יום יום השנה. אותו יום אותה שעה בדיוק. חלפה שנה, אחי. החבר היקר שלי, האנֶס. זו השעה שבה אני כורע ברך בדם ובשתן שלך וראשך נח על האספלט הקר, בתחושה שזה נמשך נצח נצחים. אני רואה את הבהוב האור הכחול ושומע את הצופרים. את האנשים הרבים סביבנו. מסוק החילוץ מגיע סוף־סוף. "איזה חרא," פולט פיך המדמם. אחר־כך אתה עוצם את העיניים, לא לגמרי, חריץ דק נשאר פתוח. אני מתכופף מעליך עמוקות, אני יכול לראות את האישונים שלך. ידיים קורעות אותי מעליך בבת אחת. אחרות נשלחות אל גופך נטול החיים. דמך ניגר אט־אט אל תעלת הביוב ונוטל את לבי אתו. שניהם אובדים במרחק.
אינני זוכר מה קרה בשבועות שלאחר מכן. כאב פועם נח עלַי כשמיכת עופרת. אחר־כך התחלתי לכתוב לך, האנֶס. כתבתי לך מה קורה בחיי, זה עזר לי לשמור על שפיותי. הייתי שמח לחסוך לך שורות רבות, אחי. ודברים אחרים הרטיטו את אצבעותַי באקסטזה עם כל מילה ומילה. כעת הגיע הזמן להיפרד מן המכתבים והיום אני מוסר אותם בהכרת תודה עמוקה. הם הצילו את חיי.