אנג'לס,״ אומרת מארה. ״אני לא חוזרת לניו יורק. אני רצינית. ההיריון של ג'מיימה כל כך מתקדם עכשיו. התינוק הוא הדבר היחיד שהם מדברים עליו. כאילו הבטן של אחותי היא הדבר הכי מרגש בעולם. הם לא קולטים שאחרי שהיא תלד אותו, הם יהיו עסוקים רק בקקי, צרחות וקיא. אני נשבעת באלוהים, אני לא מחליפה חיתול אחד.״
״כן. תינוקות הם על הפנים.״
״מי כמוך יודעת. היית בת איזה שתים־עשרה כשמרקוס נולד, לא? את בטח עדיין בטראומה מכל החרא.״
מרקוס הוא אחי הקטן.
מרקוס לא קיים.
הוא רק עוד פרט דמיוני בתוך החיים הדמיוניים שיצרתי לעצמי. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. כל מספר סיפורים יודע שבשביל לתפוס את הקורא, יש צורך בפרטים הקטנים — הסיפורים והחוויות והאנקדוטות שמעבים את הסיפור. הם כמו הבשר על העצמות. הרבה מהסיפורים שלי סובבים סביב מרקוס. כמה פעמים סיפרתי למארה ולחברה הנוספת שלי, פרסלי, קלאסיקות כמו ״היום שבו מרקוס שבר את היד״ או ״היום שבו מרקוס בלע מטבע״?
אנחנו מגיעות אל מדרגות הכניסה לתיכון. אני מקמטת את האף כאילו נזכרת בהרס והחורבן שליוו את הגעתו של אחי הקטן לעולם. ״כן. מצטערת להגיד לך, אבל ילדים זה לא כיף. בימים הראשונים הם חמודים בטירוף, אבל משם זה מידרדר ממש מהר.״
״נראה לך שיהיו לך ילדים?״
״אין מצב. ולך?״
מארה מעמידה פנים שהיא מקיאה. ״בחיים לא, אחותי. אני אוהבת את הכוס שלי כמו שהוא, תודה רבה. אה —וואו, וואו, וואו. תראי מה הולך שם.״
מארה נועצת לי מרפק בצלעות. אני מסתובבת ומצמצמת את העיניים כנגד אור השמש שמסתנן מבעד לצמרות העצים שביער. בתחתית שביל הגישה במרחק, שלוש דמויות קטנות מגיחות מהערפל, שלושתן בלי חולצה ומכוסות בזיעה. אני רואה אותם רצים במעלה הכביש התלול, דוחפים אחד את השני וצועקים כמו מטומטמים כשהם מתחרים מי יגיע ראשון אל ראש הגבעה.
מארה מסתכלת עליהם בהערכה. ״פאק, מה לא הייתי נותנת בשביל סיבוב על הדבר הזה.״
אני מצלה על העיניים בידי הפנויה, מסתכלת עליהם משתוללים כשהם מגיעים אל המזרקה שבקצה הכביש. בחורף, אנשי התחזוקה מכבים אותה כדי שהצינורות לא יקפאו. עכשיו, כשהימים מתארכים וכבר אין קרח על האדמה, המזרקה שוב פועלת. סילוני המים מקשיתים באוויר, ממלאים את הבוקר האביבי ברסס דק שמטיל קשתות צבעוניות בכל מקום.
״מי מהם?״ אני שואלת.
מארה פולטת נחירת צחוק ולוגמת מהקפה. ״רֵן. הייתי נותנת את יד ימין בשביל חצי שעה במושב אחורי איתו.״
אדון האופל.
אל השמש.
האנרכיסט.
אל השמש מגיע ראשון אל המזרקה. דשיל לאבט, הלורד הרביעי לבית לאבט בסארי, אנגליה, צועק בכל הכוח ולהקת זרזירים מתעופפת בפחד מעל העצים העירומים שליד האגם. הציפורים הקטנות מתפזרות בשמיים הריקים מעננים. אדון האופל והאנרכיסט דוחפים בצחוק את החבר שלהם. אדון האופל מחייך חיוך רחב וזחוח. על פניו של האנרכיסט מופיעה הבעה פרועה כשהוא מנסה ללכוד את דשיל באחיזת ראש בזרועותיו המכוסות קעקועים.
״ראית את פאקס מחייך פעם?״ שואלת מארה.
אני מנידה בראשי.
״אני ראיתי. זה היה מפחיד בטירוף.״
אני לא מסוגלת לדמיין את זה אפילו. אני מנסה, ואז רעד לא נעים עובר במורד גבי וזרועותיי מצטמררות. השלישי בחבורה, אדון האופל, מפסיק את המתקפה על דשיל כשהוא מבחין בנו פתאום עומדות על המדרגות ומסתכלות עליהם. שלושת הבחורים מסתובבים להסתכל עלינו, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא לזרוק את עצמי הצידה אל שיחי הוורדים ולהתחמק ממבטם. אני כזאת פחדנית עלובה. זה מצריך מאמץ אדיר מצידי, אבל אני נשארת במקום.
״רן ג'קובי.״ מארה אומרת את שמו באנחה כאילו הבחור מצא תרופה לסרטן בעצמו. היא מצמידה את כוס הקפה שלה לפה ומחייכת בשובבות. ״הוא בטח מזיין כמו שד.״
יש המון בחורות במאונטן לייקס שיוכלו לאשש או להפריך את החשד הזה. השמועה אומרת שלרן אין שום בעיה לזיין נשים הרבה יותר מבוגרות ממנו, או נשואות, או כאלה שלא בסדר לזיין מהרבה סיבות אחרות.
״את מי מהם את היית עושה?״ שואלת מארה. ״את יודעת. אם היית יכולה לבחור?״
תשאלו כל אחת מהתלמידות בוולף הול את השאלה הזאת. אם הן יגידו שהן לא בעניין, הן שקרניות מטונפות. אבל לי כבר יש כל כך הרבה ניסיון בשקרים, שכשאני משקרת זה נשמע כמו האמת לאמיתה. ״ג'קובי. לגמרי ג'קובי.״
מארה מהנהנת ובולעת את השקר כאילו זו התשובה ההגיונית היחידה. היא בחרה ברן. רוב האנשים היו בוחרים בו. אבל לא אני. בכל יום שבת בשנה האחרונה, חמקתי מהמיטה וירדתי על קצות האצבעות אל חדר התזמורת בשעות הקטנות של הלילה כדי להקשיב לאל השמש מנגן. אף אחד לא מדבר על הכישרון שלו. לא נראה לי שמישהו יודע בכלל שהוא מנגן. בהתחלה, הייתי מסתכלת עליו יושב ליד הפסנתר בחושך, ועל אצבעותיו מתעופפות על הקלידים במיומנות, כי נהניתי מהמוזיקה. היצירות שהוא בחר היו עגומות ועצובות כל כך, שהן הכאיבו לי בנשמה. בשלב מסוים זה השתנה. קלטתי שאני מתגנבת לשם כי הנשמה שלי כאבה גם מההתבוננות בו.
אז כן. הייתי בוחרת באל השמש בלי להתבלבל. לא שהייתי זוכה בו אי פעם, כמובן. לא רק שדשיל עשיר, יהיר בטירוף ומורכב משמונים אחוז רשע לפחות... אלא שאני לא בחורה מהסוג שזוכה בדברים.
אתם מבינים, נסיעות לקנות קפה הן דבר אחד. אבל יש חוקים שאפשר לכופף, וחוקים שאפשר להפר. ויש גם חוקים שאי אפשר לשנות בשום נסיבות שהן. חוקים בלתי גמישים שאין שום דרך לשנות. אני רגילה להישמע לחוקים האלה. ואני גם רגילה לרצות דברים שאני לא יכולה לקבל.